האמנה הלאומית הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האמנה הלאומית הפלסטיניתערבית: الميثاق الوطني الفلسطيني) היא המסמך המכונן של אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין, שהוקם ב-1964. הנוסח הראשון של האמנה נקבע בקונגרס הפלסטיני הראשון שנתכנס בירושלים במאי 1964 עם הקמת "ארגון השחרור הפלסטיני". לאחר מלחמת ששת הימים נתכנסה המועצה הפלסטינית בקהיר בימים 17-10 ביולי 1968 ועידכנה את נוסח האמנה.

בנוסחה המקורי קובעת האמנה את זכותם הבלעדית של הפלסטינים על פלסטין (ארץ ישראל), ומגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית. בנוסח זה מתארת האמנה את השאיפה הפלסטינית לבטל את קיומה של מדינת ישראל, מתוך הטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך היהודים אינם נכללים בין הקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית.

גמאל עבד אל נאצר בקונגרס הפלסטיני הראשון בירושלים 1964

הכרתו של יושב ראש אש"ף במדינת ישראל בספטמבר 1993 והסכמי אוסלו, סותרים את נוסח האמנה. בפרסומיה הרשמיים מציינת הרשות הפלסטינית, בצד נוסח האמנה המקורי, כי הסעיפים הסותרים את הסכמי אוסלו אינם עוד בתוקף, אולם אין כל נוסח חלופי לאמנה, וגם לא ברור האם ביטול הסעיפים תקף על פי תקנון אש"ף.

סעיפי האמנה ומשמעותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרופסור ליחסים בינלאומיים, ד"ר יהושפט הרכבי ערך תרגום, ההדרה ופרשנות לאמנה, אשר נתפרסם בכותר: האמנה הפלסטינית ומשמעותה וראה אור לראשונה ב-1971. בהקדמה מביא הרכבי את הנוסח המעודכן של האמנה מ-1968. ומראה, בין השאר, הקצנה בעמדות הפלסטינים בנוסח זה לעומת הנוסח הראשון.

