מעטים מול רבים (חנוכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מאת גוסטב דורה

מעטים מול רבים הוא ביטוי המגלם תפיסה מושרשת בתרבות הישראלית, בהקשרו של חג החנוכה ובהקשרים נוספים. תפיסה זו מתייחסת ליחסי הכוחות בקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי במרד החשמונאים, אשר התחולל בין השנים 160-167 לפנה"ס. הביטוי "מעטים מול רבים", החקוק בתודעה הציבורית הישראלית, מתייחס לסיפור החג, בו יהודה המכבי וצבא המורדים שעמו, אשר היה מדולל בכוח אדם וחסר בנשק, ניצחו בקרבות את הצבא הסלאוקי (המכונה על פי רוב "יווני") מרובה החיילים ואמצעי הלחימה, במאבקם נגד השעבוד של הממלכה הסלאוקית ותומכיה בארץ ישראל.

תפיסת "מעטים מול רבים" בהקשרו של חג החנוכה ומרד החשמונאים, מבוססת על נתונים אמיתיים. מניתוח המחקר ההיסטורי עולה כי ברוב הקרבות במהלך המרד, יחסי הכוחות אכן נטו לטובתו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, ישנם קרבות בהם יחסי הכוחות היו שווים, ועל פי הערכות חלק מהחוקרים, בחלק מהקרבות (קרב אמאוס וקרב חדשה) צבא המורדים היהודים היה אף גדול מהצבא הסלאוקי.

מקור התפיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו המילולי של הביטוי "מעטים מול רבים" בהקשר חג החנוכה נמצא בספר מקבים א' פרק ג פס' יח-יט:[1]

ויאמר יהודה: נקל כי יְסֻגְרוּ רבים בידי מעטים, ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברב-חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה.

תרגום אברהם כהנא

ויאמר יהודה: נקל הוא להסגיר רבים רבים ביד מעטים, ואין הבדל לפני השמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל הוא ניצחון במלחמה, כי אם מן השמים הכוח.

תרגום אוריאל רפפורט

הרעיון העומד מאחורי הביטוי, ניצחונם של מעטים (יהודים) על רבים (סלאוקים) נמצא גם הוא באופן ישיר בשני ספרי מקבים, המהווים חלק מהספרים החיצוניים ומתארים את אותה התקופה – מקבים א' ומקבים ב'. בשני ספרים אלו, שנכתבו על ידי סופרים שונים, עולים סדרי הכוחות במרד, הן מצד החשמונאים והן מצד הצבא הסלאוקי. בשניהם נכתב הן במפורש והן במרומז על כך שכוחותיהם של הצבא הסלאוקי היו גדולים בהרבה מכוחות המורדים. בקרב היסטוריונים ישנה הסכמה כי מספרים אלו לא פעם עוותו והוגזמו. ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא מעריך כי מסירת מידע כוזב אודות יחסי הכוחות נעשה על ידי כותבי ספרים אלו, בדומה להיסטוריונים צבאיים אחרים[2] כדי להגדיל ולהעצים את ניצחונם של המורדים היהודים או כדי להצדיק, לימים, את הפסדם של הכוחות היהודים בקרבות אלעשה ובית זכריה.

הצלבה של המספרים המצוינים בספרי מקורות אלו, עם נתונים היסטוריים וגאוגרפיים אחרים אודות הקרבות, יוצרת אכן רושם כאילו ניצחון המכבים לא יכול להתרחש ללא נס או התערבות חיצונית. מדובר, כאמור, באינטרס ברור של הכותבים להדגיש את מעורבותו של אלהי ישׂראל בניצחון, אשר בלעדיו המורדים היו נוחלים הפסד צורב. מכאן, סבורים החוקרים[3], כי המידע בספרי המכבים אודות סדרי הכוחות משני הצדדים אינו מהימן. עם זאת, ישנו הבדל גדול בין יחס ההיסטוריונים למקבים א', אשר נכתב ככל הנראה בעברית ובישראל על ידי אדם המקורב לאירועי המרד, לבין מקבים ב', אשר נכתב, ככל הנראה, על ידי תושב צפון אפריקה שלא הכיר מקרוב את המתרחש ותיאוריו מנותקים מהשטח.

מעטים מול רבים בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מוזכרים מספר קרבות של עם ישראל כנגד אויבים שונים, אשר סדרי הכוחות בהם נוטים לטובת האויבים. לכן, ניתן לומר כי מוטיב "מעטים מול רבים" הוא בבסיסו תאולוגי. לעתים מוזכרת בקרבות עזרתו המפורשת של אלוהי ישראל ולעתים נמסרת במרומז. דוגמאות לכך ניתן לראות במלחמתו של אברהם ו-318 בני ביתו כנגד כל צבאות האזור בראשות כדרלעומר[4]; בניצחונם של שמעון ולוי על אנשי שכם; בניצחונו של שמשון מול אלף פלשתים בעזרת לחי של חמור[5]; במלחמתו של גדעון מול מדיין, בה מנפה גדעון 31,700 לוחמים ומשאיר רק 300 בהוראתו של אלוהי ישראל:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ. וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ"

במקרים מסוימים ניתן לראות בתנ"ך אזכורים למוטיב זה בנאומם של המנהיגים, כדוגמת נאומו של יהודה המכבי הנזכר לעיל. דוגמה לכך ניתן לראות בנאום יהושע, אשר הוביל את בני ישראל לכיבוש הארץ:

"וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד--לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה... כִּי אִם בַּ-ה' אֱלֹהֵיכֶם, תִּדְבָּקוּ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים; וְאַתֶּם, לֹא-עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. אִישׁ-אֶחָד מִכֶּם, יִרְדָּף-אָלֶף: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר לָכֶם."

