האמנה הלאומית הפלסטינית
.svg)
האמנה הלאומית הפלסטינית (בערבית: الميثاق الوطني الفلسطيني ; תעתיק: אל-מִיתַ'אק אל-וַטַנִי אל-פלסטיני) היא המסמך המכונן של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שהוקם ב-1964. הנוסח הראשון של האמנה נקבע בכינוסו הראשון, אשר התקיים בירושלים במאי 1964. לאחר מלחמת ששת הימים נתכנסה המועצה הפלסטינית בקהיר בימים 10–17 ביולי 1968 ועדכנה את נוסח האמנה.
בנוסחה המקורי קובעת האמנה את זכותם הבלעדית של הפלסטינים על פלסטין (ארץ ישראל), ומגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית. בנוסח זה מתארת האמנה את השאיפה הפלסטינית לבטל את קיומה של מדינת ישראל, בטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך היהודים אינם נכללים בין הקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית. הכרתו של יושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, במדינת ישראל בספטמבר 1993 והסכמי אוסלו, סותרים את נוסח האמנה. בפרסומיה הרשמיים מציינת הרשות הפלסטינית, בצד נוסח האמנה המקורי, כי הסעיפים הסותרים את הסכמי אוסלו אינם עוד בתוקף, אולם אין כל נוסח חלופי לאמנה. יש בישראל המטילים ספק האם ביטול הסעיפים תקף על פי תקנון אש"ף.
אמנת אש"ף המקורית שנחתמה בשנת 1964, שללה באופן מוחלט את זכות קיומה של מדינת ישראל. על פי סעיף 19, הכרזת העצמאות של ישראל ותוכנית החלוקה הוגדרו כבטלות ומבוטלות, תוך הצבת מטרה ל"שחרור פלסטין" מהציונות, בטענה שהיא תנועה אימפריאליסטית חסרת זכויות לאומיות. מאידך, אמנת אש"ף ויתרה על תביעות ריבוניות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שבהם נמצאו רוב הפלסטינים שבאזור, ובאותה עת הוחזקו בידי מדינות ערב (ירדן ומצרים). סעיף זה כלל גם ויתור על אזור אל-חמה שברמת הגולן, אשר נשלט בידי סוריה.
סעיפי האמנה ומשמעותם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדברי הפרופסור ליחסים בין-לאומיים, ד"ר יהושפט הרכבי, "האמנה הלאומית הפלסטינית היא מסמך היסוד של אש"ף כמצעו הרעיוני, אולם אין היא כחוקה שיש למדינות"[1]. הרכבי ערך תרגום, ההדרה ופרשנות לאמנה, אשר נתפרסם בכותר: האמנה הפלסטינית ומשמעותה וראה אור לראשונה ב-1971. בהקדמה מביא הרכבי את הנוסח המעודכן של האמנה מ-1968.
מסעיפי האמנה (1968)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שם האמנה: "אמנה זו תיקרא 'האמנה הלאומית הפלסטינית'".
סעיף 1: פלסטין מהווה את ארץ המקור של הציבור הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מן המרחב הערבי הגדול. כמו כן, הציבור הפלסטיני נמנה כחלק אינטגרלי מן האומה הערבית.
סעיף 2: שטחה של פלסטין, כפי ששורטט והוגדר בימי השלטון הבריטי, מהווה יחידה טריטוריאלית אחת שאינה ניתנת לחלוקה או לפרק.
סעיף 3: לציבור הערבי הפלסטיני שמורה הזכות המשפטית וההיסטורית על ארצו. ציבור זה יממש את זכותו לקבוע את זהותו ומשטרו בעצמו, לאחר סיום תהליך פריקת העול מעל אדמתו, אך ורק על פי שאיפותיו ובחירתו החופשית.
סעיף 4: הזהות הפלסטינית היא מאפיין מהותי וקבוע שאינו חולף, והיא מועברת מדור לדור, מאבות לבניהם. אובדן השליטה השטחית ופיזור הציבור הפלסטיני בעקבות האירועים הקשים שפקדו אותו אינם פוגעים כהוא זה בזהותו הלאומית או בשייכותו, ואינם מביאים לביטולה.
סעיף 5: הגדרת הפלסטינים כוללת את התושבים הערבים אשר התגוררו דרך קבע בפלסטין עד לשנת 1947, בין אם נותרו בדירותיהם ובין אם עזבו או גורשו. כמו כן, כל מי שנולד לאב ערבי פלסטיני לאחר מועד זה, בין אם בשטח פלסטין ובין אם מחוצה לה, נחשב פלסטיני.