מסעיפי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שם האמנה: "אמנה זו תיקרא "האמנה הלאומית הפלסטינית". הרכבי מציין כי הפתיח חודד ב-1968 לכלל הדגשה של "הפטריוטיזם הפלסטיני".‏[1]
  • סעיף 1: "פלסטין היא מולדת העם הפלסטיני והיא חלק אינטגראלי (בלתי נפרד) מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית".
  • סעיף 2: "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית".
  • סעיף 3: "העם הערבי הפלסטיני הוא בעל הזכות החוקית במולדתו והוא יגדיר עצמו אחר שיסתים שחרור מולדתו בהתאם לרצונו ואך ורק לרצונו ובחירתו".
  • סעיף 4: "האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים; הכיבוש הציוני ופיזור העם הערבי הפלסטיני כתוצאה מהשואות שבאו עליו אינם פוגמים באישיותו ובשייכותו הפלסטינית ואינם שוללים אותו". סעיף זה הורחב לעומת הנוסח הראשון. ועניינו הדגשת הפלסטיניות כ"תכונה נצחית הבאה מלידה".‏[2]
  • סעיף 5: "הפלסטינים הם האזרחים הערבים, אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".
  • סעיף 6:יהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". הרכבי מציין בהקשר לסעיף זה כי באותה מועצה פלסטינית ב-1968 התקבלה החלטה (בפרק המשנה "המאבק הפלסטיני הבינלאומי") אשר מבארת ומרחיבה למעשה סעיף זה: "כמו כן מאשרת המועצה כי התוקפנות על האומה הפלסטינית ואדמתה החלה בשנת 1917. משום כך, פירוש סילוק התוקפנות צריך להיות סילוק כל עקבות התוקפנות מאז התחלת הפלישה הציונית, ולא מאז מלחמת יוני 1967".‏[3]
  • סעיף 9: "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה. העם הפלסטיני מאשר את החלטתו הנחושה המוחלטת והעומדת – להמשיך במאבק המזוין ולהתקדם לקראת המהפכה העממית המזוינת לשחרור־מולדתו, ולחזור אליה, לשמור על זכותו לחיות בה חיים טבעיים ועל קיום זכותו להגדרה עצמית ולריבונות עליה". סעיף זה, אשר מפרט את הלגיטימיות של פעילות כוחות חמושים של אש"ף, הוכנס בנוסח 1968.‏[4]
  • סעיף 10: "פעולות גרילה מהוות את הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית, וזה יחייב את הסלמתה והרחבתה, ואת גיוס כל המאמצים הציבוריים והחינוכיים הפלסטיניים. כמו גם השגת אחדות במאבק הלאומי בין הקבוצות השונות של העם הפלסטיני ובין הפלסטינים וההמון הערבי (בארצות ערב), וזאת כדי להבטיח את המשך המהפכה, הסלמתה וניצחונה". סעיף זה, אשר מתאר את פעילות הטרור המתוכננת, הוכנס בנוסח 1968.‏[5]
  • סעיף 14: "גורל האומה הערבית, יתירה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין. העם הפלסטיני ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית (קומי) קדושה זו".
  • סעיף 15: "שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית (קומי), כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני. האחריות השלמה לכך נופלת על האומה הערבית, עמים וממשלות כאחד, ובראשם העם הערבי הפלסטיני.
    לשם כך, על האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, החומרית והרוחנית, כדי להשתתף השתתפות פעילה עם העם הערבי הפלסטיני בשחרור פלסטין, ובמיוחד עליה, בשלב הקיים כיום של המהפכה הפלסטינית המזוינת, לתת בלי חסוך ולהגיש לעם הערבי הפלסטיני כל עזרה וכל תמיכה חומרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את כל האמצעים והאפשרויות, אשר תאפשרנה לו להתמיד במילוי תפקידו החלוצי ולהמשיך במהפכתו המזוינת עד לשחרור מולדתו".
  • סעיף 18: "שחרור פלסטין מבחינה בין־לאומית היא פעולה הגנתית המתחייבת מצרכי ההגנה־העצמית. לכן, העם הערבי הפלסטיני החפץ לקיים יחסי ידידות עם כל העמים, מצפה לתמיכתן של המדינות שוחרות החירות, הצדק והשלום, בהחזרת המצב החוקי לפלסטין ובהשכנת ביטחון ושלום בה, ולאפשר לקהילה לקיים ריבונות לאומית (וטניה) וחירות לאומית (קומיה)".
  • סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, אחת היא כמה התמידה, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלסטיני ואת זכותו הטבעית למולדתו, ומשום שהן סותרות את העקרונות הכלולים במגילת האומות המאוחדות, ובראשן זכות ההגדרה העצמית".
  • סעיף 20: "הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (דהיינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
  • סעיף 21: "בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלימותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה".
  • סעיף 22: "הציונות היא תנועה מדינית, הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה, תוקפנית, והתפשטותית־התיישבותית במטרותיה, היא פשיסטית באמצעיה. ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי (בכוח אדם) וגאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידום". הרכבי מציין כי בסעיף זה שנוסחו הורחב ב-1968, יש "תיגבור הגינוי של הציונות וישראל" לעומת הנוסח של 1964, שהיה "סתמי יותר".‏[6]
  • סעיף 29: "העם הערבי הפלסטיני הוא בעל הזכות הראשון והמקורי בשחרור פלסטין ובהחזרת מולדתו והוא יקבע את עמדתו לגבי כל המדינות והכוחות על יסוד עמדותיהם לגבי בעיית פלסטין ומידת תמיכתן בו ובמהפכתו למימוש מטרותיו".
  • סעיף 30: "הלוחמים ונושאי הנשק במערכת השחרור הם גרעין הצבא הערבי שיהווה את זרוע המגן של הישגי העם הערבי הפלסטיני".
  • סעיף 31: "לארגון השחרור הפלסטיני יהיה דגל, שבועה והמנון שייקבעו בהתאם להסדר מיוחד".
  • סעיף 33: "האמנה לא תתוקן אלא ברוב של שני שלישים של כלל חברי המועצה הלאומית לארגון השחרור הפלסטיני במושב מיוחד אשר יכונס למטרה זו".

