אעדיף כל שמונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אַעֲדִיף כָּל שְׁמוֹנָה בְשׂוֹשׂ נֵרוֹת
זֵכֶר לְיֶשַׁע דִשּׁוּן מְנוֹרוֹת
כְּבַחֲלִילִים וְכִנּוֹרוֹת
אֲהַלֵּל בָּם עֲלֵי נוֹרָאוֹת
אֲשֶׁר הִפְלִיא מָגֵן לְגוֹנְנִי בְּנֵר חֲנֻכָּה

המחרוזת הראשונה של הפיוט, לברכת מגן אברהם

אַעְדִּיף כָּל שְׁמוֹנָה הוא פיוט לחנוכה מסוג קדושתת י"ח לחזרת הש"ץ של תפילת שחרית, פרי עטו של רבי אלעזר בירבי קליר. חשיבות מיוחדת נודעה לפיוט זה בשל המסורות המדרשיות וההיסטוריות שהוא משמר על גזרות אנטיוכוס ומרד החשמונאים, וכן בשל פרטי הלכה מחודשים שיש בו בהלכות חנוכה. בימי הבינים המוקדמים אמירת הפיוט הייתה נפוצה בקהילות במזרח ועותקים שלו נמצאו בגניזת קהיר. בנוסף, הוא התגלגל גם למנהגי אירופה, ובימי הביניים נאמר בחלק מקהילות נוסח רומניא, נוסח איטליה ונוסח אשכנז, בהן במנהג מגנצא. כיום הוא אינו נאמר באף קהילה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד ליטורגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרובה

הפיוט הוא קרובה לתפילת שחרית של אחד מימות החול בחנוכה. בחנוכה נהגו בארץ ישראל לומר קדושה בתפילת שחרית,[1] ולכן הפיוט אינו קרובת י"ח פשוטה, אלא "קדושתת י"ח", הכוללת פיוטי הרחבה בברכת קדושת השם, לכבוד אמירת הקדושה.

תבניתה של קדושתת י"ח היא צירוף של קרובת י"ח פשוטה עם תבנית הקדושתא. שלד הקרובה הוא קרובת י"ח רגילה, דהיינו שמונה עשרה חטיבות פיוט כנגד שמונה עשרה הברכות של תפילת שמונה עשרה. רק בברכה השלישית העיצוב חורג לראשונה מעיצוב של קרובה פשוטה, והחטיבה השלישית היא פיקטיבית, כלומר שאף שהיא נראית כאילו אמורה להעביר אל חתימת הברכה השלישית, היא למעשה מעבירה בסופה אל שרשרת פסוקים הפותחת את ההרחבות בקרובה. לאחר שרשרת הפסוקים מופיע הצירוף "אל נא", ולאחריו פיוט הרחבה. בניגוד לקדושתאות ממש, שיש בהן פיוטי הרחבה רבים, בקדושתת י"ח מסתפקים בדרך כלל בפיוט הרחבה אחד או בשנים. לאחריהם, בא הפיוט האחרון המשמש כ"סילוק", כלומר כפיוט המעביר לאמירת פסוק הקדושה הראשון. לאחר הסילוק באים בדרך כלל שלושה פיוטי קדושה המעבירים בין פסוקי הקדושה. בתום הקדושה, באה החטיבה השלישית האמיתית, המעבירה לחתימת ברכת קדושת השם, ומכאן שבה הקרובה להראות כקרובת י"ח פשוטה.[2]

פיוטי חנוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חנוכה#פיוטי חנוכה

בשונה ממרבית פיוטי החגים, הפיוטים שנכתבו לחנוכה בתקופה הקלאסית (המאה ה-6המאה ה-8) בדרך כלל אינם עוסקים בסיפור החנוכה עצמו (גזירות אנטיוכוס, מרד החשמונאים וחנוכת המקדש). בשבת חנוכה עוסקים הפייטנים בעיקר בחנוכת המשכן בימי משה, הנקראת בימים אלה כקריאת התורה, ושאר הפיוטים לרוב עוסקים בישועה מגזרות היוונים כנושא כללי בלבד, או משתמשים במקדש, בנרות ובאור כרמזים לגאולה מבלי לרמוז למאורע ההיסטורי. ככל הנראה, הסיבה לכך היא המחסור במקורות היסטוריים על חנוכה שעמדו לפני הפייטנים. סיפור חנוכה אינו נזכר בתנ"ך, וגם בספרות חז"ל ובמדרשי האגדה אין כמעט תיאורים של הסיפור ההיסטורי של חנוכה.[3]

