ג'ורג' מתיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ורג' מתיוס
George Mathews
ג'ורג' מתיוס בשנותיו האחרונות
ג'ורג' מתיוס בשנותיו האחרונות
לידה 30 באוגוסט 1739
מחוז אוגוסטה, מושבת וירג'יניה, אמריקה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוגוסט 1812 (בגיל 73)
אוגוסטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה כנסיית סנט פול, אוגוסטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית
מושל ג'ורג'יה ה־20
7 בנובמבר 1793 – 15 בינואר 1796
(שנתיים ו־9 שבועות)
9 בינואר 1787 – 26 בינואר 1788
(שנה)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השלישי של ג'ורג'יה
4 במרץ 1789 – 3 במרץ 1791
(שנתיים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ורג' מתיוס (באנגלית: George Mathews;‏ 30 באוגוסט 1739 – 30 באוגוסט 1812) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מג'ורג'יה, שכיהן כמושל ג'ורג'יה ה-20 בשנים 1787–1788 ושוב בשנים 1793–1796. בשנים 1789–1791 הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם ג'ורג'יה. במלחמת העצמאות של ארצות הברית הוא לחם כקצין בדרגת ייצוג של בריגדיר גנרל בשורות הצבא הקונטיננטלי, והיה מהמשתתפים המובילים במלחמה הפטריוטית של מזרח פלורידה ב-1812.

מתיוס נולד במחוז אוגוסטה שבמושבת וירג'יניה, ובראשית חייו היה סוחר ובעל אחוזת מטעים. כקצין במיליציה הקולוניאלית, הוא זכה לתהילה ברחבי המושבה בזכות חלקו בקרב פוינט פלזנט במהלך מלחמת הלורד דנמור. לאחר מכן הוא נבחר לבית השועים של וירג'יניה מטעם מחוז אוגוסטה, אך לא נכח במושב הבית. עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, הוא שירת כקולונל ברגימנט התשיעי של וירג'יניה של הצבא הקונטיננטלי. יחד עם כל חיילי הרגימנט הוא נפל בשבי ב-4 באוקטובר 1777, כאשר לחם בקרב גרמנטאון (אנ'). את ארבעת השנים הבאות הוא העביר בשבי, כולל שנתיים באוניית כלא בריטית. בתום המלחמה הוענקה לו דרגת ייצוג של בריגדיר גנרל.

לאחר המלחמה עבר מתיוס לג'ורג'יה, ועד מהרה הוא נבחר למשרת מושל ג'ורג'יה. הוא כיהן בתפקיד בשתי תקופות כהונה בלתי רצופות, הצביע בעד אשרור חוקת ארצות הברית, וכיהן בקונגרס הראשון של ארצות הברית. תקופת כהונתו השנייה כמושל עמדה בצילה של מעורבותו בשערוריית הקרקעות של יאזו, שהובילה לנפילתו הפוליטית.

לאחר מכן עבר מתיוס לטריטוריית מיסיסיפי, וב-1810 הוא נשלח על ידי הנשיא ג'יימס מדיסון כסוכן חשאי בעניין סיפוח הטריטורייה הספרדית של מזרח פלורידה לארצות הברית. מתיוס לא הצליח לקבל את הטריטוריה בדרכי שלום, ובשל כך הוא הקים כוח התקוממות שלכד את פרננדינה ביץ' ואת האי אמיליה והעביר אותם לארצות הברית. פעולה זו, שכיום קרויה "המלחמה הפטריוטית של מזרח פלורידה" (Patriot War of East Florida), גונתה על ידי ספרד ועל ידי בעלות בריתה. הנשיא מדיסון, תחת לחץ פוליטי, התנער ממעשיו של מתיוס. העמימות שבהוראותיו של מדיסון למתיוס הובילו וויכוח משמעותי בקרב ההיסטוריונים בשאלה אם מתיוס פעל בניגוד למנדט שניתן לו על ידי הנשיא.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' מתיוס נולד במחוז אוגוסטה שבמושבת וירג'יניה כבנם של אן (לבית ארצ'ר) וג'ון מתיוס.[1] הוריו היגרו לאמריקה במסגרת גל ההגירה של האירים-סקוטים שהתרחש בהשנים 1717–1775. אביו היה מראשוני החברים הבולטים של הקהילה במחוז אוגוסטה, שירת כקפטן במיליציה המקומית וכבעל תפקיד במחוז הכנסייתי המקומי. משפחת מתיוס הייתה חלק מהמיעוט האנגליקני במחוז שרוב אוכלוסייתו הייתה פרסביטריאנית.[2] למתיוס הצעיר היו שישה אחים וארבע אחיות. הוא היה "ללא ספק, הכי גס, דינמי, אנרגטי, צבעוני ומוכשר מבין שבעת הבנים במשפחה".[3] ככל הנראה הוא התחנך בבית הספר המקומי, אף על פי שלאחר כל תקופות הלימודים בחייו הוא נשאר נטול אוריינות עד יומו האחרון.[4][א] כנער, שיחק מתיוס משחקים ביערות שמסביב לחוותו של אביו וחקר אותם,[6] ועד מהרה הוא צבר ניסיון בכל שנגע הדבר לסכנות אזור הספר מצידם של שבטי האינדיאנים המקומיים שפלשו ליישובי הספר.[4]

