אלומות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלומות
סמל קיבוץ אלומות
מבט מצומת אלומות
מחוז הצפון
מועצה אזורית עמק הירדן
גובה ממוצע ‎30‏ מטר
תאריך ייסוד 1947
תנועה מיישבת התנועה הקיבוצית
סוג יישוב קיבוץ
מוצא המייסדים ישראל, דרום אמריקה
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2015:
  - אוכלוסייה 321 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎13.0%‏ בשנה עד דצמבר 2015
(למפת עמק בית שאן רגילה)
Emek-beit-shean.svg
 
אלומות
אלומות
32°42′25″N 35°32′47″E / 32.7068644430896°N 35.5463714349883°E / 32.7068644430896; 35.5463714349883קואורדינטות: 32°42′25″N 35°32′47″E / 32.7068644430896°N 35.5463714349883°E / 32.7068644430896; 35.5463714349883
http://e-mymuseum-alumot.com

אלומות (אֲלֻמּוֹת) הוא קיבוץ היושב על גבעה הצופה על הכנרת ויישובי עמק הירדן. הקיבוץ משתייך למועצה אזורית עמק הירדן. הוא ממוקם בגובה 30 מטר מעל גובה פני הים וצופה אל עמק הירדן והכנרת ממזרח ואל בקעת יבנאל ממערב.

שנים ראשונות של קבוצת אלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אחוזת פוריה

בשנת 1937 הוקם במוסד החינוכי בן שמן, גרעין של ילידי הארץ, חניכים מתנועת הנוער העובד. הגרעין התארגן כקבוצה להתיישבות ובתאריך 1 במאי 1937, השתכנה הקבוצה במחנה שהוקם במושבה זכרון יעקב. במהלך שהותם במקום התאספו חברי הקבוצה על גבעה ובחרו לקבוצתם את השם: אלומות[1]. חברי הקבוצה עבדו כפועלים אצל איכרי המושבה וכמו כן הקבוצה חכרה 100 דונם לעיבוד פלחה והוקם משק עזר קטן שכלל עופות ויונים[2]. בסתיו 1940, הקבוצה עלתה לפוריה והתמקמה בבניינים הישנים וההרוסים של האחוזה. פיק"א הבטיחה לבנות עבור הקבוצה נקודת יישוב חדשה. לא הושקעו מאמצים לשיפור המקום, כי ברור היה שזו נקודה ארעית, והקיבוץ יעבור למקום קבע מסודר[3]. הקבוצה קיבלה 3000 דונם לעיבוד חקלאי, וחלק מהחברים עבדו כשכירים ביישובי הסביבה ובעבודת בנייה עבור המשטרה הבריטית. המציאות במקום הייתה קשה מאד: גם בחורף השני לא היה אף בית מגורים שלם שיכול לשמש כמחסה מהגשם, היה חוסר בתנאים בסיסיים של שירותים ומקלחת, לא היו מחסנים לבגדים ולתבואה חקלאית, היה חוסר בכלים חקלאיים. בנוסף היו קשיים רבים שמקורם היה ביחסי אנוש לא תקינים. ניסיון רציני לשיפור המצב היה בקליטת גרעין "גבע" בשנת 1942[4] שבין חבריו היה שמעון פרס[5]. אחרי 3 שנים הייתה התפתחות במקום: הקבוצה הקימה מפעל קטן לעיבוד צמר כבשים, הוקמו צריפים למגורים, הוקמו בתי הבראה בצפת ובטבריה שהעסיקו 14 עובדים. בתי ההבראה שימשו מקור פרנסה עיקרי, אבל ההתלכדות החברתית נפגעה מכיוון שהעובדים שהו זמן רב מחוץ לקיבוץ והתרגלו לתנאי שיכון משופרים וכן קיבלו כספים לכיסוי ההוצאות למחיה מחוץ לקיבוץ[6]. בנובמבר 1946 עברה הקבוצה ליישוב הקבע שלה, ליד ביתניה עילית, במרחק 2 קילומטרים מדרום לאחוזה[7][8].

