מוזיקה יהודית דתית

מוזיקה יהודית דתית היא התופעה ההיסטורית של יצירה מוזיקלית למטרות דתיות וביצועה בקרב יהודים מאמינים מהתקופה המקראית ועד ימינו, בארץ ישראל ובתפוצות. מוזיקה זו נוצרה ויועדה בעיקרה לבתי המקדש, בתי הכנסת, לטקסים ואירועים דתיים. זאת להבדיל ממוזיקה יהודית שהוגדרה על ידי קורט זאקס כ-"מוזיקה שנוצרת על ידי יהודים, עבור יהודים, וכיהודים".^[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שירת הלויים

כבר במקרא ישנה התייחסות רבה לכלי נגינה בטקסים דתיים. לאחר קריעת ים סוף, יצאה מרים הנביאה בשירה, יחד עם הנשים בליווי תופים ובמחולות.^[2] בספר תהלים יש אזכורים רבים לשימוש בכלי נגינה בקריאת המזמורים. מוזכרים בו כינורות, נבלים,^[3] שופרות,^[4] חצוצרות^[5] ותופים; וכלים נוספים שנקראים נחילות,^[6] שמינית,^[7] גיתית,^[8] עלמות^[9] ומחלת/מחול.^[10] המזמור האחרון בספר תהלים מעודד ניגון במגוון כלים בעת שירת שבחי האל:

הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר / הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר
הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל / הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע / הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה

— ספר תהלים, פרק ק"נ

במזמור שנכתב לאחר חורבן הבית הראשון מתוארת דילמה דתית ורגשית איך אפשר להמשיך לשיר בגלות, על אדמת נכר, את שירי בית המקדש:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ / בְּזׇכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן
עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ / תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר / וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה / שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־יְהֹוָה / עַל אַדְמַת נֵכָר?

— ספר תהלים, פרק קל"ז

במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם במשנה מוזכרים טקסים שלוו במוזיקה דתית בימי הבית השני, כגון חליל בטקס הבאת הביכורים^[11] וכינורות, נבלים, מצלתיים וחצוצרות בשמחת בית השואבה.^[12] במסכת תמיד מסופר שאת הצלצל והחליל היה ניתן לשמוע מירושלים ועד יריחו.^[13]

בימי המשנה מוזיקה נוגה בקינות הייתה חלק בלתי נפרד מכל הלוויה. זאת ניתן ללמוד מדברי רבי יהודה במשנה על חובת הבעל בקבורת אשתו: "אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת"^[14] ומהאמירה שאספקת חליל למת היא "דבר האבד".^[15]

לאחר החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן המקדש השני וביטול הסנהדרין נאסרה בהלכה היהודית השירה והמוזיקה בבתי משתה.^[16] ולכן המוזיקה היהודית מאז התרכזה בבתי הכנסת והייתה דתית בעיקרה. כמה מחכמי הראשונים אסרו כל מוזיקה שאינה לצורך דתי,^[17] וההלכה נפסקה כך גם בספר שולחן ערוך.^[18] אך כיום גם דתיים נוהגים לשמוע ולנגן גם לא למטרות דתיות.^[19]

במהלך המאות הראשונות לספירה שררה אחדות סגנונית בבתי הכנסת בקהילות היהודיות השונות במזרח התיכון. לחנים מורכבים לא היו מקובלים, ככל הנראה, ומנגינות התפילה התבססו על תבניות דקלום (קריאה קצבית בקול רם) פשוטות של אמירת תהילים ופרקי תפילה אחרים, שהוקראו על ידי שליח ציבור יחד עם הקהל במעין דיאלוג. למשל: הצבור אמר "נאוה תהילה", והחזן המשיך: "בפי ישרים..." שיטה זו עדיין נהוגה בימינו בקהילות תימניות.^[20] סגנון דומה של דקלום קיים גם במסורת של הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות העתיקות ביותר, שככל הנראה קיבלו מהיהדות את כתבי הקודש יחד עם השלד המוזיקלי שנלווה אליהם.