כלומר, בעזרת כוחות של אלוהי ישראל, בתנאי שעם ישראל ישמור מצוות וידבק באל, איש אחד מעם ישראל יוכל לנצח אלף מאנשי האויב. דוגמה נוספת ניתן לראות בספר דברים בו משה מעודד את העם, כי בעזרת אלוהי ישראל מובטחת לו הצלחה בקרבות גם בנחיתות מספרית ודלות אמצעים:

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם"

גם חזקיהו, מלך יהודה, נאם בפני העם נאום המזכיר את גודלו של האויב לעומת הכוח האלוהי כאשר צבא אשור איים על מדינתו:

"חִזְקוּ וְאִמְצוּ--אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וּמִלִּפְנֵי כָּל-הֶהָמוֹן אֲשֶׁר-עִמּוֹ: כִּי-עִמָּנוּ רַב, מֵעִמּוֹ. עִמּוֹ, זְרוֹעַ בָּשָׂר, וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ, וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ;"

יחסי הכוחות הכמותיים בקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה המכבי וצבאו עומד בפני צבא ניקנור. ציור של גוסטב דורה

היקף מספרי של פוטנציאל הגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסלאוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הסלאוקי

אפשרויות הגיוס שעמדו בפני הצבא הסלאוקי בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי ניתנות להערכה על פי נתוני המצעד הגדול שערך אנטיוכוס בדאפני בשנת 165 לפנה"ס. פירוט גודלן של היחידות הצבאיות השונות שמסר ההיסטוריון היווני פוליביוס מצביע על 41,000 רגלים ו-4,500 פרשים[6]. הצבא הסלאוקי כלל ככל הנראה אלפי חיילים מבין תושבי ערי החוף המתיוונות והאדומים, שנכללו במספרים אלו. לפי ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא[7], מדובר היה בכל כוחו של הצבא הסלאוקי בטריטוריה שהייתה תחת שלטונם ממערב לפרת. נתון זה מתיישב עם העובדה כי בצבא זה נשמרו במשך שנים יציבות מספרית ותקנים קבועים. בספר מקבים א' נטען, כי לפני הקרב בבית זכריה ערך הצבא הסלאוקי גיוס נוסף- של צבא שכירים[8], עובדה אשר עשויה להגדיל את היקף הכוחות. עם זאת, השוואתו של ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא[9] לצבאות סלאוקים קודמים ובחינת מקורות כח האדם שעמדו לרשותם, מעלה כי ניתן היה לגייס 16,000 חיילים שכירים לכל היותר, ומספר זה כבר נכלל בנתונים שנמסרו במצעד בדאפני. ההיסטוריון איתן אבישר[10] מנתח את אופציות הגיוס של הכוחות הסלאוקים על פי כוחות צבא זה בקרב עם הרומאים ליד מאגנזיה בשנת 190 לפנה"ס. על פי ניתוח זה, הגודל המקסימלי של הצבא הסלאוקי יכול להגיע ל-48,000.

צבא המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשרויות הגיוס שעמדו בפני הכח היהודי היו מוגבלות ביותר. ישנו ויכוח בין החוקרים באשר לגודלה של האוכולוסיה ביהודה. ההערכות של היסטוריונים שונים נעות בין 130,000 ל-500,000[11]. ישנן הערכות שונות עבור מספר הגברים הכשירים ללחימה, כאחוז מהאוכלוסייה, הנעות בין 5% ל-15%[12], כתלות במוטיבציה, ביכולת לאכוף גיוס חובה ובסטטיסטיקות היסטוריות שונות. נוכח כל אלו היסטוריונים מעריכים שהיקפו של צבא החשמונאים נע בין 15,000 ל-40,000 איש[13], תלוי בשלב של המרד. במסגרת ההכנות למרד בוצע הגיוס על ידי החשמונאים, אשר התהלכו בכפרים וצירפו לשורותיהם נאמנים ושונאי אויב. בהמשך, לאחר שיהודה המכבי מונה למפקד הצבא, החל להתגבש גרעין של כ- 3,000 לוחמים, כאשר במרוצת הקרבות גדל על בסיס איכרים מקומיים אשר הצטרפו למרידות בעקבות תמיכה גדולה ביהודה המכבי ובצדקת הדרך.