קבוצת אלומות ביישוב הקבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות משקית וחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה על הקרקע נחגגה בטקס שאליו הוזמנו מנהיגים מהיישוב ותושבי האזור[9]. יום המעבר היה יום גדול לקבוצה והעיתונים פרסמו דברי הערכה ושבחים לקבוצה ולחברת פיק"א שבנתה את היישוב[10]. המעבר לנקודת הקבע היה כעשר שנים לאחר שהקבוצה התחילה לפעול בזכרון יעקב. החברים עברו שנים קשות שבהן התמודדו עם קשיים כלכליים ועבודה פיזית קשה לאורך שנים. חלק מהחברים הראשונים עזבו במהלך שנים אלה וחדשים הצטרפו לקבוצה. אתגר הקמת המשק בנקודת הקבע עורר בקבוצה כוחות סמויים והוקם משק חקלאי גדול. הקבוצה קיבלה 2700 דונם, וכבר מהתחלת הדרך, הועלתה למוסדות פנייה בדרישה לתוספת קרקע. הקרן הקיימת הציעה לאלומות לקבל 350 דונם, שהוחכרו זמנית לקבוצת כנרת. אך קבוצת כנרת התנגדה בתוקף לוותר על האדמה וגם יוסף וייץ שהציג בפני קבוצת כנרת את מצוקת אלומות, לא הצליח לשכנע את קבוצת כנרת לעזור לקיבוץ השכן. לבסוף סוכם על העברה זמנית של 1000 דונם מיבנאל לאלומות[11]. חלק מאדמות הקיבוץ היו באיכות נמוכה, כך שאי אפשר היה להשתמש באדמה זו לגידולים חקלאיים ריווחיים. גם מי ההשקיה היו מאד מצומצמים והקיבוץ ביצע פרויקט לשאיבת והובלת מים מואדי פיג'אס. ההוצאות על המשאבות והנחת הצינורות היו גבוהים מאד אך נביעת המים הייתה דלה ולא ענתה על הצרכים, כך שפרויקט זה הכניס את הקיבוץ לחובות מתמשכים[12]. אך היו גם נקודות אור בפעילות המשקית. חברת הקיבוץ ניהלה את עדר הבקר והפכה אותה לרפת מצטיינת. בשנת הפרוק, הרפת של אלומות זכתה במקום הראשון מהרפתות של עמק הירדן ושלישית בהישגים הארציים. במהלך הפרויקט של הובלת המים מואדי פיג'אס, נפרצו דרכים ונכרו בריכות, כשהמומחים לא האמינו שהדבר אפשרי. גם בענף הצאן היו הישגים כלכליים שהושגו לאחר השקעת מאמצים רבים. חצר הקיבוץ הייתה מטופחת מאד ובשטח הקיבוץ ניתן היה לראות גינות נוי מטופחות, והנוף הנשקף לכיוון הכנרת היווה חלק בלתי נפרד מהנוי של החצר. השבילים היו שוקקים מחברים וילדים ובימי חג התקיימו אירועים חגיגיים משותפים[13].

