מלך-פילוסוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלכים-פילוסופים הם המושלים ההיפותטיים באוטופיה "קליפוליס" (ביוונית: Καλλίπολις, "עיר יפה"), עיר המדינה האידיאלית של אפלטון, שתוארה בחיבורו "המדינה".

אוטופיה זו, שנחשבת לאוטופיה הראשונה, מתארת חזון שיוגשם כאשר בראש המדינה יעמדו מושלים שמכירים את האידאות המוחלטות כשלעצמן - פילוסופים אשר יודעים את מהות ה"טוב" ובעזרת ידע זה ישלטו כראוי במדינתם. אפלטון מסכם זאת כך: "אם לא יהי אחד מהשניים... או שהפילוסופים ימלכו במדינות, או שהנקראים עכשיו מלכים ושליטים יעסקו בפילוסופיה עיסקן וכן וכדי הצורך, ושני אלה, שלטון מדיני ופילוסופיה יתחברו במקום אחד, לא ייתכן שום קץ..."[1]

דמותו של המלך-פילוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון (בדמות סוקרטס) מגדיר כפילוסוף אדם המחפש ידע אמיתי ושיש לו גישה ישירה לצורות (אידאות אפלטוניות). בנוסף, פילוסוף צריך להיות בעל חשיבה הגיונית ובהירה, כמו גם מומחיות בשאילת שאלות ומענה בתשובות טובות.[2] אפלטון מסביר שהמטרה של דמות נעלה כזו תושג באמצעות שיטת חינוך שאינה מתיימרת ללמד את יכולת הראייה (שמאפשרת התבוננות במציאות), משום שהיא כבר מצויה בכל אדם באשר הוא, אלא את יכולת הסבתה אל הצד המואר, העליון, של האידאות. אפלטון אומר שכבר בגיל הנעורים יש לעודד את בעלי הכישרון לראייה (והאנשים הכישרוניים בכלל) להפנות אותה אל הדברים הטובים, ובהמשך חייהם לשמור אותם מכווני מטרה וחרוצים כדי שיימנעו מבטלנות ועצלות, תכונות שאינן רצויות למושלים במדינה.[3]

כשנשאל האם אין זה אומר שחיי העמל של השומרים ירעו להם, שכן יכלו לחיות חיים קלים יותר, אפלטון פוטר את הטענה ומשיב ש"לא לכך דואג החוק", דהיינו מטרת החוק אינה להפוך קבוצה מסוימת בחברה למאושרת, אלא לדאוג לאושר מרבי בקרב כל אנשיה, וזו האחריות המוטלת על כתפיי המושלים. כל שליט יצטרך לא לדאוג לאושר האישי שלו עצמו, אלא למלא אחר רצון האנשים האחרים על מנת להשיג את הטובה הכללית. הוא גם אומר שלמושלים כן יהיה אורח חיים טוב, ואף כזה שהוא "טוב להם יותר מהשלטון", שהרי המושלים יהיו אנשים עשירים; אם כי לא בכסף, אלא ב"חיים טובים ונבונים". עניין זה גם יועיל למשטרה המצוין של המדינה.

מעבר לכך, אפלטון גורס שהחובה של אותם הפילוסופים היא לשלוט במדינה, בשל החינוך המיטבי שקיבלו: "...כמלכות-הדבורים שבכוורת יצרנוכם אנחנו, שתהיו לעצמכם ולשאר המדינה מנהיגים ומלכים, שכן היה חינוככם טוב ומושלם יותר משל הללו, ואתם מסוגלים יותר מהם לקחת חלק בשני התחומים..." (כשהכוונה ב"הללו" היא לאנשים שנעשים פילוסופים במדינות אחרות מהמדינה האידיאלית המתוארת). עוד הוא טוען שהמושלים לא ירצו להתנגד למשרת השלטון, משום שהם אנשים ישרים שכל רצונם לפעול על פי אמות המוסר הצודקות, ובמקרה הזה: למשול בתבונה במדינה.