מבחינה זו חריג הפיוט שלפנינו, שבו ביקש רבי אלעזר בירבי קליר לספר את סיפור גזירות אנטיוכוס וגזרות אנטיוכוס. לשם כך, הוא ליקט מכלל מקורות חז"ל אזכורים נקודתיים ובודדים של הגזרות, ובנה על פיהם את פיוטו.[3]

מבנה כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל קדושתת י"ח, הפיוט מורכב משמונה עשרה חטיבות פיוט ראשיות, אחת לכל אחת מברכות תפילת שמונה עשרה. כל חטיבה כזו היא מחרוזת בת חמישה טורים, כשארבעה מהם מתחרזים ביניהם והחמישי מסתיים במילות הקבע "בנר חנוכה" או "בזאת חנוכה", לסירוגין. מילות קבע אלה, לצד החריזה המתחלפת ממחרוזת למחרוזת בטורים הראשונים, יוצרות מבנה הדומה למה שיכונה בשירת ספרד "שיר מעין-אזורי" שבו כל מחרוזת מחורזת בחרוז משלה, אך בסופה יש חרוז אחר, משותף לכל המחרוזות.[4] ראשי המחרוזות מצטרפות לאקרוסטיכון אלפביתי, והטורים החמישיים יוצרים את שם המחבר "אלעזר בירבי קליר חזק".

קטעי ההרחבה בברכה השלישית פותחים במחרוזת מחומשת, בדומה למחרוזות הראשיות, אך היא אינה מעבירה בסופה לחתימת ברכת קדושת השם כמתבקש, אלא לשרשרת פסוקים: ”אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי“ (תהלים, ל', ב'); ”וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל“ (תהלים, כ"ב, ד'). לאחר הכותרת "אֵל נָא", מופיע במרבית המקורות פיוט הרחבה אחד העוסק בהלכות חנוכה לפרטיהן ופותח במילים "נר חנוכה אסור בו להשתמש".[5] פיוט הרחבה זה בנוי במחרוזות בנות שני טורים ובאקרוסטיכון אלפביתי ללא חתימה. כל מחרוזת פותחת במילות הקבע "נר חנוכה". בכתב יד אחד ישנם פיוטי הרחבה אחרים, שיתוארו בנפרד לקמן. לאחר פיוט ההרחבה ישנו "סילוק" – פיוט המוביל לאמירת הפסוק הראשון של הקדושה – ”קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ...“. לאחר שלושה פיוטי קדושה, המעבירים לאמירת שאר פסוקי הקדושה, חוזר הפיוט אל המחרוזות הראשיות המעבירות לברכות, מברכת קדושת השם ועד סוף העמידה. בחלק מכתבי היד נוסף פיוט בברכת מודים המשמש נוסח מפויט ומורחב לפסקת "וּכְנִסֵּי פְּלָאֶיךָ" (תפילת "מעין המאורע" לחנוכה בנוסח ארץ ישראל, במקביל לעל הנסים הבבלית), אך לא ברור אם הפיוט הזה הוא חלק מקורי מן הקרובה.

תוכני הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחרוזות הראשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הפיוט חריג בין פיוטי חנוכה בני תקופתו, ויחודיותו בכך שהוא עוסק ברובו בסיפור ההיסטורי של נס חנוכה. המחרוזות הראשיות עוסקות במלכות יוון ובגזרות אנטיוכוס, וכדרכו של הקליר, הן עושות זאת באמצעות רמיזות למדרשים רבים. את הגזרות השונות, שאינן מופיעות במדרשים במקובץ ובפירוט, ליקט הפייטן ממקורות רבים. הפייטן רומז לחזונות הנזכרים בספר דניאל ולמדרשים רבים העוסקים בארבע המלכויות, ועל פי מקורות אלה מכנה את מלכות יוון שעיר עיזים, נמר,[6] חידקל, ארנבת, "חשכה גדולה", עקרב, וכינויים נוספים.[7] בין הגזרות המוזכרות בפיוט, ישנן גזרות שמופיעות במדרש בפירוש כגזירות של מלכות יוון, כמו הגזרה "כתבו לכם קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל",[7] הפרצות שנפרצו בסורג בבית המקדש[8] והטומאה שגרמו למזבח העולה,[9] וגם סיפור תרגום השבעים, אף שנעשה בידי מלך מבית תלמי ואין כלל הכרח לראותו כ"גזרה".[10] לכך מוסיף הפייטן גם את מכירת בני ישראל לעבדים, ע"פ נבואת יואל.[11] אולם, לעיתים מובאות גם גזרות המופיעות בספרות חז"ל ללא קישור ישיר ליוון, כמו איסור על ברית מילה ועינוי בתולות שנישאות על פי האזכור בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק א', הלכה ה' הנוגע ל"שעת השמד".[3]