קשיים חברתיים וכלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנה לאחר טקס העלייה על הקרקע התקבלה החלטת האו"ם לחלוקת הארץ ולהקמתה של מדינת ישראל. בארץ פרצו קרבות ומתוך 120 חברים התגייסו לצה"ל 68 חברים. במלחמה נפלו שבעה חברים ואחרי המלחמה חזרו לקבוצה ארבעה חברים בלבד. מבין העוזבים נשארו רבים בצבא הקבע ובמשרדי הממשלה שהוקמו לאחר הכרזת העצמאות . עם הקמת המדינה נפתחו אפשרויות חדשות שלא היו קודם והחיים בקבוצה לא נראו מספקים בשביל לפתח את השאיפות האישיות[14]. עזיבה המונית זו התווספה לעזיבות קודמות, כאשר מפברואר 1945 עד נובמבר 1946 עזבו 47 חברים. 30 עולים שנקלטו עד 1948 שיפרו במקצת את המאזן הדמוגרפי, אולם תהליכי העזיבה ועוצמתם פגעו במרקם ובחוסן החברתי[15]. חברים נוספים, מהמוכשרים ביותר, יצאו לתפקידים שונים בתנועה הקיבוצית ובמשרדי הממשלה. כך הקיבוץ הצטמק במספר חבריו וגם הפסיד את כוח המנהיגות של חברים אלה, שהגיעו לקיבוץ רק בסופי שבוע. בגלל יכולותיהם, הם המשיכו להנהיג את הקיבוץ, ותופעה זו גרמה להתמרמרות וקנאה בין החברים[16][17]. חברים טענו שהעסקנים האלה מנהלים כל השבוע את התנועה ובשבתות רוצים לנהל את הקיבוץ ומביטים על חבריהם כעושים את העבודות השחורות.

בשנות החמישים הראשונות היה שיפור במצב הכלכלי[18] המשק גדל אך האוכלוסייה הצטמצמה. הוטל עומס רב על החברים, ומעטים היו האנשים המסוגלים למלא תפקיד, להדריך או לרכז ענף. כדי להתמודד עם החוסר בכוח-אדם נעשו מאמצים לקליטת גרעינים חדשים. הגרעין הראשון היה של יוצאי עדן שקיבלו הכשרה בקריית ענבים. להכשרת חברי הגרעין נדרשה השקעה רבה בהדרכה ובעבודה, אך הגרעין עסק רוב הזמן באימונים צבאיים ומרבית חבריו עזבו את הקיבוץ עם תום השרות הצבאי. גרעין נוסף, גרעין "יסעור", היה מתוכנן להגיע אבל חברי הגרעין העדיפו ללכת לקיבוץ גזר. בשנת 1954 נקלט ביישוב גרעין "נבטים" ובמשך כמחצית השנה הורגשה הקלה בעבודה וגם העזיבות פחתו. החברים הוותיקים עשו מאמצים רבים לקליטת חברי הגרעין בענפי המשק ובוועדות השונות. אולם חברי הגרעין מתחו ביקורת על חוסר שוויון[19] והתחמקות מעבודה של החברים הוותיקים[20], ומרבית חברי הגרעין עזבו את אלומות. תהליך עזיבת חברים נמשך ובשנת 1954 היו בקיבוץ 61 חברים בלבד[21]. בעלון הפנימי חברים כתבו על הקשיים: "לא מעט שנאה שוררת בתוכנו". "עלבונות והשמצות", "החברים כורעים תחת העול", "היו רק כישלונות ואכזבות בקליטת קבוצות חדשות", "צפויה סכנה לעצם הקיום"[22]. בשנת 1955 חלה הידרדרות קשה בתחום הכלכלי: הקבוצה חדלה לשלם חובות, שירותים שונים של חברת החשמל, קופת-חולים, ארגון קניות אזורי – נפסקו והתחדשו והתקבלו איומים בהפסקה מוחלטת של שירותים אלה. בעלי החיים לא קיבלו אספקה והתקבלו עשרות תביעות משפטיות מבעלי חובות. המשק היה הרוס ולא היו בו כמעט הכנסות.

