היסטוריה של לוקסמבורג
ההיסטוריה של לוקסמבורג שזורה בהיסטוריה של המדינות, התושבים ושושלות-האצולה שמסביבה. במהלך השנים הלך שטחה של לוקסמבורג ונשחק, והבעלות עליה עברה מיד אל יד במקביל לעלייה בעצמאותה הפוליטית.
אף על פי שלפי מספר עדויות ההיסטוריה הלוקסמבורגית התחילה בזמן האימפריה הרומית,[1] מקובל (ראו גם פירוט) להתייחס לשנת 963 כנקודת ההתחלה שלה. בחמש מאות השנים שלאחר מכן עלה כוחו של בית לוקסמבורג, וחיסולו גרר את ביטול העצמאות של לוקסמבורג. לאחר תקופה קצרה של שלטון דוכסות בורגונדיה עברה לוקסמבורג לידיו של בית הבסבורג ב-1477.
לאחר מלחמת שמונים השנים הפכה לוקסמבורג לחלק מארצות השפלה הדרומיות בחזקת מלכי ספרד, וחזרו לחזקתה של שושלת הבסבורג האוסטרית ב-1713. לאחר הכיבוש בזמן המהפכה הצרפתית, ולפי חוזה פריז, הוענק ללוקסמבורג מעמד של דוכסות גדולה הנמצאת באוניה פרסונלית עם הולנד. לפי ההסכם חולקה לוקסמבורג, דבר שנעשה בעבר ב-1659 ופעם נוספת ב-1839. אף כי ההסכמים הללו גרמו להקטנת השטח של לוקסמבורג, הם חיזקו את מידת העצמאות שלה, עצמאות שקובעה לאחר משבר לוקסמבורג ב-1867.
בעשורים שלאחר מכן נכנסה לוקסמבורג למעגל ההשפעה של גרמניה, בייחוד לאחר שנפרדה מהולנד ב-1890. לוקסמבורג הייתה נתונה תחת שלטון כיבוש גרמני בין 1914 ל-1918 (מלחמת העולם הראשונה) ופעם נוספת בין 1940 ו-1944 (מלחמת העולם השנייה). החל מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה הפכה לוקסמבורג לאחת המדינות העשירות בעולם, כאשר היא נשענת על מערכת בנקאית מפותחת, יציבות פוליטית ואינטגרציה אירופית.
לוקסמבורג בימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 963 רכש הרוזן זיגפריד לבית ארדן שטח אדמה מאב-המנזר של מקסימינוס הקדוש בטריר. במרכזו של השטח היה מבצר הרוס, כנראה רומאי, שנקרא לוּקילינבּוּרהוּק (Lucilinburhuc, שפירושו, כנראה, "טירה קטנה"). זיגפריד הקים באותו מקום טירה חדשה בראש מצוק שנקרא מאוחר יותר "בּוֹק פִילס". הטירה חלשה על קטע של דרך רומית עתיקה המחברת בין ריימס, ארלון וטריר, ולכן היה במיקומה פוטנציאל להרוויח ממסחר ומהטלת אגרות מעבר. למרות הבנייה המחודשת, נראה שזיגפריד וצאצאיו לא התגוררו בה רוב הזמן. בבניית הטירה נהוג לראות את ראשית ההיסטוריה של לוקסמבורג כישות מוגדרת.
בשנים הבאות, התפתחה סביב הטירה החדשה עיר קטנה ושוק. התושבים הראשונים היו כנראה משרתיו של הרוזן זיגפריד וסגל כנסיית מיכאל הקדוש. עד מהרה זכה היישוב לתוספת הגנה בדמות חומה עירונית חלקית וחפיר.
נוסף לעיירה ליד בוק פילס והדרך הרומית, נוסד יישוב אחר בעמק הנחל אָלְזֶט (כיום רובע גְרוּנְד). ב-1083 כבר היו בעיר התחתית שתי כנסיות ושני גשרים מעל הנחלים אלזט ופטרוס. תושבי המקום התפרנסו, בין השאר, מדיג, אפייה וטחינת קמח. באותה שנה יסד הרוזן קונרד מנזר בנדיקטיני בשם אַלְטמִינְסְטֶר (Altmünster, כלומר "מנזר ישן") על גבעה מאחורי טירת לוקסמבורג.
היינריך השלישי היה הרוזן הראשון שעליו ידוע כי מקום מגוריו הקבוע היה טירת לוקסמבורג. במסמך משנת 1089 הוא מופיע כ-comes Henricus de Lutzeleburg (לטינית: הרוזן הנריקוס איש לוּצֶלֶבּוּרִג), והוא הראשון המופיע בתואר זה בכתובים.
