חוה ורבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוה ורבה
Chawa Werba in the spring of 1947.jpg
לידה 10 בדצמבר 1909
צ'יחנוביץ, פלך לומז'ה, פולין הרוסית
פטירה 11 באפריל 1969 (בגיל 59)
תל אביב, ישראל
עיסוק עורכת עיתון, מחנכת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Chawa Werba in the spring of 1947.jpg

חוה וֶרבָּה (10 בדצמבר 1909, כ"ז בכסלו תר"ע,[1]11 באפריל 1969, כ"ג בניסן תשכ"ט) הייתה מחנכת, גננת, סופרת ילדים ועורכת עברייה ישראלית ילידת פולין. יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי דמותו של החינוך לגיל הרך בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוה ורבה נולדה בשם חוה סֶר (נכתב גם סיר; ביידיש: סעהר) בעיירה צ'יחנוביץ (Ciechanowiec) שבפלך לומז'ה, בקרבת העיר ביאליסטוק, בפולין הרוסית, בתם של פייגה לבית גולדברג ויצחק (איצֶ'ה), סוחר עצים מצליח, שסחר בעץ מהיערות שליד העיירה.[2] בקיץ 1914, בהיותה ילדה צעירה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, וחיילי הצבא הרוסי נסוגו תוך שהם שורפים ערים וכפרים, בהם צ'יחנוביץ.[3] ורבה ובני משפחתה היו בין אלפי הפליטים שנמלטו מהעיירה הבוערת והיו לפליטים ביערות רוסיה הלבנה. כעבור שנות נדודים, שבעי תלאות (בין היתר ניצלו ממגפת הכולרה, ונכלאו במחנות סגורים בתוך קסרקטיני הצבא העזובים בזמברוב[4]), שבה המשפחה לעיירה, שהייתה תחת כיבוש גרמני (וכעבור שנים ספורות הייתה לחלק ממדינת פולין). למדה בבית ספר ששפת ההוראה בו הייתה גרמנית, ואת השכלתה השלימה בלימודי דת ותפילות ב"חדר" לבנות. אביה, שהיה ציוני, עמד על כך שבנותיו ילמדו עברית כשפה מדוברת,[2] וורבה רכשה בנוסף השכלה עברית וציונית במועדוני נוער שקמו בעיירה בתום המלחמה.[2][5]

לאחר שסיימה את לימודיה, למדה בסמינר לגננות של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בבירה ורשה. בין מוריה שם היו יצחק אלטרמן (לימים מנהל מחלקת החינוך בתל אביב), דוד לוין, חיים גרינברג, ד"ר יעקב נפתלי שמחוני, אהרן צייטלין ואף יאנוש קורצ'אק, שתקופה מסוימת עבדה במחיצתו כמתמחה ("בורסיסטית") בבית היתומים היהודי שלו שברחוב קרוכמַלנה 92, ודרכה החינוכית הושפעה ממנו רבות. בנוסף ללימודי הפדגוגיה הכלליים, סיימה גם לימודים לימודי חינוך מוזיקלי לריתמיקה לפי שיטת אמיל ז'אק-דַאלקרוֹז בבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש ויסוצקי.

במהלך לימודיה בסמינר התבלטה בכישרונותיה, ועם סיום לימודיה נשלחה מטעם "תרבות" לעיר ביאליסטוק לנהל בית יתומות שהיה בשליטתם של "הבונד" והזרם היידישיסטי, שכן אנשי "תרבות" האמינו שתצליח להעביר את המוסד לחינוך בשפה העברית. במוסד התחנכו ילדות מגיל הגן ועד נערות שהיו כמעט בגילה. עד מהרה הצליחה לרכוש את אמון החניכות וההנהלה, תוך שהיא מיישמת במוסד שיטות חינוך חדישות, ובהנהלתה אף הפך המוסד לאחד המרכזים העיקריים של הפעילות הציונית באזור. בהמשך הגיעה לעיר קובל, שהייתה אז מרכז ציוני, ושם ייסדה גן ילדים עברי מאורגן ראשון מטעם "תרבות". לדברי המחנכת חיה הוטמן (בקר), היה זה "גן משוכלל ומסודר... [ורבה] היא-היא שהניחה את היסוד לגן-ילדים רציני, שהצטיין בסידוריו הפנימיים, בצורתו האסטטית, ועמד על רמה פדגוגית גבוהה".[6]

בקובל הכירה את בעלה לעתיד, אהרן ורבה, בנם של יהודית לבית אידס ושמואל יוסף ורבה,[7] שנולד בעיירה קאמין-קושירסקי שבווהלין, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה) ומשם עבר עם משפחתו לעיר קובל (גם היא בווהלין). ורבה היה פעיל בתנועת "החלוץ" בעירו, ובמסגרת זו ביקר בארץ ישראל.[8] בנוסף היה פעיל במפלגת פועלי ציון שמאל בקובל, עד שבשנת 1927 עבר לעבוד במרכז התנועה בוורשה.[9] בהמשך נסע ללמוד משפטים באוניברסיטת ברלין, אך עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי של 1929 עזב את גרמניה ושב לפולין.

