דין מרטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דין מרטין בסרט "ריו בראבו", 1959

דין מרטין (Dean Martin;‏ 7 ביוני 1917 - 25 בדצמבר 1995) היה זמר, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקאי ממוצא איטלקי. שיתף פעולה עם ג'רי לואיס כצמד קומיקאים במשך עשור ולאחר מכן היה חלק מחבורת הזמר והמשחק "ראט פאק" יחד עם פרנק סינטרה וסמי דייוויס ג'וניור. בין השירים שהפכו ללהיטים בביצועו ושזכו לגרסאות כיסוי רבות: "That's Amore", "ממבו איטלינו" ("Mambo Italiano"; במקור של רוזמרי קלוני) "כל אחד אוהב מישהו" ("Everybody Loves Somebody"), ווֹ‏לארה (במקור של דומניקו מודוניו) ועוד.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין נולד באוהיו בשם דינו פול קרוקטי (Dino Paul Crocetti) לאב שהיגר מאברוצו ולאם שחציה ממוצא נפוליטאני וחצייה סיציליאנית. עד גיל חמש לא דיבר כלל אנגלית ובמשך כל שנותיו בבית הספר לעגו לו על מבטאו הזר. הוא עזב את בית הספר בגיל 16 והחל לעסוק במספר עיסוקים סביב חיי המועדונים, בהם ספק משקאות לא-חוקיים, מחלק קלפי בלק ג'ק ("דילר"), כותב בדיחות וקרופייה (מפעיל רולטה). באותה תקופה היה גם מתאגרף ועבד במפעל פלדה.

בראשית שנות הארבעים החל לפתח קריירה כזמר במועדונים ובתי קזינו, עיקר פרסומו והצלחתו באו ממראהו החיצוני האלגנטי ומגישת ה-"cool" ששידר ולא מכשרון הזמרה. המודלים שלו לחיקוי היו פרנק סינטרה ובינג קרוסבי. ב-1941 נישא לאליזבת אן (בטי) מקדונלד, לה היה נשוי עד 1949 ונולדו להם ארבעה ילדים. מרטין התגרש מבטי בשל התמכרותה לאלכוהול ובשל התאהבותו בג'יין ביגר, לה נישא ב-1949 והיה נשוי לה עד 1973, לו ולג'יין נולדו שלושה ילדים.

ב-1944 גוייס לצבא ארצות הברית, הוצב באקרון, אוהיו ושוחרר אחרי שנה בשל כושר לקוי.

עם ג'רי לואיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ג'רי לואיס (מימין), בתוכנית "קולגייט קומדי"

עם תום מלחמת העולם השנייה נדמה שהקריירה של מרטין תקועה, הוא לא זכה לחוזה בהוליווד, כפי שקיווה והמשיך להופיע במועדוני לילה. בקיץ 1946 פגש במועדון ניו יורקי את הקומיקאי הבוטה ג'רי לואיס והשניים חברו לצמד. הם הופיעו באטלנטיק סיטי החל מיולי אותה שנה. הם ביצעו מערכוני סלפסטיק מאולתרים בחלקם. המערך הקומי המאפיין את ההופעה היה שדין מרטין שר בעוד לואיס מעיר הערות שנונות בנוגע לשירתו ולתוכן השירים, שובר על ראשו של מרטין צלחות, שופך עליו נוזלים שונים וכדומה; כל זאת בעוד מרטין נותר אדיש לחלוטין למתרחש. הם קיבלו חוזה הופעות במועדון הקופקבנה המפורסם בניו יורק.

ב-1950 הוחתמו מרטין ולואיס על ידי NBC לאירוח תוכנית הטלוויזיה הקומית השבועית "שעת הקומדיה של קולגייט" (The Colgate Comedy Hour) שרצה עד 1955. בתוכנית הם אירחו והופיעו עם בדרנים נודעים כבוב הופ, אבוט וקוסטלו, אדי קנטור, ריי בולג'ר, פגי לי, טוני קרטיס, הארפו מרקס, אתל מרמן, לואי ארמסטרונג, הדי לאמאר, מיקי רוני, הארי בלפונטה ואחרים.