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אביו, ירש מתיוס אדמת חווה בשטח של 300 אקרים. ב-1762, כבר החלו מתיוס ואחיו סמפסון במיזם מסחרי בעיר סטנטון שבווירג'יניה, ועד מהרה הם רכשו רכוש רב לאורך אזור הספר המערבי שהשתרע מערבה עד מחוז גרינברייר (כיום בתחומי וירג'יניה המערבית). האחים הקימו מאחזים לאורך השטח הזה, בהם הם מכרו מוצרים שהיו נחוצים באזור הספר, מוצרים מיוחדים ומוצרים מיובאים שהגיעו לשם מעבר לים.[7] בנוסף עסקו האחים בהעסקת עובדי כפייה, בעיקר במסגרת חוזים להעסקת גולים מאירלנד, אך גם עבדים אפריקאים.[8][9] הם היו בין האנשים בווירג'יניה שרכשו גולים מורשעים ישירות מספינות בריטיות בנמל, נסעו איתם לאורך נתיבים מוסדרים, ומכרו אותם לחוואים, בעלי מטעים ואחרים.[10] ג'ניפר לודין צ'פי טוענת שהיחס של האחים הן לגולים המורשעים והן לעבדים היה מפוקפק, זאת על סמך התדירות של הבריחות של העובדים והעבדים. ב-1769 דיווחו האחים על שלושה עבדים שנמלטו וב-1773 על עשרה גולים מורשעים.[11] בסך הכול, המיזמים שלהם היו חלק משמעותי מתנועת המסחר באזור.

ב-1763 נבחר מתיוס לגוף המנהל של הכנסייה במחוז אוגוסטה, וכך הוא הצטרף לאחיו סמפסון שהיה חבר בגוף זה מאז 1761. האחים החזיקו במושביהם בגוף המנהל עד ששינוי במאזן הכוחות הפוליטי הוביל להדחתם בידי הרוב הפרסביטריאני.[2]

ב-1772 נבחרו האחים מתיוס כחברי מועצת העיר סטנטון.[12] באותה תקופה, הייתה סטנטון מרכז מסחרי חשוב באזור הספר, ויחד עם מרכזים מסחריים אחרים כמו סולסברי שבקרוליינה הצפונית, תרמה תרומה משמעותית להתרחבות הכלכלית של המושבות, כולל פיתוח ערי נמל כמו בולטימור, נורפוק ואלכסנדריה.[13] שגשוג כלכלי זה של אמצע המאה ה-18 נחשב לגורם מרכזי להתחוללותה של המהפכה האמריקאית. מתיוס השתתף בהדרגה ביותר ויותר פעילות אזרחית באותה תקופה. במחוז אוגוסטה הוא היה חבר הגוף המנהל של הכנסייה בשנים 1763–1768, כיהן כשריף בשנים 1770–1771, וכשופט שלום בשנים 1769 - 1770 ובשנים 1773–1775. ב-1766 הוא מונה כקפטן של המיליציה.[14]

מתיוס זכה לראשונה להכרה משמעותית בפועלו לאחר שהשתתף ב-4 באוקטובר 1774 בקרב פוינט פלזנט (אנ'). באותו סתיו, ארגן המושל המלכותי הלורד דנמור פלישה לשטחי האינדיאנים לאורך נהר אוהיו, כשאת הכוחות לפלישה זו הוא קיבץ בעיקר מאזורי הספר של וירג'יניה. האינדיאנים, בהנהגתו של הצ'יף של שבטי השוואני, קורנסטוק, תקפו את המיליציה של וירג'יניה, בניסיון לבלום את התקדמותה לעבר ארץ אוהיו (Ohio Country). רמברט פטריק תיאר את הקרב כ"קרב אינדיאני טיפוסי בו כל אדם מצא עץ, ומשמעת צבאית על פי עולם המושגים האנגלי לא התקיימה". מתיוס, שהיה לבוש בבגדי ציד ונעול במוקסינים, הרג תשעה אינדיאנים ולא נפצע כלל.[15] שיא הקרב הגיע כאשר ביצעו אנשי המיליציה תנועת איגוף לקראת סוף היום, וכך נסוגו האינדיאנים. הקרדיט לתמרון זה ניתן לאנדרו לואיס או למתיוס.[16] כמי שהפך לידוען בעקבות הקרב, ניצח מתיוס בבחירות המיוחדות למושב האחרון של בית השועים (House of Burgesses) של וירג'יניה ב-1775. בבית השועים שירת מתיוס לצד סמואל מקדואל והחליף את צ'ארלס לואיס שנהרג בקרב לפני תחילת מושב הבית. הוא כבר ייצג את מחוז אוגוסטה בוועידה המהפכנית הראשונה של וירג'יניה באוגוסט 1774, לצד לואיס ומקדואל. על כל פנים, המושל דנמור פיזר את האספה לפני שהיא התכנסה שוב ב-1776.[17]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על ג'רמנטאון

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, התגייס מתיוס לשירות צבאי. עם הקמת הרגימנט התשיעי של ג'ורג'יה במסגרת הצבא הקונטיננטלי בינואר 1776, הוא הוצב בו כלוטננט קולונל. בדצמבר אותה שנה הצטרף הרגימנט לארמייה של הגנרל ג'ורג' וושינגטון, שבו הוא השתתף במערכת פילדלפיה (אנ'). בפברואר 1777 קודם מתיוס לדרגת קולונל ברגימנט התשיעי.[18]

הרגימנט של מתיוס לקח חלק בפעולה הקרבית המשמעותית שלו ב-11 בנובמבר 1777 בקרב ברנדיויין (אנ'). הקרב שהתנהל בין הארמייה של וושינגטון לבין הארמייה של הגנרל סר ויליאם האו, היה הקרב הגדול ביותר במלחמה, ובו השתתפו כמעט 30,000 חיילים, והקרב הארוך ביותר שנמשך יום אחד, עם לחימה ממושכת של 11 שעות.[19] הבריטים הביסו את האמריקאים ואילצו אותם לעבור לנסיגה שכמעט והפכה למנוסת בהלה. הרגימנט של מתיוס היה אחד האחרונים שעזבו את שדה הקרב, וכך הוא זכה לתהילה על כך שהציל את הצבא האמריקאי מתבוסה.[20]

פנים אוניית הכלא אה"מ ג'רזי.