העיר התפתחה בהדרגה סביב מבצר זה, והיא הפכה למרכז קטן אך חשוב של מדינה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה לצרפת, גרמניה והולנד. מבצר לוקסמבורג הורחב וחוזק בהדרגה לאורך השנים על ידי שורה של בעלים, ובהם בית בורבון, בית הבסבורג ובית הוהנצולרן, שהפכו אותו לאחד המבצרים החזקים ביותר באירופה. ההגנות המרתיעות שלו והמיקום האסטרטגי גרמו לכך שיוצמד לו הכינוי "גיברלטר של הצפון".
השושלת הלוקסמבורגית הניבה כמה קיסרים של האימפריה הרומית הקדושה, מלכי בוהמיה וארכיבישופים של טריר ומיינץ. בין ימי הביניים לרנסאנס מופיעות בכתובים גרסאות רבות לשם "לוקסמבורג"; בין השמות ניתן למצוא את לוקילינבורהוק, לוצבורג, לוצלבורג, לוקסלמבורק וליכטבורג (פירוש המילה הלטינית lux הוא "אור", בגרמנית "ליכט").
רוזנות לוקסמבורג נשארה פייף עצמאי של האימפריה הרומית הקדושה עד 1354, אז העלה אותה קרל הרביעי למדרגת דוכסות עבור אחיו ונצ'סלאוס. דוכסות לוקסמבורג נוצרה ב-1353 באמצעות איחוד רוזנות לוקסמבורג, מרקיזות ארלון, רוזנויות דירבואי ולרוש וכן מחוזות תיונוויל, ביטבורג ומארוויל. ניתן לכלול בחישוב זה גם את רוזנות ויאנדן, שכן היא הייתה וסאלית של רוזני ודוכסי לוקסמבורג מאז שנת 1264.
באותה תקופה החזיקה משפחת לוקסמבורג גם בכתר של בוהמיה, אולם הדוכסות נשלטה כרכוש הניתן מטעם המלך לשם תמיכה באחד מבני המשפחה המלכותית על ידי ענף אחר של המשפחה. בשנת 1437 לא נותרו יותר זכרים במשפחת לוקסמבורג שיכלו לרשת את הכתר. באותה תקופה השתייכו הדוכסות והטירה לנסיכה הבוהמית אליזבת מלוקסמבורג, נכדתו של קרל הרביעי; קרל היה חשוך-ילדים, ולכן כרת ברית ב-1440 עם שכנה החזק של הדוכסית, פיליפ השני, דוכס בורגונדיה, כדי שיירש את הדוכסות וינהל אותה אחרי מותה של אליזבת. פיליפ לא המתין למותה של אליזבת, אלא הגלה אותה ב-1443. יורשי בית לוקסמבורג לא היו מרוצים מסידור זה, ולאורך השנים ניסו מספר פעמים לטעון לכתר הדוכסות: הנסיך ההבסבורגי לדיסלאוס (מת ב-1457) החזיק בתואר במהלך שנות ה-50 של המאה ה-15, ולאחר מותו החזיק בתואר (או לפחות טען שהוא מחזיק בתואר) אחיינו וילהלם מתורינגיה (1425 – 1482) החל מ-1457 ועד 1469. אליזבת, נסיכת אוסטריה, היורשת היחידה לבית לוקסמבורג, ויתרה רשמית על תוארה ב-1467 כשהבינה שאין סיכוי לשמור על הדוכסות מפני שאיפות ההתרחבות של דוכסות בורגונדיה החזקה.
לאחר שנכבשה על ידי פיליפ השלישי ב-1443 הפכה הדוכסות לאחד משבעה-עשר המחוזות שהרכיבו את ארצות השפלה הבורגונדיות. עם נישואיה ב-1477 של מארי, דוכסית בורגונדיה, עברו שבעה-עשר המחוזות, כולל לוקסמבורג, לשלטון בית הבסבורג, שבאותה תקופה עמד בראשו בעלה מקסימיליאן, ומאוחר יותר בנם "פליפה היפה".
שלטון בית הבסבורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים הללו דרשו שליטי ברנדנבורג, שמאוחר יותר הפכו למלכי פרוסיה, לקבל את חלקם בירושה הלוקסמבורגית כיוון שהיו צאצאים של וילהלם מתורינגיה ואנה מבוהמיה, שהיו הזוג הדוכסי השנוי במחלוקת ששלט בלוקסמבורג בשנות ה-60 של המאה ה-15 – אנה הייתה הבת הבכורה של יורשת העצר הלוקסמבורגית האחרונה. החל מ-1609 שליטי ברנדנבורג שלטו גם בדוכסות קלפה (Kleve) שהייתה סמוכה ללוקסמבורג וממנה נוצר בסופו של דבר מחוז ריינלנד בממלכת פרוסיה. התביעות של ברנדנבורג באו לידי ביטוי ב-1813 כאשר מספר מחוזות של לוקסמבורג אוחדו עם פרוסיה.