יחסי הכוחות בקרבות השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האומדן בספרי המכבים באשר לכוחות הצבא הסלאוקי נע בין 20,000 רגלים ו-2,000 פרשים בקרב האחרון במרד לבין מספר השיא של 100,000 רגלים ו-20,000 פרשים בקרב בית זכריה. לפי המסופר בספר מקבים א', יצא אנטיוכוס הרביעי למסעו במזרח טרם הקרבות ביהודה ולקח עמו את "חצי הצבא"[14]. המסע למזרח הצריך כוחות צבאיים גדולים פי כמה מאשר אלו שנדרשו לדיכוי המרד ביהודה. לפיכך, ניתן להניח, כי בקרבות מול החשמונאים בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי השתתפו בסך הכל פחות ממחצית הצבא הסלאוקי, סדר גודל של כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. לאחר מותו של אנטיוכוס הרביעי, השתנו מעט היקפי כוחו של צבא זה, מאחר שהגייסות חזרו מן המזרח. לכן, פוטנציאל הגיוס של הצבא הסלאוקי בקרבות המאוחרים יותר במהלך המרד, בקרב בית צור ואחריו, גדל למקסימום הנזכר לעיל.
אפשרות להסבר פערי הנתונים בין המקורות השונים יכולה הייתה להמצא באופן ספירה שונה ממקור למקור. כלומר, שמספרי הכוחות הגדולים של הצבא הסלאוקי המוצגים בספרי המכבים כוללים גם את אנשי השירותים של הצבא כגון נושאי הכלים, טבחים, אנשי תחזוקה וכו'. עם זאת, בצבא הסלאוקי נהגו להגדיר את אנשים אלה כחיצוניים לכוח הצבאי. יתרה מזאת, אלו היו מתווספים לכוח הצבאי שלא כחלק ממנו, ובמקום הקמת המחנה הצבאי היו מקימים שוק בו נמכרו לחיילים מזון ושירותי תחזוקה שונים. אופן הצגת הכוח הסלאוקי בספרי המכבים הוא מפורט וברור וכולל פרשים, רגלים ולעתים פילים. מכאן עולה כי אנשי התחזוקה לא כלולים, ככל הנראה, בספירת כוחות זו.

באשר לכוחות המורדים היהודיים, האומדן בספרי המכבים נע בין 3,000 איש בסופו של המרד לבין מקסימום של 10,000 לוחמים בקרב בבית צור. זהו המקור היחיד לנתונים אלו. בשונה מכוחות הצבא הסלאוקי, אשר תועדו במקומות אחרים, לא ניתן למצוא תיעוד למספרי כוחות המורדים באותה התקופה.

המחקר ההיסטורי הצליב את האומדנים שנמסרו בספרי המכבים באשר לגודלם של הצבאות, עם ההנחות על פוטנציאל הגיוס של כל צבא מחד, ועם התיאורים אודות הקרבות, תוואי השטח הגאוגרפי ומספר האבידות מאידך על מנת להעריך את גודלם של הכוחות השונים בכל קרב וקרב במהלך המרד. מהצלבות אלו עולה כי ברוב הקרבות גודלו של הצבא הסלאוקי עלה על גודלו של צבאו של יהודה המכבי.

קרבות מעלה לבונה ובית חורון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור המשוער בו נערך קרב לבונה, צילום משנת 1913
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב מעלה לבונה, קרב בית חורון (166 לפנה"ס)

על קרבות אלו אין נתונים מספריים מדויקים בספרי המכבים אודות גודלו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, הצבא הסלאוקי מתואר במונחים כמו: "חיל גדול", "ויפלו חללים רבים", "חיל חטאים כבד", ואילו הכוחות היהודים מתוארים במילים "אנשים מעטים". כמו כן, מוסיף ספר מקבים א' אודות העזרה מאלוהי ישראל שבזכותה יבוא הניצחון ולא בזכות עוצמתו של הכח הצבאי[15]. מתוך מספר ההרוגים הסלאוקים המצוין הן בספר מקבים א' והן על ידי יוסף בן מתתיהו, העומד על 800, ניתן להעריך כי גודלו של הצבא הסלאוקי לא עלה על 8,000-10,000[16], זאת בשל מיקומו ותיאורו של הקרב, אשר מניח כי צבאו של יהודה המכבי תקף את הצבא הסלאוקי מלמעלה, ולכן פוטנציאל ההרוגים גבוה במיוחד. בתיאור ההכנות למרד, מצוין בספר מקבים ב' המספר 6,000 איש[17] כמשקף את גודלו של צבאו של יהודה המכבי. כאמור, אין בידי המחקר ההיסטורי[18] עדויות הסותרות מספר זה ולכן הנטייה היא לקבלו, לפחות כהערכה מינימלית.

יהודים סלאוקים
מקבים א' - *800 הרוגים
מקבים ב' 6,000 -
המחקר ההיסטורי +6,000 8,000-10,000

קרב אמאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אמאוס

בספר מקבים א' מוזכרים מספרי כוחות הצבא הסלאוקי בקרב זה: "וישלח איתם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים סוס ללכת לארץ יהודה ולהשמיד אותה כדבר המלך"[19]. כלומר, 40,000 רגלים ו-7,000 פרשים. קודם לכן, מתואר הכח שיצא עם אנטיוכוס מאנטיוכיה כמחצית מהצבא[20]. עם זאת, בהמשך, כאשר מתואר המארב שהכינו גורגיאס וצבאו למחנה היהודים, הכח מנה 5,000 רגלים ו-1,000 פרשים בלבד[21]. בעוד בספר מקבים ב', כתוב על מספר אחר לגמרי: "...ושלחהו בהעמידו תחתיו מעמים שונים לא פחות מעשרים אלף להשמיד את כל הזרע היהודים, ויעמד איתו גם את גורגיאס, שר איש חיל ובעל ניסיון רב בעניני מלחמה"[22] . כלומר, 20,000 רגלים בלבד. חוקרים היסטוריונים חלוקים בדעתם באשר לגודל הצבא הסלאוקי; בצלאל בר כוכבא[23] מקבל את גרסת מקבים א' לגבי 6,000 לוחמים, כאשר, לטענתו, מספר זה אף מוגזם. חוקרים אחרים[24] נוטים לקבל את ההערכה בספר מקבים ב', על פיה גודלו של הצבא עומד על 20,000. באשר לכוחות הצבא היהודי, בספר מקבים א', מצוין כח המונה 3,000 איש[25]. על פי מקבים א', טרם הקרב, יהודה המכבי קורא לשחרר מבין כל הלוחמים את כל מי אשר לו משימה אשר טרם סיים או מי שמפחד, באומרו: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חללו, או איש אשר ירך לבבו - ילך וישוב לביתו, ככתוב בספר תורת ה'"[26] . גם כאן, קשה שלא להבחין בדמיון בין סיפור זה לגיוס צבאו של גדעון.