סעיף 6: התושבים בני הדת היהודית אשר התגוררו דרך קבע בפלסטין בטרם החלה החדירה הציונית לשטחה, יוכרו כפלסטינים.
סעיף 7: הזיקה הלאומית והקשר לארץ פלסטין – בהיבט החומרי, הרוחני וההיסטורי – מהווים עובדות יסוד קבועות. חינוכו של הפרט בציבור הפלסטיני ברוח ערבית-מהפכנית, נקיטת כל הצעדים לגיבוש תודעה לאומית, מתן השכלה מעמיקה לגבי המולדת בהיבטיה החומריים והרוחניים, והכשרתו להשתתפות בלחימה מזוינת תוך נכונות להקרבת נפש ורכוש למען השבת המולדת ושחרורה – כל אלה מהווים חובה לאומית ראשונה במעלה.
סעיף 8: הפרק הנוכחי שבו מצוי הציבור הערבי והפלסטיני מוגדר כשלב של מערכה לאומית לפריקת העול מפלסטין. מסיבה זו, הניגודים והמחלוקות הפנימיות בין הזגיים והארגונים הלאומיים הפלסטיניים נחשבים לעניינים משניים, אשר יש להשעותם ולרסנם לטובת המאבק בניגוד המרכזי והיסודי – זה שבין הציונות והאימפריאליזם לבין הציבור הערבי הפלסטיני. על בסיס תפיסה זו, הציבור הפלסטיני – בין אם בארץ ובין אם בתפוצות, כיחידים וכארגונים – מהווה חזית לאומית מאוחדת הפועלת להשבת פלסטין ולפדיונה באמצעות לחימה מזוינת.
סעיף 9: הפעילות המזוינת היא הדרך הבלעדית להשגת פדיון פלסטין, ועל כן היא נתפסת כקו אסטרטגי הנחה ולא כתכסיס זמני. הציבור הפלסטיני מצהיר על נחישותו החלטית והבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה המזוינת להתקדמות לעבר התקוממות עממית חמושה, במטרה לשחרר את ארצו, לשוב אליה, ולהבטיח את זכותו לחיים תקינים, להגדרה עצמית ולריבונות מלאה על השטח.
סעיף 10: לחימת הגרילה מהווה את הבסיס והגרעין של מערכת השחרור העממית. הדבר מחייב את להטת המאבק, הרחבתו, וגיוס כלל המאמצים החברתיים והחינוכיים בקרב הפלסטינים, לצד ביסוס אחדות המאבק בין הזרמים השונים בעם הפלסטיני לבין הציבור הערבי הרחב במדינות ערב, על מנת להבטיח את רציפות התנועה המהפכנית, הסלמתה והשגת ניצחונה.
סעיף 14: עתידה של האומה הערבית, ועצם קיומה במרחב, כרוכים באופן הדוק בפתרון הסוגיה הפלסטינית. מזיקה זו נגזרת מחויבותה של האומה הערבית והשקעת מאמציה לשחרור פלסטין. הציבור הפלסטיני ימלא את תפקידו הראשי והחלוצי להגשמת יעד לאומי-ערבי מוביל זה.
סעיף 15: שחרור פלסטין, מנקודת המבט הערבית הכוללת, מהווה חובה לאומית שנועדה לבלום מתוך המרחב הערבי את ההתפשטות הציונית והאימפריאליסטית ולנקות את פלסטין מהנוכחות הציונית. מלוא האחריות למימוש יעד זה מוטלת על האומה הערבית – עמים וממשלות כאחד – כשבחזית עומד הציבור הערבי הפלסטיני. לפיכך, על האומה הערבית לרתום את מכלול יכולותיה הצבאיות, האנושיות, הכלכליות והרוחניות, כדי ליטול חלק פעיל לצד הציבור הפלסטיני בשחרור הארץ. במיוחד בשלב הנוכחי של המאבק המזוין, מוטלת עליה החובה להעניק ללא סייג כל סיוע ותמיכה חומרית ואנושית, ולהעמיד את כל האמצעים הדרושים כדי לאפשר לו להמשיך במילוי תפקידו המרכזי ובהמשך המהפכה המזוינת עד לשחרור מלא.