מרטין ולואיס הוחתמו על חוזה עם אולפני פרמאונט והופיעו במשך התקופה 1949 - 1956 ב-13 סרטים (רובם בבימויו של נורמן טאורוג). באופן קבוע, הן במערכונים והן בסרטים, מרטין קיבל את תפקיד "האיש הישר" או המאהב הרומנטי ולואיס את תפקיד הקומיקאי הפרוע. כתוצאה מכך זכה לואיס להערכה רבה מצד הביקורת על יכולותיו הקומיות ועל תפקידיו הפרועים ומלאי הדמיון ומרטין נותר בצילו. לפיכך נטש מרטין את הצמד במלאת עשור לפעילותו ויצא לקריירה עצמאית.

קריירת הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור העוקב לפרדתו מלואיס פרחה הקריירה של מרטין בשלושה מישורים. הוא המשיך להופיע במועדוני לילה והמופע שלו היה לאחד המופעים המבוקשים הן בניו יורק והן בלאס וגאס, הוא הקליט תקליטים רבי מכר וכיכב בסרטי קולנוע שזכו לביקורות חיוביות ולהצלחה מסחרית. במקביל, הלכה הקריירה של ג'רי לואיס ודעכה.

כשחקן קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב רצונו של מרטין להיות כוכב קולנוע הצטרף ב-1957 כשחקן משנה לסרט "שלושת האריות" עם מרלון ברנדו ומונטגומרי קליפט, על מנת שיוכל ללמוד מהם. ב-1958 שיחק לצד פרנק סינטרה בסרטו של וינסנט מינלי "אחדים באו במרוצה". ב-1959 כיכב במערבון "ריו בראבו" בבימויו של הווארד הוקס לצד ג'ון ויין וריקי נלסון. ב-1964 השתתף בקומדיה "נשקני, טיפשון" ("Kiss Me, Stupid") בבימויו של בילי ויילדר לצד קים נובק.

כזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין הושפעה מפרי קומו, פרנק סינטרה, אלביס פרסלי ובינג קרוסבי, הוא לא ידע לקרוא תוים ולא למד שירה באופן מסודר, אך הסתמך על אישיות כובשת וסגנון אישי. בין 1955 ו-1965 הוציא עשרה אלבומים בחברת קפיטול רקורדס שכולם כללו להיטים. שירו "Everybody Loves Somebody" הדיח את שירם של הביטלס "A Hard Day's Night" מן המקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי ב-1964.

"ראט פאק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראט פאק

לקראת סוף שנות החמישים הלכו מרטין וסינטרה והתקרבו. סינטרה, שהיה חבר בקבוצת יוצרים שהתרכזה סביב המפרי בוגרט ולורן באקול ונקראה "ראט פאק", ביקש ליצור קבוצה דומה שתתרכז סביבו. הוא צירף אליו את מרטין ואת ג'ואי בישופ, פיטר לאופורד וסמי דייויס ג'וניור, שיחדיו יצרו את חבורת ה"פסגה" (The Summit) או "השבט" (The Clan) אך העיתונות התייחסה אליהם לרוב כאל ה"ראט פאק".

הם הופיעו בלאס וגאס, הופעותיהם היו מלוטשות והביעו חום אנושי, בניגוד לאופי הפרוע של ההופעות של מרטין עם ג'רי לואיס. ההופעות לא כללו גידופים והמשתתפים הביעו הערכה הדדית רבה וגם אירחו חברים נוספים וכוכבות כגון שירלי מקליין, ג'ודי גרלנד ומרילין מונרו. הופעותיהם היו מבוקשות ביותר.