בתקופת גאוני בבל במאה השישית, כשהחלו להתפתח הפיוטים – קטעי שירה דידקטיים ששולבו בקטעי התפילה הקיימים, ולפיוטים הוצמדו לחנים מיוחדים, התבסס מעמדו של שליח הציבור כחזן שנדרש לזמר את הלחנים בביצוע אמנותי הולם. הפיוטים אף נכתבו לרוב על ידי החזנים עצמם. אחד החזנים הראשונים, היה אלעזר הקליר שחי בארץ ישראל במאה השישית. התפתחות הפיוט והניגון לוותה בהתנגדות מצד רבנים, בין היתר כי הם נתפסו כשינוי מ"מטבע שטבעו חכמים". כך למשל פסק רב נחשון שחי בבבל במאה התשיעית: "ואין מכניסים לבית הכנסת חזן שיודע פיוט. ובית הכנסת שאומרים פיוט מעידין על עצמם שאינם תלמידי חכמים". גם בגרמניה בסוף המאה ה-12 מחה רבי יהודה החסיד על החזנים שחוזרים על הקטעים המיועדים לציבור: "חטא הוא, לפי שהן עושין כן כדי להשמיע קולם הנעים, ועוד שיש טורח ציבור שלא לצורך".^[21] למרות זאת התחבבו הפיוטים והנעימות על הקהל, ועם השנים הפכה מוזיקת בית הכנסת לאמנות המוזיקלית היחידה שנטמעה במורשת היהודית גם מחוץ לבית הכנסת בכלל מחזור החיים היהודי.^[22] הדרישות יצרו ביקוש לחזנים מוכשרים בבתי הכנסת, שהעלו את החזנות לדרגת אמנות אשר שכרה בצִדהּ.

טעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טעמי המקרא

ככל הנראה המסורת העתיקה ביותר ששרדה במוזיקה היהודית הדתית היא מסורת טעמי המקרא. הטעמים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל כל מילה, מתחתיה או אחריה), ומנחים את הקורא בנגינת המילים, בצורת הגייתן ובחלוקת המשפט. מבחינה מסוימת טעמי המקרא הם סימני הפיסוק הקדומים של העברית, אך בנוסף, יש להם תפקיד מוזיקלי בולט. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים. הניגון מעשיר את הקריאה והופך אותה לנעימה יותר, ומקל על הזכירה^[23].

המנגינות בטעמים שונות בין קהילות יהודיות, אך כמה מאפיינים שנמצאו במסורות רבות מעידות על מקור משותף. הלחנים עשויים להיות שונים גם בהתאם לספר או לקטע הנקרא, או לתקופת השנה. למשל, ישנם ניגונים המתאימים לקריאה בתורה וניגונים אחרים לקריאה בנביאים, וקיימים הבדלים ביניהם לבין חמש המגילות. גם לקריאות בימים מיוחדים יש מנגינות משלהם כגון לתשעה באב, פורים, ושלוש הרגלים.

פיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פיוט

פיוט הוא שירה ליטורגית יהודית, המיועדת בדרך כלל לשירה או הקראה באירועים דתיים, לרוב בזמן התפילה בבית הכנסת. שורשי הפיוט מגיעים עד ימי התנאים, ומרביתם התחברו כאמור בימי הביניים. הפיוטים נכתבו בדרך כלל בעברית או ארמית, ורובם פועלים לפי סכמה פואטית כלשהי, כגון אקרוסטיכון לפי סדר האלפבית העברי או איות שם המחבר.

פיוטים מפורסמים הם אדון עולם, יגדל אלוהים חי, שיר הכבוד ומעוז צור.

לפיוטים יש מנגינות מסורתיות, אך הן משתנות מאוד בין העדות, ולקהילה בודדת עשויות להגיע לעשר מנגינות שונות לפיוטים ידועים.

זמירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – זמירות ופיוטים לשבת

הזמירות הם טקסטים פיוטיים ששרים בעדות אשכנז במהלך סעודות שבת או אירועים אחרים כגון ברית מילה. בעדות ספרד שרים אותם גם בבית הכנסת לפני תחילת התפילה ולעיתים במהלכה. הזמירות מושרות בדרך כלל בשפה העברית או הארמית, אך לעיתים גם ביידיש או בלאדינו. ברובם חוברו הזמירות והפיוטים בין המאות ה-14 וה-17, אם כי פיוטים רבים חוברו גם לאחר מכן, ועד ימינו.

זמירות מפורסמות הן שלום עליכם, דרור יקרא, יה אכסוף ויה ריבון עלם.

מטרת הזמירות הוא להנעים את ארוחות השבת, לייחד אותן מארוחות בימי החול ולהזכיר על השולחן דברי תורה.

שירת הבקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שירת הבקשות

שירת הבקשות הוא מנהג המתקיים בקרב בני עדות המזרח ויהדות צפון אפריקה, בו נוהגים לקום בשבת מאשמורת הבוקר ולשיר בצוותא אוסף פיוטים טרם תפילת שחרית של שבת, החל משבת פרשת בראשית לאורך חודשי החורף. שירי הבקשות הם אוסף פיוטי שירת הקודש שמקורה ביהדות ספרד, פיוטים המבטאים שבח לקב"ה, ערגה לארץ ישראל, פיוטי שבת, ועוד.

המנהג לשיר בקשות מקורו בספרד לפני הגירוש, אך עיקר התפשטותו התרחשה כנראה בחוגי המקובלים בצפת במאה ה-16. המנהג המשיך והתפתח בארץ ישראל עם עלייתם של בני עדות המזרח ויוצאי צפון אפריקה, ונהוג לקום עם עלות השחר בשבת בבית הכנסת עדס ובבית הכנסת מוסיוף בירושלים, וכן בבית הכנסת כארדי שבנתניה על ידי משפחת ג'רבי. אירוע שירת הבקשות בלילות שבתות החורף מתקיים בקרב קהילות שונות בארץ, זאת לצד מופעי שירה ופיוט המתקיימים בימי חול ברחבי הארץ.

שירת הקודש של ביתא ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שירת הקודש של ביתא ישראל

שירת הקודש של ביתא ישראל היא שירה דתית מסורתית בת מאות שנים, שפותחה בקרב קהילת ביתא ישראל, בחבש, והועברה מדור לדור. הרפרטואר של שירת הקודש כולל בעיקר תפילות, המהוות את היצירות המוזיקליות הייחודיות ביותר לקהילה, בהיותן חפות כמעט לחלוטין מהשפעת מסורות דתיות מטריטוריות סמוכות. שירת הקודש של ביתא ישראל מבוצעת עם מלודיה וחלק מן התפילות מלוות בנגינה על כלי הקשה וריקוד, מסורות שבטלו ביתר קהילות ישראל אחר חורבן בית המקדש.^[24]^[25]

מסורת שירת הקודש של הקהילה כמעט ונעלמה אחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל ועם היטמעותם בתרבות המקומית.^[26]

ניגונים חסידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ניגונים חסידיים

ניגונים חסידיים, היא סוגה מוזיקלית נוספת השייכת למוזיקה היהודית. המונח כולל ניגונים ושירים שהושרו בתנועת החסידות, בה יוחס למוזיקה תפקיד חשוב בעבודת השם, וכן שירים בסגנון זה שהולחנו כיום. בחצרות החסידיות קיים שימוש נרחב בניגונים אלו, החל בניגוני שבת המושרים בכל טיש חסידי, עבור דרך ההתוועדויות השונות בהן ממלאת השירה תפקיד מרכזי ועד ניגון ההכנה המושר בחצרות מסוימות כהכנה לשמיעת הדרשה שנושא האדמו"ר.

