אל מנספלד
 | |
| אל מנספלד בזמן עבודתו | |
| לידה |
2 במרץ 1912 סנקט פטרבורג |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 2004 (בגיל 92) חיפה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי שדה יהושע (כפר סמיר)  |
| מקום לימודים |
בית הספר המיוחד לאדריכלות |
| תקופת הפעילות | 1935–2004 (כ־69 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| יצירות ידועות | מוזיאון ישראל |
| פרסים והוקרה | |
  | |
אלפרד (אל) מנספלד (Alfred (Al) Mansfeld; 2 במרץ 1912 – 15 במרץ 2004) היה מחשובי האדריכלים המודרניים בישראל. שותף עם האדריכל מוניו גיתאי-ויינרויב וחתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת תשכ"ב (1966), במשותף עם האדריכלית דורה גד, עבור תכנון מוזיאון ישראל.
מנספלד זכה בחייו בתחרויות ובפרסים, באזכורים באנציקלופדיות ובספרי אדריכלות ואמנות וכן בכתבי עת מקצועיים ישראלים ובינלאומיים, גם בזכות תכנון מוזיאון ישראל וגם בזכות עבודות אחרות בישראל ומחוצה לה. במקביל לעבודתו כאדריכל לימד עשרות שנים בפקולטה לאדריכלות בטכניון בה היה פרופסור מן המניין ודיקן הפקולטה.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנספלד נולד בסנקט פטרבורג ברוסיה, ועבר כילד עם משפחתו לברלין. הוא החל את לימודי האדריכלות בבית הספר הגבוה בשרלוטנבורג בברלין. ב-1933 סולק מהכיתה, יחד עם יהודים אחרים, ועבר לפריז, שם סיים את לימודיו בבית הספר המיוחד לאדריכלות בהצטיינות. בפריז היה מתלמידיו הבולטים של האדריכל הנודע אוגוסט פרה, אמן הבנייה המודרנית בבטון. מנספלד הצטיין גם בציור, רישום, עיצוב וגרפיקה, תחומים שלא זנח גם בהמשך, בנוסף למשיכתו העזה לצילום.
עם קבלת תואר ראשון בשנת 1935 הגיע לחופשת קיץ בתל אביב, שבה כבר התערו הוריו ואחיו הצעיר. הוא עבד ביריד המזרח ושם שוכנע על ידי אדריכל היריד אריה אלחנני לעלות ארצה ולסייע בבניין הארץ. ב-1936, לאחר שזכה בתחרות ארצית לתכנון כיכר מרכזית בנתניה, עבר לחיפה ועבד בשותפות במשך כעשרים שנה עם מוניו גיתאי-ויינרויב. ב-1959 ולאחר שהצעתו המשותפות עם דורה גד זכתה בתחרות לתכנון מוזיאון ישראל בירושלים, פתח משרד עצמאי ועבד בצמוד לאדריכלים דני חבקין, חיים קהת, מיקי מנספלד (בנו) ויהודית מנספלד. מנספלד ניהל את המשרד עד הגיעו לגיל גבורות ועם פרישתו נטלו את המושכות שותפיו: מיקי מנספלד בנו, וחיים קהת.
מנספלד נודע כאחד המורים המשפיעים ביותר על דורות של אדריכלים בישראל. הוא הרצה באוניברסיטאות ברחבי העולם על עבודתו ועל מחקריו (הידועים ביותר הם מחקריו על סטרוקטורליזם). ממסעותיו בעולם השאיר פנקסים רבים ובהם רישומי-עט ואלפי צילומים. מנספלד התקבל כחבר האקדמיה הגרמנית לאמנויות בברלין והאקדמיה הצרפתית לאדריכלות בפריז, והיה חבר פעיל באגודת האדריכלים הבינלאומית. נפטר בחיפה בשנת 2004, והשאיר אחריו אישה (בלה, כלכלנית), שני בנים (מיקי, אדריכל, ויואל, פרופ' לגאוגרפיה) וארבעה נכדים.
עבודותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוזיאון ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]את מוזיאון ישראל תכנן מנספלד יחד עם דורה גד, כבניין ״פתוח קצה״ בשיטת תכנון מקורית שפיתח ל"צמיחה, שינוי ואי ודאות". מנספלד ליווה עם גד את צמיחתו והתפתחותו של המוזיאון במשך 15 שנה ולאחר מכן 15 שנה נוספות לאחר פרישתה של גד מהפרויקט. במהלך העבודה על המוזיאון עבד עם איסמו נוגוצ'י על תכנון גן הפסלים, עם האדריכל הדני יורגן בו על ביתן ויסבורד וביתן המאה ועשרים, עם מתכנני היכל הספר בארטוס וקיזלר. הבניינים הראשונים של המוזיאון, גן הפסלים והיכל הספר, נחנכו בשנת 1965. התכנון המקורי של מנספלד וגד הקנה גם להם וגם למוזיאון הערכה עולמית, כיוון שהתכנון הוכיח שניתן לבנות בניין המתפתח בצמיחה אורגנית בהיקף ניכר ולאורך זמן. המוזיאון התפתח פי עשרה בשטחו הבנוי בין השנים 1965–1995, מבלי שחל שינוי בקונטור הכללי שלו, המזכיר כפר ים תיכוני המתפשט בטבעיות על גבעה. את ההשפעה של הבנייה המקומית המשתלבת בנוף ניתן לראות בטראסות ובנטיעת עצי זית בשטח גן הפסלים ע"ש בילי רוז שעיצב נוגוצ'י, כמו גם בבניה הנמוכה וה"אורגנית" של ביתני המוזיאון שאינה קוראת תיגר על קו הנוף אלא מלווה את ההר ומתאימה עצמה אליו. העתק של אחד מהרישומים הרבים שרשם מנספלד מהווה היום סמל של "קפה מנספלד", בית הקפה של המוזיאון. ליצירת אחידות ופשטות בהתפתחות המוזיאון יצר התכנון יחידה מבנית ריבועית ומודולרית הניתנת לשכפול, שמרכיבה את הביתנים השונים. יחידות היסוד של התכנון כוללות עמוד "פטריה" מרכזי הנושא את הגג במנותק מהקירות ומעניק לו מראה ״מרחף״, והוא מונצח בסמל המוזיאון, שעוצב על ידי המעצב הגרפי הנודע וילם סנדברג, האוצר הראשון של המוזיאון.
עבודות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים הראשונות לעבודתו תכנן עם ויינרויב מאות פרויקטים פרטיים וציבוריים, בהם המכון ההידראולי בטכניון ושיפוץ בית הכנסת הגדול בחיפה, עשרות בתים פרטיים, שיכונים ומפעלי תעשייה, וכן מבני ציבור ומגורים בקיבוצים רבים. הם תכננו, למשל, את בניין המינהלה והספרייה ב"יד ושם" ואת בניין "מייזר" ליהדות בגבעת רם בירושלים, את מוזיאון וילפריד לאמנות המזרח הרחוק בקיבוץ הזורע ואת בית ההסתדרות בחיפה וכן אנדרטאות לנופלים. אחד המבנים הידועים שלהם בחיפה הוא בלוק המגורים הגדול "רמת הדר" שתוכנן ב-1957 עבור משרד השיכון. לאחר סיום השותפות ב-1959 המשיך מנספלד את תכנון הבניין לבדו עבור החברה הפרטית "רסקו".
מלבד מוזיאון ישראל תכנן מנספלד יחד עם דורה גד את מוזיאון ישראל ואת עיצוב הפנים של ה"שלום", אוניית הדגל של "צים". את אוניות הנוסעים של "צים" שקדמו ל"שלום" תכנן יחד עם וינרויב וגד. בחיפה תכנן במשותף עם האדריכל דניאל חבקין את בניין האודיטוריום, וכן את מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית יחד עם האדריכל היפני יושימורה ג'ונזו (Yoshimura Junzo) את בית אבא חושי ואת בית הכנסת "בית אל", כולל עיצוב המנורה בכניסה. הוא תכנן רבות משכונות חיפה, נצרת, כרמיאל, ראש העין וכן מרכזי מסחר, מרכזי ספורט ונופש, גנים ובתי ספר ומרכזי פנאי ותרבות. בשנות ה-70 היה שותף עם האדריכל דניאל חבקין ויחד תכננו שורה ארוכה של עבודות. בין השאר תכננו חלק מהשכונת שער העלייה בחיפה (פרס ראשון בתחרות) וכן את ככר מאירהוף בקריית אליעזר, שבמרכזה פסל של בוקי שוורץ. מנספלד תכנן גם מעבדות מחקר, אוניברסיטאות, רבים ממבני בית החולים בנהריה, תחנות דלק (נווה שאנן בחיפה וגן פעמון הדרור בירושלים) ומבנים אחרים.
