בבא בן בוטא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בבא בן בוטא
תקופתו תנאים
דור דור ראשון
בית מדרש בית הלל ובית שמאי
רבותיו שמאי הזקן והלל הזקן

בבא בן בוטא - תנא בדור שבין תקופת הזוגות לתקופת התנאים, מגדולי החכמים בדורו. היה תלמידו של שמאי הזקן[1], אך למעשה קיבל לפעמים את דעת בית הלל, כמו בעניין הסמיכה על הקרבן ביום טוב, מחלוקת שבה סייע לקביעת ההלכה כבית הלל[2]. היה יועצו של המלך הורדוס, לפי התלמוד, אשר מזכיר אותו עוד בכמה מעשים, המלמדים על חוכמתו וענוותנותו.

מהמסופר עליו בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצה להורדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לשלטון והריגת זרע החשמונאים, הרג הורדוס גם רבים מחכמי הפרושים. על־פי חז"ל[3], השאיר הורדוס את בבא בן בוטא חי, כדי להיוועץ בו, אבל ניקר את עיניו.

מסופר[3], שהורדוס ניגש אל בבא בן בוטא בלי להזדהות, ואמר לו: ראה מה עשה העבד הרע הזה (הורדוס)! בבא בן בוטא התחמק, והורדוס ניסה שוב ושוב לשכנע אותו לקלל את "העבד הרע". זהירותו של בבא מנעה ממנו לקלל את הורדוס, למרות ההפצרות. הורדוס הזדהה, הביע חרטה על הריגת החכמים וביקש מבבא בן בוטא עצה לכפרה על מעשיו. לפי התלמוד, בבא בן בוטא יעץ לו לבנות מחדש את בית המקדש ("עינו של עולם"), ואף סיפק לו עצה כיצד לעשות זאת בלי שהרומאים ימנעו זאת ממנו. וכך עשה הורדוס.

המחלוקת על הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת עתיקה הייתה בין חכמי ישראל בקשר לסמיכה על ראש קרבן של יחיד ביום טוב. בקרבנות יחיד ביום חול על מביא הקרבן להניח את ידיו על הקרבן, וחלקו חכמים אם סמיכה מותרת ביום טוב. הלל הזקן סבר שיש מצוות סמיכה ביום טוב, ואילו שמאי סבר שאין סומכים על הקרבן ביום טוב.

בבא בן בוטא, אף על פי שהיה מבית שמאי, סבר שההלכה כבית הלל. הוא ראה שהעם נוהג כבית שמאי ובימים טובים בית המקדש ריק מאדם ורק הכהנים נמצאים בו ועשה מעשה, וכך מסופר בתלמוד[4]:

והיה שם בבא בן בוטא, מתלמידי בית שמאי, ויודע שהלכה כבית הלל.
פעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת. אמר: ישמו בתיהן של אלו שהישמו את בית אלהינו.
מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים טליים מצאן קדר, וביקרן ממומין, והעמידן בהר הבית, ואמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך, יביא שלמים ויסמוך.
באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל, ולא אמר אדם דבר.

למען שלום בית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפורסם המעשה המובא בתלמוד[5], שבו מסופר כיצד מחל בבא בן בוטא על כבודו למען השכנת שלום בין בני זוג שלא הבינו זו את זה:

אחד מבני בבל עלה לארץ ישראל ונשא אישה.
אמר לה: בשלי לי "שתי עדשים", כלומר - מעט. בישלה לו שתי עדשים ממש. כעס עליה.
למחרת, אמר לה: בשלי לי סאה - מידה גדולה (שלא תבשל לו רק שתים כאתמול אלא כדי סעודה). בישלה לו סאה ממש (יותר מהנצרך לסעודה).
אמר לה: הביאי לי שני "בוציני" - אבטיחים. הלכה והביאה לו שני נרות, משמעות נוספת של המילה "בוצינא" בשפה הארמית. אמר לה הבעל (בכעסו): לכי ושברי אותם על "רישא דבבא" - ראש השער, בארמית. הלכה ושברה אותם על ראשו של בבא בן בוטא, שהיה דיין וישב בשער העיר. כששאל בבא בן בוטא לפשר המעשה, ענתה לו "כך ציווני בעלי". אמר בבא בן בוטא: את עשית רצון בעלך, ה' יוציא ממך שני בנים (גדולים וחשובים) כבבא בן בוטא.

אשם חסידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה[6] מזכירה אותו בקשר לקרבן אשם תלוי, שהוא קרבן שבא על ספק אם עבר עבירה שחייבים עליה חטאת.

"רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה. הוא היה נקרא אשם חסידים.
"אמרו עליו על בבא בן בוטא, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאַחַר יום הכיפורים יום אחד (אחר שנמחלו העוונות ביום הכיפורים אין חשש לעבירה). אמר: המעון הזה (שבועה בבית המקדש), אילו היו מניחים לי הייתי מביא (אפילו למחרת יום הכיפורים), אלא אומרין לי, המתן עד שתיכנס לספק".

חוכמתו בענייני הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת גיטין מסופר (בדף נז עמוד א), שאדם רצה לגרש את אשתו, אולם כתובתה שהיה נאלץ לשלם הייתה גדולה מכפי יכולתו. העליל עליה שזינתה עם שושביניו; וכדי להפליל אותה, השקה אותם לשוכרה, והטיל לובן (חלבון הביצה) ביניהם, כדי שייראה כאילו נמצא בהם זרע. כשהובא המקרה בפני בבא בן בוטא, אמר: למדתי משמאי הזקן, שחלבון הביצה "סולד מן האור" (ומפרש רש"י: מתייבש ומגליד בחשיפה לאור), ואילו שכבת זרע "דוחה מן האור" (כלומר, נספגת בבגד ואינה מגלידה). ביצעו ניסוי באור, והתבררה התרמית. שפטו את הרמאי בבית הדין, ונידון למלקות, וגבו ממנו את כתובתה של האישה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, גיטין נז ע"א; ביצה כ ע"א.
  2. ^ ביצה כ ע"א-ע"ב.
  3. ^ 3.0 3.1 בבא בתרא ג ע"ב - ד ע"א, ילקוט שמעוני נ"ך תתקיג.
  4. ^ ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עח. וראו תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א, עמוד א'-ב.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ו, עמוד ב'. בתרגום חופשי לעברית, על פי אחד הפירושים.
  6. ^ משנה, מסכת כריתות, פרק ו', משנה ג'.