משנת 1853 עבד אצל הוברט דולז, עורך דין בכיר ולשעבר נשיא בית הנבחרים של בלגיה, ובהמשך פתח משרד עצמאי, בו התמחה במשפט פיננסי. בעשרים השנים הבאות כתב מאמרים רבים בעיתונות, וכך נוצר לו מוניטין של מלומד בולט.
במהלך שנחשב מפתיע בזמנו, ויתר ברנארט על עבודתו כעורך דין, ונבחר לבית הנבחרים של בלגיה ב-1873, כנציג המפלגה הקתולית. הוא הפך לשר לענייני עבודות ציבוריות תחת ז'ול מאלו. במהלך תפקידו שיפר מאוד את מערכות הכבישים, הרכבות והתעלות, ופתח שירותי נמל חדשים באוסטנד ואנטוורפן. עם זאת, הוא נכשל בנסיונותיו להפסיק את העסקת הילדים במכרות במדינה. ב-1874 הפסיד ברנארט בבחירות לסנאט הבלגי, אך שלושה חודשים מאוחר יותר הוא זכה במושב בסנאט כנציג העיירה ת'יילט.
בשנת 1884 חזרה המפלגה הקתולית לשלטון אחרי 4 שנים, וברנארט קיבל את תפקיד שר החקלאות, התעשייה והעבודות הציבוריות. ארבעה חודשים מאוחר יותר, בחודש אוקטובר 1884, אחרי כמה התפטרויות מהממשלה, הטיל עליו לאופולד השני, מלך בלגיה, את ראשות הממשלה, תפקיד אותו מילא ברנארט עד חודש מרץ 1894.
כראש ממשלה ושר הכספים, ברנארט ייצב את המאזן התקציבי, הגן על השפה הפלמית, תרם לכינון "מדינת קונגו החופשית" בשליטת לאופולד השני מלך בלגיה בקונגו, יצר רפורמות חברתיות ומשפטיות במטרה להגן על רווחת הפועלים, חיזק ביצורים צבאיים במטרה להגן על הנייטרליות של בלגיה, קיבל את חוקת 1831 והכפיל פי 10 את כמות האזרחים בעלי זכות ההצבעה.
בשנת 1894 נפלה הממשלה בראשותו, לאחר שנכשל בהעברת שינוי חוקתי לגבי ייצוג יחסי בבחירות. ברנארט חזר לעבודתו כעורך דין בכיר, אך המשיך לסייע לממשלה. בשנים 1900–1895 הוא שימש כיועץ לשר החוץ וכנשיא בית הנבחרים. כפטרון של אמנות, שימש גם כראש הוועדה למוזיאונים ואמנות. במהלך תקופה זו הוא המשיך להיות חלק ממאמץ בינלאומי למיגור העבדות וליצירת התנגדות לניצול קונגו.