לחבורה היה קשר עם ג'ון פ. קנדי (לאופורד היה נשוי לאחותו, פרסיליה) והם אף הופיעו בוועידת המפלגה הדמוקרטית בלוס אנג'לס ב-11 ביולי 1960.

ב-1960 כיכבו חברי ה"ראט פאק" בסרט האחד עשר של דני אושן, הגרסה המקורית לסרט משנת 2001 בבימויו של סטיבן סודרברג ובכיכובם של ג'ורג' קלוני, בראד פיט ומאט דיימון.

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

המופע של דין מרטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 קיבל מרטין מ-NBC תוכנית אישית בשם "התוכנית של דין מרטין" ("The Dean Martin Show") בה הופיע כעצלן, אדיש וחצי-שתוי (על השולחן לצידו ניצבה תמיד כוס ויסקי ממנה היה לוגם, שהייתה מלאה, למעשה, במיץ תפוחים), המוקף בנשים יפהפיות. בתוכנית התארחו ידוענים שזכו להערות מושחזות מפיו של מרטין. לתוכנית לא היה מבנה קבוע והיא התבססה במידה רבה על אלתור הן של מרטין והן של אורחיו. באופן קבוע היה שר דואט בסיום התוכנית עם אחד מאורחיו. רבים מהדואטים היו גרסאות לשירי מחזות זמר ישנים מברודוויי. התוכנית רצה בהצלחה עד 1974.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין לא נזקק לכסף (במותו היה הגורם הפרטי בעל המספר הגדול ביותר של מניות תאגיד האלקטרוניקה RCA) והופיע מדי פעם בלאס וגאס ואטלנטיק סיטי להנאתו, לרוב יחד עם חברים משנות פעילותו האינטנסיבית. כמו כן המשיך להקליט והוציא עשרה תקליטים בין 1967 ו-1978. אחד מהם, ב-1983 היה " The Nashville Sessions" ("הקלטות נאשוויל"), הכיל ביצועים של מרטין לשירי קאנטרי והיה להצלחה מפתיעה.

משבר חיי הנישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1972 ביקש מרטין להתגרש מאשתו זה 23 שנים, ג'יין. הנישואין הסתיימו בראשית 1973. ב-25 באפריל 1973 נישא מרטין בחטף לקתרין הון (Catherine Hawn) בת ה-26, נישואין אלה הסתיימו בנובמבר 1976.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 הוביל פרנק סינטרה את מרטין וג'רי לואיס להתפייסות מרגשת על הבמה מול קהל צופים במסגרת מופע צדקה של יום העבודה. ביום הולדתו ה-72 של מרטין, ב-1989 הופיעו שוב יחדיו.

ב-21 במרץ 1987 התרסק מטוס ה-F-4 פנטום בו טס בנו של מרטין (ושל ג'יין), דין פול, במסגרת שירותו במשמר הלאומי של קליפורניה. מרטין לא מצא נחמה בהופעות עם פרנק סינטרה ופרש מהופעות לאחר יום הולדתו ה-72.

מרטין סבל מנפחת ופרט להופעה ביום הולדתו ה-77 (ב-1994) לא הופיע כמעט בציבור. הוא אובחן כחולה בסרטן ריאות וסירב לקבל טיפולים. הוא נפטר כשלצידו אשתו לשעבר ג'יין. במותו עומעמו האורות בסטריפ של לאס וגאס לאות אבל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lewis, Jerry and James Kaplan. Dean & Me (A Love Story). Doubleday, New York, 2005. ISBN 0-7679-2086-4
  • Tosches, Nick. Dino: Living High in the Dirty Business of Dreams, Delta Trade Paperbacks, New York, 1992 (1st edition). ISBN 0-385-33429-X
  • Smith, John L. The Animal in Hollywood: Anthony Fiato's Life in the Mafia. Barricade Books, New York, 1998. ISBN 1-56980-126-6

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]