הגננות חוה ורבה ושולמית קליינשטיין עם ילדי הגן של ורבה (גן ילדים כ"ט בתל אביב) בשנות ה-30 המאוחרות

בשנת 1933 עלו בני הזוג לארץ ישראל עם בתם הבכורה בת השלוש, פנינה. הוריה של חוה ואחותה הצעירה שיינדל נותרו בעיירתם בפולין, וב-19421943 נספו בשואה.[10] בעלותם ארצה השתקעה המשפחה בעיר תל אביב: תחילה התגוררו ברחוב פינסקר ולאחר מספר שנים עברו לרחוב חובבי ציון שבצפון העיר. ב-1942 נולדה בת הזקונים, דורית.
בארץ עבד אהרן תחילה כמזכיר חברת "אל ההר", שרכשה קרקעות להתיישבות יהודית בגוש עציון. אחר-כך עבר לעבוד במגבית לביטחון היישוב, "כופר היישוב" (בהמשך "מס חירום", ואחר-כך "מגבית ההתגייסות"). עם קום המדינה ב-1948 עבר לעבוד עם שר התחבורה הראשון, דוד רמז. כעבור מספר שנים עזב את משרתו במשרד הממשלתי בירושלים ועבר לעבוד בלשכת המס המרכזית של ההסתדרות, ושם נשאר לעבוד (לבסוף כחבר הנהלת לשכת המס) עד סוף שנות ה-70. ורבה היה עסקן במפא"י, ופעל בסניף ג' של המפלגה, בית ארלוזורוב (ברח' בילינסון 6, סמוך לכיכר דיזנגוף), שהיה הסניף החשוב בתל אביב. במפלגה היה אחד העסקנים המרכזיים ב"גוש", הקבוצה המרכזית במפלגה בהנהגת שרגא נצר, והיה מקורב במיוחד ליהושע רבינוביץ' (לימים ראש עיריית תל אביב, חבר הכנסת ושר האוצר ושיכון). כן היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות. המפלגה עמדה במרכז הווייתה של המשפחה. ביתם היה מלא אורחים, ידידים ואנשי מפלגה. הם ניהלו אורח חיים חילוני, אך הקפידו לקיים את חגי ישראל ומסורותיהם.

כאשר עלתה חוה ורבה ארצה כיהן מורהּ לשעבר, יצחק אלטרמן, כמנהל מחלקת החינוך בעיריית תל אביב, ובהמלצתו קיבלה משרה של מנהלת גן ילדים ברחוב בן יהודה 29 (הגן נקרא במקור מעון כ"ט; לאחר מותו של אלטרמן ולבקשתה של ורבה הוסב שמו למעון ע"ש יצחק אלטרמן; בפי כול כונה "הגן של חוה"). כשהגיעה בתה פנינה לגיל בית ספר, פתחה ורבה בגן הילדים שלה קבוצה של תלמידי כיתה א', עם מורה פרטית שהגיעה ללמדם מדי יום, וזאת כדי לאפשר להורים עובדים הכנה של ילדיהם לבית הספר. בגן של חוה ורבה התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור (בהם ילדי השכונות וילדי עולים), אך הוא נודע כגן של ילדי השחקנים, ובעיקר שחקני תיאטרון "הבימה". בין הילדים בגן היו בתו של שמעון פינקל, בנו של אהרן מסקין, בתו של המוזיקאי יואל ולבה, וכן אילנה רובינא (בתה של חנה רובינא), ירון לונדון (בנו של בצלאל לונדון), תרצה אתר (בתם של נתן אלתרמן ורחל מרכוס) ושלי טימן (בנו של יעקב טימן). ילד נוסף שהתחנך בגן, דן שילון, כתב בזיכרונותיו כי חוה ורבה הייתה "הגננת בה״א הידיעה של תל אביב הקטנה. לא היה קל להתקבל לגן הזה. הורי רשמו אותי לגן בזכות ידידותם וקרבתם למשפחת ורבה".[11]