אפלטון מציין סיבה נוספת שבשלה השלטון שהמלכים-פילוסופים ינהיגו יהיה המיטבי: המושלים לא יהיו תאבים לשלטון, בניגוד למושלים במדינות אחרות. הוא אומר כי "מדינה שמושליה העתידים תאבים לשלטון פחות מכל, בהכרח שתיטב הנהלתה ביותר..." בעוד שהוא סמוך ובטוח שמדינה שבה השליטים רבים על זכות השררה, יחול בה מצב הפוך. אפלטון מתנגד בתוקף לרעיון שאנשים שמעוניינים בשלטון לטובתם האישית, ישלטו במדינה, משום שכדבריו: "אז ייהפך השלטון לדבר שנלחמים עליו, ומלחמה כזאת... מאבידה את בעליה ואת שאר המדינה". וזאת בעוד הפילוסופיה האמיתית היא אורח החיים היחיד שבז לשררות מדינית.[4] אף על פי כן, אפלטון מציין שכאשר אדם הנוהג להתעסק באידאות, יעבור להתעסק בענייני השלטון, הוא יתנהג בצורה מעט מוזרה ביחס למה שנהוג וייראה מגוחך בעיניי שאר בני האדם, שמעולם לא ראו את האידאות בעצמם, ועל כן לא יבינו את שיקול הדעת החדש של אותו אדם. הוא אף יצטרך להישפט על ידם, ועל פי הדרך שבה הם, ולא הוא, רואים את הצדק. כלומר, אפלטון מודה שמלך-פילוסוף עשוי תחילה לא להתחבב על ידי הציבור, בשל נטייתו לזלזל בפילוסופים ולא להבינם,[5] כמו שסוקרטס, מורהו הנערץ של אפלטון, נשפט והוצא להורג באשמת "כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער", כשלמעשה השקפת עולמו פשוט לא זכתה ליחס ראוי ורציני מצד האתונאים (ראו משפט סוקרטס).

אפלטון מונה מספר גדל של תכונות על פיהן ייבחרו המושלים: הם צריכים להיות מחושלים, אמיצים, נדיבים, נחושים ו"במידת האפשר, יפי - תואר ביותר". הם גם צריכים להיות "אציליים וגבריים במידותיהם", פיקחים, בעלי זיכרון טוב ואוהבי עמל, הן גופני והן שכלי. אפלטון מוסיף שהאנשים הלא נכונים פונים לעיסוק בפילוסופיה, ועל כן רק "בנים חוקיים של הורים בני חורין" צריכים להזדקק לפילוסופיה, משמע רק הם יועמדו לבחינות בשביל להיות מושלים, ולא "בני שפחות", כלומר, בני המעמד הנמוך ביותר. הוא גם מציין שאדם שאמנם שונא שקרים שהושמעו בזדון, אך לא חש אותו תיעוב כלפי שקר שהושמע בשוגג - ייפסל, משום שהוא אדיש לכך שהוא סכל בדרך כלשהי. המושלים, כדבריו, גם לא יכולים להיות זקנים, שכן הם אינם יכולים לעבוד קשה.[6]

אפלטון מציין כי הוא מקבל גם נשים בתפקיד מושלות, שכן כל עוד הן מוכשרות בצורה טבעית, ומעורבות במידה שווה לגברים בענייני המדינה, אין סיבה שתפקיד זה יהיה מיועד לגברים בלבד, וגם לא לגברים בעיקר.[7]