המחקר ההיסטורי נוטה להעריך כי גודלו של צבא המורדים עמד על כ-6,000 בשל הקרבה לקרב הקודם וההערכה כי המספר 3,000 בספר מקבים א' לא מתייחס לכלל הצבא אלא ל"גיבורי חיל", הגרעין הקשה[27]. בצלאל בר כוכבא[23] מוסיף ואומר כי בקרב זה היו יחסי כוחות שווים ואף יתרון מספרי לצבא המורדים.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 3000 6,000-47,000
מקבים ב' 6,000 20,000
המחקר ההיסטורי +6,000 6,000-20,000

קרב בית צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרבת טבייקה המזוהה עם בית צור העתיקה. בתמונה משנות העשרים של המאה העשרים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב בית צור

למסע הראשון לבית צור, שהחל טרם מותו של אנטיוכוס הרביעי, מייחס ספר מקבים א' 60,000 רגלים ו-5,000 פרשים[28] לצבא הסלוקי. לעומת זאת, בספר מקבים ב' מדווח על 80,000 רגלים ואלפי פרשים[29]. יוסף בן מתתיהו מתאר היקפו של הצבא הסלאוקי כ-"חיל של חמשים אלף רגלי וכחמשת אלפים פרשים ושמונים פילים"[30]. בן מתתיהו מבסס את דבריו, ככל הנראה, על כתביו של ניקולאוס איש דמשק. בקרב זה מוזכר המספר הגדול ביותר של לוחמים יהודים על פי ספרי המכבים, שעומד על 10,000 איש[31]. היסטוריונים מעריכים[32] כי בעקבות ההצלחות בקרבות הקודמים גדל המספר באופן הדרגתי וזהו נתון מהימן, לפחות כהערכה מינימלית. ההערכה לגבי גודלו של הצבא הסלאוקי מתבססת על תיאור הקרב, ממנו עולה כי הצבא הסלואקי היה גדול פי כמה מכוחות המורדים[33]. עם זאת, כוחו המקסימלי של צבא זה באותה עת (ראה לעיל) עמד על כ-40,000.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 10,000 65,000
מקבים ב' - +80,000
המחקר ההיסטורי +10,000 40,000~

קרב בית זכריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב בית זכריה

הקרב בבית זכריה היה הראשון אליו הגיעו כוחות גדולים של הצבא הסלאוקי, שכללו, בנוסף לרגלים ולפרשים, עשרות פילים. בספר מקבים א' מוזכרים מספרי כוחות הצבא הסלאוקי בקרב זה: "ומספר אנשי צבאו היה מאת אלף רגלי ועשרים אלף סוס ושלושים ושנים פילים מאומנים למלחמה"[34]. כלומר, 100,000 רגלים, 20,000 פרשים ו-32 פילים. בספר מקבים ב', מוזכרים מספרים דומים: "... ולו חיל יונים מאה ועשרת אלפים רגלים, חמשת אלפים ושלוש מאות פרשים, עשרים ושנים פילים ושלוש מאות מרכבות מצוידות במגלים"[35]. כלומר, 110,000 רגלים ו- 5,300 פרשים ו-22 פילים. הערכת החוקרים[36] היא כי כוח זה אכן היה גדול, אך המספרים הנמסרים בספרי המכבים מוגזמים. באשר לגודלו של הצבא היהודי, ניתנת על ידי בצלאל בר כוכבא[37] הערכה זהירה, כי הוא דומה לגודל הצבא בקרב בבית צור.

יהודים סלאוקים
מקבים א' - 120,000
מקבים ב' - 115,300
המחקר ההיסטורי +10,000 40,000-55,000

קרב כפר שלמא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב כפר שלמא

בשני הקרבות בהם לחם המצביא הסלאוקי ניקנור, השתתפו, ככל הנראה כוחות מעטים של הצבא הסלאוקי. זאת, בשל העובדה כי רוב הכוח הצבאי היה נתון בשעה זו לפתרון בעיית מרד טימארכוס במזרח. בספר מקבים א' אין כל ציון למספר הלוחמים הסלאוקים בקרב, עם זאת, ניתנת בספר הערכה לסלאוקים כ"צבא גדול"[38] ומספר נופליהם בקרב עומד על 500 איש[39]. בספר מקבים ב' אין כלל התייחסות לקרב זה. מיכאל אבי יונה[40] מניח כי יחסי הכוחות בקרב זה היו דומים, מה שהקנה ליהודה המכבי את היכולת לנצח, איתן אבישר[41] מעריך כי נוכח תיאור הקרב ומספר ההרוגים בקֵרֵב הסלאוקים, כח זה מנה כ-4,000 לוחמים. ההערכה כי בקרב זה השתתפו לפחות כ-3,000 לוחמים יהודים מסתמכת על הנתון הנמסר בספר מקבים א' על הקרב בחדשה, הנערך שבועות אחדים לאחר הקרב בכפר שלמא[42].

