הסכם ואי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם ואי
Wye River Memorandum
מימין: בנימין נתניהו, ביל קלינטון ויאסר ערפאת חותמים על ההסכם בבית הלבן
מימין: בנימין נתניהו, ביל קלינטון ויאסר ערפאת חותמים על ההסכם בבית הלבן
נושא הסכם שלום
מטרה מימוש הסכמי אוסלו
חותמים בנימין נתניהו ויאסר ערפאת
מתווכים ביל קלינטון
מקום חתימה הבית הלבן
תאריך יצירה 23 באוקטובר 1998 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך אשרור 21 בדצמבר 1998
תאריך כניסה לתוקף 2 בנובמבר 1998 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מזכירת המדינה מדליין אולברייט, בנימין נתניהו ויאסר ערפאת בשיחות לקראת הסכם ואי
קציני צה"ל בכירים בודקים יחד עם קצינים בכירים של הרשות הפלסטינית את מפות נסיגת צה"ל באזור ג'נין, בעת ביצוע הפעימה השנייה, לאחר הסכמי ואי בארצות הברית, בין ישראל לפלסטינים.

מזכר נהר ואי או הסכם ואי (Wye River Memorandum) הוא מזכר שנחתם בין ישראל לאש"ף, שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם ואי הוגדר כהסכם למימוש הסכם אוסלו ב' מאוקטובר 1995 והסכם חברון מינואר 1997. על פי הסכמים אלו, על ישראל היה לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים שנקראו "שלוש פעימות". הפעימה השנייה הייתה אמורה להתבצע ביולי-אוגוסט 1998, אך לא התבצעה עד מועד חתימת הסכם ואי, בגלל טענות ממשלת ישראל שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם בהסכמים הקודמים. ישראל דרשה שהפלסטינים ימלאו את התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו, לפני שהיא תבצע נסיגות נוספות. הפלסטינים מצדם סירבו לבצע פעולות נוספות למימוש התחייבויותיהם לפני שישראל תבצע את התחייבויותיה.