ורבה עבדה כגננת במשך 35 שנה. בשנת 1950 נסעה לארצות הברית בלוויית בתה הצעירה דורית לשנת השתלמות, שבה ביקרה במוסדות חינוך שונים שהיו המוסדות המתקדמים באותה תקופה. זמן קצר לאחר עלייתה הצטרפה לפעולה ציבורית בהתאחדות הגננות, בהשפעתה של המחנכת טובה חסקינה, ובמשך עשרות שנים הייתה חברת מרכז התאחדות הגננות.[12] בנוסף הייתה חברת הנהלת בנק מסד של הסתדרות המורים[13] וחברת ארגון יוצאי צ'חנוביץ בישראל ובתפוצות.[14] תקופה מסוימת הייתה מדריכה בסמינר לגננות. הרצתה בסמינר הקיבוצים על החינוך המוזיקלי. כתבה ופרסמה עשרות מאמרים על החינוך בגיל הרך.[15] משנות ה-30 הייתה חברת מערכת "הד הגן", הביטאון לבעיות חינוך בגיל הרך שיצא מטעם התאחדות הגננות, והייתה הרוח החיה בו.[16] בקיץ תש"ח[17] החליפה את טובה חסקינה כעורכת כתב העת (זמן קצר לפני פטירתה), וערכה אותו במשך 16 שנה. בשנת תש"ט (19481949) הגישו ילדי הגן של חוה תסכיתים במסגרת "פינת הילד" ששודרה ב"קול ישראל לנוער".

בשנים מאוחרות יותר פרסמה חוה ורבה ספרים לגיל הרך (שיצאו בצורת אלבומים, מלווים בתצלומים), שהיו לספרי יסוד בגני הילדים:[16] "משפחת חתולים אחת" (מסדה, תשכ"ג); "זה אני, דור" (עם עובד, תשכ"ג); "כך גם אני יודע" (בעריכת דויד פאיאנס, עם עובד, תשכ"ה 1964), על חינוך גופני; "קול אני שומע" (תרבות וחינוך, 1967), על קולות וצלילים בחיי היום-יום; ו"פה השיכון שלנו" (בעריכת לוין קיפניס, תרבות וחינוך, 1969).

חוה ורבה נפטרה בתום מחלה קשה באפריל 1969. נקברה בבית העלמין קריית שאול.[18] בהלווייתה נכחו ראש עיריית תל אביב וחברי המועצה, מזכיר ההסתדרות, מזכיר מועצת פועלי תל אביב, סופרים, אמנים ואנשי חינוך, וכן אישים שהתחנכו אצלה במשך שנות עבודתה, בהם בעלי תפקידים בכירים.[19] הותירה את בן-זוגה, בנותיה ונכדים. אלמנהּ, אהרון ורבה, נפטר ב-1981, בעודו מכהן כסגן יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת העשירית,[20]

בהספד שפרסמה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון "דבר", כתבה:

ללא ליאות שברה את המוסכמות, את תורות פראבל הנושנות, וכתלמידתו של יאנוש קורצ'ק ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. [...] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חפשי בפינת הבבה המלאה גרוטאות, אביזרים, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. לא עוד תנועות מיכניות של שיעורי נגינה, לא עוד מעגלים סובבים לראוה בפני הורים, יצירה, חופש, לפתח מתוך הילד את הכוחות הרדומים שבו, לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה את כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. [...] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה, קם הדור הזה. [...] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.[16]

ב-1970, במלאת שנה למותה, נחנך בגן הילדים ע"ש אלתרמן חדר מוזיקה ובו מכשירים וכלים לחינוך מוזיקלי שיצרה. בערב שנערך לזכרה ציין מנהל אגף החינוך בעיריית תל אביב, ברוך אביבי, כי "בשביל מחנכים כדמותה של חוה, החינוך הוא ייעוד נשגב ואורח-חיים, תוך חתירה מתמדת לחידושים בעבודה וליצירת כלים מתוקנים לשיפור דרכי החינוך; חדר המוזיקה המוקדש לזכרה הוא סמל למאוויה בעולם הצלילים, בו ראתה ייעוד פדגוגי ומפתח-קסם לפתרון בעיות רבות".[21]

