מלך-פילוסוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

מקצרמר למובחר.PNG


Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מלכים-פילוסופים הם השליטים או השומרים ההיפותטיים באוטופיה "קליפוליס" (ביוונית: Καλλίπολις, עיר יפה), עיר המדינה האידיאלית של אפלטון שתוארה בחיבורו "המדינה".

אוטופיה זו, שנחשבת לאוטופיה הראשונה, מתארת חזון שיוגשם כאשר בראש המדינה יעמדו מושלים שמכירים את האידאות המוחלטות כשלעצמן - פילוסופים שיודעים את מהות ה"טוב" ובעזרת ידע זה ישלטו כראוי במדינתם. אפלטון מסכם זאת כך: "אם לא יהי אחד מהשניים... או שהפילוסופים ימלכו במדינות, או שהנקראים עכשיו מלכים ושליטים יעסקו בפילוסופיה עיסקן וכן וכדי הצורך, ושני אלה, שלטון מדיני ופילוסופיה יתחברו במקום אחד, לא ייתכן שום קץ..."[1]

ב"המדינה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון מגדיר כפילוסוף אדם המחפש ידע אמיתי ושיש לו גישה אמיתית לצורות (אידאות אפלטוניות), בניגוד לאדם המחפש מראות מסוימים או השכלה. בנוסף, הם בעלי חשיבה הגיונית ובהירה, בעל מומחיות בשאלת שאלות ומענה בתשובות טובות.[2] אפלטון מסביר שהמטרה של שליט נעלה שכזה תושג באמצעות שיטת חינוך שאינה מתיימרת ללמד את יכולת הראייה (שמאפשרת התבוננות באידאות), משום שהיא כבר מצויה בכל אדם באשר הוא, אלא את יכולת הסבתה אל הצד המואר, העליון, של האידאות. אפלטון אומר שכבר בגיל הנעורים יש לעודד את בעלי הכישרון לראייה (והאנשים הכישרוניים בכלל) להפנות אותה אל הדברים הטובים, ובהמשך חייהם לשמור אותם מכווני מטרה וחרוצים כדי שיימנעו מבטלנות ועצלות, ויהיו ראויים למשול במדינה.[3]

כשנשאל האם אין זה אומר שהשומרים בעצם יחיו חיים רעים יותר בהשוואה לאלו שהם יכולים לחיות, אפלטון (בדמות סוקרטס) פוטר את הטענה ומשיב ש"לא לכך דואג החוק", דהיינו מטרת החוק אינה להפוך קבוצה מסוימת בחברה למאושרת, אלא לדאוג לאושר מרבי בקרב כל אנשיה, וזו האחריות המוטלת על כתפיי המושלים. כל שליט יצטרך לא לדאוג לאושר האישי שלו עצמו, אלא למלא אחר רצון האנשים האחרים על מנת להשיג את הטובה הכללית. הוא מוסיף ואומר שמחובת אותם הפילוסופים לשלוט במדינה, בשל החינוך המיטבי שקיבלו: "...כמלכות-הדבורים שבכוורת יצרנוכם אנחנו, שתהיו לעצמכם ולשאר המדינה מנהיגים ומלכים, שכן היה חינוככם טוב ומושלם יותר משל הללו, ואתם מסוגלים יותר מהם לקחת חלק בשני התחומים..." (כשהכוונה ב"הללו" וב"מהם" היא לאנשים שנעשים פילוסופים במדינות אחרות מהמדינה האידיאלית המתוארת).[4]

בנוסף, גורס אפלטון שהמושלים לא ירצו להתנגד למשרת השלטון, משום שהם אנשים ישרים שכל רצונם לפעול על פי אמות המוסר הצודקות, ובמקרה הזה: למשול בתבונה במדינה. הוא גם אומר שכאשר למושלים יהיה אורח חיים "הטוב להם יותר מהשלטון" המדינה תהיה בעלת משטר מצוין, הרי שכך ימשלו בה אנשים עשירים; אם כי לא בכסף, אלא ב"חיים טובים ונבונים".[5]