הדרישות לביטול האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצהרות באמנה השוללות את הלגיטימיות של מדינת ישראל הביאו לדרישה מצד ישראל לבטל את האמנה כאשר נחתמו הסכמי אוסלו. במכתב ששלח יאסר ערפאת ליצחק רבין, שבו הוא מכיר בשם אש"ף במדינת ישראל, הוא מגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית הסותרים את תוכן מכתבו: "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". לפני הבחירות בישראל ב-1996 כונסה המועצה הלאומית הפלסטינית, והחליטה לכאורה על ביטול סעיפי האמנה הסותרים את הסכמי אוסלו. מאוחר יותר טענו גורמי ימין שלהחלטה אין משמעות של ממש, מאחר שנקבע רק שתוקם ועדה שתשנה סעיפים הסותרים להסכמי אוסלו, מבלי לשנותם בפועל, ואף לא נעשה פרסום כלשהו של האמנה המתוקנת. לפיכך משעלה לשלטון בנימין נתניהו הוא תבע כינוס נוסף לביטול האמנה. וכך היה בדצמבר 1998 בעת ביקור ביל קלינטון בעזה. המועצה המרכזית של אש"ף אישרה את ביטול סעיפי האמנה הבעייתיים בהצבעה גלויה, באמצעות הרמת ידיים, כשהרוב נקבע על-פי התרשמות יושב-ראש האספה, ולא בספירה מדויקת של הקולות.

בתאריך 2 בפברואר 2001 פורסם בעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה", שנחשב כמביע את העמדות הרשמיות של הרשות הפלסטינית, כי יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים אל-זענון הקים בקהיר פורום חדש של נציגים מן הרשות ומן הפזורה הפלסטינית - "רשות לעצמאות לאומית" - אשר תהיה כפופה למועצה הלאומית, ותגשים את עצמאות המדינה הפלסטינית. על פי הדיווח הפורום רואה את האמנה הפלסטינית כתקפה, ומתבסס על החלטות העצרת הכללית של האו"ם 181 (תוכנית החלוקה) ו-194 (העוסקת בין היתר בנושא הפליטים הפלסטינים); אף שהחלטה 181 סותרת לכאורה את האמנה הלאומית הפלסטינית. בכירים פלסטינים שהוצגו כשותפים בפורום פרסמו הודעות שבהן הם מתנערים ממנו, וכך גם עשה משרד ההסברה של הרשות הפלסטינית.‏[7]

מי שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ ושגריר ישראל לצרפת וארצות הברית, מאיר רוזן, טען כי האמנה הפלסטינית מעולם לא בוטלה מכיוון שהליך ההצבעה על הביטול לא כלל ספירה מדויקת של שני שליש מן חברי המועצה כנדרש בחוקה הפלסטינית, כמו כן טען שאין בידי ישראל שום מסמך רשמי של הפלסטינים שקובע שהאמנה הזו מבוטלת.‏[8]

האמנה בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה הפלסטינית בניסוחה העדכני מ-1968, בתרגומו ופרשנותו של יהושפט הרכבי, פורסמה על ידי משרד החינוך של מדינת ישראל לראשונה בתש"ל - 1971. כמו כן היא הוזכרה ונדונה בספרי לימוד בישראל.‏[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1971, 1974, 1977.
  • האמנה הלאומית הפלסטינית, בתוך: שרה פוסטבסקי (עורכת), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, מפתח לשמות אישים ועניינים מבואר ומאויר, ירושלים: הוצאת כרטא, 1983, עמ' 14.
  • יהושפט הרכבי ומתי שטיינברג, האמנה הפלסטינית במבחן הזמן והמעשה, ירושלים : שירות הפרסומים - מרכז ההסברה, תשמ"ח 1988. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרכבי, עמ' 15.
  2. ^ הרכבי, עמ' 16.
  3. ^ הרכבי, עמ' 17.
  4. ^ הרכבי, עמ' 19.
  5. ^ הרכבי, עמ' 20.
  6. ^ הרכבי, עמ' 27.
  7. ^ ראו: דיווח, באתר ממר"י.
  8. ^ שמעון כהן, ‏'אמנת הרש"פ הקוראת לחיסולנו תקפה', באתר ערוץ 7, 11 בדצמבר 2008
  9. ^ ראו, למשל: ספרו של אלוף הר אבן: לחיות יחד : ספר לימוד לבתי ספר תיכוניים על יחסי גומלין בין יהודים וערבים בישראל, (עורכים: יעקב פריד, אסיה רמברג), ירושלים 1982.