בהמשך הפיוט מסופר על ניצחון פרחי הכהונה, החשמונאים, את היוונים, וטיהור בית המקדש. החשמונאים מצוינים כבני משמרת אִמֵּר. פרט זה מופיע בפיוטים נוספים אך אין לו מקור המוכר לנו,[12] וככל הנראה מדובר במסורת בעל פה שרווחה בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.[13] הפיוט נחתם באזכור ההודיה והלל שערכו החשמונאים ובהדלקת המנורה החדשה במקדש, ובתיאור קריאת ההלל והדלקת הנרות לזכרם.[14]

פיוטי ההרחבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, פיוט ההרחבה הראשון הוא פיוט הלכתי, המפרט את הלכות הדלקת נרות חנוכה. ההלכות בפיוט מובאות בעיקר על פי מסכת סופרים ומקורות ארץ ישראליים, ולחלק מההלכות זהו המקור הקדום ביותר. כך למשל הדין שאסור להשתמש בנר חנוכה כנר הבדלה לברכת בורא מאורי האש, המופיע בספרות ההלכה בשם ירושלמי אך אינו מצוי בתלמוד הירושלמי לפנינו,[15] מופיע בפיוט זה.

הסילוק חתום באקרוסטיכון "אלעזר בירבי קלליר", ותוכנו הוא בקשה מה' לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את העבודה במקדש, כפי שמבקשים המתפללים המקדישים אותו כמלאכי מרום. הסילוק מעביר, כמתבקש מתפקידו, אל הפסוק הראשון של הקדושה. שלושת פיוטי הקדושה מעבירים בין פסוקי הקדושה השונים (מ"קדוש" ל"ברוך", מ"ברוך" ל"שמע", ומ"שמע" ל"אני ה' אלהיכם"). הם משורשרים ויוצרים שוב אקרוסטיכון "אלעזר ברבי קליר". תוכנם הוא שילוב בין נושאי הקדושה, המתבקשים ממיקומם בתפילה, ובין נושאי חנוכה.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט ההלכתי שבקרובה "נר חנוכה אסור בו להשתמש", זכה לממשיכים ולחיקויים בידי הפייטנים שלאחריו, וגם הוא בעצמו הועבר לקרובות נוספות. הפיוט מופיע גם בכתב היד היחיד של הקרובה "נר אהליבה תאיר בחדריך" של רבי פינחס ברבי יעקב הכהן, ועל כן סבר מנחם זולאי שזהו מקורו של הפיוט ואילו הופעתו בתוך "אעדיף כל שמונה" היא צירוף משני של המעתיקים. ברם, עקב הופעתו בקרובה "אעדיף", הן בקטעי גניזה, והן במחזורי אירופה, סביר יותר שהוא חלק מקורי של קרובה זו, ודווקא ההופעה בקרובת רבי פינחס היא מעשה ידי המעתיק.[16]

בקדושתת י"ח שנייה שלו לחנוכה, הפותחת "וזה אלי בנס הנסיסי", צרף רבי פינחס הכהן גם הוא פיוט הרחבה הלכתי, הבנוי בעקבות "נר חנוכה אסור בו להשתמש" ומחקה את מבנהו.[17] גם קרובה נוספת לחנוכה, של פייטן בשם שלמה, כוללת פיוט דומה.[16] הפיוט של רבי פינחס אינו חיקוי מדויק של הפיוט הקלירי, אלא פיתוח ושכלול שלו, שכן הוא הוסיף להלכות גם את טעמיהן ובנה להן טעמים על דרך הדרש.[18]