אפלטון מציין סיבה נוספת שבשלה השלטון שהמלכים - פילוסופים ינהיגו יהיה המיטבי: המושלים לא יהיו תאבים לשלטון, בניגוד למושלים במדינות אחרות. הוא אומר כי "מדינה שמושליה העתידים תאבים לשלטון פחות מכל, בהכרח שתיטב הנהלתה ביותר..." בעוד שהוא סמוך ובטוח שמדינה שבה השליטים רבים על זכות השררה, יחול בה מצב הפוך. אפלטון מתנגד בתוקף לרעיון שאנשים שמעוניינים בשלטון לטובתם האישית, ישלטו במדינה, משום שכדבריו: "אז ייהפך השלטון לדבר שנלחמים עליו, ומלחמה כזאת... מאבידה את בעליה ואת שאר המדינה". וזאת בעוד הפילוסופיה האמיתית היא אורח החיים היחיד שבז לשררות מדינית.[6]

אף על פי כן, אפלטון מציין שכאשר אדם הנוהג להתעסק באידאות, יעבור להתעסק בענייני השלטון, הוא יתנהג בצורה מעט מוזרה ביחס למה שנהוג וייראה מגוחך בעיניי שאר בני האדם, שמעולם לא ראו את האידאות בעצמם; הוא אף יצטרך להישפט על ידם, ועל פי הדרך שבה הם רואים את הצדק. כלומר, אפלטון מודה שמלך פילוסוף עשוי תחילה לא להתחבב על ידי הציבור, בשל נטייתו לזלזל בפילוסופים ולא להבינם (כמו שסוקרטס, מורהו הנערץ של אפלטון, נשפט והוצא להורג באשמת "כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער", כשלמעשה השקפת עולמו פשוט לא זכתה ליחס ראוי בקרב האתונאים).[7]

החינוך של המלכים - פילוסופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שסוקרטס וגלאוקון (בן שיחו ואחיו של אפלטון) סיימו לדון במעלותיהם של המלכים - פילוסופים, הם פונים לעסוק בתחומים אותם יצטרכו אותם האנשים ללמוד כדי שיהפכו בהמשך למושלים האידיאליים. מעבר לתחומים גימנאסטיקה ומוזיקה שבהם הם יתחנכו (גימנאסטיקה תכשיר את המושלים להיות גם אנשי מלחמה, ומוזיקה תטפח את הנפש שלהם ותעצב את אופיים), אפלטון מחפש מדע שבכוחו להפנות את הנשמה מעלה, אל הפילוסופיה האמיתית. הוא לאחר מכן טוען שמדע כזה הוא בהכרח החשבון, משום שהוא תחום בסיסי שהכרחי ושייך לכל שאר התחומים. זאת ועוד, אפלטון מראה שחשבון מעצם הגדרתו הוא המדע שמאפשר הגעה אל ההכרה השכלית הגבוהה שהוא הגדיר; רק ששום אדם לא עושה בו שימוש נכון בכדי להגיע לצד של האידאות. למעשה, ע"פ אפלטון, המספרים (שמהווים את הבסיס לחשבון ואריתמטיקה) הם בעלי יכולת לעורר את השימוש במחשבה בניסיון להבין את מהותם, ועל כן עיסוק בתחום הזה עשוי להוביל אל "האמת". אפלטון גם מציין שביכולתו של החשבון לפתח תפיסה מהירה יותר, גם אצל אלו שתפיסתם איטית, וזה לפיכך יתרון נוסף של לימוד אריתמטיקה (גם אם אותם אנשים לא יפיקו שום תועלת אחרת מהתרגול בתחום זה).[8]