יהודים סלאוקים
מקבים א' - *500 הרוגים
מקבים ב' - -
המחקר ההיסטורי 3,000 3,000-4,000

קרב חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב חדשה

בספר מקבים ב' מצוין כי נהרגו "לא פחות משלושים וחמשה אלף"[43] סלאוקים, כאשר מספר הלוחמים היהודים שהשתתף בקרב לא נמסר. בספר מקבים א' מצוין בקרב זה מספרו של הכוח היהודי שעמד על 3,000 לוחמים. על פי יוסף בן מתתיהו[44], כ-2,000 לוחמים יהודים השתתפו בקרב ו-9,000 לוחמים סלאוקים. עם זאת, בשל סיבות הקשורות למהלך הקרב ולתוואי השטח במקום, ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם באשר לגודלם של הצבאות. באשר לצבא המורדים, חלקם נוטים לקבל את גרסת מקבים א', וחלקם טוענים שכוחו של הצבא היהודי היה גדול בהרבה[45]. באשר לצבא הסלאוקי, ברור כי הנתון במקבים ב' אינו משקף את המציאות. מיכאל אבי יונה[40] נוטה לקבל את גרסתו של יוסף בן מתתיהו, איתן אבישר[46] טוען שכוחו של הצבא הסלאוקי עמד על כ-16,000 בקרב זה, והניצחון של המכבים הושג בזכות גורם ההפתעה בקרב.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 3,000 -
מקבים ב' - *35,000 הרוגים
המחקר ההיסטורי 2,000-20,000 9,000-16,000

קרב אלעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אלעשה

בספר מקבים א' מוזכרים מספרי כוחות הצבא הסלאוקי בקרב זה: "ויסעו וילכו לביריאה בעשרים אלף איש ואלפיים סוס"[47]. כלומר, בקרב זה השתתפו 20,000 רגלים ו-2,000 פרשים. מספר זה עולה בקנה אחד עם שאר האומדנים; הקרב נערך בשנת 160 לפנה"ס, לאחר דיכוי מרד טימארכוס, עובדה שאפשרה להפנות כח רב יחסית לטובתו. כמו כן, נוכח התבוסה שנחל ניקנור, המצביא הקודם, באקכידס, מפקד הצבא החדש אשר היה בכיר ממנו בדרגה, יכול לגייס כח נוסף. כמו כן, ייתכן כי הברית בין יהודה המכבי ורומא שנכרתה זמן קצר לפני כן, יצרה סיכוי קלוש בו הרומאים יחלצו לעזרת המכבים. אי לכך נוצר מצב בו המלך לא רצה לקחת סיכון, אפילו קטן, ולהגיע עם כח צבאי מצומצם. עם זאת, אל מול המספר הנמוך (יחסית) שהציג ספר מקבים א' לצבא הסלאוקי, הוא מציין כי מולם עמדו 800 לוחמים יהודים, לאחר ש-2,200 ברחו לפני פרוץ הקרב[48]. ברור כי קרב של 800 מול 22,000 לא היה יכול להתרחש בדרך בה הוא מתואר, גם אם אותם 800 היו מוכנים להתייצב מלכתחילה לקרב אבוד זה. בצלאל בר כוכבא[49] מסביר את המספר הנמוך במקורות וטוען שכוחם של היהודים הומעט בהרבה משתי סיבות; הראשונה היא על מנת לרכך את עוצמת ההפסד והאדרת מותו של יהודה המכבי בקרב. השנייה מכוונת להסביר מדוע במקרה הזה לא הגיע הסיוע הסמוי מן השמיים – מדובר במקרה בלתי אפשרי לניצחון, וסיוע שכזה היה יוצר נס גלוי, תופעה העומדת בסתירה לרוח ספר מקבים א', בו יד האלוהים הנעלמה המסייעת לכל אורך הדרך. באשר לכוחות צבא המורדים, בר כוכבא מעריך כי בקרב הגיעו לגודלו המקסימלי של הצבא בעת הזו, שעמד על כ-22,000[50], לעומת חוקרים אחרים[51], המעריכים כי 800 (או 3,000 כפי שנמסר במקבים א' בתחילת ההערכות לקרב) הן הערכות מצומצמות וגודלו של צבא המורדים עלה על מספרים אלו, אך 22,000 זו הערכה מופרזת.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 800 22,000
מקבים ב' - -
המחקר ההיסטורי 11,000-22,000 22,000

יחסי הכוחות - מיומנות הצבאות ואמצעי הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי המכבים נמשכת המגמה של הצגת הצבא הסלאוקי כמיומן ומאובזר, לרבות תיאור הרכב הצבא (חיילים, פרשים, פילים) והנשק העומד לרשותו. בעוד הצבא היהודי מוצג ככח עממי כאשר לא מצוינת הערכותו למרד, הכלים והתחמושת שעומדים לרשותו. יתרה מזאת, במקבים א', ישנו ציון של דלות הנשק העומדת לרשות הלוחמים: "אבל לא היו בידם מגינים וחרבות כחפצם"[52].
לפי המחקר ההיסטורי, הצבא הסלאוקי אכן היה צבא מאומן ומאורגן. יתרונו הגדול היה בגדוד חיילי הרגלים המשוריינים המאורגנים בפלנקס וחמושים ברומחים כבדים. כמו כן, לצבא היו עשרות פילים אשר נעו עם הכח והיוו גורם הרתעה חשוב. עם זאת, בשל גודלו וכובד כליו של צבא זה, התנהלותו הייתה מאד איטית ומסורבלת, מה שאיפשר ליהודה המכבי וצבאו להפתיעם ולהתקיפם ממארבים.