החינוך של המלך-פילוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שאפלטון וגלאוקון (אחיו של אפלטון, ובן שיחו של דמות סוקרטס לכל אורך פוליטאה ז') מסיימים לדון בדיאלוג במעלותיהם של המלכים-פילוסופים, הם פונים לעסוק בתחומים אותם יצטרכו ללמוד בתהליך חינוכם, כדי שיהפכו בהמשך למושלים האידיאליים. מעבר לתחומים גימנאסטיקה ומוזיקה שבהם הם יתחנכו (גימנאסטיקה תכשיר את המושלים להיות גם אנשי מלחמה, ומוזיקה תטפח את הנפש שלהם ותעצב את אופיים), אפלטון מחפש מדע שבכוחו להפנות את הנשמה מעלה, אל הפילוסופיה האמיתית. הוא טוען שמדע כזה הוא בהכרח החשבון, מאחר שזהו תחום בסיסי שהכרחי ששייך לכל שאר התחומים, ולימודו דורש מאמץ רב. זאת ועוד, אפלטון מראה שחשבון מעצם הגדרתו הוא המדע שמאפשר הגעה אל ההכרה השכלית הגבוהה שהוא הגדיר; רק ששום אדם לא עושה בו שימוש נכון בכדי להגיע ל"צד" של האידאות. למעשה, ע"פ אפלטון, המספרים (שמהווים את הבסיס לאריתמטיקה) הם בעלי יכולת לעורר את המחשבה בניסיון להבין את מהותם, ועל כן עיסוק בתחום הזה עשוי להוביל אל האידאות - "האמת". אפלטון גם מציין שביכולתו של החשבון לפתח תפיסה מהירה יותר, גם אצל אלו שתפיסתם איטית, וזה לפיכך יתרון נוסף של לימוד אריתמטיקה (גם אם אותם אנשים לא יפיקו שום תועלת אחרת מהתרגול בתחום זה).[8]

מלבד אריתמטיקה, אפלטון מציע גם את ההנדסה כמדע שאותו הצעירים ילמדו. גם בה הוא טוען שעושים שימוש שטחי ושגוי, שלא מאפשר את הגשמת המטרה האמיתית של עיסוק בתחום זה, הלא היא "למשוך נשמה כלפי האמת וליצור מחשבה פילוסופית". ההנדסה משמעותית בהבנת מדעים אחרים, ולאדם בקיא בהנדסה יקל יותר בענייני "הקמת המחנות וכיבושי מקומות וליכוד השורות ופיזורן", וכן גם בכל שאר ענייני המלחמה, כפי שמציין גלאוקון.[9]

האחרון גם מציע את מדע האסטרונומיה כמדע השלישי אותו ילמדו את המושלים העתידיים, אך אפלטון גורם לו להסתייג מדבריו בטענה שהוא אמר זאת לא מתוך אמונה אמיתית שזה תחום הכרחי, אם כי מתוך היכנעות לדעתם הרווחת של ההמון שסבור שזה מדע חשוב, גם אם למעשה אין בו תועלת אמיתית (מלבד התרומה להבנה בימאות, חקלאות ו"חכמת הצבא" שהכרחית לכל מנהיג, בה גלאוקון משתמש כנימוק היחיד לתמיכתו בטענה). בהמשך, אפלטון נזכר ששכח למנות את המדע העוסק בגופים תלת - ממדיים כשלעצמם כמדע אותו ילמדו הצעירים, אך אומר שכל עוד מדע זה יישאר "מוזנח" במחקר העכשווי, לא תהיה ברירה אלא ללמד את "חכמת התכונה" - האסטרונומיה - במקומו; ו"אם מטעם המדינה ייגשו אל אותו המדע המוזנח לפי שעה, שוב לא יפקד מקומו". וזאת על אף שהוא עדיין טוען שאין בדרך למידתה הנוכחית של "חכמת התכונה" כל הצדקה לעצם הלימוד, שכן הוא אינו מאפשר (להבנתו של אפלטון) הגעה אל האידאות. במקום זאת, הוא מציע ללמד אותה בצורה שתעסוק בעיקר בתנועת הגופים בשמיים.[10]