מלבד אריתמטיקה, אפלטון מציע את ההנדסה כמדע שאותו הצעירים ילמדו. גם בו הוא טוען שעושים שימוש שגוי, שלא מאפשר את הגשמת המטרה האמיתית של עיסוק בתחום זה, הלא היא "למשוך נשמה כלפי האמת וליצור מחשבה פילוסופית". מעבר לכך, לאדם בקיא בהנדסה יקל יותר בענייני "הקמת המחנות וכיבושי מקומות וליכוד השורות ופיזורן", וכן גם בכל שאר ענייני המלחמה, כפי שמציין גלאוקון.[9] האחרון גם מציע את מדע האסטרונומיה כמדע השלישי אותו ילמדו את המושלים העתידיים, אך סוקרטס גורם לו להסתייג מדבריו בטענה שהוא אמר זאת לא מתוך אמונה אמיתית שזה תחום הכרחי, אם כי מתוך היכנעות לדעתם הרווחת של ההמון שסבור שזה מדע חשוב, גם אם למעשה אין בו תועלת אמיתית (מלבד התרומה להבנה בימאות ובחקלאות, שהכרחית לכל מנהיג, בה גלאוקון משתמש כנימוק היחיד לתמיכתו בטענה).[10] אולם בהמשך, סוקרטס חוזר בו, (לאחר ששכח למנות את המדע העוסק בגופים תלת - מימדיים כשלעצמם כמדע אותו ילמדו הצעירים), ואומר שכל עוד מדע זה יישאר "מוזנח" במחקר העכשווי, לא תהיה ברירה אלא ללמד את "חכמת התכונה" - האסטרונומיה - במקומו. וזאת על אף שהוא עדיין טוען שאין בדרך למידתה הנוכחית של "חכמת התכונה" כל הצדקה לעצם הלימוד, שכן הוא אינו מאפשר (להבנתו של סוקרטס) הגעה אל האידאות.

המדע האחרון אותו סוקרטס קובע כמדע אותו ילמדו הצעירים, הוא מדע הדיאלקטיקה, שבעזרת שאלות ותשובות והפעלת כוח ההיגיון מאפשר לדעת ולהבין דברים כשלעצמם. סוקרטס אומר: "...כשמנסה אדם לפנות בדיאלקטיקה אל כל יש ויש, בלי שיזדקק לשום חוש, אלא מכוח היגיון - המחשבה בלבד, ולא יחדל עד שיתפוס בהכרת המחשבה עצמה את הטוב כשהוא לעצמו, כי אז יגיע לעצם המטרה שבתחום המושכל..." הוא מוסיף שאדם יכול להבין את אופן פעולת השיח הדיאלקטי רק אם יהיה בקי באותם המדעים האחרים שהוא קבע שצריך ללמד, שכן הם מעלים את "הטוב-מכל אשר בנשמה אל חזות הנעלה-מכל אשר בהוויה", ושהבנה בדיאלקטיקה אינה יכולה להיות מושגת בשום דרך אחרת מלבד זו.[11] סוקרטס טוען שהשיטה הדיאלקטית מסתייעת בשאר המדעים הנלמדים בשביל לבצע את מלאכת הסבת הנשמה אל הצד המואר כהלכה.[12] בדיאלוג סוקרטס וגלאוקון מסכימים כי דיאלקטיקה היא המדע האחרון אותו ילמדו את הצעירים.[13]

מלך פילוסוף כללי שלטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסויות ופרשנויות שונות לרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו החברה הפתוחה ואויביה, מאשים קרל פופר את אפלטון בעליית הטוטאליטריות במאה ה-20, כשהוא רואה את המלכים-פילוסופים של אפלטון ורעיונותיהם לגבי "הנדסה חברתית" ו"אידיאליזם", כמובילים הישר אל היטלר וסטלין (דרך הגל ומרקס). בנוסף, נאמר[דרוש מקור] כי האייתולה ח'ומייני קיבל השראה מהחזון האפלטוני של המלך-פילוסוף, התעניין ב"רפובליקה" של אפלטון למד מיסטיקה איסלמית בקום בשנת 1920 ולאחר מכן ביסס עליהם את הרפובליקה האיסלמית שלו.

"מלכים-פילוסופים" לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר דמויות בהיסטוריה הועלו כדוגמאות פוטנציאליות להגשמת החזון האפלטוני של "מלך-פילוסוף". הסופר הסקוטי ויליאם קיית' צ'יימברס גאת'רי טען שההשראה לרעיון "המלך-פילוסוף" אצל אפלטון מקורה בבן תקופתו וידידו, ארכיטס, שהיה איש צבא, פולטיקאי, וכן גם פילוסוף ומתמטיקאי.