בשנת תשל"א ראה אור בהוצאת "תרבות וחינוך" הקובץ "נקשיב להם: על החינוך בגן-הילדים" ובו מאמרים ורשימות מפרי עטה, מהם שהתפרסמו ומהם שנמצאו בכתב יד בעזבונה, בעריכת המחנך והסופר שמואל גדון, שהביא "בעיקר [את] הדברים, שהם בבחינת מסקנות מן העבודה ולמענה",[22] וכן דברים על אודותיה מאת כמה מחברים. בין הכותבים היה ידידהּ הקרוב נתן אלתרמן (בנו של יצחק), שכתב כי חוה ורבה "תמיד היתה קשובה אל החדש והמתחדש. היא היתה מן המובהקים שבין הכוחות הערים והמחפשים, המחדשים וחסרי-המנוחה, בתחומי החינוך העברי, ועם זאת לא היה קשור יותר ממנה אל השורשים, אל מניחי היסודות גננת עבריה מחוננת וברוכת חסד אל, של מחנכת נאצלה, אחד הפירות הבשלים והנאים ביותר שהבשיל שדה החינוך העברי בימינו אלה, שעודם ימי בראשית. הבאים אחריה יזכרוה כמופת מאיר ומעורר".[23]

חוה ורבה הייתה אם לשתיים. בתה הבכורה, פנינה הררי, היא אלמנתו של מייק הררי, איש "ההגנה", הפלמ"ח, השב"כ והמוסד. להם בן ובת: דור (שהיה נשוי ללֵלי שמר, בתה של נעמי שמר[2]) ושלי.
בתה הצעירה, דורית ביניש, כיהנה כפרקליטת המדינה (19891995), כשופטת בית המשפט העליון משנת 1995 וכנשיאת בית המשפט העליון מספטמבר 2006 ועד פברואר 2012. ביניש נשואה לעורך הדין יחזקאל ביניש ולהם שתי בנות: דניאלה-חוה ומיכל.

אחותה של חוה, בתיה גרשוני, שעלתה שנה אחריה, הייתה גננת אף היא. ב-1946 נישאה לד"ר גרשון גרשוני, ידידו של אהרן ורבה עוד מתקופת פועלי ציון שמאל.[2] גרשוני היה מפעילי תנועת העבודה באירופה ובארץ, חבר הוועד הפועל הציוני, הוועד הפועל של ההסתדרות ומרכז מפלגת אחדות העבודה.[24]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפחת חתולים אחת; כתבה: חוה ורבה; צִלמה: הלה רחמילביץ-שטרנגר, תל אביב: מסדה, תשכ"ג.
  • זה אני, דור, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג. ("דור רוצה לגדול מהר! להיות בן שש! ובינתיים הוא אוסף צדפים, חוגג יום הולדת ונוסע עם אבא בג'יפ.")
  • כך גם אני יודע; צילמה: הלה רחמילביץ-שטרנגר; ערך והביא לדפוס: דויד פאיאנס, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1964. (הדפסה נוספת: תשל"ג 1973) (למשחק ושעשועי-התעמלות של ילדים צעירים)
  • קול אני שומע; צילומים מאת: הלה שטרנגר-רחמילביץ, נילי שר, תל אביב: תרבות וחינוך, 1967. (הדפסה נוספת: עם עובד – תרבות וחינוך, תשל"ג 1973) (חרוזים, על "קולות וצלילים בחיי יום יום עם ילדים")
  • פה השִכון שלנו; העורך: לוין קיפניס, תל אביב: תרבות וחינוך, 1969.

קובץ מאמרים ורשימות:

  • נקשיב להם: על החינוך בגן-הילדים; עריכה: ש[מואל] גדון, תל אביב: תרבות וחינוך, תשל"א. (מבחר מדבריה שפורסמו ב"הד הגן" ובכתבי עת אחרים, ומהחומר שבכתב יד שנמצא בעזבונה) (ראה אור לאחר מותה)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדברי בתה, דורית ביניש, מסתבר כי לאמתו של דבר ורבה נולדה מספר שנים לפני התאריך הרשמי – כנראה בסביבות שנת 1905.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4
    Arthur F. Menton, The Book of Destiny: Toledot Charlap / תולדות חרלפ, Cold Spring Harbor, N.Y.: King David Press, 1996, p. 87
  3. ^ יוסף גבעולי (יבקובסקי), 'העיירה בין שתי המלחמות', בתוך: אליעזר לאוני (עורך), ציחנוביץ, מחוז ביאליסטוק: ספר עדות וזכרון, תל אביב: הוצאת הארגונים של יוצאי ציחנוביץ בישראל ובארצות הברית, תשכ"ד, עמ' 203 (ספר יזכור לקהילת ציחנוביץ, בספריית העיר ניו יורק, 207).
  4. ^ חוה ורבה (סעהר), 'יהודי ה"ווליה"', בתוך: ציחנוביץ (תשכ"ד), עמ' 202 (ספר יזכור לקהילת ציחנוביץ, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 206).
  5. ^ לזיכרונות מפורטים מאת ורבה על אודות עיירת ילדותה, דמויותיה, ה"חדרים" שבהם התחנכה ובית משפחתה, ראו: חוה ורבה (סעהר), 'יהודי ה"ווליה"', בתוך: ציחנוביץ (תשכ"ד), עמ' 186–202 (ספר יזכור לקהילת ציחנוביץ, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 190).
  6. ^ חיה הוטמן (בקר), 'על גני הילדים בקובל', בתוך: אליעזר לאוני צופרפין (עורך), קובל: ספר עדות וזכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב: ארגון יוצאי קובל בישראל, תשי"ז, עמ' 174 (ספר יזכור לקהילת קובל, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 178). וראו עוד מאמרה של ורבה על הגן: חוה סעהר-ורבה, 'גן הילדים העברי בקובל', שם, עמ' 176–179 (ספר יזכור לקהילת קובל, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 180).
  7. ^ משפחת הרבטי באתר ארגון יוצאי קובל והסביבה בישראל.
  8. ^ וראו מאמרו על התנועה בעיר: אהרן ורבה, '"החלוץ" בקובל', בתוך: קובל (תשי"ז), עמ' 282–285 (ספר יזכור לקהילת קובל, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 286).
  9. ^ אהרן ורבה, 'מפלגת "פועלי ציון" בקובל', בתוך: קובל (תשי"ז), עמ' 279 (ספר יזכור לקהילת קובל, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 283).
  10. ^ וראו: פייגה סר לבית גולדברגקישור נוסף); יצחק סר; שיינה-שיינדל סרדף נוסף: דפי עד במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  11. ^ דן שילון, בשידור חי; עורך: אבי כצמן, תל אביב: משכל, 1998, עמ' 17.
  12. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 25 ביולי 1950.
  13. ^ מסד, חוה ורבה, דבר, מודעת אבל, 14 באפריל 1969 (מודעה).
  14. ^ ארגון יוצאי צ'יחנוביץ בישראל ובתפוצות (מחוז ביאליסטוק), חוה ורבה, דבר, מודעת אבל, 16 באפריל 1969 (מודעה).
  15. ^ בשנת תש"ה תרגמה ופרסמה מתוך רשימותיה הרצאה שנשא יאנוש קורצ'אק בקורס השלישי של הסמינר העברי לגננות של "תרבות" בוורשה ב-1924 בשם "האגדה והילד", שכללה דיון במקומה של האגדה בחינוך הילד והוראות מעשיות למחנכים כיצד לספר אגדה. ("הד הגן" י, ג–ד (תש"ה), 21–23) (גדליה אלקושי, יאנוש קורצ'אק בעברית: ביבליאוגראפיה מוערת בצירוף מבוא, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ב, עמ' 114–115).
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 ימימה טשרנוביץ-אבידר, חוה ורבה – לזכרה של מחנכת דגולה, דבר, 27 במאי 1969.
  17. ^ נורית גוברין, נוסעת אלמונית: שלומית פלאום: חיים ויצירה, ירושלים: כרמל, תשס"ה 2005, עמ' 329.
  18. ^ חוה ורבה באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  19. ^ חוה ורבה למנוחות, דבר, טור 2, 14 באפריל 1969.
  20. ^ חה"כ יהודה חשאי, יו"ר האגף לשלטון מקומי ומרכז סיעת המערך בוועדת הבחירות המרכזית, אהרון ורבה, דבר, מודעת אבל, 9 בפברואר 1981 (מודעה).
  21. ^ נחנך חדר-מוסיקה ע"ש חווה ורבה, דבר, 4 במאי 1970.
  22. ^ מדברי העורך, בתוך: נקשיב להם: על החינוך בגן-הילדים (תשל"א), עמ' 323.
  23. ^ נתן אלתרמן, בתוך: נקשיב להם (תשל"א), עמ' 310–311.
  24. ^ ד"ר גרשון גרשוני, דבר, 19 ביולי 1959; ד"ר ג. גרשוני למנוחות, דבר, 20 ביולי 1959; מ. נוי, לזכר נעדרים: ד"ר גרשון גרשוני (בשבעה למותו), דבר, טור 1, 27 ביולי 1959; א. ורבה, ד"ר גרשון גרשוני ז"ל (שנה למותו), דבר, 7 ביולי 1960.