לעומת גדודים אלו, הכח היהודי היה בלתי מאומן ובלתי מצויד. הצבא היה מורכב מגרעין קשה של "גיבורי חיל", כ-3,000 לוחמים, כאשר בשעת הקרב הצטרפו אליהם איכרים יהודים מקומיים, חסרי ניסיון ורקע צבאי. כמו כן, הכח היהודי היה חסר אמצעים חיוניים לכיבוש מקומות מבוצרים. נשקם של המורדים היהודים היה פשוט, וכלל קשתות וכלי הטלה. עם הניצחונות בקרבות, השיגו המורדים נשק ומיגון טובים יותר כמו חרבות ומגינים[53].

בנושא אחד היו הצדדים שווי כוחות - הכרות עם השטח. היהודים נלחמו בארצם שלהם ואילו הסלאוקים גייסו את אנשי החקרא ותומכיהם, ילידי הארץ, אשר שמשו כמורי דרך.

יחסי הכוחות - מוטיבציית הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסלאוקי היה מורכב מלוחמים מקומיים, עליהם חלה חובת גיוס ומחיילים שכירים. הלוחמים המקומיים היו נאמנים מאד לשושלת הסלאוקית וחדורי מוטיבציה. צבא השכירים, אשר כלל בני עמים מחוץ לתחומי האימפריה, היה בעל מסורת ארוכה של לחימה, ועמים אלו נודעו באומץ לבם ואכזריותם; עם זאת, קרבות אלו היו עבורם ככל הקרבות.

מולם עמד כוח יהודי חדור להט דתי ואמונה בצדק דרכו. מדובר היה מבחינתם במלחמה אידאולוגית למען אלוהי ישראל ותורת ישראל ונגד המתיוונים ומחללי הקודש, אשר עלולים לגזור כליה על היהדות. מבחינתם מרד זה היה מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. נאומי יהודה המכבי בספרי המכבים משקפים את האמונות והמחשבות איתן הלכו הלוחמים לקרב. המחשה למוטיבציה הדתית ניתן לראות בעובדה כי לאחר טיהור בית המקדש, בחלק השני של הקרבות גדל באופן ניכר גודלו של הכח היהודי. הניצחונות וטיהור בית המקדש גרמו לתושבים יהודים נוספים להתנדב לצבא ולקחת חלק בקרבות הבאים.

לימים הוצגה המוטיבציה הגדולה של הלוחמים היהודים כאחת הסיבות לניצחונם. יהודה ולאך, היסטוריון צבאי, כתב: "כאשר המניע ללחימה הוא אידיאה, אין כמעט דבר שנבצר מן המאמין בה לבצע. לא ייפלא איפוא, שקומץ לוחמים חדורי הכרה, גבר על היריב, שעלה עליו עשרות מונים, אך נעדר כל דחף אידיאולוגי"[54].

בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטיב "מעטים מול רבים" חוזר בוריאציות שונות בתרבות ובהיסטוריה של עם ישראל. במאמר ב"ניו יורק טיימס" בשנת 1999 כתב איתן ברונר:

"Few ideas are as deeply ingrained in Israeli culture as the one summed up by the Hebrew phrase "meatim mul rabim", or "the few against the many". "

E. Bronner, “Israel’s History Textbooks Replace Myths with Facts”[55]

בהיסטוריה של עם ישראל במרוצת הדורות ישנם אירועים רבים המתארים את ניצחונם של המעטים על הרבים מימי התנ"ך (ראה לעיל), דרך סיפור מצדה, קרב תל חי, מרד גטו ורשה ומלחמת העצמאות. סיפורים אלו מדגישים, לא פעם, את חשיבותם של האמונה בצדקת הדרך ומסירות הנפש של הלוחמים, אשר בזכותם הושג הניצחון. גם במקרים של הפסד בקרב, ישנו דגש על ניצחון הרוח, לעתים מדובר ברוח אלוהים ולעתים רוח האדם.

בתפילה ובמדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלעזר נמחץ על ידי פיל. ציור של Jan Luyken

בתפילת "על הנסים" הנאמרת בחג החנוכה מוזכר ניצחונם של מעטים כנגד רבים:

"מָסַרְתָ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים,
וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים"

תפילת על הנסים

מכאן, כי בתפילה הנאמרת מדי שנה בשנה בימי החג, השתרש הרעיון שמדובר במלחמת חלשים מול גיבורים ומעטים מול רבים. יתרה מזו, באמצעות המילה "מָסַרְתָ" מדגישה התפילה את היותו של ניצחון המכבים "נס משמיים", ניצחון אשר הושג אודות למעורבות אלוהי ישראל בנעשה בקרב. נוסח דומה לנוסח שנמצא בתפילה ניתן למצוא כבר בספר מקבים א' כמוזכר לעיל.

התייחסות לתפילת "על הנסים" מופיעה לראשונה בתוספתא, במסכת ברכות[56]. התוספת הייחודית לחנוכה צורפה אליה בהמשך, אך כותב התפילה אינו ידוע, אם היה כזה; ייתכן כי מדובר בנוסח שעבר בעל פה. הנוסח מופיע לראשונה בסדר רב עמרם גאון שחי בסורא שבבבל במחצית השנייה של המאה התשיעית. בתפילה כלל אינו מופיע נס פך השמן וניכר כי מטרתה המרכזית היא כדי להלל ולהודות על ניצחון החשמונאים.