נציגי הקיבוץ פנו לתנועה הקיבוצית בבקשה לסיים את הפרשה העגומה ולהתחסל בכבוד ובצורה מסודרת[23]. בשנת 1957 באה קבוצת "נגוהות" יחד עם חברת נוער עולה "איל". תוך תקופה קצרה התברר שוב שהפער הגדול בין המייסדים שעברו את גיל 40 לבין צעירים בני 20 אינו מאפשר מיזוג. בנוסף, הצעירים היו מאוכזבים מהחריגות מנורמות השוויון. הוותיקים ניסו להסביר שהחריגות אינם מהותיות, אולם הצעירים טענו שהם לא ייחלו לחיים כאלה שבהם כל אחד דואג לעצמו ולנוחיותו, לקבוצה שבה העבודה אינה מחייבת ואי אפשר לחייב חבר לשום מאמץ או לאחריות, לקבוצה שבה יש וותיקים שדירתם מלאה רהיטים ומכשירי חשמל ולעומתם אחרים שאין להם כמעט כלום בדירתם. אם כך, שאלו הצעירים, מה המיוחד בחיי קבוצה, ומה ההבדל בין הקיבוץ לבין העיר, ואולי בעיר יותר טוב ויותר אמיתי. גם קבוצה זו עזבה ואחר כך הגיעו גרעינים נוספים: "אלעד", מיצד", "יהב". בכל פעם פער הגילים התרחב ולא הייתה אפשרות לגשר בין תמימות צעירה לבין בגרות מתפשרת[24].

סוף הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתדרדרות נמשכה, המתיחות בין החברים גדלה, חברים חדלו למלא תפקידיהם במשק, והייאוש המתמשך פגע ברצון לתרום בעבודה ובוועדות. המצב באלומות היה ידוע במזכירות האיחוד שדנה בנושא וניסתה ללא הצלחה, לשכך את היריבות הפנימית ולהחזיר לקבוצה את יכולתה לפעול. בחורף 1967 הוחלט במזכירות האיחוד "לפזר את ותיקי אלומות ולמצוא חבורה צעירה להמשך החיים הקיבוציים באלומות". ההחלטה הכתה בהלם את חברי הקיבוץ, אך לא נמצאו כוחות פנימיים להחזרת הקיבוץ למהלך חיים תקין. באסיפת חירום שדנה במצב שנוצר, משתתפים רבים התרעמו על הכוונה לפרק קבוצה ותיקה וטענו על "יחס בלתי אוהד של מזכירות האיחוד" כלפי הקבוצה. הם טענו כי ישנה הפרזה בתיאור האווירה העכורה שבין ותיקים לצעירים. לדעתם, יש להוציא מהקבוצה כמה חברים שהשפעתם שלילית ולהביא לקיבוץ צעירים חדשים שיאפשרו את המשך קיומה של הקבוצה. מזכירויות של קיבוצי האזור הבטיחו לגייס כמה חברים מכל יישוב שישתלבו בעבודה ובחברה בקיבוץ אלומות. הציבור בקיבוצי האזור לא נענה לבקשה[25], והתקבלה החלטה סופית לפרוק הקיבוץ. דבר ההחלטה נמסר לקיבוץ במכתבה של סנטה יוספטל מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים בתאריך 25 במרץ 1968. במכתב זה מובטח לחברים שיבקשו, להיקלט ביישובים אחרים[26]. אכזבה נוספת נגרמה לחברי הקיבוץ, כאשר התברר שקיבוצי האזור לא נענו לבקשה לקלוט את ותיקי הקיבוץ שביקשו להמשיך בחיי שיתוף ביישובים השכנים[27]. פיצוי לחברים התקבל בעזרת יעקב ברומברג מהועד הפועל אשר מונה לתפקיד בורר לעניינים הכספיים של חברי הקיבוץ[28]. הפיצוי נקבע לפי שנות ותק ולפי מספר הילדים וגיל הילדים. אלחנן ישי, שהיה חבר אלומות והיה בתפקיד סגן מנהל מפעל "מבט" של התעשייה האווירית, סידר עבודה במפעלי התעשייה האווירית ל-12 חברים מאלומות. הוא דאג גם לדיור ופנה ביוזמתו לשיכון עובדים ביהוד ובאור יהודה שם נקלטו חברי אלומות[29].