סעיף 18: מהיבט בינלאומי, שחרור פלסטין מוצג כפעולת מנע והגנה עצמית מתבקשת. לפיכך, הציבור הערבי הפלסטיני, השואף לשמור על יחסים תקינים וידידותיים עם עמי העולם, מצפה לתמיכה מצד מדינות הדוגלות בחירות, בצדק ובשלום, לשם השבת המצב החוקי לקדמותו בפלסטין, השכנת ביטחון ויציבות בה, ומתן אפשרות לקהילה לממש ריבונות לאומית וחופש לאומי.
סעיף 19: תוכנית החלוקה משנת 1947 והקמת מדינת ישראל מוגדרות כבטלות לחלוטין מעיקרן, ללא קשר לפרק הזמן שחלף, מכיוון שהן עומדות בסתירה לרצונו של הציבור הערבי הפלסטיני ולזכותו הטבעית על ארצו, וכן מכיוון שהן מפרות את העקרונות הבסיסיים של אמנת האומות המאוחדות, ובראשם הזכות להגדרה עצמית.
סעיף 20: הצהרת בלפור, כתב המנדט הבריטי וכל התוצרים שנגזרו מהם מוגדרים כחסרי תוקף. הטענות בדבר זיקה היסטורית או רוחנית של היהודים לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות או עם המרכיבים המגדירים מדינה במובנה המקובל. היהדות, כדת מונתואיסטית שמימית, איננה מהווה לאום בעל קיום עצמאי, וכמו כן היהודים אינם מהווים עם אחד בעל זהות לאומית ייחודית, אלא הם אזרחים בני המדינות שבהן הם מתגוררים. (הערה פרשנית הנלווית לטקסט: יש המפרשים סעיף זה כביטול הלגיטימיות לא רק של מדינת ישראל, אלא גם של קיום ממלכת ירדן כיישות עצמאית – בהיותה תולדה של הצהרת בלפור וכתב המנדט – עמדה שזכתה להצהרה מפורשת במועצה הלאומית הפלסטינית בפברואר 1971, שבה הוגדרה ירדן כחלק מפלסטין).
סעיף 21: מתוך ביטוי עצמי באמצעות המאבק המזוין, הציבור הפלסטיני דוחה באופן מוחלט כל הצעת פשרה או חלופה שאינה כוללת את שחרור פלסטין בשלמותה, ופוסל כל תוכנית שמטרתה חיסול הבעיה הפלסטינית או הפיכתה לסוגיה בינלאומית.
סעיף 22: הציונות מוגדרת כתנועה פוליטית הקשורה בקשר הדוק לאימפריאליזם העולמי והיא עוינת את תנועות השחרור והקידמה בעולם. היא מוצגת כתנועה גזענית וקנאית במהותה, תוקפנית והתפשטותית במטרותיה, ופשיסטית בשיטות פעולתה. ישראל מוגדרת כזרוע המבצעת של התנועה הציונית וכבסיס אנושי וגאוגרפי עבור האימפריאליזם, המשמש נקודת אחיזה ויציאה להנחת מכות נגד שאיפות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידמה.
סעיף 29: הציבור הערבי הפלסטיני מחזיק בזכות הראשונית והמקורית לפדיון פלסטין ולהשבת ארצו, והוא יגבש את עמדתו כלפי כלל המדינות והגורמים הבינלאומיים בהתאם לעמדותיהם כלפי הסוגיה הפלסטינית ומידת תמיכתם במאבקו להשגת מטרותיו.
סעיף 30: הלוחמים והגורמים החמושים במערכת השחרור מהווים את התשתית והגרעין לצבא הערבי, אשר ישמש כזרוע המגן על הישגי הציבור הערבי הפלסטיני.
סעיף 31: לארגון השחרור הפלסטיני ייקבעו דגל רשמי, שבועת אמונים והמנון, אשר יעוגנו בהסדר נפרד.
סעיף 33: עדכון או שינוי של אמנה זו יתאפשרו אך ורק בתמיכת רוב מיוחס של שני שלישים מכלל חברי המועצה הלאומית של ארגון השחרור הפלסטיני, במסגרת מושב מיוחד שיכונס ייעודית לשם כך.
שינויים בסעיפי האמנה מנוסח 1964
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהושפט הרכבי מראה, בין השאר, הקצנה בעמדות הפלסטינים בנוסח 1968 לעומת הנוסח הראשון מ-1964.
- שם האמנה: הרכבי מציין כי הפתיח חודד ב-1968 לכלל הדגשה של "הפטריוטיזם הפלסטיני"[2].
- סעיף 4: סעיף זה הורחב לעומת הנוסח הראשון. ועניינו הדגשת הפלסטיניות כ"תכונה נצחית הבאה מלידה"[3].