רש"י מזכיר נושא זה בפרשנותו את פרק ל"ג, פסוק י"א, בספר דברים: "ראה שעתידים חשמונאי ובניו להילחם עם היוונים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטין, י"ב (12) בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות..."[57].

בשירי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים משירי חג החנוכה נוהגים לשבח ולהלל את ניצחון המכבים (באנו חושך לגרש, מי ימלל, נרותיי הזעירים, ימי החנוכה, הבה נרימה ועוד). אזכור מפורש לניצחון המכבים כניצחונם של "מעטים מול רבים" ניתן למצוא בשיר "שיר החנוכה" שנכתב בידי מתתיהו שלם:

"מעטים מול הרבים
נלחמו המכבים –
לכבודם מדור ודור
חג הוא לנו ומאור."[58]

אזכור נוסף ניתן למצוא בשיר "הנס של הלב האמיץ", המוכר בציבור כ"אנו נושאים לפידים" שנכתב בשנות השלושים בידי אהרון זאב, שהיה קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל. עם זאת, האזכור מופיע בבית הראשון, שאינו מוכר כחלק מהשיר:

"הנרות הללו אנו מדליקים
על הנסים והנפלאות
שבימים ההם ובזמן הזה,
נסים ונפלאות
שנעשו בידי אנוש-
הנס של הלב האמיץ,
הפלא של רוח האדם,
זו אשר גברה
על צבאות ממלכות גדולות,
האדירה דלים, חיזקה מועטים
ותתן להם ניצחון".

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים וסיפורים רבים, בעיקר לילדים, העוסקים בסיפור חג החנוכה ומרד החשמונאים בפרט, נוגעים בשאלת יחסי הכוחות בקרב. אחד הספרים המפורסמים בנושא, "אחי גיבורי התהילה", אשר נכתב בידי הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט בשנת 1948, מתאר את קרבות המורדים כקרבות של בודדים מול עשרות ומאות שכירי חרב סלאוקים[59]. בספרי הילדים חוזר המוטיב, הן בספרים שיצאו לאור בשנות קום המדינה ואחריה והן בספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות, כאשר חלקם נאמנים לתיאור בספרי המכבים וחלקם ממציאים פרי דמיונם את תיאורי הקרב וסדרי הכוחות. ספרה של גלילה רון פדר-עמית, "מרד החשמונאים" משנת 2008, נצמד לטקסט של ספר מקבים, בשינוי נוסח:

""יהודה", אחד משרי-המאות נגש אל המכבי, "מחנה האויב חזק ומבוצר, ולנו אפילו מגינים וחרבות אין". [...] "אחי," הוא פנה לאנשיו, "אל תראו מהמונם ואל תפחדו מנשקם. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה. ועתה שאו עיניכם אל אלוהינו שבשמיים, אם יחפוץ בנו והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום, וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל""[60].

תיאור זה נצמד למתואר בספר מקבים א', פרק ד', פסוק ה'-י'.

בספרו של שרגא גפני, "מרד החשמונאים", משנת 1966, ישנה התבססות על טקסט מספר מקבים, אך לה תוספות חינוכיות וציוריות מצד המחבר. בכל קרב וקרב מתואר צבאו של יהודה המכבי כקטן וחסר אמצעים, אך מתוחכם, והצבא הסלאוקי כגדול, כבד, אך טיפש. להלן תיאור קרב אלעשה, בו נהרג יהודה המכבי:

"החושבים אתם, שכל היהודים מהרו שוב אל יהודה המכבי כדי להלחם בצבא העצום הזה? אכן, כה צריכים היו היהודים לעשות. אך במקום לעשות זאת, עשו ההפך מזאת. אפילו אלה שנשארו אצל יהודה המכבי מהרו לברוח ממנו. כי אמרו- "הכל אבוד! נגד כל יהודי באים עשרים יוונים. אחד מאיתנו לא יוכל להתגבר על עשרים!" רק שמונה מאות גיבורים נשארו עם יהודה המכבי. הם היו גיבורי הגיבורים של ארץ יהודה. הם לא ידוע פחד מהו. מולם באו שמונים אלף חיילים יוונים. כלומר, מאה חיילים יוונים נגד כל יהודי..."[61].

בספרי הלימוד במערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי הלימוד במערכת החינוך הישראלית ניתן למצוא אזכורים רבים לביטוי ולמהותו. בסיפורי חג החנוכה הנלמדים בבית הספר היסודי עולה מוטיב זה. יתרה מזאת, במקראות ישראל החדשות לכיתה ד' ישנו קטע שנכתב, ככל הנראה, על ידי אהרון זאב לאחר קום המדינה ובו נמצא המוטיב במובן ההיסטורי שלו: "לא רק בימי המכבים, תמיד היינו המעטים מול הרבים..[62]."

בספרי ההיסטוריה מבית הספר היסודי ועד לחומר לבגרות מוזכרים היקפי הכוחות של שני הצבאות בעת תיאורי הקרבות, כאשר צבא המורדים מוזכר כמצומצם, חסר ניסיון, רקע צבאי ואמצעי הלחימה, לעומת הצבא הסלאוקי הגדול ובעל האמצעים[63]. מגמה זו קיימת בספרי לימוד רבים, כאשר לא ניתן למצוא הבדלים רבים בין הספרים במרוצת השנים.

ישנם ספרים הנוגעים בסוגיה מורכבת זו, ומציינים כי ישנן מחלוקות בין היסטוריונים לגבי גודלם של הצבאות.