לאחר ניצחונם, הקימו הבריטים מחנה בגרמנטאון. ב-4 באוקטובר שיגר הגנרל וושינגטון מתקפה על המחנה הבריטי, וכך פתח בקרב גרמנטאון (אנ'). מתיוס הוביל את המתקפה בראשית היום שהסתיימה בשבייתם של כמעט מאה חיילים בריטים. על כל פנים, עם התקדמות היום, חדר מתיוס כה עמוק אל תוך הקווים הבריטים כך שהוא מצא את עצמו מופרד מהארמייה של וושינגטון ומוקף בכוחות אויב. מצב זה גרם לשבייתם או למותם של כמעט כל חיילים הרגימנט,[21] כשמתיוס עצמו נפצע קשה.[22] הסיבות לנפילתו בשבי מגוונות. יש הטוענים שהוראתו של וושינגטון לנסיגה לא הגיעו אליו, בעוד שאחרים טוענים שהרגימנט שלו איבד את דרכו בערפל ובעשן הקרב.[21] ברמה הלאומית הוא זכה לשבחים והמוניטין שלו התחזק כתוצאה מתעוזתו. מתיוס בילה את רוב הזמן עד לתום המלחמה כשבוי. בתחילה הוא הוחזק בפילדלפיה, ובהמשך הועבר לאוניית כלא שעגנה בנמל ניו יורק. חומרת פציעתו של מתיוס גרמה לרופא בריטי להכריז עליו כ"חשוך מרפא".[23]

על כל פנים, ב-1779 כבר החלים מתיוס מפציעתו, הוא קיבל שחרור על-תנאי חלקי והותר לו לחיות בעיר ניו יורק. הוא כתב למושל וירג'יניה תומאס ג'פרסון ולקונגרס הקונטיננטלי, והאיץ בהם להשיג עסקת חילופי שבויים. ג'פרסון כתב למתיוס והסביר לו את החלטתו להשאירו בניו יורק כאסיר משוחרר על-תנאי ותחת זאת לבצע חילופי שבויים שסבלו מתנאים הרבה יותר קשים באוניות הכלא.[24] מתיוס הפנה את תשומת ליבו של ג'פרסון לשיפורים בתנאי המחיה של עמיתיו השבויים, ודאג להקצאת כספים למטרה זו מהקונגרס וממדינת וירג'יניה.[25] ב-5 בדצמבר 1781 הוא שוחרר רשמית, ובנקודת זמן זו ניתן לו הפיקוד על הרגימנט השלישי של וירג'יניה והוא יצא עם מייג'ור גנרל נתנאל גרין אל הזירה הדרומית, כך שהוא השתתף בפעולות לחימה נוספות במלחמה.[26] בתום המלחמה הוענקה למתיוס דרגת ייצוג של בריגדיר גנרל.[27]

קריירה פוליטית בג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה בדרום, התרשם מתיוס מהאפשרויות ליתרונות פוליטיים ופיננסיים בספר של ג'ורג'יה. ב-1 בינואר 1783 כאשר פורק הרגימנט השלישי של וירג'יניה באופן רשמי, הוא מיהר לפנות לממשלת ג'ורג'יה בבקשה לקבלת אדמה, וקיבל שטח של 1,900 אקרים במחוז וילקס.[28] הוא חיסל את עסקיו ואת רכושו בווירג'יניה ושם פעמיו לספר החדש בג'ורג'יה. שם הוא ורעייתו, אן פולי פול, בנו בקתה במקום שנקרא גוז פונד.[4] נולדו להם שמונה ילדים: ג'ון, צ'ארלס לואיס, ג'ורג' הבן, ויליאם, אן, ג'יין, מרגרט ורבקה. רעייתו אן פולי נפטרה שנים מספר לאחר הגעתם לג'ורג'יה. ב-1790 שב מתיוס לזמן קצר לסטנטון, וירג'יניה, שם הוא נשא לאישה את האלמנה מרגרט ריד. ב-1793 שבה מיד לווירג'יניה כדי לבקר את ידידיה ואת משפחתה, וכאשר מאוחר יותר היא כתבה לבעלה שיאפשר את חזרתה, הוא השיב, "לא לקחתי אותך לווירג'יניה, ואני לא מתכונן להטריד את עצמי להגיע לשם כדי להחזיר אותך". השניים לא התפייסו מעולם, ובפברואר 1797 אישר בית המחוקקים של וירג'יניה את גירושיהם.[29]

על בסיס המוניטין הצבאי שלו, הגיע מתיוס עד מהרה למקום מכובד בפוליטיקה המדינתית של ג'ורג'יה. הוא מונה כשופט במחוז וילקס, וכחבר מועצת העיר וושינגטון שבג'ורג'יה. שנתיים לאחר מכן, ב-2 בינואר 1787, הוא נבחר לאספה הכללית של ג'ורג'יה. שלושה ימים לאחר מכן הוא נבחר כמושל ג'ורג'יה ה-20 לתקופת כהונה של שנה אחת.[29] תקופת כהונתו הקצרה כמושל הייתה מוצלחת. הוא השתתף בוועידה המדינתית שהתכנסה ב-1787 לאשרור חוקת ארצות הברית, והותיר את המדינה במצב של יציבות. לאחר מכן הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית וכיהן בקונגרס הראשון. תקופת כהונתו בקונגרס כונתה "חסרת ברק", בין השאר בשל "רגישויות הספר" שלו, שלא התאימו לקונגרס.[30] בבחירות לכהונה שנייה בקונגרס של 1791 הוא נוצח, ובשנה שלאחר מכן החל במסע בחירות בלתי מוצלח לסנאט של ארצות הברית. על כל פנים, ב-1793 הוא זכה לתמיכה מספקת כדי להיבחר שוב כמושל ג'ורג'יה.

מפת שלושת האזורים שנכללו בשערוריית הקרקעות יאזו ב-1789. מעורבותו של מתיוס בפרשה הובילה לנפילתו הפוליטית.