דיון: האם היה הכרחי לפרק את קבוצת אלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה זאת המשיכה להטריד את איחוד הקיבוצים והקבוצות, את קיבוצי עמק הירדן וכמובן את חברי אלומות לשעבר ובני משפחותיהם. "ועדת אלומות בעמק הירדן" ליקטה חומר על פרשת פירוקה של אלומות והפיקה אותו בחוברת "עלי אלומות". בחוברת אין פסיקת-דין אלא רק עדויות של חברים שונים[30]. זאב טור-סיני כותב בחוברת, שהקבוצה עמדה בעבר בקשיים רבים, בתנאי רעב בזכרון יעקב ובחורבות פוריה ללא מים ואדמה, בזכות כוחה המלכד של הקבוצה. אולם, חברים יצאו לתפקידים מחוץ לקבוצה באותו זמן שנחיצותם במשק הייתה גורלית ומאמץ מצידם יכול היה להציל את המצב. חברים אחרים ראו שאין טעם להירתמות למאמץ וגברה המגמה של חברים לדאוג לנוחיותם הפרטית. נוצרה אווירת ייאוש וחוסר אמון בשטח המשקי והחברתי, ובהמשך עזבו משפחות ותיקות, הקסם של הקבוצה פג, ואווירה זו השפיעה על כל גרעין שצורף ומשכה אותו לנטישה ולא להירתמות לנשיאה בעול[31]. יהודה גור-אריה מגרעין "נבטים" טוען שהתגבשו שני "מעמדות" : "העסקנים " ולעומתם "הפועלים הפשוטים" שעבדו קשה, וקינאו בחבריהם מ"המעמד הגבוה" שקיבלו רכב, החזר הוצאות והטבות אישיות נוספות. "העסקנים" לא נשאו בעול העבודה החקלאית המתישה אבל השליטו את רצונם על הקבוצה, מה שגרם למתחים קשים בתוכה. בנוסף, היו בעיות כלכליות: אדמות הקיבוץ היו באיכות נמוכה והפרויקט לניצול מי נחל יבנאל הכזיב וההוצאות עליו הכניסו את הקיבוץ לחובות מתמשכים. חברים שעבדו קשה, שמעו כל הזמן על מחסור ועל תמיכה שנדרשת מהסוכנות והתנועה הקיבוצית, ולכן החלו לפקפק בהחלטתם לבנות את עתידם באלומות. גורם נוסף לעזיבות הרבות היה שהגרעין הראשון וגם הגרעינים הנוספים היו מורכבים מילידי הארץ. לחברים אלה היו הורים בעיר שלחצו על בניהם "לחזור הביתה" ללכת ללמוד ו"להסתדר בחיים", ורבים אכן עשו זאת[32]. צבי בן חורין טוען שככל שהמייסדים התבגרו, הם לא היו מסוגלים לקלוט השלמה של צעירים, בגלל "פער הגילים" שאינו מאפשר הבנה הדדית וליכוד חברתי. ואז קבעו במוסדות התנועה שקבוצת אלומות "אוכלת" או "מפרקת" גרעינים. כך נוצרה סטיגמה מעניינת: בעוד שתופעה זו הייתה תוצאה של מצב חברתי על רקע פער הגילים, היא נתפסה בעיני מוסדות התנועה כ"סיבה והסבר" למצב[33].