תוכן ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נסיגות - על פי ההסכם, הפעימות הראשונה והשנייה מתוך שלוש הפעימות שעל ישראל לבצע על פי הסכמי אוסלו יכללו העברת 13% משטחי יהודה ושומרון ממעמד של שטח C בשליטה ישראלית מלאה לידי הפלסטינים, 1% לשטחי A ו-12% לשטחי B, אשר מתוכם 3% יהוו שמורת טבע אשר לא תתבצע בהם בנייה חדשה. בנוסף, ישראל תעביר 14.2% משטח B לשטח A. לגבי הפעימה השלישית נקבע שתוקם ועדה שתדון בנושא.
  • מאבק בטרור - הפלסטינים הסכימו לנקוט את כל האמצעים הנדרשים למנוע טרור ופשע כנגד ישראלים ורכושם. על פי ההסכם, הפלסטינים יכריזו בפומבי על מדיניות של אפס סובלנות כלפי טרור, ויציגו בפני האמריקאים תוכנית ללחימה בטרור אשר תיושם מיידית. תתקיים פגישה דו-שבועית של ועדת מעקב שתבחן את פעולות הפלסטינים ללחימה בטרור, ארגוניו ומימונו. הפלסטינים יוציאו אל מחוץ לחוק ארגונים המפעילים טרור ויעצרו חשודים במעורבות בטרור. כמו כן, הפלסטינים ידאגו לאיסוף הנשק הבלתי חוקי ולמאבק פלילי נגד סוחרי נשק בלתי חוקי והמחזיקים בו. הוסכם גם על שיתוף פעולה ביטחוני מלא בין הצדדים. פעולות המשטרה הפלסטינית יוגבלו על ידי חוקי הגנה על זכויות אדם.
  • מניעת הסתה - שני הצדדים הסכימו למנוע הסתה זה כנגד זה. על פי ההסכם, תוקם ועדה ישראלית-פלסטינית-אמריקאית שתעקוב אחרי ההסתה ותציע דרכים למניעתה. הצדדים ימנו מומחים שיעסקו במאבק רצוף בהסתה.
  • הפלסטינים יעבירו לידי ישראל רשימה של השוטרים הפלסטינים תוך שישה שבועות מכניסת ההסכם לתוקף. ארצות הברית הביעה נכונות לסייע להם.
  • הוגדרה מסגרת לטיפול בבקשות להסגרה של חשודים.
  • המועצה הלאומית הפלסטינית תאשרר את מכתבו של יאסר ערפאת מ-22 בינואר 1998 בדבר ביטול סעיפי האמנה הלאומית הפלסטינית הסותרים את הסכמי אוסלו, תוך 2–6 שבועות מכניסת ההסכם לתוקף.
  • הוסכם לדאוג לפיתוח כלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה ולהפעיל את ועדות השיתוף הפעולה עליהן הוסכם בהסכמי אוסלו. הוסכם על הקמת אזור תעשייה בעזה והקמת נמל תעופה בינלאומי עוד בשלב הביניים של הסכמי אוסלו[2]. השיחות על המעבר הבטוח יחודשו ויעשה מאמץ לסיימן, לגבי הנתיב הדרומי, תוך שבוע מכניסת ההסכם לתוקף. ייעשה מאמץ להגיע להסכם על הפעלת נמל בעזה תוך 60 יום.
  • ייעשו מאמצים להאיץ שיתוף פעולה חוקי. הפלסטינים יעבירו לידי ישראל עותקים של חוקיהם.
  • תוקם ועדה שתדון בנושאי מסי קנייה ישראליים, שיתוף פעולה במניעת גנבות כלי רכב, טיפול בחובות של פלסטינים לישראלים וההשפעה של התקנים הישראלים על המסחר הפלסטיני, ותתן המלצותיה תוך שישה שבועות[2].
  • ישראל והפלסטינים יפנו ביחד אל המדינות התורמות להשגת כסף לפיתוח בגדה המערבית וברצועת עזה.
  • יוחל מיידית בדיונים על הסכם הקבע באופן מואץ במטרה להשיג הסכם עד 4 במאי 1999. אף צד לא יפעל באופן חד צדדי בצורה שתשנה את המעמד של הגדה המערבית ורצועת עזה.

נקבעו שלושה שלבים ליישום ההסכמים, ובכל אחד מהם השתתפו שני הצדדים:

  1. השבוע השני מכניסת ההסכם לתוקף - הפלסטינים יחלו באיסוף הנשק הבלתי חוקי, יוצא צו האוסר הסתה וישראל תעביר 2% מהשטח מ-C ל-B ו-7.1% מהשטח מ-B ל-A.
  2. השבוע השישי מכניסת ההסכם לתוקף - המועצה הפלסטינית תאשר את מכתב ערפאת לגבי האמנה הפלסטינית, תדווח על פעולות הפלסטינים למניעת הסתה ואיסוף נשק בלתי חוקי, וישראל תעביר 5% מהשטח מ-C ל-B.
  3. השבוע השנים-עשר מכניסת ההסכם לתוקף - הפלסטינים ידווחו על פעולותיהם למניעת הסתה ואיסוף נשק בלתי חוקי וייתנו דו"ח על מצבת השוטרים הפלסטינים, וישראל תעביר 5% מהשטח מ-C ל-B, 1% מהשטח מ-C ל-A, ו-7.1% מהשטח מ-B ל-A.