המדע האחרון אותו אפלטון קובע כמדע אותו ילמדו הצעירים, הוא מדע הדיאלקטיקה, שבעזרת שאלות ומענה עליהן, תוך שימוש בהיגיון, אפשר לדעת את הדברים שלדעת אפלטון חובה להכירם. הדיאלקטיקה היא הכלי להבנת דברים כשלעצמם. אפלטון אומר כי "...כשמנסה אדם לפנות בדיאלקטיקה אל כל יש ויש, בלי שיזדקק לשום חוש, אלא מכוח היגיון - המחשבה בלבד, ולא יחדל עד שיתפוס בהכרת המחשבה עצמה את הטוב כשהוא לעצמו, כי אז יגיע לעצם המטרה שבתחום המושכל..."[11] הוא מוסיף שאדם יכול להבין את אופן פעולת השיח הדיאלקטי רק אם יהיה בקי באותם המדעים האחרים שהוא קבע שצריך ללמד, שכן הם מעלים את "הטוב-מכל אשר בנשמה אל חזות הנעלה-מכל אשר בהוויה" ,[11][12] ושהבנה בדיאלקטיקה אינה יכולה להיות מושגת בשום דרך אחרת מלבד זו.[13] השיטה הדיאלקטית מאפשרת את מלאכת "הסבת הנשמה" אל "הצד המואר" כהלכה, תוך מה שאפלטון מתאר כ - "(משיכת) עין הנשמה מתוך הרפש הברברי שבו היא ממש קבורה...".[14] כמו כן, היא מתוארת כיכולת להגדיר דברים, שהרי מי שאינו מסוגל להגדיר עניין, לא יוכל לבארו לעצמו ולאחרים, ואז קשה לטעון שיש לו הבנה באותו עניין.[15]

בדיאלוג אפלטון וגלאוקון מסכימים כי דיאלקטיקה היא המדע האחרון שיועבר בתוכנית החינוך של המלכים-פילוסופים.[16]