תקופת ממשלו השנייה של מתיוס כמושל הייתה סוערת יותר בהשוואה לזו הראשונה. באותה תקופה נאבקה ג'ורג'יה להגן על אדמותיה שבחלק המערבי שלה, ומצב זה הוביל למחלוקות במהלך תקופת כהונתו של מתיוס.[31] בפברואר 1794, הקים הגנרל אלייז'ה קלארק, וטרן פופולרי שלחם במלחמת העצמאות, את "רפובליקת טרנס-אוקוני" (Trans-Oconee Republic) באופן בלתי חוקי כמדינה עצמאית בשטחי הציד המערביים של ג'ורג'יה, ששוריינו במסגרת הסכם ניו יורק (Treaty of New York) של 1790 עבור האינדיאנים משבטי המוסקוגי.[32] הנשיא ג'ורג' וושינגטון הפעיל לחץ על מתיוס להעביר את קלארק ואת מתיישביו אל מחוץ לקרקעות האינדיאנים, אך בתחילה התעלם מתיוס מהלחצים, מתוך אהדה למטרתו של קלארק, ובהיותו מודע לפופולריות המקומית שהייתה לקלארק כגיבור מלחמת העצמאות.[33] אף על פי כן, המגמה בדעת הקהל השתנתה לבסוף, ובספטמבר הורה מתיוס ל-1,200 אנשי מיליציה לפעול בשיתוף פעולה עם כוחות פדרליים ולכתר ולבודד את הביצורים של קלארק, מהלך שהוביל לכניעתו.[32][33]

בית המחוקקים של ג'ורג'יה ביקש להקל על המעמסה שלו בנוגע לאדמות המדינה המערביות הבלתי מוגנות על ידי עידוד הצעות רכישה של ספסרי קרקעות פרטיים.[33] כאשר ביקשו נציגי הבית מארבע קבוצות פרטיות לרכוש 35 מיליון אקרים שהשתרעו ממערב לנהר המיסיסיפי במחיר של פחות משני סנטים לאקר, דחה מתיוס בתחילה את ההצעה. אף על פי כן, קבוצת הרוכשים שיחדה פוליטיקאים רבים בג'ורג'יה כדי שיקדמו חוק לאישור העסקה, ומצב זה הגביר את הלחץ הפוליטי בשילוב דעיכת הפופולריות שגרמו למתיוס לקבל לבסוף את חוק קרקעות יאזו ולחתום עליו.[34] כאשר למד הציבור על פרטי החוק, הוא זעם על כך, ומחאות נשלחו לפקידי ממשל פדרליים ולחברי הקונגרס. כך מתיוס, שעל אף שלא הרוויח באופן אישי מהחוק, הפך לחזות הציבורית שלו.[30] ג'ארד אירווין והסנאטור ג'יימס ג'קסון הובילו מאמצי רפורמה. אירווין נבחר כמושל ג'ורג'יה במקומו של מתיוס, וב-13 בפברואר 1796, פחות מחודשיים לאחר שהושבע לתפקידו, הוא חתם על חוק לביטול חוק יאזו.[33]

לאחר מכן לא החזיק מתיוס שוב במשרה פוליטית. לזמן מה הוא חשב אפילו לעזוב את ארצות הברית, ואף כתב לג'ורג' וושינגטון וביקש לקבל ממנו מכתב המלצה כהכנה לעזיבתו.[30] על כל פנים, ב-1797, מתיוס, שבאותה עת כבר היה נשוי בשלישית למרי קרפנטר, יצא אל טריטוריית מיסיסיפי, שם החזיקה רעייתו ברכוש.[35] שוב פנה מתיוס לעסקי הקרקעות. הוא רכש מניות בחברת קרקעות שטענה לבעלות על שטחים נרחבים בטריטוריה. הוא גם ביצע פעולות שדלנות בקרב ידידים בקונגרס לקבל מינוי לתפקיד פוליטי בטריטוריה.[36]

ב-1798 מונה מתיוס כמושל הראשון של טריטוריית מיסיסיפי על ידי הנשיא ג'ון אדמס. על אף זאת, מזכיר המלחמה ג'יימס מקהנרי התנגד למינוי, בהזכירו את השקעותיו של מתיוס בטריטוריה. כאשר נסוג אדמס מהחלטת המינוי, דוווח שתגובתו של מתיוס הייתה: "אדוני, אם הכרת אותי, לא היית צריך להתחרט על החלטת המינוי. אם לא הכרת אותי, לא היית צריך למנות אותי לתפקיד כה חשוב".[37]

המלחמה הפטריוטית של מזרח פלורידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה משנת 1806. השטח הירוק - ג'ורג'יה, השטח הצהוב - מזרח פלורידה, השטח האדום - מערב פלורידה.

בנובמבר 1810 קיבל מתיוס מידע ממושל מערב פלורידה, וינסנט פולק, שהוא מעוניין להעביר בדרכי שלום את מערב פלורידה לידי ארצות הברית, זאת על רקע החלשתה של המלוכה הספרדית בעקבות מעורבותה במלחמות הנפוליאוניות.[38] מתיוס העביר את המידע לתשומת ליבו של הנשיא ג'יימס מדיסון, שביקש להמשיך את צעדי מדיניות ההתפשטות של קודמו בתפקיד תומאס ג'פרסון. מדיסון, ששאיפותיו היו רחבות יותר, קבע שיש לספח מיד הן את מערב פלורידה והן את מזרח פלורידה.[39]