תהליך השגת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הזמינה משלחות ישראליות ופלסטיניות לוואי פלנטיישן למשא ומתן אינטנסיבי במתכונת דומה לזו שהתקיימה בקמפ דייוויד. המקום בודד מהתקשורת ומגורמים פוליטיים ישראלים ופלסטינים והאמריקאים הפעילו לחץ כבד על הצדדים להגיע להסכם. האמריקאים יצרו מגע ישיר וחברי עד כמה שניתן בין הצדדים. לשם כך הם השתמשו באמצעים מגוונים כגון איפול תקשורתי, ארוחות משותפות במרפסת, טיולים ביער ולאורך הנהר של נציגי שתי המשלחות, במטרה להגביר את האמון ביניהם. דובר משרד החוץ האמריקאי הצהיר בתקשורת כי ארצות הברית מנסה בכל כוחה ליצור את הרקע שיאפשר את מלוא הסיכויים לאווירה קונסטרוקטיבית ופרגמטית כדי שהרקע יהיה בלתי פורמלי[3].

על השיחות בוואי הוטל איפול תקשורתי מלא. הנשיא ביל קלינטון ציין כי הצדדים הוזמנו לוואי פלנטיישן במתכונת של משא ומתן מסוג דיפלומטיה בדלתיים סגורות במטרה לשמור על האנרגיות שלהם במשא ומתן ולתעל אותם בשיחות עצמן ולא בשיחות עם אמצעי התקשורת. בתדרוך שקיים קלינטון עם העיתונאים הכריז "אנחנו רוצים למקד את האנרגיה בשיחות, ולכן החלטנו להגביל את מגעינו עם התקשורת באמצעות דוברים בלבד". ולאחר מכן העיתונאים ואנשי המדיה הופנו אל מחוץ לאתר המשא ומתן. ג'יימס רובין, ציין גם הוא כי "אנו לא מתכוונים לומר לכם על מה הם מדברים שם, ואני מקווה שהישראלים והפלסטינים לא יענו להודעות שאתם משאירים להם"[4].

במסגרת הימים האחרונים של הוועידה, אי-הסכמות כמעט הכשילו את ההסכם. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהנשיא ביל קלינטון כי יעניק חנינה למרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, שעבד כקצין במודיעין חיל הים האמריקאי ונתפס ב-1985 באשמת העברת מידע מסווג לישראל. בקשה זו לא מומשה בסופו של דבר, כאשר קלינטון טען כי התחייב רק "לבחון" את נושא שחרורו של פולארד. דווח מאוחר יותר כי ראש ה-CIA, ג'ורג' טנט, איים להתפטר אם פולארד ישוחרר. דניס רוס, השליח האמריקני למזרח התיכון, כותב בספרו כי בוועידת ואי שאל אותו הנשיא קלינטון האם שחרורו של פולארד הוא דבר חשוב לישראל. רוס השיב בחיוב, "כי הוא נחשב חייל ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב", אך יעץ לנשיא לא לשחררו כדי לשמרו כקלף ללחץ על ישראל בעתיד[5].

לאחר עליות ומורדות במשא ומתן, נחתם ההסכם ב-23 באוקטובר 1998 על ידי יאסר ערפאת וראש הממשלה בנימין נתניהו. הנשיא ביל קלינטון חתם על ההסכם כעד. ההסכם נכנס לתוקפו בתוך 10 ימים מרגע החתימה, מ-2 בנובמבר 1998[6].

במסגרת השיחות הכלכליות, שהתנהלו בשולי השיחות הביטחוניות-מדיניות בוואי פלנטיישן, גם הוסכם על הקמת ועדה אסטרטגית ישראלית-פלסטינית, במטרה לקדם את היחסים הכלכליים[2].

מימוש ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ביצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו על ידי הסכמי ואי בזמן שנקבע, אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם[7]. בהחלטת הממשלה ב-12 בדצמבר 1998 נקבע שישראל לא תבצע נסיגות נוספות בלי שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי וישתפו פעולה עם ישראל בלחימה בטרור, יפסיקו לדרוש שחרור רוצחים, ולא יכריזו באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלסטינית[8]. עם זאת דחה נתניהו בתוקף את תנאי חברי לובי חזית ארץ ישראל לתמיכתם בממשלה, בדרישה לבטל את ההסכם והוא הודיעה שלא יספח שטחים ביהודה ושומרון כדרישתם[9].

