סטפן גרפלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטפן גרפלי
Stéphane Grappelli
StephaneGrappelli25.JPG
לידה 26 בינואר 1908
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בדצמבר 1997 (בגיל 89)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סווינג, ג'אז צועני עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק אמן רחוב, מלחין, מוזיקאי ג'אז, כנר, שחקן קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור ג'אז, פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים MPS רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מפקד בלגיון הכבוד
  • פרס גראמי למפעל חיים (1997)
  • פרס פול אקט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סטפן גרפליצרפתית: Stéphane Grappelli;‏ 26 בינואר 1908 - 1 בדצמבר 1997) היה כנר ומוזיקאי ג'אז צרפתי. מזוהה יותר מכול עם הגיטריסט דג'נגו ריינהארדט.

ניגן על כינור קלאסי רגיל.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיליד פריז להורים ממוצא איטלקי ב"תקופה היפה", גרפלי איבד את אמו לפני הגיעו לגיל חמש. אביו היה המרקיז ארנסטו גרפלי מלאציו. הוא גדל אצל אביו האוהב אך העני, שהכניס אותו לבית הספר הניסיוני בהנהלתה של איזדורה דנקן, בו ביצוע תזמורתי של הפתיחה "אחר הצהריים של פאון" מאת דביוסי הטביע עליו את חותמו המוזיקלי העמוק הראשון.

בואה של מלחמת העולם הראשונה, הסיטה אותו לבתי יתומים מוזנחים, ומדי פעם, חי ברחובות מהיד אל הפה. גרפלי תיאר לעיתים את ילדותו כ"סיפור של דיקנס", והוא נהפך לשריד לכל משך חייו. תמיד הגדיר את עצמו כ"זהיר" בענייני כספים - שאחרים היו מכנים קמצן, - והוא תמיד היה מודע לרוח הרפאים של העוני. עם זאת, הוא אף פעם לא החסיר הנאה מתענוגות החיים, נקודת ראות שהשתקפה בנגינה הספונטנית מלאת העליצות שלו.

אחרי המלחמה, הוא החל לנגן לפרנסתו בגיל 12, בהופעות רחוב ובחצרות עם כינור קטן-ממדים. הוא לימד את עצמו לנגן בכינור, עם שקדנות אופיינית, השתתף בקורס סולפדג' והרמוניה בקונסרבטוריון של פריז, ובגיל 15 קיבל עבודה בתזמורת לליווי סרטים אילמים. זמן קצר לאחר מכן, באה החשיפה המדהימה שלו למוזיקה האמריקאית החדשה, באמצעות תיבת נגינה פרימיטיבית. הוא ידע מיד שזה מה שהוא רצה לנגן. "הרגשתי שנולדתי עם הג'אז" – וחיפש מעריצים עמיתים ותקליטים של הגיבורים הראשונים שלו, ארמסטרונג וביידרבקה. מאחר שהתקשה בהשגת עבודה ככנר ג'אז, גרפלי פנה לקריירה שנייה כפסנתרן. הוא ניגן בשני הכלים עם גרגור והגרגוריאנים שלו בשנות העשרים המאוחרות ובשנות השלושים, ואף ניגן זמן מה על סקסופון אלט. פגישתו הראשונה עם ג'אנגו ריינהארדט הייתה ב־1931, אבל רק ב־1934, במהלך הפסקות במסיבות תה וריקודים במלון קלאריג', נולדה הלהקה האגדית Quintet of the Hot Club of France.

תקליטים כמו "מיי סוויט" ו-"מיינור סווינג" הציבו אותם כלהקה האירופית הראשונה הראויה להשוואה עם האמריקאים. הליריות החזקה של גרפלי, תאמה היטב את הסגנון הנוקשה והדומיננטי של ריינהארדט, אף על פי שברמה האישית, מנהגי הצועני הקשה-עורף הכעיסו לעיתים את שותפו בעל המצפון.