הם גם מכירים בחשיבות ההבחנה המדויקת בין הראויים להתחנך על מנת להיות מושלים, לבין אלו שלא; שהרי כל עוד אנשים ראויים (על פי התכונות שנזכרו לעיל) עוברים את תהליך החינוך והאימון המפרכים, זוהי חובה שמצילה את המדינה והשלטון בה, אך אם אנשים לא ראויים יעברו את התהליך הזה, תתקבל התוצאה ההפוכה, שרק תוסיף "על קיתוני הצחוק שנשפכים על הפילוסופיה".[17] הסינון ייעשה באמצעות תקופת לימוד ממושכת ורוויית מבחנים. היא תחל מחשיפה של המיועדים לתחומי הידע שנבחרו, עוד בתקופת ילדותם, בכדי להבחין כבר אז בכישרון הטבעי שיש לכל אחד מהם. יש לעשות זאת בדרך משחק והתנסות, שכן למידה הנעשית בכפייה, "אין לה קיום בנשמה", כדברי אפלטון. הוא אומר שאין זה פסול אף להביא את הילדים אל המלחמה כדי שיביטו בה - ואם זה לא מסוכן מדי, גם אל המערכה עצמה.[18] כאשר מישהו מהתלמידים יראה ביצועים טובים, הוא ייכנס לרשימה של המועמדים הטובים ביותר להיות מושלים. יהיה זה בעת תום הלימודים הגימנאסטיים, שכן הם מעייפים במידה שלא מאפשרת עיסוק בדברים אחרים, וגם יכולים להוות תקופת מבחן לצעירים. המועמדים (בשנות העשרים לחייהם) שיאותרו כמצטיינים יזכו בלימודים ברמה גבוהה יותר מאשר אלו שהיו בילדותם, "עד שיראו אותם ראייה כוללת" ויוכלו להבין את הלימודים כמכלול וכשלעצמם. היכולת לראות את הלימודים בראייה כוללת, תשמש גם כמבחן מכריע ליכולת הדיאלקטיקה הטבעית של התלמידים. אפלטון אומר שמלבד יכולת הראייה הכוללת שלהם, התלמידים ייבחנו גם על פי עוד תכונות, כגון: יציבות בלימודים, יציבות במלחמה ו"בכל מה שמוטל עליהם". אלו שיענו על דרישות אלו יקודמו מתוך אותם מצטיינים, שיהיו אז כבר בני שלושים, לשלב הבא בתהליך. הם יזכו ב"כיבודים יתירים" וייבחנו שוב על היכולת הדיאלקטיקנית שלהם. אפלטון דואג לציין שמדובר בשלב שצריך להיעשות ביתר זהירות,[19] מאחר שהעיסוק בדיאלקטיקה מוביל לזלזול בחוק. כוונתו היא שאדם שההיגיון שלו יספק לו תשובות אחרות בשאלות כגון "מהו היפה", "מהו הצודק" ו"מהו הטוב" מאשר הדעות עליהן חונך ולהן ציית עד אז, יתחיל לכבד פחות את אלו (משמע, יזלזל בחוק), יעבור לחיות חיי נהנתנות והעולם יראה בו עבריין.[20] הוא גם מזהיר מפני לימוד הדיאלקטיקה את המועמדים בעודם צעירים; שכן, כשאלו נחשפים לראשונה אליה ואל יכולתם לסתור באמצעותה את דבריהם של אנשים אחרים, הם הופכים את אמנות הוויכוח למשחק ומשתמשים בה רק "לשם דיבור-שכנגד". נוסף על כך, הם משתמשים ביכולת החדשה שלהם כדי להפריך את דברי מוריהם בהתרסה, כפי שאלו גם נהגו לעשות להם, תוך הנאה מרובה. לדעתו של אפלטון, זוהי דרך בלתי נמנעת לסתירה הדדית מתמשכת אחד של דברי זולתו, שבהכרח תוביל במהרה לכפירה בכל מה שאלו האמינו בו קודם לכן; וכך יוכתם שמם גם של הפילוסופיה וגם של הצעירים עצמם בקרב שאר בני האדם. הוא מסיים את העיסוק בסוגיה זו בתיאור דרך ההתנהגות של התלמיד המבוגר שייחשף לדיאלקטיקה - בניגוד לתלמיד הצעיר, הוא לא ייקח חלק במשחקי הסתירה, וינהג כאדם "החפץ בדיאלקטיקה ובחיפוש האמת". כך האדם עצמו יהפוך להגון יותר ותדמיתה של הפילוסופיה תשתפר.[21]

את הדיאלקטיקה ילמדו המועמדים "בקביעות ובמרץ" חמש שנים, כשהם לא עוסקים בשום דבר אחר במשך כל הזמן הזה. השלב האחרון בלמידה שלהם יימשך חמש עשרה שנה, ובו הם יעסקו שוב ב"שררות המלחמתיות" - הכוונה היא למיומנויות המעשיות, ההכרחיות למועמדים ואסור שיישכחו. הצלחה בביצוע המיומנויות הללו לנוכח הפרעות חיצוניות, תהיה המבחן האחרון אותו יידרשו המועמדים לעבור, ואלו שיעמדו בו ייחשבו רשמית מושלים. הם יהיו אז כבר בני חמישים.[22]

אפלטון וגלאוקון מכירים בחשיבות ההבחנה המדויקת בין הראויים להתחנך על מנת להיות מושלים, לבין אלו שלא; שהרי כל עוד אנשים ראויים (על פי התכונות שנזכרו לעיל) עוברים את תהליך החינוך והאימון המפרכים, זוהי חובה שמצילה את המדינה והשלטון בה, אך אם אנשים לא ראויים יעברו את התהליך הזה, תתקבל התוצאה ההפוכה, שרק תוסיף "על קיתוני הצחוק שנשפכים על הפילוסופיה".[23]