מצביא מפורסם נוסף שתואר כמלך-פילוסוף הוא אלכסנדר הגדול. אלכסנדר חונך על ברכי הפילוסופיה (ע"י אריסטו, מורו הפרטי ובכיר תלמידיו של אפלטון), והשפעת החינוך המיטבי שקיבל בצעירותו ניכרה גם בהמשך חייו הבוגרים; הוא הצליח למצוא פתרונות מבריקים לבעיות איתן נדרש להתמודד כמצביא ואסטרטג, הגיע להישגים מדיניים חסרי-תקדים ונודע כבעל יכולת מנהיגות וכריזמה.

הדמות ההיסטורית שכנראה מזוהה ביותר עם מימוש רעיון ה"מלך-פילוסוף" הוא מרקוס אורליוס, קיסר רומאי בן המאה ה - 2 לספירה ששלט באימפריה הרומית בשנים האחרונות של תקופת השלום הרומאי. הוא נחשב לאחד הקיסרים הטובים שידעה רומא, לצד היותו הוגה דעות בולט באסכולה הסטואית; עניינו אותו שאלות פילוסופיות בסיסיות כגון מהות הטוב והרע, ופרי עטו יצאו מספר כתבים בעלי אופי פילוסופי, כשהמפורסם מביניהם הוא "הרהורים".

דוגמאות נוספות:

  • פרידריך השני, מלך פרוסיה במאה ה-18. נודע כ"פרידריך הגדול" בשל היותו אהוד ע"י הציבור ובשל מעלותיו הרבות. היה מנהיג צבאי דגול, כתב ספרים שעסקו בפילוסופיה מדינית, ביניהם "אנטי-מקיאוולי, או חיבור ביקורתי על 'הנסיך' של מקיאוולי". גישתו הפילוסופית באה לידי ביטוי בין היתר גם בהשקפתו האנטי - דתית, בניגוד מובהק למקובל בתקופתו.
  • מתיאש הראשון, מלך הונגריה היה מגדולי מלכי הונגריה ושלט בה בשנים 1458 - 1490 . הוא הושפע מאוד מרעיונות הרנסאנס האיטלקי ועודד עיסוק באומנויות והקמת מוסדות חינוך (כמו כן ייסד את הספרייה המלכותית בעיר בודה). יתר על כך, הוא נחשף לרעיון ה"מלך - פילוסוף" ע"י ההומניסט מרסיליו פיצ'ינו, ורותק ממנו.
  • אשוקה היה שליט הודי וקיסר ההאימפריה המאורית משנת 268 לפנה"ס ועד 232 לפנה"ס. הוא הפיץ את פילוסופיית הבודהיזם באסיה.
  • ח'וסרו הראשון היה אחד מגדולי המלכים הסאסאנים שמלך בין השנים 531 - 579 לספירה. הוא העביר רפורמות שלטון שחיזקו את האימפריה בעת שהייתה נתונה לאיומים מן המזרח, והקטין את כוחה של מעמד האצולה. התעניין בפילוסופיה והיה בקיא בפילוסופיה יוונית בפרט.
  • לי קואן יו היה ראש ממשלת סינגפור הראשון בשנים 1923 עד 2015 ונחשב ל"אבי האומה" הסינגפורית. הוא היה דיקטטור נאור שתוך הקפדה על כללים נוקשים בדבר חופש הביטוי (ולעיתים הפרת זכויות אדם), הצליח להפוך את סינגפור למעצמה כלכלית בולטת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפלטון – ספר המדינה: המלך-פילוסוף והמשטר הצודק באתר טקסטולוגיה
  2. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 449-450
  3. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 426-428
  4. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמוד 428
  5. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמוד 429
  6. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 429-430
  7. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמוד 425
  8. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 431-437
  9. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 438-439
  10. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 439-440
  11. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמודים 446-447
  12. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמוד 448
  13. ^ כתבי אפלטון כרך שני פוליטאה עמוד 450
P yin yang.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.