גם בקרב התנועה הציונית היו מי שדגלו בגישה המאמינה שדברים הנראים כבלתי אפשריים יכולים להצליח כדברי ברל כצנלסון בישיבת הנהגת היישוב בהיערכות להגנת אצבע הגליל:

"...כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש "מעשיות" שעושה את החשבון מראש - לעזוב, ויש מעשיות אחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

דוד שחר, "מגלות לקוממיות" עמ' 213

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • B. Bar-Kochva, The Seleucid Army: Organization and Tactics in the Great Campaigns, Cambridge University Press, 1976
  • B. Bar-Kochva, Judas Maccabaeus: The Jewish Struggle Against the Seleucids, Cambridge University Press, 2002

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר מק"א נכתב במקור בעברית, ותורגם ליוונית. התרגומים העבריים שלפנינו נעשׂו מיוונית.
  2. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, עמ' 51, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים
  3. ^ ר' מחקריהם בנושא של בצלאל בר כוכבא וישראל שצמן.
  4. ^ ספר בראשית, פרק י"ד
  5. ^ ספר שופטים, פרק ט"ו
  6. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, עמ' 52, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים
  7. ^ שם. עמ' 52
  8. ^ מקבים א', ו', כ"ט
  9. ^ שם. עמ' 56
  10. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 46
  11. ^ ראו: ישראל שצמן: מעטים מול רבים? - מעטים מול רבים?, בעריכת אלון קדיש וב"ז קדר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2006, עמ' 31; מיכאל אבי יונה: מסות ומחקרים בידיעת הארץ, הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, תשכ"ד ירושלים, עמ' 57-64; בצלאל בר כוכבא: מלחמת החשמונאים, עמ' 66.
  12. ^ שם.
  13. ^ שם; מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 75.
  14. ^ מקבים א', ג', ל"ז
  15. ^ מקבים א', ג', יז'-יח'
  16. ^ היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, ע"מ 109
  17. ^ מקבים ב', ח', א'
  18. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 60
  19. ^ מקבים א', ג', לט'
  20. ^ מקבים א', ג', לו'
  21. ^ מקבים א', ד', א'
  22. ^ מקבים ב', ח', ט'
  23. ^ 23.0 23.1 מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 200
  24. ^ ישראל שצמן: מעטים מול רבים?, בעריכת אלון קדיש וב"ז קדר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2006, עמ' 27
  25. ^ מקבים א', ד', ה'
  26. ^ מקבים א', ג', נו'
  27. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 63
  28. ^ מקבים א', ד', כח'
  29. ^ מקבים ב', יא', ד'
  30. ^ מלחמות היהודים, א', 41
  31. ^ מקבים א', ד', כז'
  32. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ 61; היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, ע"מ 113
  33. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 61
  34. ^ מקבים א', ו' ל'
  35. ^ מקבים ב', יג', ב'
  36. ^ בצלאל בר-כוכבא תיאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?, קתדרה 86, ינואר 1998; The Hasmoneans and their supporters, Joseph Sievers, Scholars Press, Atlanta, Georgia, 1990
  37. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 67
  38. ^ מכבים א', ז', כח'
  39. ^ שם.
  40. ^ 40.0 40.1 היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, עמ' 121
  41. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 269
  42. ^ שם.
  43. ^ מקבים ב', טו', כז'
  44. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 408, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  45. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 277
  46. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן. אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 283
  47. ^ מקבים א', ט', ד'
  48. ^ מכבים א', ט', ו'
  49. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ 71
  50. ^ B. Bar Kochva, The Seleucid Army, Cambridge 1976, P. 1; Judas Maccabaeus, Cambridge 1989, P. 62
  51. ^ ישראל שצמן; איתן אבישר; מיכאל אבי יונה;
  52. ^ מקבים א', ד', ו'
  53. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 79-80
  54. ^ יהודה ולאך, מלחמת המכבים, מלחמה עממית-חתרנית. סקירה חודשית,27 (11), עמ' 3–14, 1980.
  55. ^ E. Bronner, “Israel’s History Textbooks Replace Myths with Facts”, New York Times, 14/8/99 Pa.1
  56. ^ תוספתא מסכת ברכות, פרק ג', הלכה י'
  57. ^ http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=5&perek=33&mefaresh=rashi
  58. ^ מתתיהו שלם - זמרים", מרכז לתרבות ולחינוך (ספריה מוזיקלית ע"ש נסימוב מס' 186), 1969, עמוד 77
  59. ^ אחי, גיבורי התהילה, הווארד פאסט, ספרית פועלים, 1950, עמ' 142 ,146
  60. ^ מנהרת הזמן, מרד החשמונאים, גלילה רון פדר עמית, הוצאת מודן, 2008, עמ' 70
  61. ^ מרד החשמונאים, תולדות ישראל לילד, שרגא גפני, הוצאת "עמיחי", 1966, עמ' 90
  62. ^ מקראות ישראל החדשות, לכיתה ד', בעריכת נתן פרסקי, הוצאת מסדה 1986 , עמ' 136
  63. ^ ראו ב: ממדינת מקדש לעם הספר, ימי הבית השני ותקופת המשנה, ד"ר דוד שחר, 2008, עמ' 77; יוונים, יהודים ורומאים בעת העתיקה, ציפי אלדר, לילי יפה, 2002, עמ' 81; הבית השני, מהיודה בתקופה הפרסית ועד בית הורדוס, כרך א', משה בר הלל, עמ' 122.