חטיפת חיילי צה"ל בהר דב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האזור בו התרחשה החטיפה
לוחית זיכרון לשלושת החיילים שנחטפו בהר דב-בגן הנופלים בפתח תקווה
אנדרטה לשלושת החטופים-בגן הנופלים בפתח תקווה

חטיפת חיילי צה"ל בהר דב התרחשה ב-7 באוקטובר 2000. בחטיפה הרג ארגון החזבאללה שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, בעת שערכו סיור לאורך גדר המערכת באזור הר דב, וחטף את גופותיהם[1]. באוקטובר 2001 הודיע צה"ל כי החיילים נהרגו במהלך אירוע החטיפה. גופות החיילים הוחזרו בעסקת חילופי שבויים ב-29 בינואר 2004. אירוע החטיפה היה לתקרית הראשונה בגבול הצפון לאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000, ולאחריו ביצע חזבאללה שורת ניסיונות נוספים לחטוף חיילים, עד לחטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-12 ביולי 2006, אירוע שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע החטיפה באוקטובר 2000 היה למהלך הראשון של חזבאללה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון. הערכות המודיעין טרם הנסיגה מלבנון דיברו על ימי לחימה וירי רקטות על ישובי הצפון, אך בפועל חזבאללה הרגיע את השטח עד אירוע החטיפה. השליטה באזור הר דב חולקה בזמנו בין עוצבת הגליל (אוגדה 91) לאוגדה 36 (רמת הגולן) דבר שיצר אי בהירות לכוחות צה"ל שפעלו באזור. באותה תקופה היה עסוק פיקוד צפון בהקמת גדר גבול אלקטרונית לאורך הגבול עם לבנון, אך בנייתה של זו לא הושלמה באזור הר דב טרם החטיפה.

בשבוע שקדם לחטיפה היו צה"ל ומדינת ישראל עסוקים בלחימה קשה בעזה ובאיו"ש ובהרגעת הזירה הפנימית. באוקטובר אותה שנה פרצה האינתיפאדה השנייה ובימים שלאחר מכן אירעו תקריות קשות, בהן הקרב בקבר יוסף, תקיפת המוצב בנצרים וירי על גילה. החל מ-1 באוקטובר 2000 החלו הפרות סדר של ערביי ישראל - אירועי אוקטובר 2000 שבמהלכם נהרגו 13 ערבים אזרחי ישראל. לנוכח אירועים אלו נראה גבול הצפון ערב החטיפה שקט מתמיד.

אירוע החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי יום שבת 7 באוקטובר 2000, סמוך לשעה אחת בצהריים, תקף ארגון הטרור חזבאללה רכב סיור לא ממוגן (מסוג בט"שית, רכב פתוח) של צה"ל אשר ביצע סיור לאורך גדר הגבול בגזרת הר דב, בקרבת הכפר שבעא. ברכב הסיור היו סמ"ר בני אברהם, וסמ"ר עדי אביטן לוחמי גדוד 601 של חיל ההנדסה הקרבית, וסמ"ר עומאר סואעד, נהג השייך לחטיבה המרחבית. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה מספר שבועות לפני כן, הועברו רוב רכבי הסיור המשוריינים של צה"ל מגבול הצפון אל מוקדי העימות ביהודה ושומרון, ולכן רכב הסיור שהותקף לא היה ממוגן. לפי התכנון המקורי של ארגון הטרור חזבאללה, היו אמורים המחבלים לתקוף סיור של שני רכבים משוריינים, ובכך להבטיח שהחיילים בתוכם לא יהרגו כתוצאה מפיצוץ המטען, כדי שיוכלו לשבות אותם בחיים. מחבלי החזבאללה לא יכלו לדחות את הפעולה, והוחלט לבצעה על אף שהסיור המיועד כלל ג'יפ לא ממוגן אחד.

בשעות שלפני החטיפה, פעילי החזבאללה הזיזו אבנים מהדרך במסווה של משחק כדורגל, כדי להכין את המעבר לרכב מילוט, שייקח את החטופים לתוך לבנון.

בעת שרכב הסיור עבר בסמוך לשער שבעא, הופעל נגדו מטען רב עוצמה, ולאחר מכן פרצו מחבלי חזבאללה שארבו בסמוך את שער הגבול באמצעות מטען חבלה, חדרו לשטח ישראל וגררו מתוך רכב הסיור הפגוע את החיילים, שהיו פצועים או מתים לג'יפ ריינג'רובר שהמתין להם בתוך שטח ישראל, ומיד לאחר מכן פתח בנסיעה לתוך לבנון. לפי החזבאללה, כעבור 40 דקות החטופים היו במקום בטוח בשטח לבנון. רכב הסיור בו נסעו החיילים היה קל ולא ממוגן ועל כן ספגו החיילים פגיעה קטלנית במהלך פיצוץ המטען.

