מתווה קלינטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתווה קלינטוןאנגלית: The Clinton Parameters) הוא השם לקווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, שהציע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בדצמבר 2000.

הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של האינתיפאדה השנייה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית. ההצעה הוגשה ב-23 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד.

תוכן המתווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ומנגד ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי יו"ש ועזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל בתמורה לשטחים מתוך הקו הירוק.

  • שטחים - הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית יתבסס על קו 4 ביוני 1967, הוא "הקו הירוק" או קו שביתת הנשק ממלחמת העצמאות. בריבונות פלסטינית יהיו 97%-96% מהגדה המערבית בתוספת אחוז אחד מהשטח הישראלי הריבוני או 94% מהגדה המערבית בתוספת 3% מהשטח הישראלי הריבוני . כמו כן נקבע כי כל שטחי רצועת עזה יהיו תחת ריבונות פלסטינית . כאשר בין רצועת עזה לגדה המערבית יהיה "מעבר בטוח". ישראל תספח מהגדה גושי התנחלויות (גוש עציון, גוש אריאל וגוש עוטף ירושלים) ובתמורה תעניק לפלסטינים שטחים בנגב להרחבת רצועת עזה לפי יחס של 1:3 (ולפי גרסה אחרת, 3% כנגד סיפוח של 5%), וגם מסדרון למעבר פתוח קבוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה. כמו כן נקבע כי 80% מהמתנחלים יהיו בשטח ריבוני ישראלי .
  • הגבלת חימוש - הנשיא קלינטון הציע כי המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מדינה לא-צבאית (non-militarized state). הנשיא קבע כי תהיה לישראל נוכחות צבאית משמעותית בבקעת הירדן למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. כמו כן ניתנו לישראל שלוש תחנות התראה לתקופה של עשר שנים עם נוכחות של קציני קישור פלסטינים.
  • בקעת הירדן - ישראל תוותר על ריבונותה בבקעת הירדן. אולם, כאמור לעיל, נסיגתה ממנה תהיה הדרגתית מטעמי ביטחון. בין היתר, למשל, ישראל תחזיק צבא בבקעת הירדן למשך 3 שנים.
  • ירושלים - ירושלים תחולק על בסיס אתני - השכונות הערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית והיהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. תהיה ריבונות פלסטינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי.
  • פליטים - בנושא הפליטים נאמר כי 'שני הצדדים מכירים בזכות הפליטים לחזור לפלשתין ההיסטורית' או 'לחזור למולדתם', אבל מצד שני הובהר ש'אין זכות שיבה ספציפית לישראל'. כלומר, זכות השיבה לא תתממש באופן חופשי בישראל אלא בכפוף לחוקיה הריבוניים, וייאמר כי לפלסטינים זכות שיבה לביתם הלאומי. פתרון בעיית הפליטים ישלב בין שיבה, שיקום, יישוב מחדש ופיצוי. בהצעת קלינטון נאמר שמילוי כל הסעיפים ייחשב לביצוע החלטת עצרת האו"ם 194 מנובמבר 48', שבה רואים הפלסטינים את הבסיס המשפטי להצדקת תביעתם לזכות השיבה. בנוסף, מנגנון בינלאומי חדש יוקם למימון התכנית.
  • מרחב אווירי - בעניין המרחב האווירי המונח היה 'שימוש מוסכם'. קלינטון קבע שהריבונות על המרחב האווירי היא פלשתינית אבל הכיר בזכות הישראלית לעשות בו שימוש לצורכי אימון ולצרכים מבצעיים ובלבד שהשימוש הזה יהיה מוסכם. הייתה מחשבה על כך שאחת הדרכים לעשות זאת היא על בסיס הדדי - על ידי מתן זכות לפלסטינים לעשות שימוש לא צבאי במרחב האווירי הישראלי.
  • קץ הסכסוך - הצהרה על "סיום הסכסוך" ועל סוף התביעות ההדדיות של שני הצדדים.

הנשיא הכתיב לישראלים ולפלסטינים את דבריו בחדר הישיבות הצמוד לחדר הסגלגל בבית הלבן וביקש לקבל את ההכרעה תוך 4 ימים.

תגובת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרמטרים הוצגו על ידי שלמה בן עמי, שר החוץ דאז, לפורום שכלל את אהוד ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שמעון פרס, דני יתום וגלעד שר (המתווך מטעם הממשלה, לצידו של בן עמי, במו"מ בקמפ דיוויד). הדיון נערך במחנה שרגא בגולן. כעבור שלושה ימים הממשלה החליטה לענות לקלינטון בחיוב. חוץ ממתן וילנאי ורענן כהן כל השרים תמכו. הממשלה אף העבירה מסמך הסתייגויות בן כמה עמודים אך הן נגעו בעיקר לסידורי הביטחון ולשליטה על המעברים. לגבי הנושאים העקרוניים התשובה הייתה חיובית. על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה, עם השגות והסתייגויות, לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו.

מתווה קלינטון, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, אינו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה.

תגובת הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערפאת, מאידך, נסע אל מובארק ולכל מיני ועדות בין-ערביות למען התייעצויות תוך שמופעל עליו לחץ בינלאומי להסכים למתווה. לבסוף, לאחר עשרה ימים, העבירו אנשיו לבית הלבן תשובה שהיו בה הסתייגויות מרוב הנושאים העקרוניים של המתווה ובעצם כך שלילת המתווה כולו[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היום שבו מת השלום, www.7th-day.co.il