ישיבה ציונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ישיבה ציונית היא ישיבה המזוהה עם הציונות הדתית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זיהה כבר בתחילת המאה ה-20 את חוסר ההתאמה בין הישיבות של היישוב הישן בארץ ישראל לבין העולים הדתיים שהתגוררו במושבות ובמרכז היישוב החדש ביפו.

בעיה דומה ואף חריפה יותר הייתה לציונים דתיים חברי הפועל המזרחי אשר היו שונים בלבושם ובאורח חייהם מהמקובל בישיבות. הציונים הדתיים נאלצו לבחור בין לימודים בישיבות חרדיות כישיבת חברון אשר אליהן לא התאימו מבחינה חברתית-תרבותית לבין ויתור על לימודים בישיבה. הרב משה צבי נריה הקים את ישיבת כפר הרואה בשנת 1938 עבור הציונים הדתיים. הישיבה החלה את דרכה כישיבה קטנה בה לא למדו מקצועות חול.

לאחר קום המדינה, ובעקבות האכזבה החרדית ממנה, הפער בין הציונים הדתיים לבין הישיבות החרדיות התרחב במידה רבה. ישיבת כרם ביבנה הוקמה בשנת 1954 עבור קבוצה של בוגרי בני עקיבא אשר ביקשו ללמוד בישיבה. במקביל החלו בוגרי התנועה להגיע גם לישיבת מרכז הרב, שהייתה אז קטנה מאוד. בשנת 1961 הוקמה ישיבת שעלבים שגם היא קלטה תלמידים מקרב הציונות הדתית.

במהלך שנות החמישים והלאה הושגו כמה סוגים של "הסדרים" עם צה"ל ביחס למסלול שירות בצבא שיאפשר לתלמידי הישיבה שירות משותף בצבא לתקופה מקוצרת, וכך קמה ישיבת ההסדר. התבססות מסלול ישיבות ההסדר נתן דחיפה לישיבות הציוניות, אשר קלטו תלמידים רבים אשר היו מעוניינים במסלול השירות הצבאי של ההסדר. מספר ימים לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. שנה מאוחר יותר קמה ישיבת הר עציון בגוש עציון. ישיבות נוספות קמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בקריית ארבע, ברמת הגולן ובימית (1976). בעקבות אסון מעלות ביקש הצבא שתוקם ישיבת הסדר במעלות לחיזוק המורל והביטחון ביישוב. בשנת 1977 הוקמו גם ישיבות במעלה אדומים ובקריית שמונה.

בעשורים הראשונים של ישיבות ההסדר הורכב כוח ההוראה בהן מכמה סוגי רבנים: חרדים אשר הסכימו ללמד בישיבות ציוניות, דוגמת הרב גולדוויכט שהיה תלמיד של החזון איש; בוגרי ישיבות ותיקות אשר היו ציונים או ראו בחיוב את הציונות; עולים מחוץ לארץ, דוגמת הרב ליכטנשטיין בישיבת הר עציון והרב רבינוביץ בישיבת ברכת משה; וגם בוגרים של הישיבות הציוניות דוגמת הרב צפניה דרורי והרב דב ליאור.

בשנות ה-80 וה-90 התרחבה מאוד המגמה של הקמת ישיבות ציוניות והיום יש מעל 100 ישיבות ציוניות ברחבי ישראל. מגמה זאת נובעת מרצונם של מקומות יישוב רבים בקיומן של ישיבות בתחומם, מריבוי האישים והגוונים בתוך הציונות הדתית המעוניינים לתת ביטוי ייחודי בישיבה משלהם בהתאם לשיטתם ומהגידול במספר בוגרי החינוך הציוני דתי המעוניינים ללמוד בישיבות.

סגנון הלימוד בישיבות הציוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך ההבדלים בין השקפת העולם הציונית והחרדית, נוצרו גם הבדלים בתחום הלימוד. הישיבות הציוניות דומות לשאר הישיבות בסדר היום הבסיסי שלהן, וכן בסגנון לימוד הגמרא וההלכה, אולם הן עוסקות גם בתחומים נוספים, בעיקר במחשבת ישראל - תחום שכמעט אינו קיים בעולם הישיבות החרדי, ובישיבות הציונית עוסקים בו בהרחבה ובהעמקה. בוגרים רבים של ישיבות אלו מעבירים שיחות ומוציאים ספרים בתחום המחשבה. בישיבות הקו הלימוד המחשבתי הוא בעיקר על פי שיטותיהם של ריה"ל, המהר"ל מפראג והרב קוק. בישיבות אחרות ניתן משקל רב יותר לרמב"ם, לרב סולובייצ'יק ועוד. כמו כן, בישיבות ציוניות רבות, בעיקר בישיבת הר עציון ובנותיה, שמים דגש על לימוד תנ"ך בהעמקה, יותר מאשר בישיבות אחרות. בחלק מהישיבות הציוניות התפתחו גם סגנונות ייחודיים ללימוד הגמרא: לימוד "אליבא דהלכתא" המתמקד בהשלכות המעשיות של הסוגיות הנלמדות בגמרא, לימוד המדגיש יותר את הצד המחשבתי שמאחורי פשט הגמרא, העמקה בלימוד ה"אגדתות" ועוד.