בספרי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה קטעים מהפיוט צוטטו בקרב פוסקי ההלכה הראשונים, בעיקר שורות מפיוט ההרחבה ההלכתי. רבי יצחק מווינה מצטט בספרו אור זרוע את השורה מפיוטנו ”נֵר חֲנֻכָּה אָסוּר בּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ“ כסמך לפסיקתו שאסור להשתמש באור נרות חנוכה.[19] רבי מאיר הכהן מרוטנבורג מצטט מהפיוט את השורה ”צָרוּר מִלְּהַדְלִיק בְּנֵר יָשָׁן“ כראיה שאסור להדליק נרות חנוכה בנר חרס ישן.[20] שורה זו מצוטטת באופן דומה גם בדברי ריבב"ן.[21]

בספרו שיבולי הלקט מביא רבי צדקיה בן אברהם את השורה ”בְּאוֹר הַנֵּר בִּבְרוּר חַיִל אֹם בְּרִית מְגַנֶּבֶת“ כראיה שהמעשה בתלמוד על הדלקת נרות בברור חיל מתייחס לברית מילה, ומכאן שיש להדליק נרות בזמן ברית מילה, ובניגוד לתלמוד הבבלי המפרש זאת על חתונה.[22]

קליטה במנהגי התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרובה נאמרה באחד מימי חנוכה בחלק מקהילות המזרח בתקופת הגניזה, כמוכח מהמצאות עותקים ממנה בגניזת קהיר. מלבד זאת, הקרובה התגלגלה לאירופה כמו פיוטים קליריים רבים, והתקבלה למחזור התפילה של חלק מקהילות אירופה בימי הביניים כקרובה ליום הראשון של חנוכה. הקרובה מופיעה בכתבי יד של נוסח רומניא,[23] ושל נוסח אשכנז והייתה נהוגה בחלק מקהילות אלה. סביר שבעבר נאמרה גם בחלק מקהילות איטליה, שכן היא מצוטטת בחיבורי חכמי איטליה.[24] עם זאת, הקרובה לא הגיעה לאשכנז בשלמותה, ובכתבי היד האשכנזיים מופיעים רק חלקיה הראשונים, עד סוף הסילוק, בדומה לקדושתא.[25]

למרות היותה מוכרת באירופה, הקרובה לא התקבלה למחזור התפילה במרבית קהילות אירופה, ואמירתה נעשתה כנראה מנהג של קהילות בודדות. בהגהה לספר מנהגי מהרי"ל מצוינת הקרובה כמנהג ייחודי של קהילת מגנצא בלבד.[26] המנהגים הייחודיים של קהילת מגנצא נעלמו באחד מהגירושים שחוותה הקהילה, ובימי הדפוס כבר לא הייתה הקרובה חלק משום מנהג קיים.

פיוטי הרחבה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"איד נכון לצלעי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מכתבי היד משולב בתוך הקרובה, בברכת מודים פיוט הרחבה נוסף הפותח "איד נכון לצלעי". פיוט זה בא כנגד פסקת "מעין המאורע" שההלכה מורה לשלב בימי חנוכה בברכה זו. במנהגי התפילה כיום מקובל להוסיף בברכה זו את נוסח על הנסים, על פי מנהג בבל. בנוסח ארץ ישראל נוסח הפסקה המקבילה היה "וכנסי פלאיך", והפיוט בא להרחיב פסקה זו. הפיוט בנוי במבנה דמוי-קיקלר, דהיינו במחרוזות משולשות, כשאחר כל שלוש מחרוזות באה מחרוזת רפרן משולשת. האקרוסטיכון הוא אלפבית ולאחריו החתימה 'אלעזר', שמטה את הדעת לייחס אותו לרבי אלעזר בירבי קליר. אמנם, לא ברור האם הרחבה זו, גם אם היא קלירית, נתחברה כחלק מהקרובה "אעדיף", או שהיא פיוט נפרד או מקרובה אחרת.[27][28]