הדילמות המוסריות והקיבוציות שהתעוררו בעקבות פרוק הקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה בתולדות התנועה הקיבוצית הוחלט לפרק קבוצה ותיקה המכילה בקרבה שלושה דורות. קבוצה של שבעים חברים שלא העלו בדעתם לנטוש את היישוב אף על פי שהיו ספקות להמשך קיומה ללא מתן פתרון לקשיים. לראשונה בתולדות התנועה הקיבוצית, הקיבוצים הגדולים באזור קיבלו החלטה לבצע פעולות עזרה ולגייס חברים ותיקים לעזרת אלומות, אך נחלו כישלון בביצוע ההחלטה. לאחר שההחלטה לבוא לעזרת אלומות לא מומשה, והתנועה החליטה סופית לפרק את הקיבוץ, סירבו קיבוצי האזור לקלוט לתוכם חברים ותיקים בעלי אידאולוגיה קיבוצית, שביקשו להמשיך בחיי קיבוץ. נוצרה סיטואציה של אובדן אמון, כי השכנות והערבות ההדדית הקיבוצית, מצווים על היחלצות לסיוע ואילו האנוכיות והאדישות כלפי הזולת, עלולים גם להשפיע על חיי הקיבוצים המבוססים ולפגוע בערכי השיתוף והאחריות ההדדית. האכזבה היא גם מכך שבתוך הקיבוצים לא התעורר ניסיון ספונטני של חברים מהשורה או של אישים בעלי ניסיון בפעילות ציבורית, לפעול למען הצלת הקיבוץ. הכאב של חברי אלומות התעצם מהעובדה שלא רק הקיבוץ פורק אלא נדרש מהחברים לעזוב את בתיהם[34]. הכאב הרב והדילמות המוסריות שהתעוררו בפרוק אלומות, השפיעו על החלטות דומות שהתקבלו בשנים הבאות. ביישובים נוספים שפורקו בתנועה הקיבוצית: האון וכפר חיטים, לא נדרשו החברים לעזוב את המקום, אלא התקבלו הסדרים רק לגבי פרוק המערכת השיתופית והחזרת אמצעי הייצור לכיסוי החובות הכספיים.

יישוב מחדש של הקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעה אוכלסה מחדש ב-1969 על ידי עולים מארגנטינה שאליהם הצטרפו בני הארץ. ענפי תעסוקה עיקריים: רפת (נמצאת במושב יהונתן), לול, גידולי שדה, חוות תבלינים. בשנת 2006 הוקמה בקיבוץ חוות בריאות והתחדשות בשם מצפה אלומות, המתמקדת בתזונה נכונה ובריאה, ובקשר בין גוף לנפש.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

|}

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלומות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.e-mymuseum-alumot.com/44229/במרחב-הזמן
  2. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 352
  3. ^ , צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 140, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  4. ^ עלי אלומות, כתבה של זאב טור-סיני, 1970
  5. ^ סרטונים תיעוד נדיר: סוניה ושמעון פרס מספרים על השנים החלוציות, באתר nana10‏, 21 בינואר 2011 - במקור, מתוך "השבוע" של חדשות 10
  6. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 142, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  7. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 142, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  8. ^ שמואל סגל, שנותי בפוריה 1949-1946 חלום ושברו, הוצאה עצמית, 2008, עמוד 15
  9. ^ ריקוד בטקס העלייה לקרקע עם אמנון כרמי שנפל במלחמת העצמאות, https://www.youtube.com/watch?v=uyfYN-QQDNU
  10. ^ קבוצת "אלומות" עלתה לביתניה-עלית, דבר, 14 בנובמבר 1946
  11. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 356
  12. ^ יהודה גור אריה, אלומות שלנו, http://www.e-mymuseum-alumot.com
  13. ^ עלי אלומות, כתבה של זאב טור-סיני, 1970
  14. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 354
  15. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 143, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  16. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 144, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  17. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 354
  18. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 356
  19. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 146, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  20. ^ יהודה גור אריה, אלומות שלנו, http://www.e-mymuseum-alumot.com
  21. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 146, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  22. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 145, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  23. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 147, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  24. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 147, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  25. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמודים 360-359
  26. ^ עלי אלומות, מכתב של סנטה יוספטל מתאריך 25 במרץ 1968, 1970
  27. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמודים 361-357
  28. ^ עלי אלומות, פרוטוקול של קבוצת אלומות מתאריך 21 ביוני 1968, 1970
  29. ^ אלומות שלנו, מוזיאון וירטואלי, ראיון עם משפחת גריידינגר, http://www.e-mymuseum-alumot.com
  30. ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 361
  31. ^ עלי אלומות, כתבה של זאב טור-סיני, 1970
  32. ^ יהודה גור אריה, אלומות שלנו, http://www.e-mymuseum-alumot.com
  33. ^ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 149, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
  34. ^ עלי אלומות, פתח דבר, 1970