- סעיף 6: סעיף זה מקביל לסעיף 7 בנוסח האמנה של 1964, שקבע כי: "היהודים אשר הם ממקור פלסטיני יוחשבו פלסטינים אם יחפצו להתחייב לחיות בנאמנות ובשלום בפלסטין". מאחר שבסעיף קודם נקבעה שנת 1948 כתאריך הקובע לגבי הפלסטיניות של הערבים, ניתן להסיק כי "היהודים אשר הם ממקור פלסטיני" הם היהודים שגרו בפלסטין עד שנה זו[4]. במושב המועצה הפלסטינית ב-1968, שבו תוקן הסעיף, התקבלה החלטה (בפרק המשנה "המאבק הפלסטיני הבין-לאומי") אשר מבארת ומרחיבה למעשה את הסעיף: "כמו כן מאשרת המועצה כי התוקפנות על האומה הפלסטינית ואדמתה החלה בשנת 1917. משום כך, פירוש סילוק התוקפנות צריך להיות סילוק כל עקבות התוקפנות מאז התחלת הפלישה הציונית, ולא מאז מלחמת יוני 1967"[5]. לדברי הרכבי, תיקון זה באמנה, שהקדים את התאריך הקובע לגבי הפלסטיניות של היהודים לשנת 1917, ביטא את הצורך הפלסטיני בהפחתת מספר היהודים שיותר להם להמשיך להתגורר בפלסטין[4].
- סעיף 9: סעיף זה, אשר מפרט את הלגיטימיות של פעילות כוחות חמושים של אש"ף, הוכנס בנוסח 1968[6].
- סעיף 10: סעיף זה, אשר מתאר את פעילות הטרור המתוכננת, הוכנס בנוסח 1968[7].
- סעיף 22: הרכבי מציין כי בסעיף זה שנוסחו הורחב ב-1968, יש "תגבור הגינוי של הציונות וישראל" לעומת הנוסח של 1964, שהיה "סתמי יותר"[8].
- סעיף 24: בנוסח המקורי של האמנה היה קיים סעיף 24 שנפתח כך: "לארגון לשחרור פלסטין לא תהיה כל ריבונות על הגדה המערבית של ירדן, על רצועת עזה ועל אזור אל-חמה". הפלסטינים לא דרשו בשלב זה לקבל לידיהם את האזורים שהיו בעבר חלק מפלסטין המנדטורית ושעתה שלטו בהם מדינות ערביות (ירדן, מצרים וסוריה). למעשה, "שחרור פלסטין" התייחס, לפחות באותו שלב, רק לשטחי מדינת ישראל, ולא ל"פלסטין" כולה[9]. סעיף זה הוסר בנוסח האמנה מ-1968 כשבאותו זמן שלטה מדינת ישראל בגדה המערבית ורצועת עזה.
הדרישות לביטול האמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993, עלתה מצד ישראל הדרישה לביטול סעיפים באמנה הלאומית הפלסטינית השוללים את לגיטימיות המדינה. בצעד ראשון, העביר יאסר ערפאת מכתב ליצחק רבין ובו הכרה במדינת ישראל וקביעה כי הסעיפים הסותרים הכרה זו באמנה הם "בלתי-תקפים". בהמשך לכך, באפריל 1996, הצביעה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה הסמכת הוועדה המשפטית של אש"ף לנסח את האמנה מחדש, ולהגיש את הגרסה החדשה למועצה המרכזית הפלסטינית[10]. בעוד שהרשות הפלסטינית הציגה זאת כשינוי מהותי, גורמים בימין הישראלי ביקרו את המהלך וטענו כי מדובר בהחלטה הצהרתית בלבד, שלא לוותה בשינוי בפועל של נוסח האמנה[11].