פעולת החטיפה לוותה בפעולת הסחה מורכבת שכללה התפרעות של עשרות מפגינים פלסטינים ליד שער זרעית בגזרה המערבית של הגבול, ובירי של פצצות מרגמה לעבר מוצבי צה"ל בהר דב.

בהתאם לנוהל חניבעל ניסה צה"ל לעכב את הכוח החוטף באמצעות ירי של טנקים ומרגמות. כוחות חיל רגלים בפיקוד אל"ם משה תמיר וסא"ל אהרון חליוה ביצעו סריקות באזור[2] בסיוע מסוקי הקרב, שהגיעו לשטח רק 45 דקות לאחר אירוע החטיפה[3], ותקיפות של חיל האוויר על מוצבי חזבאללה סמוכים. פרט לכך הותקפו מספר יעדים מהאוויר וכן תחנת מכ"ם סורית.

האנדרטה בכפר הבדואי סלאמה

באותו יום חזבאללה סירב להעביר כל מידע אודות מצבם של החיילים, ומנהיג חזבאללה התייחס בעמימות ובכפל לשון לגבי מצבם והצהיר כי מדובר "במתנה לעם הפלסטיני" וכי ידרוש שחרור מחבלים תמורת החיילים. בימים שלאחר מכן טענו גורמים בצה"ל כי על סמך ניתוח זירת האירוע נראה שהחיילים נפצעו במהלך החטיפה, נסראללה הגיב ואישר כי "אחד החיילים פצוע".

בתאריך 15 באוקטובר 2000, כינס נסראללה מסיבת עיתונאים נוספת בביירות ובה הצהיר כי בידיו אלוף משנה ישראלי, אלחנן טננבוים, אשר לדבריו היה סוכן המוסד שהגיע מיוזמתו ללבנון.

התגובה החלשה יחסית של צה"ל היוותה את תחילתה של מדיניות ההכלה של פעילות חזבאללה בלבנון, מדיניות שהמשיכה עד למלחמת לבנון השנייה ביולי 2006. תגובה זו נבעה מהרצון להימנע מהצגת הנסיגה כגורמת להסלמה, מהימנעות מפתיחת חזית שנייה (במקביל לאינתיפאדה השנייה) וכן מרצון לתת לתושבי הצפון להתאושש.[4]

האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2001 נחשף כי בידי מטה האו"ם בניו יורק צילומים של אירוע החטיפה, עד אותה עת הכחישו בכירים באו"ם כי קיים סרט וידאו של האירוע. הסרט צולם על ידי חיילי יוניפי"ל (הגדוד ההודי) אשר שהו במוצב שצפה על אזור החטיפה, והוא כולל גם סריקה שערכו בנקודת החטיפה בצד הלבנוני. אנשי האו"ם גם צילמו את אנשי החזבאללה מעבירים את החיילים החטופים כ-18 שעות לאחר האירוע, במרחק של כ-20 ק"מ בלבד מהמקום בו נחטפו. ועדה של האו"ם שבדקה את הכשלים בהעברת החומר לישראל קבעה כי הדבר לא נעשה בזדון, אלא היה תוצאה של כשלים בתקשורת ושיקול דעת שגוי.

האו"ם סירב לבקשת משפחות החטופים ומדינת ישראל להעביר את החומרים שבידיו לידי ישראל, ולבסוף הסכים להציג חלקים מצונזרים מן הסרט. בנוסף, הציגו אנשי האו"ם 53 פריטים שנאספו באתר החטיפה, בהם 13 פריטים השייכים לחיילים החטופים.

משעה שהובא דבר הימצאותה של הקלטת בידי האו"ם, צוות מומחים ישראלי בדק את העניין בשיתוף עם האו"ם, שהעביר לצוות גם את רכבי המילוט של החזבאללה, ומספר פריטים שנמצאו במקום האירוע.[5].

משפחות החטופים הודיעו בספטמבר 2004 כי יתבעו את האו"ם על חלקו בסיוע לחזבאללה[6].

ההודעה כי החיילים אינם בין החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 באוקטובר 2001 הודיע ראש אכ"א האלוף גיל רגב כי על סמך המידע שברשות צה"ל החיילים אינם בין החיים. ב-3 בנובמבר 2001 החלו משפחות החיילים לשבת שבעה בעקבות החלטת הרבנים הראשיים והרב הראשי לצה"ל ישראל וייס, שהחיילים אינם בין החיים ועל כן הגדרתם היא חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

בעקבות הפרסומים שלל נסראללה את המידע וטען כי "הכרזת ישראל על החיילים כמתים היא משחק שלא נשתתף בו. שיגידו מה שהם רוצים. הודעתם כי הם ימשיכו עמנו במשא ומתן על בסיס ההנחה שבידינו גופות ולא אנשים חיים היא עניין שלהם".