בינואר 1811 נפגשו מדיסון ומתיוס בוושינגטון די. סי. כדי לדון באסטרטגיה לביצוע הסיפוח. מדיסון נתן למתיוס הנחיות "מעורפלות וכלליות" להצתת מרד בקרב הנתינים הספרדים, אם יהיה צורך בכך, ולאחר מכן להעביר את הטריטוריות שבשליטת מורדים אלה לארצות הברית.[40] אף אחד משני האישים הללו לא קיים רישום של הפגישה, ואפילו המועד המדויק של השיחה לא ידוע.[41] באופן רשמי מינה מדיסון זמן קצר לאחר מכן את מתיוס ואת הנציג לאינדיאנים ג'ון מקי, כסוכנים חשאיים, והם יצאו מיד דרומה.[42][41]

מתיוס ומקי יצרו רשת מודיעים ברחבי מזרח פלורידה, ומתיוס דיווח באופן שוטף למזכיר המדינה ג'יימס מונרו. מונרו עודד את מתיוס להמשיך כל עוד האפשרות תהיה מעשית.[43] על כל פנים, בשבועות הבאים כתב מתיוס מכתבים רבים למונרו שלא זכו למענה. על אף שלא היה סמוך ובטוח בכך, ראה מתיו את חוסר התגובה כאישור מפורש לתוכניתו, בהניחו שממשל מדיסון פעל באופן חשאי ושאף לא להותיר עדויות למעורבותה של ארצות הברית.[44][45] אף על פי כן, ההיסטוריון ג'. סי. א. סטאג טוען שממשל מדיסון נקט בצעדים בלתי פורמליים שעל פיהם "ששתיקה פרושה לא הסכמה, אלא להפך". נוהג זה, שלא זכה להסבר מהממשל, גרם לכמה מקרים של אי-הבנה בקרב פקידים רמי דרג במשך כל תקופת נשיאותו של מדיסון.[46]

בקיץ 1811 לקה מתיוס במלריה, ובמשך שבועות הוא רותק לביתו בסנט מרי, שעל הגבול שבין ג'ורג'יה לפלורידה.[47] על כל פנים, באוגוסט הוא כתב למונרו, בציינו את מוכנותו לציד את כוח המורדים וביקש לקבל אספקה.[43] בסוף אותו קיץ דלפו תוכניותיו של מתיוס לידיעת הרשויות הספרדיות, וממשלת ספרד כתבה למונרו והאיצה בו להתכחש לצעדיו של מתיוס ולעוצרו. תחת זאת, השיב מונורו בהצדקת זכויותיה של ארצות הברית במזרח פלורידה, וטען ש"ארצות הברית הייתה צריכה לקבל את הארץ הזו [מזרח פלורידה] מזמן" כערבון לחובות בלתי משולמים של ספרד לארצות הברית. הוא נקט בצעד נוסף ופרסם את הטיעון הזה בעיתון הרשמי של ממשלו.[45]

התנהלות זו התקבלה על ידי מתיוס כתמיכה של ממשל מדיסון לתוכניותיו כתחליף להתכתבות ישירה, ובנוסף הוכיחה את עצמה כמועילה למאמצי הגיוס שלו. עד סוף 1811 הוא גיבש את תפקידי ההנהגה לכוח המרד מתוך בעלי המטעים ואנשי העסקים הספרדים האמידים.[48] ועדיין, הוא לא מצא מספיק תמיכה מקומית כדי לגבש כוחות לחימה. לפיכך פנה מתיוס לפעולות גיוס מתנדבים מג'ורג'יה שייקחו חלק במרד.[49] בראשית 1812, כבר מנה כוח הפטריוטים של מתיוס כ-125 איש. כדי לתגבר את הכוח, הכין מתיוס תוכנית ש-75 חיילים אמריקאים על הגבול יערקו מצבא ארצות הברית ויצטרפו למורדים, בעוד שבסופו של דבר יבטיח מתיוס את חנינתם והשבתם לדרגותיהם הקודמות לאחר תום הפעולה.[50] בכל אופן, ימים ספורים לפני שהפטריוטים חצו את הגבול לפלורידה, גילה מייג'ור ג'סינט לאבל, שהיה בן בית אצל מתיוס בסנט מארי, על תוכניתו של מתיוס לפתות אנשים בדיוויזיה שלו לערוק, ומתוך התנגדות אליה, הוא הרים קול צעקה.[51] בעקבות כך, הבין מתיוס שלרשותו לא יעמוד מספר האנשים הדרוש לכיבוש סיינט אוגוסטין. מתוך חשש שחלון ההזדמנויות שלו למתקפת פתע ייסגר, הוא החליט לתקוף את העיר פרננדינה שעל האי אמיליה, מעבר לנהר מול סנט מרי, שהייתה שמורה באופן הדוק פחות.[52] הוא קיווה לכבוש את פרננדינה, לחבור לכוחות האמריקאים, ומשם לעבור לסיינט אוגוסטין.[49]

דגל הפטריוטים של מזרח פלורידה

בליל 13 במרץ 1812, מתיוס, בראש כוח הפטריוטים שלו, ובסיוע מתשע ספינות תותחים של צי ארצות הברית, נכנס לפלורידה, ועד מהרה כבש שטחים כפריים מול חוף האי אמיליה. עריקה של לוחמים לשורות הפטריוטים העלתה את מספר אנשי הכוח לכ-250, שמתוכם 59 היו נתינים ספרדיים.[53] לאחר מכן החל מתיוס לנהל משא ומתן עם דון חוסטו לופס, מפקד המבצר בפרננדינה, על כניעת העיר. ב-16 במרץ השיגו הפטריוטים שליטה בעיר מבלי שנורתה ירייה אחת. המורדים הניפו את הדגל החדש של מזרח פלורידה שעוצב על ידי אחד מחברי מטהו של מתיוס, החזיקו בטריטוריה במשך 24 שעות, ולאחר מכן העבירו אותה לידי ארצות הברית.[54] מתיוס כתב למדיסון על הצלחת המשימה, וביקש תוספת של כוחות צבאיים אמריקאים מתוך הכרה בקשיים שהוא ניצב מולם בקבלת תמיכה מקומית.[55] מתיוס גם חשף בפני מדיסון את כוונתו למגר באופן דומה את השלטון הספרדי מהערים מוביל ופנסקולה שבמערב פלורידה.[56]