עם עליית בנימין נתניהו לשלטון, הוא תבע את ביצוע התיקונים באופן רשמי. בתגובה, שיגר ערפאת בינואר 1998 מכתבים לנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ולראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, בהם פירט רשימת סעיפים שבוטלו או תוקנו.. במכתב ששלח אל קלינטון ב-13 בינואר, כתב כי המועצה הלאומית החליטה באפריל 1996 שהאמנה "מתוקנת בזאת על ידי ביטול הסעיפים המנוגדים" למכתבים שהחליף עם רבין בספטמבר 1993[12]. עוד כתב: "כל סעיפי האמנה הסותרים את מחויבות אש"ף להכיר בישראל ולחיות לצידה בשלום - אינם בתוקף. כתוצאה מכך, סעיפים 6–10, 15, 19-23 ו-30 בוטלו, והחלקים בסעיפים 1–5, 11-14, 16-18, 25-27 ו-29 שלא עלו בקנה אחד עם המחויבויות נ"ל בוטלו גם כן." בהתייחסו לסעיף האמנה, הדורש רוב של שני שלישים על מנת לתקנה, הוסיף כי "החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית, בהתאם לסעיף 33 באמנה, היא תיקון מעמיק של האמנה". אולם צעד זה לא סיפק את נתניהו ואת ארצות הברית. לכן בעת ביקור קלינטון בעזה ב-14 בדצמבר 1998, כונסו חברי המועצה הלאומית והמועצה המרכזית של אש"ף, וכן ערפאת עצמו ושרי הרשות הפלסטינית, והצביעו באמצעות הרמת ידיהם, ברוב מכריע, בעד אישור החלטת המועצה הלאומית מ-1996. בעקבות זאת, הכריז קלינטון מייד: "אני מודה לכם על הביטול המלא, הסופי והתמידי של הסעיפים באמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול ישראל"[12].
מומחים משפטיים, בהם מאיר רוזן, טענו כי ההליך לא עמד בדרישות התקנון הפלסטיני, כי הליך ההצבעה על הביטול לא כלל ספירה מדויקת של שני שלישים מן חברי המועצה כנדרש בחוקה הפלסטינית, וכי לא קיים מסמך רשמי מתוקן המאשש את הביטול[13]. מאז החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1996 ואישורה ב-1998, לא נוסחה אמנה חדשה או מתוקנת[12]. במישור הפנים-פלסטיני, סוגיית תוקף האמנה הוסיפה לעלות מעת לעת. בפברואר 2001 פורסם בעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה", המזוהה עם הרשות הפלסטינית, על הקמת פורום בראשות סלים א-זענון, יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, הרואה באמנה המקורית מסמך תקף. בכירים פלסטינים שהוצגו כשותפים בפורום פרסמו הודעות שבהן הם מתנערים ממנו, וכך גם עשה משרד ההסברה של הרשות הפלסטינית[14].
האמנה במערכת החינוך הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנה הפלסטינית בניסוחה העדכני מ-1968, בתרגומו ופרשנותו של יהושפט הרכבי, פורסמה על ידי משרד החינוך של מדינת ישראל לראשונה בתשל"א – 1971. כמו כן היא הוזכרה ונדונה בספרי לימוד בישראל[15].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל המזרח התיכון | ||
| ההיסטוריה | ||
- יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1971, 1974, 1977.
- האמנה הלאומית הפלסטינית, בתוך: שרה פוסטבסקי (עורכת), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, מפתח לשמות אישים ועניינים מבואר ומאויר, ירושלים: הוצאת כרטא, 1983, עמ' 14.
- יהושפט הרכבי ומתי שטיינברג, האמנה הפלסטינית במבחן הזמן והמעשה, ירושלים : שירות הפרסומים - מרכז ההסברה, תשמ"ח 1988.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תרגום לאנגלית של האמנה הפלסטינית
- שילה הטיס-רולף, האמנה הלאומית הפלסטינית, באתר מט"ח
- עוזי אורנן, על האמנה הפלסטינית
- האמנה הלאומית הפלסטינית, באתר Jewish Virtual Library
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ יהושפט הרכבי, הפלסטינים – מתרדמה להתעוררות, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 253, הערה.
- ↑ הרכבי, עמ' 15.
- ↑ הרכבי, עמ' 16.
- 1 2 יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, מבוא, עמ' 60.
- ↑ הרכבי, עמ' 17.
- ↑ הרכבי, עמ' 19.
- ↑ הרכבי, עמ' 20.
- ↑ הרכבי, עמ' 27.
- ↑ המזרח התיכון בימינו, כרך 3 ירדן החיפוש אחר זהות, פרופ' יוסף נבו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 2005.
- ↑ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 94.
- ↑ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 94–95.
- 1 2 3 בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 95.
- ↑ שמעון כהן, 'אמנת הרש"פ הקוראת לחיסולנו תקפה', באתר ערוץ 7, 11 בדצמבר 2008
- ↑ ראו: דיווח, באתר ממר"י.
- ↑ ראו, למשל: ספרו של אלוף הראבן: לחיות יחד : ספר לימוד לבתי ספר תיכוניים על יחסי גומלין בין יהודים וערבים בישראל, (עורכים: יעקב פריד, אסיה רמברג), ירושלים 1982.
.jpg)
