אורי בר-רצון
| ||||||||||||||||||||||||||||
אורי בר-רצון (1 בספטמבר 1927 - 20 באפריל 1990), שימש כמפקדה של חטיבת גולני בשנים 1963–1965. השתחרר מצה"ל בגיל 41, בדרגת אלוף-משנה. לאחר שחרורו ניהל את החברה לפיתוח עירוני של עיריית ת"א – אתרים, בתפקידו האחרון במגזר הפרטי ניהל את קריית הפלדה של כור עד פרישתו בגיל 61 בעקבות מחלה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אורי בר-רצון נולד בירושלים, ב-1 בספטמבר 1927 לישראל ובלומה בר-רצון. בהיותו בן 4 נפטרה אמו והוא נשלח על ידי אביו לכפר הנוער בן שמן, שם שהה עד גיל 9. בהיותו בן 9 נשא אביו לאישה את מרים, והוא חזר אל בית משפחתו בחולון. בסיום כיתה ח' החליט ביחד עם כל בני כתתו ללכת לתיכון מקצועי. "רצינו להתכונן לחיי העבודה" סיפר מאוחר יותר. במקביל הצטרף בשנת 1944 לנוער ההגנה.
שירות צבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום לימודיו בבית הספר מקס פיין, התגייס לפלמ"ח. את תקופת הטירונות העביר בקיבוץ נען. לאחר הטירונות הועבר עם פלוגתו לקיבוץ גבעת ברנר, ואחר מכן לקבוץ רמת רחל, שם שימש בתפקידי סיור ובטעינת שקי אשלג מים המלח. במלחמת העצמאות השתתף בפיצוץ גשר אלנבי במסגרת פעולת פיצוץ גשרי הירדן (ליל הגשרים). לאחר מכן הצטרף לחטיבת הנגב, הוביל שיירות לנגב הנצור והשתתף בקרבות שחרור הנגב[1]. בתקופה זאת גם הכיר את רותי, אשתו לעתיד. עם קום המדינה הדריך בקורס הקצינים הראשון של צה"ל. בשנת 1952 נשא לאישה את רותי לבית לובנוב, ונולדו להם 3 בנות. שימש מפקד פלוגה בגדוד 8 ובגדוד 9. ב-1955 פיקד על גדוד 12 במבצע הר געש (פעולת הסבחה) - פעולה משולבת עם כוחות צנחנים ונח"ל לכיבוש מוצבים מצריים ליד ניצנה.
בשנת 1960 יצא בשליחות הצבא ללימודים בבית הספר לפיקוד המטה בפורט לוונוורת' שבארצות הברית. שימש סגן מפקד חטיבת גולני ובשנים 1963–1965 פיקד על החטיבה. בין השנים 1965–1970 מילא תפקידי פיקוד ומטה בצה”ל. תפקידו האחרון לפני שהשתחרר מן הצבא היה ראש מחלקת תחזוקה במטכ"ל.
פעילות בחייו האזרחיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שחרורו הוצע לו על ידי ראש עיריית תל אביב דאז - יהושע רבינוביץ להקים ולנהל את החברה לבינוי ופיתוח עירוני – חברת אתרים. במסגרת תפקידו היה אחראי לפיתוח קו החוף העירוני, ובניית כיכר אתרים והמרינה, ולמעשה היה זה שיזם את העברת פעילות השיט אל מוקד זה ולהקמתה של מרינה ראשונה בישראל. בשנת 1975 עבר לנהל את חברת הבנייה פאן לון. בשנת 1979 הוצע לו על ידי מנכ"ל חברת כור תעשיות, ישעיהו גביש, לנהל את קריית הפלדה בכור. בשנת 1989 בעקבות הרעה משמעותית במצבו הבריאותי נאלץ בר-רצון לפרוש מתפקידו. בתקופת מחלתו כתב ופרסם את הספר המנכ"ל, בהוצאת דניאלה די-נור.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1980 חלה במחלת פרקינסון. בשנת 1989 התגלתה אצלו בנוסף גם טרשת אמיוטרופית צדית (ALS). בעקבות המחלה יצא לגמלאות ומאז ועד ימיו האחרונים שהה בביתו שבשכונת אפקה בתל אביב. במרץ 1990 אושפז במחלקת טיפול נמרץ נשימתי בבית החולים איכילוב לאחר שהתגלתה אצלו אי ספיקת ראות סופנית. הוא נפטר במחלקה ב-20 באפריל 1990. אורי בר-רצון הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקדי חטיבת גולני 
| |
|---|---|
|
מפקדי חטיבת קרייתי 
| |
|---|---|
|
בקרת זהויות  |
|
|---|