ישיבות ציוניות רבות מגלות פתיחות גם למקורות הנמצאים מחוץ ל"ארון הספרים היהודי", וניתן למצוא בהם גם ספרי הגות ומחשבה שאינם תורניים, כאשר הרבנים ותלמידיהם בוחרים בקפידה לאילו נקודות מהדעות ה"חיצוניות" יש מקום בבית המדרש, ומה צריך להישאר בחוץ, בהתאם לביטוי התלמודי "תוכו אכל, קליפתו זרק".

הבדל נוסף בין הישיבות הציוניות לחרדיות הוא מיקומן של הישיבות, כאשר הגישה בציבור הציוני-דתי היא להתפרס על פני כל הארץ, ולהקים ישיבה בכל מקום שבו יש צורך בחיזוק התורה (כגון בגוש דן), חברה (כגון בעיירות פיתוח) או ההתיישבות (כגון ביהודה ושומרון). כיום הישיבות הציוניות מפוזרות בכל רחבי הארץ.

מיפוי הישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה לאפיין אפיון מלא של הגותה של כל ישיבה, או לפרט את כל הישיבות הקיימות, אך ניתן לתאר מיון של קווי המתאר הכלליים בשדה הישיבות. עם זאת, השדה הוא דינמי, והמצב הנוכחי מושפע גם מן ההיסטוריה הארוכה של הישיבות הציוניות. ישנו גם מספר לא מבוטל של מכינות קדם צבאיות המקורבות לישיבות או פועלות בחסותן, ואילו אינן מפורטות כאן.

ככלל, ניתן לחלק את הישיבות הציוניות לחמש קבוצות עיקריות:

  1. מרכז הרב, הר המור ובנותיהן.
  2. ישיבת הר עציון ובנותיה.
  3. ישיבות "חסידות חדשה".
  4. בלתי מזדהות ואחרות.
  5. ישיבות 'תורת ארץ ישראל'.

הקבוצות מנהלות בתוכן ובינן לבין עצמן מערכת מורכבת של קשרים. בראשות רוב הישיבות עומד ראש ישיבה שהתחנך בישיבה ציונית. לא תמיד הקשר הזה מבטיח המשכיות רעיונית מלאה. למשל, הרב אליהו בלומנצוייג, ראש ישיבת ההסדר ירוחם, התקרב לדרכן של ישיבות הקו והרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל שגישתו חסידית - שניהם בוגרי ישיבת הר עציון.

מבית המדרש של "מרכז"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך ישיבת מרכז הרב (המכונה "מרכז" במלעיל), שהקים הרב קוק יצאו שתי קבוצות ישיבות הדומות זו לזו מבחינות רבות, אך שרויות במחלוקת עזה ביחס לכמה נושאים. שתי הקבוצות שייכות לתת-הזרם הדתי שיש המכנים אותו "חרד"לי" או תורני-אמוני.

'מרכז הרב' ובנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת מרכז הרב, שאיננה ישיבת הסדר, נוסדה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1924. הישיבה זכתה לתנופה של ממש בימיו של בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק והיא הישיבה הראשונה שניתן לשייך אותה לזרם הציוני דתי. בקיץ 1997 התפלגה ממנה ישיבת "הר המור" בראשות הרב צבי טאו, בעקבות כוונה להקים מכון להכשרת מורים בתוך ישיבת "מרכז הרב" ועל רקע של מחלוקת השקפתית ארוכת שנים. בעקבות פרישה זו נוצרו "ישיבות הקו".

בין הישיבות הקרובות לרוחה של "מרכז הרב" הן ישיבת ברכת יוסף באלון מורה, בית אל, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת הר ברכה, ומוסדות מסוגים אחרים, כמו ישיבת ירושלים לצעירים, ומוסדות נעם-צביה. בהשוואה לישיבות הקו, ישיבות אלה מגלות פתיחות רבה יותר ללימודים חוץ תורניים (כגון מכוני הוראה) והתנגדות פחותה לחדירת גישות אקדמיות; אך נוטות למאבק חריף יותר במוסדות המדינה במסגרת המאבק על "ארץ ישראל השלמה" ועוד.