תפקידו של המלך-פילוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

את חזונו של אפלטון בנוגע להגשמת המלכים-פילוסופים את ייעודם, הוא מסכם כך:

כבר באה שעתם [...] שנוליך אותם אל המטרה, ונכריחם שיפנו את מאור-נשמתם כלפי מעלה, יביטו אל מה-שיוצר-אור בכל ויראו את הטוב עצמו; והוא יהיה להם למופת שבשאר ימיהם יתקנו על פיו, כל אחד לפי תורו, את המדינה והפרטים ואותם עצמם, מתוך שיעשו רוב זמנם בפילוסופיה, אך בהגיע תורם, יהיו טורחים אחד אחד בענייני הציבור, ויהיו מושלים - למען המדינה, ובשלטון זה לא יראו עניין מפואר, אלא דבר של הכרח.

— אפלטון, כתבי אפלטון כרך שני, פוליטאה ז', עמוד 458 (תרגום: יוסף גרהרד ליבס)

אפלטון מציע תוכנית לפיה כל תושבי המדינה שהם בני עשר ומעלה יישלחו אל הכפרים, וכל שאר הילדים, הצעירים יותר, יישארו להתחנך בידי המלכים-פילוסופים עצמם, שיבצעו מטלה זו בשונה מהדרך הנהוגה של ההורים. כך יצמח בקלות ובמהירות האפשריות דור חדש של אנשים שבקרבם אפשר יהיה לקיים מדינה משגשגת.[7]

מפעם לפעם יחנכו המלכים-הפילוסופים מושלים חדשים בעצמם, ובעת שיצטרכו לסיים את תפקידם הם יהיו להם ליורשים. המלכים-פילוסופים יזכו בפרישה מכובדת מתפקידם, ולאחר מכן יחיו חיי מנוחה, בהם הם יזכו לכבוד נצחי מהמדינה (ואם הפיתיה תאשר זאת, הציבור אף יקריב להם קורבנות כמו לאלים).[24]

אפלטון מסביר את המעלות הטובות של המלך-פילוסוף באמצעות משל האונייה, המופיע בספר פוליטאה ו'. הוא מתאר שם אונייה שבעליה אמנם גדול - ממדים, אך גם כבד - שמיעה ולקוי - ראייה, ואינו בעל בקיאות מספקת בענייני הים. המלחים באונייה רבים זה עם זה על זכות הנהגת האונייה, כשכל אחד חושב שהוא הראוי ביותר לתפקיד למרות שאף אחד מהם לא למד ספנות. הם עוד טוענים כי לא ניתן ללמד את האומנות הזו, ומוכנים להתווכח על כך ולהוכיח את כל מי שטוען אחרת.[25] הם גם עושים כמעט כל דבר כדי לקבל את ההגה של האונייה, כולל סימום הבעלים ב"סם שינה", "או ביין או בכל תחבולה אחרת", תוך ציון לשבח את כל מי שבכוחו לסייע להם, וגינוי כל מי שלא. מפעם לפעם, כשאחרים מקבלים את הזכות, הם אף מוכנים להרוג אותם או להשליכם מן האונייה. באופן זה הם משתלטים על האונייה, נקשרים אליה ומשתמשים בה לצורכיהם, ולצד מסיבות ומשתאות שהם עורכים, הם מפליגים בים בדרך שהם רואים לנכון.

על פי אפלטון, הם אינם מבינים שהקברניט האמיתי מוכרח לקחת בחשבון עניינים כמו עונות השנה, חלקי היום, מזג האוויר, הכוכבים וכל היוצא בזאת, כדי להיות ראוי באמת לשלוט באונייה. אך בשל המצב באונייה, הקברניט האמיתי מכונה בשמות גנאי וזוכה אך לזלזול ממלחי האוניות.