הניגונים החסידיים לעיתים קרובות מושרים ללא כל מילים. ישנם ניגונים איטיים ואקסטטיים הנקראים 'ניגוני דבקות', וכן ניגונים קצביים לביטויי שמחה. את הלחנים מחברים בעלי תפקיד בחצרות, ולעיתים האדמו"ר עצמו מלחין אותם.

חזנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חזנות

במאות האחרונות, במיוחד באירופה, עלה מעמדו של החזן בבית הכנסת לדרגת אמן המבצע לחנים מקוריים המהנים את קהל השומעים, ויוצר אווירה של קדושה הסוחפת את המתפללים לחוויה עמוקה ומרגשת. החזנות מוצאת את ביטויה המיוחד בשבתות ובחגים ובעיקר בימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור) בהם נוהרים ההמונים לבתי הכנסת.

מוזיקה יהודית דתית כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים של המאה ה-20 נוספו כלי נגינה שונים לליווי התפילה, כגון גיטרות שהכניסו חזנים ליברליים שהושפעו מהמוזיקה העממית. חזנים ומנהיגים רפורמיים כמו דבי פרידמן הציגו מוזיקה חדשה בתפילה, הן בעברית והן באנגלית. הקהילה האורתודוקסית התרחקה במידת מה מהעסקה של חזנים מקצועיים כמובילים יחידים של התפילה (החזן והמלחין החרדי יוסלה רוזנבלט היה בין הידועים שבהם), ועודדה במקום זאת השתתפות פעילה של המתפללים. בהשפעת המסורת המוזיקלית של התנועה החסידית, הלחין הרב שלמה קרליבך מאות ניגונים לשימוש הן בתוך ומחוץ לבית הכנסת, וקהילות מכל הזרמים משתמשים במוזיקה שלו על מנת להעצים את חוויית התפילה.

במהלך המאה ה-20 פחת מספרם^[^{דרוש מקור]} של חובבי החזנות ובקרב הציבור הדתי והחרדי החליפה המוזיקה החסידית את מקומה של החזנות הקלאסית. בשנים האחרונות יש פריחה מחודשת לחזנות, ובכמה ערוצים דתיים, בהם "רדיו קול חי", מוקדשות לה תוכניות מיוחדות במתכונת "פרקי חזנות".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנון שלוח, המורשת המוזיקלית של קהילות ישראל, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1985.
עקיבא צימרמן, יצחק אלפסי, ברון יחד: מעולם החזנות והמוזיקה היהודית, תל אביב: הוצאת ארכיון החזנות המרכזי, 1988.
מאיר שמעון גשורי, הניגון והריקוד בחסידות: לכל דורותיה, למן התגלות רבי ישראל בעש"ט ויסוד החסידות עד היום, בתוך אנציקלופדיה של החסידות, תל אביב: הוצאת נצח, 1955-1959.
יעקב מזור, הניגון החסידי בפי החסידים (2 תקליטורים), בעריכת אדווין סרוסי, ירושלים: הוצאת המרכז לחקר המוזיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2009
מבחר מאמרים במדור 'מוזיקה ודת' בתוך קובץ המחקרים מוזיקה בישראל, עיונים – סדרת 'נושא' (2014), בעריכת מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצא' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ בנאום הפתיחה שנשא בקונגרס הבינלאומי הראשון למוזיקה יהודית שנערך בפריז בשנת 1957.
^ שמות טו כ-כא
^ תהלים לג ב, עא כב, נז ט, צב ד
^ תהלים מז ו-ז
^ שם צח ו
^ תהילים ה א
^ שם ו א, יב א
^ שם ח א
^ שם מו א, מח טו, סח כו
^ שם נג א, פח א
^ משנה ביכורים ג ג-ד
^ משנה סוכה פרק ה
^ משנה תמיד ג ח
^ משנה, מסכת כתובות, פרק ד', משנה ד'
^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ו', משנה א'
^ משנה סוטה ט יא, בבלי גיטין ז א
^ רי"ף ברכות כא ב, רמב"ם משנה תורה, הלכות תעניות ה יד
^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס סעיף ג
^ שו"ת יחוה דעת חלק ו' (סימן לד)
^ צורות שונות של קריאה כזו מתוארות בין היתר על ידי רבי עקיבא (המאה הראשונה לספירה) והאמורא רבא (המחצית הראשונה של המאה הרביעית) (S:סוכה לח ב, S:סוטה ל ב).
^ ספר חסידים סי' רנ"א
^ עזרא ברנע, החזנות הספרדית על סף המאה ה-כ"א, באתר "רננות": המכון למוזיקה יהודית.
^ הרב מרדכי ברויאר, "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", הוצאת מכללה ירושלים, תשמ"ב, פרק א' סעיף 1. כך לפחות במסורה הטברנית, זו שמקובלת כיום.
^ ראו, מוזיקה יהודית
^ במנהג זה רואים חוקרי תרבות אתיופיה סימוכין לגריסתה המסורתית של העדה כי מוצאה בקבוצת יהודים שגלו אחר חורבן בית ראשון למצרים ומשם לחבש. ראו, 'מורשת יהדות אתיופיה - קהילת ביתא ישראל באתיופיה ובישראל', משרד החינוך התרבות והספורט 2002, עמ' 8
^ Ron Atar, The Function of Musical Instruments in the Liturgy of the Ethiopians Jews, in Jews of Ethipia, The Birth of an Elite, Routledge, 2005, pg. 155