ישיבות הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישיבות הקו

כינוי ישיבתי זה מתייחס לישיבות הקשורות ל"קו" המותווה בידי הרב צבי ישראל טאו ולישיבתו, ישיבת הר המור. ישיבות אלו מדגישות את תורתם של הרב קוק ושל בנו, הרב צבי יהודה קוק, על פי פרשנותם של הרב טאו ותלמידיו. בין הישיבות הקרובות לרוחה של "הר המור" יש למנות את ישיבת עטרת כהנים, ישיבת שבי חברון, ישיבת מצפה רמון וישיבת איילת השחר שבאילת. לישיבות אלו קשורים גם מוסדות מסוגים אחרים, ישיבות קטנות (כגון ישיבת מעלה חבר) ומדרשות לבנות, כגון מדרשת הרובע. ישיבות אלו מתאפיינות בעיקר בשני דברים:

  • דבקות בעקרון הממלכתיות, המקדש את מדינת ישראל כמסד היחיד להגשמת היהדות.
  • אהבת ישראל וסנגוריה גם ביחס לחילונים.
  • שאיפה לסגירות בפני הרבדים הנמוכים של תרבות המערב, אך לא בפני הפילוסופיה והספרות המערבית הקלאסית.

ישיבת הר עציון ובנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת הר עציון, המכונה "הגוש" (בגלל מיקומה באלון שבות שבגוש עציון) הוקמה על ידי הרב יהודה עמיטל, מתלמידי הרב יעקב משה חרל"פ, ולימים הצטרף אליה הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון. בשל כך, יש בה פתיחות ללימוד תורתו של הרב קוק ותורות חסידיות אחרות, אך השפעתו של הרב סולובייצ'יק מורגשת ביותר, בין השאר בסגנון הלימוד הליטאי בשיטת בריסק.

בשל המתינות הפוליטית והגישה המורכבת לסוגיית המודרנה נתפסת ישיבת הר עציון כסמן שמאלי בעולם הישיבות הציוניות. הישיבה מתאפיינת בפתיחות לדעות שונות בתוכה, וכך למשל רבים חלקו על עמדתו של הרב ליכטנשטיין בסוגיית תוכנית ההתנתקות.

בין הישיבות הקרובות ברוחן לישיבת הר עציון: ישיבת אורות שאול בראשות הרבנים יובל שרלו ותמיר גרנות; ישיבת עתניאל בראשות הרבנים רא"ם הכהן ובנימין קלמנזון וישיבת ירוחם בראשות הרב אליהו בלומנצוייג, אם כי האחרונה קרובה רעיונית, למרות מקורה, לכמה אלמנטים של "ישיבות הקו" כגון בנושא הממלכתיות (ציונות דתית).

ישיבות "החסידות החדשה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התפתחות "החסידות החדשה" בציבור הציוני דתי, קמו ישיבות רבות המשלבות אווירה ותכנים חסידיים בלימודן. ישיבות אלה אינן נפרדות לגמרי מהקבוצות האחרות שנמנו, אך יש להפריד אותן מן האחרות, הואיל והן מציגות דרך אחרת בעבודת ה', והדגשים אחרים בתכני הלימוד הנוטים יותר למשנת החסידות. תלמידיהם גם מתאפיינים בהופעה חיצונית שונה מאלו של ישיבות אחרות.

יש בתוכן הקרובות ברוחן ל"הר עציון" כמו עתניאל וישיבת תקוע, ויש הקרובות יותר לישיבות הקו כמו ישיבת רמת גן או לישיבת מרכז הרב כישיבת רמת השרון ומגדל העמק או לחסידות חב"ד כישיבת עוד יוסף חי.

הדרך הרעיונית שלהם אינה זהה או דומה לישיבות חסידיות חרדיות. דוגמת ישיבות תומכי תמימים, אלא שילוב של חסידות בדרך הציונית לאומית.

בלתי מזדהות ואחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לקבוצות אלו, ישנן ישיבות רבות שקשה לשייך אותן לאחת מן הקבוצות. וישנן גם תת-קבוצות, שאינן גדולות עדיין מבחינה חברתית ורעיונית.

בתוך ה"בלתי מזדהות" יש קבוצת ישיבות ותיקות בעלות אוריינטציה נוטה לחרדיות. הבולטת מתוכן היא ישיבת כרם ביבנה.

ישיבות ותיקות נוספות הן ישיבת הכותל, ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, ישיבת ההסדר קריית שמונה בראשות הרב צפניה דרורי וישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן.

ישיבת מעלות ובנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי ישיבת מעלות, מכנים את דרכו של ראש הישיבה, הרב יהושע ויצמן, "תורת ארץ ישראל". למושג זה, הנזכר בכתבי הרב קוק, ישנן כמה פרשנויות. דרכו של הרב ויצמן מתאפיינת בהדגשת כתביו ודרכו של הרב קוק ובפתיחות יחסית. לישיבה כמה ישיבות-בת שהקימו בוגריה: ישיבת הסדר נווה דקלים בראשות הרב דוד גבריאלי (לשעבר "ישיבת ימית"), שעברה לאחר יישום תוכנית ההתנתקות לכפר מימון והיום נמצאת באשדוד; ישיבת עכו בראשות הרב יוסי שטרן, ישיבת חולון בראשות הרב אלעזר אהרנסון וישיבת נצרת עילית בראשות הרב דני סגליס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "החינוך הדתי בגבורותיו", המרכז לחינוך דתי בישראל, תשמ"ז, עמודים 401–405