בשונה מהמחרוזות הראשיות של "אעדיף" שתארו את גזרות אנטיוכוס וניצחון החשמונאים על פי רמזים למדרשים, "איד נכון לצלעי" הוא סיפור רציף של הגזרות ושל מרד החשמונאים. בסיפור כזה משתמש לא מסתפק הפייטן ברמיזות אלה, ומתאר בפרוטרוט את הקרבות והניצחון עד לטיהור המקדש. בתיאור מפורט זה משתמש הפייטן כנראה במסורות בעל פה שהיו בידו, וניתן ללמוד מהן אילו פרטים ידעו בארץ ישראל בתקופה זו על מרד החשמואים. הפייטן מזכיר בפירוש את שמו של מתתיהו הכהן ואת חמשת בניו, אף שאין מקורות רבים המזכירים את שמו. גם כאן הוא מציין את ייחוס החשמונאים למשמרת אמר, ומנגד את מיקום הקרב במודיעית. הוא מספר גם על קרב שהתרחש בעכו, ומצרף אליו את המסורת המוכרת על בת קול שנאמרה ליוחנן כהן גדול אודות ניצחון בקרב באנטיוכיה.[29] בטיהור המקדש, מזכיר הפייטן הקמת "שבעה מנורות" באופן זמני ואת הדלקת הנרות, ומסיים באזכור מצוות הדלקת נרות חנוכה וקריאת ההלל, זכר לנס.[30]

"אתה אל איילותי" ו"כי זכר את דם נאמנים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מכתבי היד מן הגניזה מופיעים בקרובה, במקום הפיוט ההלכתי "נר חנוכה אסור בו להשתמש" והסילוק, שני פיוט הרחבה וסילוק אחרים. עדות זו מנוגדת לכל שאר כתבי היד, וייתכן שהיא נובעת ממנהג המעתיקים להעביר פיוטי הרחבה מקרובה לקרובה. מאחר שפיוטי ההרחבה בדרך כלל אינם חתומים בשם המחבר, לא ניתן לדעת אם שני פיוטים אלה הם קליריים או לא, ואף אם הם קליריים, ייתכן שהם שייכים במקורם לקרובה אחרת שלו לחנוכה.[27] מאידך, יש הסבורים שניתן לראות פיוטים אלה כחלק מן הקרובה "אעדיף" בשל מקבילות לשוניות בין הפיוטים ובין הקרובה.[31]