שתיים מעבודותיו, שלא יושמו אך התפרסמו בכל העולם, הן המוזוליאום ברנגון למייסד בורמה החופשית, אונג סן, והמרכז הבין-דתי לשלוש הדתות המונותאיסטיות למרגלות הר סיני שתכנן עבור נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשני המקרים הפרויקט בוטל בנסיבות טרגיות - מותם של המזמינים.
הכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנספלד היה חתן פרס רכטר על תכנון שכונת סטלה מאריס בחיפה[1], ופרס רטנר עבור תכנון האודיטוריום הרב תכליתי בחיפה. הוא נבחר ל"עמית כבוד" של מוזיאון ישראל, "יקיר העיר חיפה" ו"יקיר עמותת האדריכלים". בשנים 1964 – 1966 כיהן כיו"ר אגודת האינג'נרים והארכיטקטים בישראל, היה חבר אגודת האדריכלים הבינלאומית ופעיל בקבוצות עבודה ומחקר, בהן פרויקט "הביטאט" (1985). בשנת 1966 לאחר זכייתו בפרס ישראל עוטר במדליית כבוד לאדריכל זר מטעם איגוד האדריכלים הגרמני. בשנת 1999 יצא לאור בברלין ספר על חייו ועל עבודתו. תערוכות יחיד שלו הוצגו במוזיאון ישראל ובבית הספר לאדריכלות מק'גיל בטורונטו, בטכניון ובמוזיאוני חיפה. בשנת 2011 יצא בבריטניה ספר מחקרי על גלובליזם באמנות בעולם בו הוקדש פרק שלם לעבודתו של מנספלד.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
פנים ספינה בעיצוב אל מנספלד, מוניו גיתאי-ויינרויב ודורה גד -
אנדרטה בבית שאן לנופלים במערכות ישראל בתכנונו של אל מנספלד -
בלוק מגורים ברמת הדר בחיפה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אל מנספלד, דף שער בספרייה הלאומית
- פרטים על אל מנספלד בארכיון מוניו גיתאי-וינרויב, בספרייה הלאומית
- מידע על אל מנספלד בקטלוג הספרייה הלאומית
- אסתר זנדברג, אל מנספלד, 2004-1912, באתר הארץ, 17 במרץ 2004
- מאמר המביא את הצעתם של מנספלד וגיתאי-ויינראוב לתוכנית קריית הממשלה באתר הכנסת
- מיכאל יעקובסון: סקירה על הספרייה במוזיאון ישראל, באתר 'חלון אחורי', 19.7.13
- מיכאל יעקובסון: האנדרטה לנופלים בבקעת בית שאן, באתר 'חלון אחורי', 5.4.13
- מיכאל יעקבוסון: הווילה הנסתרת של מוזיאון ישראל, 27.10.2011, Xnet
- מיכאל יעקובסון, מוזיאון ישראל חוגג יובל: יצירת המופת שהפכה למרכז התרבותי של המדינה, באתר Xnet, 26 במרץ 2015
- מיכאל יעקובסון: סקירה על בלוק ה-T ברמת הדר בחיפה, באתר 'חלון אחורי', 20 באוקטובר 2015
- מיכאל יעקובסון: סקירה על בניין בית הכנסת המרכזי בשכונת הדר בחיפה, באתר 'חלון אחורי', 24 באוקטובר 2015
- מיכאל יעקובסון: סקירה מצולמת של מוזיאון וילפריד ישראל וחדר האוכל בקיבוץ הזורע, באתר 'חלון אחורי', 23 ביולי 2016
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בסניף הדואר בקרית טבעון, באתר 'חלון אחורי', 18 בנובמבר 2019
- מיכאל יעקובסון, מאוחר מדי, מעט מדי: בית אבא חושי בחיפה עבר שיפוץ מוצלח, אך חלקי בלבד, באתר Xnet, 12 בינואר 2020
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בבניין פלדמן בקמפוס גבעת רם בירושלים, באתר 'חלון אחורי', 28 באוגוסט 2021
- אתר הבית של משרד האדריכלות שייסד
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חגית פלג רותם, "החברה היא הלקוח הסופי של האדריכל", באתר גלובס, 21 במרץ 2004
| זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית | ||
|---|---|---|
| פיסול | זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008) | |
| ציור | יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008) | |
| ציור ופיסול | זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000) | |
| אדריכלות | דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013) | |
| עיצוב | יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007) | |
| תולדות האמנות | בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004) | |
| צילום | דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010) | |
| אמנות פלסטית | יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023) | |