דיין (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דיינות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור למינוי דיינים בעם ישראל מיוחס בתורה ליתרו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי-חיל... ושפטו את העם בכל-עת..." (ספר שמות, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ב). בהמשך מינה משה שבעים זקנים לשמש בסנהדרין הראשונה ששפטה את עם ישראל. לסנהדרין הוכפפו בתי דין קטנים יותר של 23 דיינים (סנהדרין קטנה) שהוסמכו לפסוק במרבית התחומים ובתי דין קטנים יותר שיכלו לדון בעיקר בדיני ממונות.

בתקופת השופטים שלאחר יציאת מצרים וקודם ממלכת ישראל המאוחדת שימשו חלק מהשופטים כדיינים, בנוסף להיותם מנהיגי העם (תפקיד זה כתוב במפורש אצל דבורה הנביאה).

עם ביטול הסנהדרין בזמנו של רבן גמליאל השישי והתבטלות הסמיכה לרבנות במובנה המקורי, הצטמצמו מאוד סמכויות השפיטה של הרבנים. כיום מוסמכים דיינים לדון רק בדיני ממונות נפוצים (הלוואות, פיקדונות, גזלות, וכדומה, אבל לא דיני קנסות), דיני אישות (נישואין, גירושין, ייבום, עגינות וכדומה) וקבלת עדים. סמכות זה נשאבת מהגדרת "שליחותייהו קעבדינן" (ארמית: אנו עושים שליחותם [=של החכמים הסמוכים];[1]) ומוגבלת לנושאים יום-יומיים בסיסיים. אף על פי שלדיינים שאינם סמוכים בימינו עדיין יש כוח לדון בדברים מסוימים, מבחינה מעשית הם לא מיישמים זאת בכל התחומים.[2]

הגמרא מתייחסת באופן שלילי ביותר למינוי דיינים שאינם ראויים:

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון - כאילו נוטע אשירה בישראל

ברמב"ם מובא יחס שלילי ביותר לדיין שהתמנה למשרתו מכח ממון ששילם:

כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה - אסור לעמוד מפניו, וצוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו, ואמרו חכמים שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור

משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ג', הלכה ט'

מבנה בתי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית דין מורכב, באופן עקרוני, משלושה דיינים לפחות. ואולם, במקרה של הסכמה בין הצדדים, ניתן לנהל את ההתדיינות בפני דיין אחד.

על פי ההלכה היהודית, אם בעירו של הנתבע ישנו מוסד "בית דין" שיושב בו הרכב קבוע של שלושה דיינים, אזי זכותו של הנתבע לקבוע את מקום הדיון בפניהם. זאת ע"פ הכלל "הלך אחר הנתבע", שפירושו - שזכותו של הנתבע לקבוע את זהות הדיינים שבפניהם תתברר התביעה, כאשר כל זאת בתנאי שמדובר ב"הרכב קבוע" של דיינים היושב בעירו של הנתבע.

במקרה שאין בעירו של הנתבע הרכב קבוע של דיינים, קובעים שני הצדדים במשותף את הרכב הדיינים בפניו יתנהל הדיון. הפרוצדורה היא "זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושתיהם יחד בוחרים להם שלישי", ובראשי תיבות, זבל"א. הכוונה היא שכל צד בוחר דיין אחד הנראה לו, ושניהם מסכימים ביניהם על דיין שלישי.

בהתאם לכלל זה, בבתי הדין הרבניים - שם יושבים הרכבים קבועים - נקבע מקום הדיון בבית הדין האזורי שהנתבע מתגורר בתחומו, ואין התובע יכול לבקש לדון בזבל"א.

בהיסטוריה היהודית קיימת לעתים קרובות חפיפה בין תפקיד הדיין לתפקיד הרב הקהילה - רב הקהילה שימש גם כדיין, ובדרך כלל כאב בית הדין, כלומר ראש ההרכב של בית הדין. אמנם בקהילות רבות לא היה בית דין מסודר.

נטילת שכר לדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת בכורות מגבילה את השכר שמותר לקבל עבור מספר עבודות תורניות, ובכללם שפיטה ועדות, ואף מבטלת את תוקפם של פעולות שונות שנעשו בשכר:

הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים, להעיד - עדותיו בטילין, להזות ולקדש - מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו - מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן - מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל

על פי התוספתא ודברי אביי המובאים בגמרא[3], ההיתר ליטול שכר כפועל, הוא כ"פועל בטל של אותה מלאכה". רבנו חננאל ביאר שהכוונה למדרגת שכר של פועל מובטל, שמוכן לעבוד אפילו תמורת תשלום נמוך יחסית. רש"י פירש שהכוונה ל'שכר בטלה', דהיינו התשלום שהיה דורש אדם תמורת ביטולו ממלאכתו למשך הזמן שהקדיש לדיינות. במידה ועבודתו קלה פיזית (כדוגמת עיסוק באבני חן), שכר הבטלה שידרוש יהיה קרוב לשכר שהיה משתכר מהמלאכה, ומאידך אם הוא עוסק בעבודה פיזית קשה (כדוגמת נגר), יהיה מוכן להסתפק בתשלום נמוך בשביל להשתחרר ממנה. מדברי תוספות[4] עולה שדיין קבוע שכלל אין לו מלאכה, רשאי ליטול שכר עבור אובדן האפשרות להתפרנס באופן אחר. בעקבות כך נכתב בטור ובשולחן ערוך[5] שהמנהג הרווח בכל ישראל הוא, שישנה קופה ציבורית שממנה מתפרנסים הדיינים.[6]

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1977 הייתה משכורתם של הדיינים בבתי הדין הרבניים במדינת ישראל נמוכה ממשכורת השופטים, אך אז הוחלט להגדיר את הדיינים כ'צמודי שופטים', ששכרם הוא הגבוה ביותר מכל מגזרי עובדי המדינה בישראל.

נכון ל-2015 שכר היסוד של דיין מתחיל הוא כ-25 אלף ש"ח, כאשר ישנה תוספת לדיינים ותיקים, אבות בית דין וחברי בית הדין הרבני הגדול, ששכר היסוד שלהם מגיע עד לכ-35 אלף ש"ח[7] בנוסף לשכר היסוד זוכים דיינים לתוספות ותק, תוספת יוקר והטבות ייחודיות נוספות הניתנות לדיינים ושופטים, כדוגמת החזר הוצאות טלפון, וזאת מכח חוק 'החלטת משכורת נושאי משרה שיפוטית, תשמ"א-1981'[8].

מעורבות דיינים בפעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 עלתה לדיון בבג"ץ שאלת זכותו של דיין בבית דין רבני לעסוק בפעילות פוליטית, בעניינו של הרב עובדיה יוסף, שבמהלך כהונתו כדיין החל לפעול גם ב"מועצת חכמי התורה" המנחה את מפלגת ש"ס. בפסק דינו בעניין זה כתב אהרן ברק, כי למרות החפיפה האמורה בין תפקיד הדיין לתפקיד הרב, הרי שלא ניתן לקיים חפיפה זו במדינת ישראל. בעקבות פסק דין זה פרש הרב יוסף מתפקידו כדיין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]