הפלסטינים קיימו כינוס של המועצה הלאומית הפלסטינית בה הכריזו שהם מאשררים את מכתבו של יאסר ערפאת לגבי ביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הפלסטינית. נתניהו הכיר בכך כמימוש ההתחייבות הפלסטינית בנושא, אם כי הדעות חלוקות האם מדובר בהחלטה בת תוקף שביטלה בפועל את הסעיפים הרלוונטיים באמנה הפלסטינית. עם זאת, הפלסטינים לא אספו את כלי הנשק הבלתי חוקיים ולא נאבקו בטרור כפי שנדרש בהסכם[7]. בנובמבר 1998 הודיעה הרשות כי תקפיא את יישום ההסכם, אם הוא לא יאושר על ידי ממשלת ישראל[10] בנוסף הצהיר יאסר ערפאת, ב-15 בנובמבר 1998, שאם הישראלים לא יממשו את התחייבויותיהם, הוא יראה את עצמו פטור מהמחויבות שלו בהסכם להימנע מצעדים חד צדדיים, ואיים להכריז על הקמת מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי במאי 1999[11]. בתגובה דרש נתניהו שיחזור בו מההודעה כתנאי להמשך ביצוע ההסכם[12].

ב-1 בדצמבר 1998 נפתח כנס המדינות התורמות בוושינגטון בהשתתפות הנשיא קלינטון, יו"ר הרשות ערפאת, ושר החוץ אריאל שרון. זאת במטרה המדינות לגייס התחייבויות בסך 3–4 מיליארד דולר לפיתוח הכלכלה הפלסטינית לדון מספר פרויקטים משותפים, בין היתר פיתוח פרויקטים אזוריים בתחום המים[13]. עם זאת בכנס קיבלה הרשות התחייבויות בסך נמוך משציפתה[14]

ב-15 בדצמבר 1998 נערכה פגישה משולשת בצד הישראלי של מחסום ארז, בהשתתפות הנשיא קלינטון, ראש הממשלה, נתניהו, וראש הרשות ערפאת, במטרה לקדם את יישום ההסכם, פגישה הסתיימה ללא תוצאות ובסיומה אפילו לא התקיימה מסיבת עיתונאים משותפת[15]. שלושה ימים קודם התכנסה המועצה המרכזית הפלסטינית בעזה במטרה לאשרר את שינוי האמנה הפלסטינית, כפי שנקבע בהסכם[16].

ב-21 בפברואר 1999 הודיע הממשל האמריקני כי הוא בוחן את האפשרות כי ישראל לא תקבל את המימון להיערכותה מחדש בסך 1.2 מיליארד דולר, כיוון שלא ביצוע את הנסיגה על פי ההסכם[17].

חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו הביאה לנפילת ממשלתו, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה. בבחירות שהתקיימו במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה[1].

