נאש דידן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נאש דידןארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים מן האזור שסביב העיר אורמיה, בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת מאה העשרים, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה נוסדה, על פי המסורת, על ידי יהודים שברחו לאזור בזמן גלות בבל ולא חזרו לארץ ישראל אחרי הצהרת כורש. מאחר שהיהודים נחשבו באורמיה כעם זר נאסר עליהם לעבוד את האדמה אם כי היו יהודים שעשו זאת וחיו בכפרים למרות האיסור, ולכן הרוב עסק במסחר, זאת בניגוד לשאר יהודי כורדיסטן שעסקו בחקלאות. היהודים דיברו בניב הארמי המקומי וכן בפרסית וטורקית אזרית. בעוד שהערבים עברו עם הכיבוש המוסלמי לדבר ערבית, היהודים (וכמוהם הנוצרים האשורים) שימרו בפיהם את השפה הארמית, וקראו לה "לישן דידן" (שפה שלנו). שמירת התרבות, המנהגים והשפה נסתייעה גם באופיו ההררי והמבודד של האזור.

שפתם של האשורים היא ארמית ודומה מאוד לארמית של יהודי אורמיה בשינויים קלים הנעוצים בניב השונה. בזמן העתיק הארמית הייתה השפה הרשמית בכל האזור (סוריה, אשור ופרס). יהודים אשר שפת היום יום שלהם הייתה ארמית התיישבו באורמיה כבר בסוף המאה השמינית לפני הספירה. את העובדה הזו מוכיחים ממצאים ארכאולוגים מברונזה, זהב וכסף שעליהם סממנים של התרבות היהודית עם כתב ארמי אשר נמצאו בחסנלי, זיביבה וגיאוטפה ליד אורמיה. בנוסף לזה ניתן להבחין בבית הקברות הארמני העתיק במצבות מתקופה מוקדמת יותר שעליהן חקוקים כתב ארמי לצד סמלי מגן דוד ומנורה.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 722 לפני הספירה הנוצרית כבש המלך האשורי שלמנאסר ה-5 את מלכות הצפון אשר הייתה אחת משתי המדינות הישראליות העצמאיות בארץ ישראל. במאה השמינית לפנה"ס, תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, הביא את אשור לרמה של אימפריה וכדי לחזק את שליטתו בעמים הכבושים נקט בשיטה של הגליה מסיבית. חלק הארי של האוכלוסייה הוגלה הרחק לתוך האימפריה האשורית. נמצאו הוכחות שישראלים עזרו למנה איראנצובה (המלך של מנה – מדינה מסביב לאגם אורמיה בין השנים 719 – 740 לפנה"ס) לכרות ברית איחוד עם השליט האשורי תגלת פלסר השלישי בתקופת המלחמה שלו נגד אוררטו.

מאה ושלושים שנה מאוחר יותר (במאה השישית לפני הספירה), שארית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, ממלכת יהודה, יצאה גם היא לגלות והפסיקה להתקיים בארץ. החל משנת 575 לפנה"ס לערך, תגלת פלסר כבש את נחלת השבטים זבולון ונפתלי, והגלה את התושבים. לאחר מכן, שלמנאסר החמישי כבש את נחלת ראובן, גד ומנשה והגלה גם אותם. לבסוף, בשנת 556 לפנה"ס, אחד המלכים הגדולים של אשור, סרגון השני, השלים את מה שהתחילו קודמיו, וצפון הארץ כולו איבד את זהותו היהודית. יהודים רבים מצאו את עצמם באזור אורמיה (לב-לבה של ממלכת אשור).

בשנת 1895 הגיעו כמה עשרות משפחות לארץ ובשנת 1905 הגיעו משפחות נוספות. בעקבות רצח העם הארמני על ידי הטורקים ברחו יהודי אורמיה לארצות השכנות וחלקם גם חזר לארץ ישראל. בשנת 1924 הגיעו עוד 300 משפחות בהליכה רגלית קשה והתיישבו בירושלים. בשנות החמישים, לאחר הקמת מדינת ישראל, עלתה מרבית הקהילה לארץ, המשפחות היהודיות שנשארו בעיר עזבו אותה עם נפילת השאה ועליית ח'ומייני לשלטון, חלקן לישראל וחלקן לארצות הברית. משפחות שהתיישבו באזרבייג'ן הרוסית (בעיקר בעיר באקו) לאחר מלחמת העולם הראשונה הוגלו על ידי סטלין יחד עם כל התושבים האזארים בשנות החמישים לקזחסטן. קהילה גדולה של נאש דידן ישבה בעיר אלמה-אטה עד לשנות התשעים.

הקהילה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הקהילה היו בין המקימים של שכונת סנהדריה בירושלים. כיום (2005) חיים בישראל כ-14,000 אנשים בני העדה. אחוז גבוה מבני העדה חי בחולון.

לאחר העלייה הקימו בירושלים את בית הכנסת "יבנה" בשכונת בית ישראל, ובשנת 1966 הקימו בסמוך את בית הכנסת שמואל הנביא.[1]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקה בשם " נאש דידאן" יוצרת מוזיקת עולם, עם מילים בשפת העדה (ארמית- "לישן דידן"). הלהקה הוקמה על ידי אריק מרדכי המשמש גם כסולנה. בשנת 2002 הוציאה הלהקה את תקליטה הראשון "נאש דידן אידיילו" (האנשים שלנו הגיעו), ועד כה יצרה שמונה תקליטים.

משפחת צפוני שהגיעה לארץ מאורמיה בעלייה של שנות החמישים מעלה בכל שנה ערב פולקלור לבני העדה עם שחקנים וזמרים.

אנשי העדה בישראל משתדלים לשמר את המטבח האזארי שיש בו מן השילוב בין המטבח הפרסי למטבח הטורקי, את השפה וכן מנהגי חתונה עתיקים.

ניסן אביב עוסק בהחייאת שפת העדה, ובהעלאת מחזות והקלטת שירים בארמית לרשת. כיום חוששים שעם פטירתם של ילידי שנות ה-30 וה-40 תיעלם גם השפה הארמית המדוברת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורה יעקבי, אלמוס, אות ועוד, 2006
  • יוסף בן רחמים, שפה אחת ודברים אחדים טקסטים בארמית מזרחית חדשה, יד בן צבי, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]