צמד פיוטים זה דומה בתוכנו ל"אעדיף כל שמונה" בעובדה שהוא עוסק בסיפור ההיסטורי של נס חנוכה. אולם, בניגוד ל"אעדיף" פיוטים אלה מספרים את סיפור המרד והנס כסיפור היסטורי רציף, המתאר את שלבי הסיפור החל מגזרות אנטיוכוס, דרך בריחת החשמונאים אל המדבר מחמת הגזרות ותחנונים לה' שיושיע אותם, מלחמתם ביוונים וניצחונם, טיהור המקדש, וכלה בקביעת חנוכה כמועד לדורות. יתר על כן, בשונה מ"אעדיף כל שמונה", שהתבסס בעיקר על פסוקים ומדרשי חז"ל בקשר לגזרות אנטיוכוס, הסיפור המסופר בפיוטים אלה אינו מתבסס על מדרשים, ולרבים מדבריו אין מקור בספרות חז"ל. נראה שהפייטן התבסס על מסורות בעל פה שרווחו בארץ ישראל, ובמקומות רבים יש דמיון בין מסורות אלה למסופר בספרי מקבים א' ומקבים ב'. למשל, בריחת החשמונאים אל המדבר מחמת הגזרות נזכרת בפיוט בפירוש, וכך גם תעניותיהם ותפילותיהם טרם המלחמה. תיאורים אלה דומים למסופר בספר מקבים א'.[32] מאידך, לקביעה כי הגזרות נמשכו "שבוע וחצי שנים" אין מקור אחר ידוע, והיא מנוגדת לנאמר בספר מקבים. גם סיום הפיוט, המציין בפירוש שחג החנוכה נקבע כמקביל לחג הסוכות, מזכיר את הקבלת החגים בספר מקבים ב'.[33] נראה אם כן, שבניגוד ל"אעדיף כל שמונה" שהסתמך בעיקר על ליקוט רמזים מספרות חז"ל, צמד פיוטים זה מספר את הסיפור לפרטיו על פי מסורות שרווחו בארץ ישראל, שאולי מקורן עוד בספרי המקבים מימי בית שני. ייתכן גם שהפייטן הסתמך על גרסה כלשהי של מגילת אנטיוכוס.[34]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתקופה הביזנטית לא אמרו בארץ ישראל קדושה בכל יום, אלא רק בימים מיוחדים. מנהג אמירת קדושה בחנוכה מובא במסכת סופרים פ"כ ה"ז, וראו בהרחבה במאמרו של עזרא פליישר, "לתפוצתן של קדושות העמידה והיוצר במנהגות התפילה של בני ארץ ישראל", תרביץ לח [ג] (ניסן תשכ"ט), עמ' 255–266.
  2. ^ עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ספריית כתר, ירושלים 1975, עמ' 68 ועמ' 206–212.
  3. ^ 1 2 3 אליצור, "פיוטי החנוכה: סמל מול ראליה", עמ' 303–305
  4. ^ פליישר, "מבנים סטרופיים מעין-אזוריים", עמ' 224.
  5. ^ ראו לקמן שיש המערערים על מקוריות של פיוט זה בקרובה.
  6. ^ ספר דניאל, פרק ח', פסוק כ"א; ספר דניאל, פרק ז', פסוק ו'.
  7. ^ 1 2 ויקרא רבה, פרשה י"ג, פסקה ה'.
  8. ^ משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ג'.
  9. ^ משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ו'.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט'; תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט', עמוד א'. וראו עוד מגילת תענית בתרא, ח' בטבת.
  11. ^ ספר יואל, פרק ד', פסוק ו'.
  12. ^ בספר מקבים א' ב', א נאמר שהחשמונאים הם בני משמרת יהויריב.
  13. ^ מנחם זולאי, מאוצר השירה והפיוט: מי היכה את היוונים בימי החשמונאים?, הארץ, 4 בדצמבר 1953.
  14. ^ כמו בשאר הפיוטים שמקורם בארץ ישראל, נס פך השמן אינו נזכר בפירוש בפיוט.
  15. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תרפ"א.
  16. ^ 1 2 שולמית אליצור, ‏פיוטי רבי פינחס הכהן, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשס"ד, עמ' 55, באתר אוצר החכמה.
  17. ^ אליצור, ‏פיוטי רבי פינחס הכהן, עמ' 505–509, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  18. ^ אליצור, ‏פיוטי רבי פינחס הכהן, עמ' 116–117, באתר אוצר החכמה; הנ"ל, "מבית מדרשם של פייטנינו הקדומים", דרך אגדה יב (תשע"ג), עמ' 306–307.
  19. ^ אור זרוע, הלכות חנוכה, סימן שכב.
  20. ^ הגהות מיימוניות, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד', אות א.
  21. ^ שיטת הקדמונים – ריבב"ן, ‏ניו יורק תשמ"ז, מסכת שבת דף כ:, באתר אוצר החכמה.
  22. ^ שבלי הלקט השלם, מהדורת בובר, וילנא תרמ"ז, הלכות מילה, סימן ז, באתר HebrewBooks. בתלמוד מופיע הציטוט במסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'
  23. ^ דניאל גולדשמידט, "על מחזור רומניא ומנהגו", ספונות ח (תשכ"ד), עמ' רכד.
  24. ^ פיטר לנרד, עיונים בהתהוותה של האסכולה הפייטנית באיטליה, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בן-גוריון תשס"ו, עמ' 138.
  25. ^ שולמית אליצור, סוד משלשי קודש, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשע"ט, עמ' 17, הע' 73.
  26. ^ ספר מהרי"ל, הלכות חנוכה, באתר HebrewBooks.
  27. ^ 1 2 פליישר, "מבנים סטרופיים מעין-אזוריים", עמ' 238.
  28. ^ ראה אליצור, "פיוטי החנוכה: סמל מול ראליה", עמ' 305, המתייחסת לזה כפיוט נפרד; ומאידך גיסא מינץ-מנור, "זאת חנכת בית חשמוני", עמ' 107–108, הרואה בהם פיוט אחד.
  29. ^ תוספתא, מסכת סוטה, פרק י"ג הלכה ה.
  30. ^ אליצור, "פיוטי החנוכה: סמל מול ראליה", עמ' 306–307; מינץ-מנור, "זאת חנכת בית חשמוני", עמ' 108–112.
  31. ^ מינץ-מנור, "זאת חנכת בית חשמוני", עמ' 113–114.
  32. ^ מקבים א', פרק ב', כח–ל; פרק ג', מד–נד.
  33. ^ מקבים ב', פרק י' ח–יא.
  34. ^ מינץ-מנור, "זאת חנכת בית חשמוני", עמ' 115–117.