החבירה העליזה וארוכת הטווח של גרפלי עם בריטניה (שכינה אותה כ"מולדתו השנייה") החלה בשגגה ובאופן שאינו מבשר טובות בהיותו נטוש בלונדון בתחילת מלחמת העולם השנייה. לאחר שנחת על רגליו, כרגיל, הצליח לרכוש קהל ניכר תוך השלמת עבודתו עם Hatchett's Swingtette בווסט אנד, הקליט ויצא לסיבוב הופעות רבות עם הלהקות שלו ויצר שותפות מוזיקלית מלהיבה עם ג'ורג' שירינג הצעיר.

ההצלחה והביטחון שזכה להם בבריטניה גרמו לו להסתייג מחידוש הברית הצבעונית שלו עם ריינהארדט אחרי תום המלחמה. לבד מכמה תקליטים וסיבובי הופעות עם ההרכב הישן, נפרדו דרכם, כאשר גרפלי בחר בחיים מלאים, יחסית ללא אירועים מיוחדים כשהוא מנגן מוזיקה מגוונת לקהל מגוון. הוא המשיך באותה דרך כשחזר לצרפת ב־1954, שם זכה מהדור הצעיר יותר של חובבי בי-בופ, לכבוד של "מוזיקאי ענק" שמתעניין תמיד בהתפתחויות חדשות, אך לא תמיד מוערך כראוי על ידי הקהל הרחב. במונחים של הכרה, המקצועיות הנמרצת שלו פעלה נגדו באופן שנעדרה תשומת הלב לה היה ראוי הכישרון הבשל שלו לג'אז.

ההזנחה המתונה הזו נמשכה עד שנות ה-60, וגברה עם תחילתה של הרוק והג'אז החופשי, שתי התפתחויות שהיו זרות לטעמו של גרפלי שבמובנים אחרים היה ליברלי. ב־1967 הוא עבר לגור במלון הילטון בפריז ונשאר שם עד 1972, כשהוא מוקף בסועדים וברוקדים, ואילו קונצרטים והקלטות הוכיחו שהוא מנגן טוב יותר מאי-פעם.[1]

במשך שלושה עשורים היה גרפלי לשם נרדף לכנר ג'אז. הוא שיתף פעולה עם אמני ג'אז רבים בהם הפסנתרנים אוסקר פיטרסון, דיוק אלינגטון ומישל פטרוצ'יאני, נגן הויברפון גארי ברטון, הכנר ז'אן לוק פונטי, והגיטריסטים ג'ו פאס אייק אייזקס ואחרים. הוא השתתף בהקלטת אלבום הסולו של הזמר פול סיימון ב-1972 וניגן עם הכנר הקלאסי יהודי מנוחין ב-1975 והצ'לן הקלאסי יו-יו מה ב-1989

איך הפך מר מנוחין לאוהד של גרפלי? חבר משותף שלו נתן לו אוסף של תקליטי גרפלי לפני שמונה שנים – אדם שבזמן המלחמה היה נוהג ללכת כמעט בכל ערב למופעים של גרפלי בלונדון. "נדהמתי ומלא התפעלות מדרך נגינת הכינור שלו, שלא שמעתי מעולם. הי שילוב של טכניקת אלתור וטכניקה שלנגינת כינור מרשימה. זה משהו שקורה באופן ספונטני, כמו שהיה; ועדיין יש בה סוג של מגע וודאי כך שהיא לעולם לא נראה שתרד מהפסים. היא דומה ללוליין קסום שזורק מקלות וצלחות באוויר ותופס אותם שוב באורח פלא.

היה מעודד והרפתקה, כמו שהיה התקליט עם המוזיקה המזרחית והמערבית עם נגן הסיטרה רבי שנקאר. הוא מעולם לא ניגן עם להקת קצב כמו ההקלטה הזו עם גרפלי. זו הייתה[2]

ב-1983 נכנס גרפלי להיכל התהילה של הג'אז של המגזין דאון ביט וב-1997 זכה לפרס גראמי על מפעל חיים.