בסוף 1811, נעשה כבר מדיסון משוכנע בכך שמלחמה עם בריטניה על הגבול עם קנדה היא בלתי נמנעת. ב-יוני 1812 הוא אכן הכריז באופן רשמי מלחמה על בריטניה, ובכך פתח את מלחמת 1812.[57] עם הוודע לו על בקשתו של מתיוס על סיוע צבאי אמריקאי נוסף בפלורידה, ועל זעם הספרדים על פעולתו, חשש מדיסון בנוגע לאפשרות של הרגזת ספרד ובעלת בריתה, בריטניה, והצטרפותה לכוחות שלחמו נגד ארצות הברית.[58][59] יותר מכך, בעיתונות הארצית פרצה שערורייה בנוגע לאיסוף מידע על יריבים פוליטיים על ידי מדיסון מידי סוכן חשאי בריטי בניו אינגלנד ימים ספורים לפני שפורסמו החדשות על כיבוש פרננדינה על ידי מתיוס.[60] בעוד שמונרו הודה במפורש שהייתה "חוכמה רבה" בתוכניתו של מתיוס, הוא קיווה להציל את מאמציו, והוא ומדיסון הסכימו שהמחיר הפוליטי של תמיכה ציבורית במתיוס יהיה יותר מדי גדול לאותה עת.[61] מדיסון התכחש באופן פומבי למתיוס, וב-4 באפריל 1812 שחרר אותו מתפקידו. לאחר מכן מינה מדיסון את מושל ג'ורג'יה, דייוויד בירדי מיטשל, כסוכן המיוחד החדש שלו במזרח פלורידה, והטיל עליו את המשימה לשמור על שלמותו של הצבא הפטריוטי של מתיוס ועל הישגיו הצבאיים. עד מהרה הודיע מיטשל למושל מזרח פלורידה, חואן חוסה דה אסטרדה, שארצות הברית לא תסבול שום ניסיון למגר את הפטריוטים.[59]

מתיוס, שזעם על הדחתו, יצא לוושינגטון, שם הוא הכריז "שהוא יהיה ארור אם הוא לא יפוצץ את כולם". על כל פנים, בדרכו הוא לקה בהתקף חוזר של מלריה, ונאלץ להשתהות באוגוסטה, ג'ורג'יה. ג'ורג' מתיוס נפטר שם ב-30 באוגוסט 1812, יום הולדתו ה-73. הוא נטמן בכנסיית סנט פול שבעיר.[62]

הערכת פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים חלוקים בנוגע למורשת של המלחמה הפטריוטית של מזרח פלורידה. חלקם הגיעו למסקנה שמתיוס חרג מסמכותו במכוון ביחס לכוונותיו של מדיסון.[63] אחרים טוענים שמתיוס מילא אחר כוונותיו של מדיסון, ושמדיסון התכחש למתיוס ממניעים פוליטיים.[64][65][66] הבדלים אלו בניתוח הדברים מחריפים עוד יותר לאור העובדה שמדיסון ומתיוס לא הותירו שום רישומים מפגישותיהם שבהן דנו במערכה.[41]

במאמרו על המלחמה, ציין ג'. סי. א. סטאג, "ברור כעת שמעשיהם של מתיוס ומקי בפלורידה ובחוף המפרץ בשנים 1810–1812 חרגו הרבה מעבר למדיניות של ממשל מדיסון מאשר שיקפו אותה".[67] בנוסף, הוא סבור שהמלחמה הפטריוטית הייתה "רגע של מבוכה ובושה בהיסטוריה המוקדמת של מדיניות החוץ של ארצות הברית".[68]

ג'יימס ג. קיוזיק, בספרו "המלחמה האחרת של 1812", מציין, "למען האמת, אי שביעות הרצון של הממשל מההתקפה על מזרח פלורידה התבסס על התיזמון שלה ועל הפרסום חסר המזל שהיא קיבלה, לא על תוצאותיה".[69] ג. מלווין הרנדון מגיע למסקנה זהה. במאמרו על המלחמה הוא כתב, "מוסכם באופן כללי שמתיוס היה קורבן של ממשל הפכפך שהוא פעל בנאמנות על פי הנחיותיו על פי השקפותיו. הוא הרחיק לכת יתר על המידה בהצלחותיו, ובשל לחץ מגורמים שונים, הנשיא מדיסון ומזכיר המדינה מונרו ראו שיהיה זה נחוץ להקריב את מתיוס כדי להרגיע את הביקורת על מדיניותם בפלורידה".[70] באופן דומה, מציין פרנק אוסלי בספרו, "ככל הנראה מתיוס פירש את משאלותיו של מדיסון בדייקנות, וסביר להניח שההוראות בעל פה מהממשל הבטיחו לו שהאופן שבו הוא הבין את ההוראות היה נכון לחלוטין".[64]

