קרלוס פליפה חימנז בלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרלוס פליפה חמינז בלו

קרלוס פליפה חימנז בלו (Carlos Filipe Ximenes Belo), יליד 3 בפברואר 1948, כיהן כבישוף הכנסייה הקתולית של מזרח טימור. הוא זכה, ביחד עם חוזה רמוס הורטה, בפרס נובל לשלום בשנת 1996 על עבודתו "לקראת פתרון צודק ובדרכי שלום לסכסוך במזרח טימור" בזמן הכיבוש האינדונזי, מתום השלטון הקולוניאלי הפורטוגזי.

חייו המוקדמים וחינוכו הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרלוס פליפה היה הילד החמישי של הזוג פליפה, דומינגז-ואז וארמילינדה-בפטיסטה. קרלוס פליפה נולד למשפחת חקלאים בכפר וואלקמה השוכן בחוף הצפוני של מזרח טימור[1]. אביו, שהיה מורה, נפטר כשהוא היה בן שנתיים. בילדותו התחנך קרלוס פליפה בבתי ספר של הכנסייה הקתולית. את ההכשרה המעשית שלו ככומר עשה במזרח טימור ובמקאו בשנים 1974-1976, ובהמשך בפורטוגל וכן ברומא, שם הצטרף למסדר דון בוסקו הסלזיאני הפועל לרווחתם של ילדי עניים.קרלוס פליפה למד בהמשך פילוסופיה ותאולוגיה, בטרם הוסמך לכומר ב-1980[2]. בשובו למזרח טימור ככומר בעל הסמכה, ביולי 1981 הוא לימד באוניברסיטה הקתולית שם, ובהמשך אף ניהל את המוסד.

הנהגתו הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח טימור, השוכנת במחצית המזרחית של האי טימור, השתחררה ב-1975 משלטון קולוניאלי פורטוגזי, כמדינה קתולית (99% מהאוכלוסיה), השניה אחרי הפיליפינים באיזור. ואולם, 9 ימים אחרי הכרזת עצמאותה, השתלט צבא אינדונזיה על שטחה, כביכול מתוך היענות לבקשת חסות והגנה של המיעוט המוסלמי הזעיר; כעבור שנה מזרח טימור סופחה רשמית לאינדונזיה. האו"ם לא הכיר בסיפוח, והמשיך להתייחס למזרח טימור כאל טריטוריה פורטוגזית. בעקבות הסיפוח פרצה התקוממות עממית. אחת מצורות המחאה נגד הסיפוח הייתה המרת דת לנצרות קתולית כביטוי להתנגדות פוליטית לשלטון המוסלמי. השלטון האינדונזי דיכא את התקוממות באלימות תוך שימוש בעינויים, רצח כפריים, שריפת כפרים שלמים וגיוס כפוי של גברים לצבא האינדונזי. כנשיא האוניברסיטה הקתולית המקומית קרלוס פליפה חש היטב את הפגיעה הקשה בתושבים, אף שבתחילה הוא סרב לנקוט עמדה[3].

מינוי כבישוף והתנגדות לכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי התפטרות הבישוף מרתיניו דה קוסטה לופז (Martinho da Costa Lopes) מכהונתו ב-1983, קרלוס פליפה חימנז בלו מונה במקומו כנציג האפוסטולי וכראש הבישופות של דילי. הוא היה לראש הכנסייה של מזרח טימור, הכפוף ישירות לאפיפיור, והוכר כ"נונציו", "שליח של הכס הקדוש"[4]. עם כניסתו לתפקיד הוא החל להביע עמדה ברורה כנגד הכיבוש האינדונזי[5], ובהתחשב במעמדו הדתי הרם - הוא הפך במהרה לדובר העם במזרח טימור[2]. קרלוס פליפה העלה את תודעת העולם באשר למצב במזרח טימור [2] תוך גינוי הרדיפות האכזריות ומדיניות העושק של ממשלת אינדונזיה כלפי העם במזרח טימור. פעילותו לא הואטה למרות שפעמיים נעשו נסיונות לפגוע בו[4]. בין השאר הוא ארגן מספר מחאות שקטות ברחבי המדינה, סביב זיכויים של שני גנרלים באינדונזיה שהיו אחראים לפגיעה באזרחים במזרח טימור.[6]

בפברואר 1989 קרלוס פליפה שיגר קריאות עזרה לנשיא פורטוגל, לאפיפיור, למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון; באיגרות הוא קרא להתערבות בינלאומית דחופה בנעשה במזרח טימור, ולקיום משאל עם בחסות בינלאומית ביחס לעתיד המדינה. כדבריו, "[מזרח טימור] מתה כעם וכאומה"[5]. מפרסום מכתבו לאו"ם, באפריל של אותה שנה, הוא הפך לאויב מוצהר של אינדונזיה, ונפגעו הפריבילגיות מהן נהנה בעבר במעמדו הרם.