עסקת חילופי השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס החזרת החללים

ב-29 בינואר 2004, לאחר משא ומתן ארוך, בוצעה עסקת חילופי שבויים. בתיווכו של ראש המודיעין הגרמני הוטסו לגרמניה גופות שלושת החיילים ואלחנן טננבוים - ישראלי שנחטף והיה בשבי החזבאללה מה־16 באוקטובר 2000. במקביל שחררה ישראל 400 מחבלים פלסטיניים והטיסה לגרמניה 36 בני לאומים אחרים, רובם לבנונים; ביניהם מוסטפא דיראני והשיח' עבד אל-כרים עובייד, אשר הוחזקו עד אותה עת כקלפי מיקוח להחזרתו של רון ארד, וההטרוריסט הגרמני סטיבן סמירק.

בספטמבר 2009 חשף אתר החדשות ynet סרטון המתעד את העסקה, בישראל ובקלן שבגרמניה - מהזיהוי הוודאי של החיילים, דרך האור הירוק לשחרור במתקני השב"ס ועד למסירתו של טננבוים לידיים ישראליות.[7]

הסרט "העסקה הגדולה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2006 שידרה רשת LBC הלבנונית את הסרט "העסקה הגדולה" המתעד את מהלך חטיפת החיילים ואת ההכנות לפעולה. בסרט נראה רגע פיצוץ המטען על הסיור וכן פריצת חזבאללה את הגבול והעברת החיילים לצד הלבנוני. בסרט גם נראה ראיון ישן שנערך עם הנווט השבוי רון ארד.

חקירת אירוע החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חטיפת החיילים בהר דב באוקטובר 2000, מינה ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק את האלוף במילואים יוסי פלד לעמוד בראש ועדה שתחקור את תפקוד כוחות צה"ל לפני, במהלך ואחרי החטיפה. הוועדה מצאה ליקויים חמורים בתפקוד הכוחות[8]. בתחקיר הראשוני שנערך בפיקוד צפון נטען כי החיילים טעו בדרכם והגיעו לנקודה מסוכנת בגבול אליה אסור להתקרב. בנוסף, נפוצו שמועות שקריות לפיהן היו החיילים מעורבים בעסקת סמים עם סוחרים לבנוניים ועל כן התקרבו לגבול. כל אלו נפסלו בתחקיר המעמיק במהלכו התברר כי לחטיפה קדמה שרשרת של כשלים מבצעיים, בכל רמות הפיקוד וכי החיילים נהגו כשורה כאשר הגיעו למקום. בעקבות התחקיר הוחלט על הדחת מפקד חטיבת החרמון אל"ם יואל אור ומפקד גדוד ההנדסה סא"ל יוסי רפאלוב. כמו כן, הודח מפקד פלוגה בשריון שהיה אחראי על הגזרה[9].

על פרסום הטענה בדבר עסקת הסמים הגישו הורי החייל בני אברהם תביעת דיבה נגד העיתונאי רמי יצהר, בעל אתר האינטרנט "עניין מרכזי", ונפסק שעליו לפצותם בסכום של 250,000 ש"ח בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סמל ראשון אביטן, עדי באתר "יזכור"
  2. ^ * פליקס פריש, "יש צוערים שחושבים שגשר בנות-יעקב זו להקה", מוסף לשבת של מעריב, 12.10.2007, כפי שהועלה באתר פרש.
  3. ^ נחטפו לפי הנהלים, באתר ynet, 4 בדצמבר 2002
  4. ^ עדותו של אפרים סנה בפני ועדת וינוגרד - עמוד 44 בדו"ח הביניים
  5. ^ פליקס פריש ולינוי בר-גפן, צוות ישראלי ייצא לצפות בקלטת האו"ם, באתר ynet, 04.08.01
  6. ^ מערכת וואלה!,משפ' החטופים תובעות את החזבאללה והאו"ם באתר וואלה!, 9 בספטמבר 2004
  7. ^ רונן ברגמן, "שלושת החיילים זוהו בוודאות", ynet
  8. ^ עמיר רפפורט, גולנצ'יק, באתר nrg‏, 28 בינואר 2004
  9. ^ אביחי בקר, "שילם את המחיר", הארץ, ‏ 16.02.2001.
  10. ^ איתמר לוין, ביהמ"ש: דיבה של רמי יצהר על בני אברהם, באתר "מחלקה ראשונה", 23 בדצמבר 2012
    א (ת"א) 2338/04, חיים אברהם ואחרים נגד רמי יצהר ואחרים, ניתן ב-19 בדצמבר 2012