פול קרוז, במאמרו על מתיוס בתקופת המלחמה, מבחין בכך ש"יהיו ההוראות שקיבל מתיוס אשר יהיו, מכתב שהוא שלח למונרו, שנכתב יותר משבעה חודשים לפני הפלישה, חשף במלואו את התכנון המהפכני שלו במזרח פלורידה. כאשר הממשלה לא בדקה את התוכנית על פי מכתב זה, היא הפכה את עצמה לשותפה לתוכנית".[71] סטיבן פ. נוט, בספר שכתב אודות מבצעים חשאיים והנשיאות האמריקאית, מציין: "אני מאמין שהצידוק של מתיוס שהוא לא יצליח להשיג את כיבושה של מזרח פלורידה ללא סיוע צבאי אמריקאי גלוי, דחף את הממשל אל מעבר לקצה. חודשים של הסכמה שבשתיקה של מדיסון הגיעו לקיצם".[72]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר לוחיות זיכרון ברחבי ארצות הברית מנציחות את מתיוס. באנדרטה לקרב פוינט פלזנט במחוז מייסון שבווירג'יניה המערבית, מצוין שמו כקפטן בארמייה של הגנרל אנדרו לואיס.[73] באתר בו ניצב ביתו בג'ורג'יה, "גוז פונד", שבמחוז אוגלתורפ, ניצבת לוחית זיכרון המנציחה אותו.[74] לוחית זיכרון נוספת, במחוז גרין שבג'ורג'יה, ניצבת באתר שבו היה פורט מתיוס, מוצב בו כתב תומאס יוטון למתיוס את הדוח שהוביל לנפילת רפובליקת טרנס-אוקוני.[75] לוחית זיכרון במחוז אלברט שבג'ורג'יה מציינת את חלקו של מתיוס בהקמת המחוז.[76]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' מתיוס בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתיוס היה בעל יכולת כתיבה וכתב מכתבים עם כתיב מיוחד משלו, כולל כתיבת המילה "צחוק" (laugh) באיות laf, המילה "נקישה" (knock) באיות nok, והמילה "קפה" (coffee) באיות kaughphy.[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 307–328.
  2. ^ 1 2 McCleskey, N. Turk (1990). Across the first divide: Frontiers of settlement and culture in Augusta County, Virginia, 1738-1770 (PhD). College of William & Mary, p. 203–205.
  3. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 308
  4. ^ 1 2 3 Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 309
  5. ^ Patrick, Rembert (May 2010). Florida Fiasco: Rampant Rebels on the Georgia-Florida Border, 1810-1815. University of Georgia Press, p. 17.
  6. ^ Patrick, Rembert (May 2010). Florida Fiasco: Rampant Rebels on the Georgia-Florida Border, 1810-1815. University of Georgia Press, p. 4.
  7. ^ Handley, Harry (1963). "The Mathews Trading Post". The Journal of the Greenbrier Historical Society. 1 (1).
  8. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 310
  9. ^ "Virginia Gazette, Williamsburg, November 11, 1773". The Geography of Slavery in Virginia. University of Virginia.
  10. ^ Schmidt, Frederick (1976). British convict servant labor in colonial Virginia (PhD). College of William & Mary - Arts & Sciences. p. 58.
  11. ^ Lodine-Chaffey, Jennifer (2006). From Newgate to the New World: a study of London's transported female convicts 1718-1775 (PhD). The University of Montana. p. 58.
  12. ^ Henning, William (1821). Statutes at Large. Richmond, Virginia: University Press of Virginia. p. 549.
  13. ^ Wood, Gordon S. (2002). The American Revolution: a history. Modern Library. p. 13.
  14. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 310-311.
  15. ^ Patrick, Rembert (May 2010). Florida Fiasco: Rampant Rebels on the Georgia-Florida Border, 1810-1815. University of Georgia Press, pp. 4-5.
  16. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 312
  17. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 314
  18. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 315
  19. ^ Chadds Ford Historical Society - Battle of Brandywine
  20. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 316
  21. ^ 1 2 Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 316-317
  22. ^ Patrick, Rembert (May 2010). Florida Fiasco: Rampant Rebels on the Georgia-Florida Border, 1810-1815. University of Georgia Press, p. 5.
  23. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 317-318
  24. ^ Ford, Paul (2010). The Works of Thomas Jefferson, Vol. II (in 12 Volumes): Correspondence 1771–1779, the Summary View, and the Declaration of Independence. Cosimo. pp. 467-468.
  25. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 320
  26. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 321-322
  27. ^ Gratz, Simon (1903). "The Generals of the Continental Line in the Revolutionary War". The Pennsylvania Magazine of History and Biography. 27 (4): 385–403 (390).
  28. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 322
  29. ^ 1 2 Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 323
  30. ^ 1 2 3 Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 324
  31. ^ Lamplugh, George (2002). "Yazoo Land Fraud". New Georgia Encyclopedia. Georgia Humanities and the University of Georgia Press.
  32. ^ 1 2 Floyd, Christopher (2005). "Trans-Oconee Republic". New Georgia Encyclopedia. Georgia Humanities and the University of Georgia Press.
  33. ^ 1 2 3 4 Lamplugh, George (1986). Politics on the Periphery: Factions and Parties in Georgia, 1783–1806. Newark: University of Delaware Press. pp. 64–68.
  34. ^ Ebel, Carol (2003). "George Mathews (1739–1812)". New Georgia Encyclopedia. Georgia Humanities and the University of Georgia Press.
  35. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 326
  36. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 325
  37. ^ Patrick, Rembert (May 2010). Florida Fiasco: Rampant Rebels on the Georgia-Florida Border, 1810-1815. University of Georgia Press, p. 7.
  38. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 38.
  39. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 28.
  40. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 29.
  41. ^ 1 2 3 Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 30.
  42. ^ Knott, Stephen K. (1996). Secret and Sanctioned: Covert Operations and the American Presidency. Oxford University Press, p. 96.
  43. ^ 1 2 Knott, Stephen K. (1996). Secret and Sanctioned: Covert Operations and the American Presidency. Oxford University Press, p. 98.
  44. ^ Knott, Stephen K. (1996). Secret and Sanctioned: Covert Operations and the American Presidency. Oxford University Press, pp. 99-100.
  45. ^ 1 2 Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 73.
  46. ^ Stagg, J.C.A. (2006). "James Madison and George Mathews: The East Florida Revolution of 1812 Reconsidered". Diplomatic History. 30 (1): 23–55 (46–47).
  47. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 57.
  48. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 76.
  49. ^ 1 2 Knott, Stephen K. (1996). Secret and Sanctioned: Covert Operations and the American Presidency. Oxford University Press, p. 100.
  50. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 84.
  51. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, pp. 86-87.
  52. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, pp. 91-92.
  53. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 113.
  54. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 118.
  55. ^ The Papers of James Madison, Presidential Series, vol. 4, 5 November 1811–9 July 1812 and supplement 5 March 1809–19 October 1811. Charlottesville: University Press of Virginia. 1999. p. 326.
  56. ^ Stagg, J.C.A. (2007). "George Mathews and John McKee, Revolutionizing East Florida, Mobile, and Pensacola in 1812". The Florida Historical Quarterly. 85 (3): 292.
  57. ^ Woodworth, Samuel (July 4, 1812). "The War". The War. New York: S. Woodworth & Co. Retrieved February 8, 2019 – via Internet Archive.
  58. ^ Monroe, James. "(Letter) 1812 Oct. 13, Department of State, (Washington, D.C., to) David B. Mitchell / Ja(me)s Monroe". Southeastern Native American Documents, 1730–1842. Digital Library of Georgia.
  59. ^ 1 2 Knott, Stephen K. (1996). Secret and Sanctioned: Covert Operations and the American Presidency. Oxford University Press, p. 102.
  60. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, pp. 135-136.
  61. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, pp. 138-139.
  62. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 328
  63. ^ Stagg, J.C.A. (2007). "George Mathews and John McKee, Revolutionizing East Florida, Mobile, and Pensacola in 1812". The Florida Historical Quarterly. 85 (3): 293.
  64. ^ 1 2 Owsley, Frank (1997). Filibusters and Expansionists: Jeffersonian Manifest Destiny, 1800-1821. University of Alabama Press. p. 68.
  65. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 327
  66. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 138.
  67. ^ Stagg, J.C.A. (2007). "George Mathews and John McKee, Revolutionizing East Florida, Mobile, and Pensacola in 1812". The Florida Historical Quarterly. 85 (3): 269.
  68. ^ oger Peace, “The War of 1812,” United States Foreign Policy History and Resource Guide website, 2016.
  69. ^ Cusick, James G. (2007). The Other War of 1812 : the Patriot War and the American Invasion of Spanish East Florida. Athens, Georgia: University of Georgia Press, p. 139.
  70. ^ Herndon, G. Melvin (1969). "George Mathews, Frontier Patriot". The Virginia Magazine of History and Biography. 77 (3): 327.
  71. ^ Kruse, Paul (1952). "A Secret Agent in East Florida: General George Mathews and the Patriot War". The Journal of Southern History. 18 (2): 205.
  72. ^ Knott, Stephen K. (1996). Secret and Sanctioned: Covert Operations and the American Presidency. Oxford University Press, p. 101.
  73. ^ Bennington, Dale (2009). "The Battle of Point Pleasant The Chief Event of Lord Dunmore's War: Point Pleasant Battle Monument". The Historical Marker Database. HMdb.org LLC.
  74. ^ Seibert, David (2014). "Governor Mathews' Homesite historical marker". The Digital Library of Georgia.
  75. ^ "Fort Mathews". The Georgia Historical Society. 2015.
  76. ^ "Elbert County". The Georgia Historical Society. 2015.