בנובמבר 1991 קרלוס פליפה העניק מקלט בביתו לצעירים שברחו מהטבח בדילי (הידוע גם כ"טבח סנטה קרוז"), שהותיר אחריו 271 הרוגים, 382 פצועים וכ- 250 נעדרים. הוא היה מהבודדים בעולם שזעק על אלימות המשטר האינדונזי במדינה. מאז הטבח, הוא היה במעקב צמוד של המשטרה החשאית האינדונזית, ולמרות זאת הוא הקים ועדה כנסייתית למעקב אחרי הפרת זכויות אדם, ותחנת רדיו עצמאית[5]. קרלוס פליפה גינה את הקהילה הבינלאומית על אי-ההתערבות במצב במזרח טימור.[3] ב-1996 פרסם מכתב פתוח לשלטונות האינדונזיים בו קרא להקטנת הנוכחות הצבאית במזרח טימור, ולעריכת משאל עם דמוקרטי להגדרה עצמית - או הבטחת מעמד טריטוריאלי מיוחד למזרח טימור[5].

בדצמבר 1996 הוענק לקרלוס פליפה חימנז בלו, ויחד איתו גם לז'וזה רמוס הורטה, פרס נובל לשלום . הם היו מועמדים לפרס גם בשנים 1994 ו-1995[5]. ועדת פרס נובל לשלום ציינה בהחלטתה כי בלו "במאמציו ליצור הסדר צודק המבוסס על הזכות של עמו להגדרה עצמית, הוא היה עיקבי בקריאתו לאי-אלימות ודיאלוג עם שלטונות אינדונזיה"[7]. שלטונות אינדונזיה גינו את ועדת הפרס על שבחרה לתת לקרלוס פליפה בלו ולהורטה את הפרס[5], מה שהוציא כ- 1,000 סטודנטים לצעדת תמיכה בבלו.

הלחץ הבינלאומי נשא בסופו פרי וכפה על ממשלת אינדונזיה לקיים משאל עם, ולהקים ועדת חקירה ממשלתית בנושא הפרת זכויות האדם במזרח טימור. שני אנשי צבא הועמדו למשפט צבאי אך קיבלו עונשים קלים בלבד. אינדונזיה הסכימה שפורטוגל תנהל את המשא ומתן[5] אך ימים לפני התאריך שנקבע הממשלה הפסיקה את ההכנות למשאל העם. קרלוס פליפה בלו ביקר בחריפות את ההתנהלות האינדונזית וב-1997 הוא נמלט ממזרח טימור לאחר נסיון התנקשות נוסף[3]. ב-1999 פעילים פרו אינדונזים פגעו בתומכי משאל העם, עשרות בני אדם נהרגו וביתו של הבישוף, שחזר בינתיים למקום, הותקף. קרלוס פליפה קרא להתקוממות, מה שהביא לנסיון נוסף לפגוע בו והוא נאלץ לשוב ולהימלט ממזרח טימור[5].

מזרח טימור קבלה לבסוף עצמאות ב- 20 במאי 2002. קרלוס פליפה בלו נקרא לחזור למדינה, ולהנהיגה. אולם, המאבק לעצמאות גבה ממנו מחיר אישי ובריאותו נפגעה. האפיפיור יוחנן פאולוס השני קיבל התפטרותו מכהונתו כבישוף מזרח טימור וכשליח האפיפיור, ב-26 בנובמבר 2002.

ב-1995 הוא זכה גם בפרס ג'ון המפרי על מלחמתו להשגת חופש וזכויות אדם, ומימוש הדמוקרטיה.

ב-2004 הוענק לו תואר ד"ר לשם כבוד, וב-2011 בלו קיבל את פרס אישיות של השנה באקדמיה למדעים של ליסבון.[4][8]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]