אם כן, האונייה היא המדינה, בעל האונייה הוא העם הריבון, הגדול וחסר המודעות, אשר המלחים, קרי - מנהיגי העם, מעוורים אותו באמצעות פופוליזם זול, ו"הקברניט האמיתי" הוא הפילוסוף שלעולם לא יזכה ליחס רציני ויזכה למשרת השלטון. באמצעות משל זה, אפלטון משכנע את בן שיחו, אדימאנטוס, שפילוסופים אכן ישפרו את המצב במדינתם כאשר ימשלו בה, אף על פי כן שכרגע הם אינם מוערכים ועל כן חסרי תועלת למדינה. לפיכך, גם האשמה על חוסר - תועלתם של ה"הגונים ביותר שבין העוסקים בפילוסופיה" במדינה, נופלת על אלו "שאינם משתמשים בהם", ולא על הראשונים עצמם. הוא משתמש במשל גם כדי להעביר ביקורת על הדמוקרטיה האתונאית בזמנו, שלא מאפשרת התקיימות מריטוקרטיה (שלטון בעלי כישורים), וכדי לתאר את הקשיים והיחס שפילוסוף לרוב נתקל בהם (בדומה לבמשל המערה).

התייחסויות ופרשנויות שונות לרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג המלך-הפילוסוף חלחל למחשבה הפוליטית היהודית, כשדמויות תנ"כיות כמו משה, אברהם ושלמה המלך נתפשו כדוגמאות למושלים אידיאליים, ומשנתו של אפלטון עברה עיוותים שונים כדי לענות על צורכי הפילוסופים היהודים. הפופולריות של הרעיון בקרבם ירדה לבסוף במהלך המאה ה-17, כאשר סופרים משפיעים כמו ברוך שפינוזה החלו לנסח פילוסופיות פוליטיות חילוניות יותר על בסיס יצירותיו של מקיאוולי.[26]

גם מלומדים איסלאמיים הושפעו מאוד מה"פוליטאה" של אפלטון, אפילו בתקופה שהם נדחקו לשוליים לטובת רעיונותיו של אריסטו. הם מצאו אצל המלך הפילוסוף מקביל לדמותו המסורתית של "המחוקק-הנביא".[27] אל-פאראבי, הפילוסוף המוסלמי מהמאה ה-10, למשל, עקב מקרוב אחר אפלטון, וכתב שהמדינה האידיאלית היא זו שהכי מקפידה על החינוך הרוחני של אזרחיה, ועל כן לשליטה חייבת להיות הבנה מפותחת מאוד של מטרת הקיום האנושי. למרות זאת, הוא טען שמייסד המדינה המושלמת חייב להיות לא רק פילוסוף אלא גם נביא, שהרי החוק המושלם יכול לבוא רק מאלוהים. ממשיכי דרכו של אותו מייסד אינם צריכים להיות נביאים, אך הם עדיין חייבים להיות פילוסופים, שביכולתם לפרש וליישם נכון את החוק שהתקבל.[28]

כמו כן, בספרו החברה הפתוחה ואויביה, מאשים קרל פופר את אפלטון בעליית הטוטאליטריות במאה ה-20, כשהוא רואה את המלכים-פילוסופים של אפלטון ורעיונותיהם לגבי "הנדסה חברתית" ו"אידיאליזם", כמובילים הישר אל היטלר וסטלין (דרך הגל ומרקס). בנוסף, נאמר [29] כי האייתולה ח'ומייני קיבל השראה מהחזון של המלך-פילוסוף, והתעניין במשנתו של אפלטון בכלל.

"מלכים-פילוסופים" לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר דמויות בהיסטוריה הועלו כדוגמאות פוטנציאליות להגשמת החזון האפלטוני של "מלך-פילוסוף". הסופר הסקוטי ויליאם קיית' צ'יימברס גאת'רי ואחרים טענו כי ההשראה לרעיון "המלך-פילוסוף" אצל אפלטון מקורה בבן תקופתו וידידו, ארכיטס, שהיה איש צבא ומנהיג פוליטי מצליח, מתמטיקאי וכן גם פילוסוף פיתגוראי.