[1] בנאום הפתיחה שנשא בקונגרס הבינלאומי הראשון למוזיקה יהודית שנערך בפריז בשנת 1957.

[2] שמות טו כ-כא

[3] תהלים לג ב, עא כב, נז ט, צב ד

[4] תהלים מז ו-ז

[5] שם צח ו

[6] תהילים ה א

[7] שם ו א, יב א

[8] שם ח א

[9] שם מו א, מח טו, סח כו

[10] שם נג א, פח א

[11] משנה ביכורים ג ג-ד

[12] משנה סוכה פרק ה

[13] משנה תמיד ג ח

[14] משנה, מסכת כתובות, פרק ד', משנה ד'

[15] משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ו', משנה א'

[16] משנה סוטה ט יא, בבלי גיטין ז א

[17] רי"ף ברכות כא ב, רמב"ם משנה תורה, הלכות תעניות ה יד

[18] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס סעיף ג

[19] שו"ת יחוה דעת חלק ו' (סימן לד)

[20] צורות שונות של קריאה כזו מתוארות בין היתר על ידי רבי עקיבא (המאה הראשונה לספירה) והאמורא רבא (המחצית הראשונה של המאה הרביעית) (S:סוכה לח ב, S:סוטה ל ב).

[21] ספר חסידים סי' רנ"א

[22] עזרא ברנע, החזנות הספרדית על סף המאה ה-כ"א, באתר "רננות": המכון למוזיקה יהודית.

[23] הרב מרדכי ברויאר, "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", הוצאת מכללה ירושלים, תשמ"ב, פרק א' סעיף 1. כך לפחות במסורה הטברנית, זו שמקובלת כיום.

[24] ראו, מוזיקה יהודית

[25] במנהג זה רואים חוקרי תרבות אתיופיה סימוכין לגריסתה המסורתית של העדה כי מוצאה בקבוצת יהודים שגלו אחר חורבן בית ראשון למצרים ומשם לחבש. ראו, 'מורשת יהדות אתיופיה - קהילת ביתא ישראל באתיופיה ובישראל', משרד החינוך התרבות והספורט 2002, עמ' 8

[26] Ron Atar, The Function of Musical Instruments in the Liturgy of the Ethiopians Jews, in Jews of Ethipia, The Birth of an Elite, Routledge, 2005, pg. 155

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]