מושלי ג'ורג'יה ג'ורג'יהג'ורג'יה
ארצ'יבלד בולוק • באטן גווינט • ג'ון טראוטלן • ג'ון הוסטון • ג'ון וריט • ג'ורג' וולטון • ריצ'רד האולי • ג'ורג' ולס • סטיבן הרד • נייתן בראונסון • ג'ון מרטין • ליימן הול • ג'ון הוסטון • סמואל אלברט • אדוארד טלפייר • ג'ורג' מתיוס • ג'ורג' הנדלי • ג'ורג' וולטון • אדוארד טלפייר • ג'ורג' מתיוס • ג'ארד אירווין • ג'יימס ג'קסון • דייוויד עמנואל • ג'וזאיה טאטנאל • ג'ון מילדג' • ג'ארד אירווין • דייוויד בירדי מיטשל • פיטר ארלי • דייוויד בירדי מיטשל • ויליאם רייבן • מתיו טלבוט • ג'ון קלארק • ג'ורג' טרופ • ג'ון פורסיית' • ג'ורג' רוקינגהאם גילמר • וילסון למפקין • ויליאם סליי • ג'ורג' רוקינגהאם גילמר • צ'ארלס ג'יימס מקדונלד • ג'ורג' קרופורד • ג'ורג' טאונס • האוול קוב • הרשל וספסיאן ג'ונסון • ג'וזף א. בראון • ג'יימס ג'ונסון • צ'ארלס ג'נקינס • תומאס רוגר • רופוס בולוק • בנג'מין קונלי • ג'יימס מילטון סמית' • אלפרד קולקוויט • אלכסנדר סטיבנס • ג'יימס בוינטון • הנרי דיקרסון מקדניאל • ג'ון בראון גורדון • ויליאם נורת'ן • ויליאם ייטס אטקינסון • אלן קנדלר • ג'וזף טרל • מ. הוק סמית' • ג'וזף מקי בראון • מ. הוק סמית' • ג'ון סלייטון • ג'וזף מקי בראון • ג'ון סלייטון • נתניאל אדווין האריס • יו דורסי • תומאס הארדוויק • קליפורד ווקר • למרטין גריפין הארדמן • ריצ'רד ראסל הבן • יוג'ין טאלמדג' • יורית' ריברס • יוג'ין טאלמדג' • אליס ארנול • הרמן טאלמדג' • מלווין תומפסון • הרמן טאלמדג' • מרווין גריפין • ארנסט ונדייבר • קארל סנדרס • לסטר מדוקס • ג'ימי קרטר • ג'ורג' באסבי • ג'ו פרנק האריס • זל מילר • רוי בארנס • סאני פרדו • נייתן דיל • בריאן קמפ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ורג%27_מתיוס&oldid=38469131"