אהוד ברק הגיע בספטמבר 1999 להסכם שארם בו נקבע לוח זמנים חדש למחויבויות בהסכם ואי ונוספו מחויבויות ישראליות נוספות לשחרור אסירים. ממשלתו של אהוד ברק ביצעה את יתר הנסיגות שנקבעו בהסכם[18], בשלוש פעימות[19]. בנוסף נחתם הסכם להפעלת המעבר הבטוח[20], שבעקבותיו נפתח המעבר ב-26 באוקטובר 1999[21]. המעבר הבטוח פעל למשך שנה, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסכם ואי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 צבי לביא, ‏שלושת השבועות שהפילו את נתניהו, באתר גלובס, 23 במאי 1999
  2. ^ 1 2 3 רן דגוני ואורה קורן, ‏הסעיפים הכלכליים בהסכם: קרני, שדה התעופה, נמל עזה והמעברים הבטוחים ישראל והפלשתינים יקימו ועדה אסטרטגית בדרג בכיר לדיון בבעיות הכלכליות, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1998
  3. ^ רן דגוני ושירות גלובס, ‏אולברייט: עד יום ראשון יושג הסכם בין ישראל לפלשתינים, באתר גלובס, 18 באוקטובר 1998
  4. ^ רן דגוני, וואי מילס, מרילנד, ‏פיסגת וואי פלנטיישן לשלב קריטי; קלינטון ביטל נסיעתו לקליפורניה, באתר גלובס, 21 באוקטובר 1998
  5. ^ דניס רוס, עמודים 438 - 439
  6. ^ שירות גלובס, ‏צפוי רוב בממשלה לאישור ההסכם; נתניהו עשוי להקדים את הבחירות, באתר גלובס, 22 באוקטובר 1998
  7. ^ 1 2 שירות גלובס, ‏אישור ההסכם בממשלה נדחה עד קבלת התחייבות פלשתינית לעצור 30 מבוקשים, באתר גלובס, 4 בנובמבר 1998
  8. ^ שירות גלובס, ‏הממשלה אישרה את חמשת התנאים להמשך יישום הסכם וואי, באתר גלובס, 21 בדצמבר 1998
  9. ^ סוכנויות הידיעות, ‏אולברייט: נתניהו צריך להמשיך בנסיגה; ישראל אינה יכולה להוסיף כעת תנאים, באתר גלובס, 10 בדצמבר 1998
  10. ^ שירות גלובס וסוכנויות הידיעות, ‏הרשות הפלשתינית: נקפיא יישום ההסכם, אם לא יאושר בממשלה, באתר גלובס, 11 בנובמבר 1998
  11. ^ ערפאת: הרובים שלנו דרוכים להגן על ירושלים בירת פלשתין, באתר גלובס, 16 בנובמבר 1998
  12. ^ שירות גלובס ועתי"ם, ‏נתניהו: לא נבצע החלק הראשון בנסיגה עד שהפלשתינים יחזרו בהם מהתבטאויותיהם, באתר גלובס, 17 בנובמבר 1998
  13. ^ אורה קורן ורן דגוני (וושינגטון), ‏ישראל תציע בוועידת המדינות התורמות פיתוח פרוייקטים איזוריים בתחום המים, באתר גלובס, 30 בנובמבר 1998
  14. ^ רן דגוני, וושינגטון, ‏אכזבה במשלחת הישראלית בוועידת המדינות התורמות הפלשתינים: מדיניות הסגר גורמת להידרדרות כלכלתנו; ישראל: אומדני הנזק שלהם מנופחים, באתר גלובס, 2 בדצמבר 1998
  15. ^ שירות גלובס וסוכנויות הידיעות, ‏פיסגת קלינטון-נתניהו-ערפאת בארז הסתיימה ללא תוצאות, באתר גלובס, 16 בדצמבר 1998
  16. ^ שירות גלובס, ‏המועצה המרכזית של אש"פ התכנסה בעזה לשינוי האמנה, באתר גלובס, 13 בדצמבר 1998
  17. ^ אורה קורן, ‏ארה"ב עשויה לדחות את הסיוע לישראל במסגרת הסכם וואי - בשל אי ביצוע הנסיגה, באתר גלובס, 21 בפברואר 1999
  18. ^ שירות גלובס, ‏דוד לוי: הנסיגה השנייה במסגרת הסכם שארם תתבצע כבר בימים הקרובים, באתר גלובס, 23 בדצמבר 1999
  19. ^ שירות גלובס, ‏ארה"ב: הנסיגה השלישית על-פי הסכם שארם תתבצע ללא קשר להסדר הקבע, באתר גלובס, 8 בספטמבר 1999
  20. ^ ישראל והפלשתינים חותמים הערב על ההסכם להפעלת המעבר הבטוח, באתר גלובס, 6 באוקטובר 1999
  21. ^ חגי אטקס, ‏הרשות הפלשתינית: פתיחת המעבר הבטוח - צעד לקראת עצמאות כלכלית, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1999
  22. ^ דני רובינשטיין, אם הם בסגר, שלא ייסעו לחו"ל, באתר הארץ, 5 בינואר 2002