דוגמה נוספת היא המצביא המפורסם אלכסנדר מוקדון. מוקדון חונך על ברכי הפילוסופיה (על ידי אריסטו, מורו הפרטי ובכיר תלמידיו של אפלטון), והשפעת החינוך המיטבי שקיבל בצעירותו ניכרה גם בהמשך חייו הבוגרים; הוא הצליח למצוא פתרונות מבריקים לבעיות איתן נדרש להתמודד כמצביא ואסטרטג, הגיע להישגים מדיניים חסרי-תקדים ונודע כבעל יכולת מנהיגות וכריזמה.

הדמות ההיסטורית שכנראה מזוהה ביותר עם מימוש רעיון ה"מלך-פילוסוף" היא מרקוס אורליוס, קיסר רומאי בן המאה ה-2 לספירה ששלט באימפריה הרומית בשנים האחרונות של תקופת השלום הרומאי. הוא נחשב לאחד הקיסרים הטובים שידעה רומא, לצד היותו הוגה דעות בולט באסכולה הסטואית; עניינו אותו שאלות פילוסופיות בסיסיות כגון מהות הטוב והרע, ופרי עטו יצאו מספר כתבים בעלי אופי פילוסופי, כשהמפורסם מביניהם הוא "הרהורים".

דוגמאות נוספות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפלטון – ספר המדינה: המלך-פילוסוף והמשטר הצודק, באתר "טקסטולוגיה"
  2. ^ פוליטאה ז' עמודים 449-450
  3. ^ פוליטאה ז' עמודים 426-427
  4. ^ פוליטאה ז' עמודים 428-430
  5. ^ פוליטאה ז' עמוד 425
  6. ^ פוליטאה ז' עמודים 450-453
  7. ^ 1 2 פוליטאה ז' עמוד 459
  8. ^ פוליטאה ז' עמודים 430-437
  9. ^ פוליטאה ז' עמודים 438-439
  10. ^ פוליטאה ז' עמודים 439 - 441, 443
  11. ^ 1 2 פוליטאה ז' עמוד 446
  12. ^ "הוויה" היא המציאות האמיתית והעליונה; האידאות.
  13. ^ פוליטאה ז' עמוד 447
  14. ^ פוליטאה ז' עמוד 448
  15. ^ פוליטאה ז' עמוד 449
  16. ^ פוליטאה ז' עמוד 450
  17. ^ פוליטאה ז' עמוד 452
  18. ^ פוליטאה ז' עמוד 453
  19. ^ פוליטאה ז' עמודים 453-454
  20. ^ פוליטאה ז' עמוד 456
  21. ^ פוליטאה ז' עמוד 457
  22. ^ פוליטאה ז' עמוד 458
  23. ^ פוליטאה ז' עמוד 452
  24. ^ פוליטאה ז' עמוד 458-459
  25. ^ פוליטאה ו' עמוד 384
  26. ^ Abraham Melamed, The Philosopher King in Medieval and Renaissance Jewish Political Thought, State University of New York Press, 2003 (עמודים 5 - 6)
  27. ^ The Philosopher King in Medieval and Renaissance Jewish Political Thought, (עמודים 1 - 3)
  28. ^ The Philosopher King in Medieval and Renaissance Jewish Political Thought, (עמודים 17 - 19)
  29. ^ Melissa Lane, philosopher king, "אנציקלופדיה בריטניקה", ‏4 בנובמבר 2013 (באנגלית)
  30. ^ Ron Cacioppe, Feature Article: Marsilio Ficino: Magnus of the Renaissance, Shaper of Leaders, האתר Integral Leadership Review, מרץ 2007

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלך-פילוסוף&oldid=35932886"