חלק מהחלטתו לעזוב את הילטון, היה בגלל הופעתו המפורסמת בתוכנית הטלוויזיה של מייקל פרקינסון עם יהודי מנוחין, בדצמבר 1971, שהובילה לרצף של דואטים ידועים. אך חלק מהחלטה זו היה פשוט בגלל שעמום, ההבנה שלו שכפי שאמר, "טיפשי לשהות במקום אחד לזמן ממושך כל כך". תוך זמן קצר, בחזרתו לסיבובי הופעות, הוא פעל במקומות רבים יותר משהיה לפני כן. ב־1973, הגיטריסט דיז גיסלי איחד שוב את גרפלי עם הליווי של גיטרה וקונטרבס של ימי Hot Club וחשף אותו לקהל עצום ונלהב של אנשים צעירים, שנשבו בעליזות האבהית והטבעית שלו, אחרי מוזיקת הרוק הפסיכו-דרמטית. ההצלחה הענקית של גרפלי עם השלישייה של דיסלי בפסטיבל העממי של קיימברידג' ב-1973 פתחה רשמית את עלייתו לתהילה הבינלאומית, שהתרחבה במהלך שנות השבעים, והמשיכה עד למותו.

מותו ב־1בדצמבר 1997 הותיר חלל במוזיקה שספק אם הוא יתמלא אי-פעם, ובטוח שלעולם הוא לא ישופר.[3]

גרפלי נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1935 לגרפלי הייתה פרשה קצרה עם סילביה קארו שכתוצאה ממנה נולדה בת בשם אבלין. בתקופת מלחמת העולם השנייה, סילביה נשארה בפריס עם בתה. האב והבת התאחדו מחדש ב־1946 כאשר אבלין נסעה מצרפת ללונדון כדי לגור עם גרפלי למשך כשנה אחת.[4] מ־1952 עד 1980 הוא חילק את מרבית חייו עם ידידה בשם ג'ין ברקלי, אליה הוא חש חיבה עמוקה כמו בין אחים.[5][6] אולם גרפלי מעולם לא התחתן ומקובל ברבים שהוא היה הומוסקסואל.[7][8] ב-1981 הוא פגש את יוסף אולדנהובה, שהפך לבן-זוגו עד למותו.[9]

הוא נפטר בסוף 1997 במהלך ניתוח בקע. הוא נטמן בבית העלמין Père Lachaise.

הוא נושא הסרט הדוקומנטרי Stephane Grappelli - A Life in the Jazz Century (10)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Smith, Geoffrey (1987). Stéphane Grappelli: A Biography. London: M. Joseph. ISBN 978-1851450121. 
  • Grappelli, Stéphane; Jean-Marc Bramy (2002). With Only My Violin: The Memoirs of Stéphane Grappelli. New York: Welcome Rain Publishers. ISBN 978-1566491518. 
  • Balmer, Paul (2003). Stéphane Grappelli: With and Without Django. London: Sanctuary Publishing. ISBN 978-1860744532. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטפן גרפלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Geoffrey Smith, Obituary: Stephane Grappelli, Independent
  2. ^ Dennis Barker, Yehudi Menuhin and Stéphane Grappelli collaborate – archive, The Guardian
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Stephane Grappelli, Linn Records
  4. ^ Balmer, Paul, Stephane Grappelli, With and without Django, pp. 96, 142, Sanctuary, 2003
  5. ^ Balmer, Paul, Stéphane Grappelli: A Life in Jazz pp. 161––163, Bobcat Books, 2003
  6. ^ Grappelli, Stéphane; Oldenhove, Joseph; Bramy, Jean-Marc, Stéphane Grappelli - Mon violon pour tout bagage, Calmann-Levy, 1994
  7. ^ Ake, David, "Jazz". In Kimmel, Michael; Aronson, Amy (eds.). Men and Masculinities p. 438, ABC-CLIO, 2004
  8. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Obituary: Stephane Grappelli, The Telegraph, 2 Dec 1997
  9. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Stephane Grappelli - A Life in the Jazz Century, Music On Earth productions