הראשון מבית הוהנצולרן שטען להיותו צאצא של אנה ואחותה הקטנה אליזבת היה יוהאן גאורג, הנסיך הבוחר מברנדנבורג (1525 – 1598), שסבתו מצד אמו הייתה ברברה מפולין (בתה של אליזבת). בשלהי המאה ה-18 נכנסה גם שושלת אורנז' הצעירה יותר (הנסיכים ששלטו באוליגרכיה ההולנדית הסמוכה) לקשרי משפחה עם בית ברנדנבורג.
ב-1598 הוריש פליפה השני, מלך ספרד את לוקסמבורג וארצות השפלה האחרות לבתו איזבלה קלרה אאוחניה ובעלה אלברכט השביעי, שהיה היורש וצאצא של אליזבת מלכת פולין, נכדתו הצעירה ביותר של זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. באופן זה חזרה לוקסמבורג לידיהם של יורשי שושלת לוקסמבורג הישנה – לפחות אלה מהענף של אליזבת. ארצות השפלה היו ישות פוליטית נפרדת במהלך שנות שלטונם של אלברכט ואיזבלה. לאחר מותו של אלברכט ב-1621 ללא ילדים עברה לוקסמבורג לידיו של אחיינו ויורשו פליפה הרביעי, שהיה בעל זכות הירושה של אליזבת מפולין באמצעות סבתו אנה מאוסטריה, מלכת ספרד, שהייתה אחותו של אלברכט.
ב-1684 פלש ללוקסמבורג לואי ה-14, מלך צרפת, פעולה שגרמה לדאגה רבה בקרב שכנותיה של צרפת והובילה ליצירת הברית הגדולה ב-1686. במלחמה שפרצה לאחר מכן נאלצה צרפת לסגת מהדוכסות, שהוחזרה לבית הבסבורג לפי תנאי הסכם רייסווייק ב-1697. בתקופת השלטון הצרפתי חוזקו ההגנות של המבצר על ידי המרקיז דה וובאן. לואי (1710 – 1774), נינו של המלך הצרפתי, היה החל מ-1712 היורש העיקרי של אלברכט השביעי ובנוסף הוא היה צאצא של אנה מבוהמיה ווילהלם מתורינגיה, כך שזכאותו נבעה מהיותו נצר של סבתא-רבתא-רבתא-רבתא מצד אמו. לואי היה הראשון שטען לכתר בלוקסמבורג והיה צאצא של שתי האחיות, בנותיה של הקיסרית הלוקסמבורגית האחרונה אליזבת השנייה מבוהמיה.
שלטונו של בית הבסבורג אושרר ב-1715, ולוקסמבורג שולבה בארצות השפלה הדרומיות. יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ויורשו הקיסר קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה היו צאצאים של אנה ווילהלם בנוסף להיותם צאצאים של המלכים הספרדיים שירשו את אלברכט ה-7, כך שזכאותם לכתר נבעה מצד אמם. קרל היה השליט הראשון של לוקסמבורג שהיא צאצא של שתי בנותיה של אליזבת השנייה מבוהמיה.
השליטים האוסטריים היו מוכנים לתת את לוקסמבורג וטריטוריות אחרות בארצות השפלה כאשר מטרתם הייתה לשפר ולהגדיל את בסיס הכוח שלהם, שמרכזו הגאוגרפי היה בעיר וינה. באופן זה, הבווארים יכלו להשתלט על לוקסמבורג אך דבר זה לא יצא לפועל. הקיסר יוזף השני עשה צעד ראשוני על מנת להכתיר כדוכס לוקסמבורג ומלך ארצות השפלה את שכנו קרל תאודור, הנסיך הבוחר מפפאלץ, בתמורה לרכושו בבוואריה ופרנקוניה. אולם, תוכנית זאת בוטלה בסופו של דבר. קרל תאודור, שבאופן זה היה הופך לדוכס מלוקסמבורג, היה צאצא צעיר מבחינה גנאלוגית של אנה ואליזבת, אך לא יורש ישיר שלהן.
מצב זה בא אל קיצו ב-1790, כשמהפכנים צרפתיים כבשו את המדינה וסיפחו אותה למחוז פורה (צרפתית: Forêts)[2]. לוקסמבורג נותרה בדרך זו או אחרת תחת שלטון צרפתי עד קונגרס וינה ב-1815, אז הוחלט שהדוכסות תהפוך לדוכסות גדולה, שבראשה יעמוד כדוכס גדול וילם הראשון, מלך הולנד, באוניה פרסונלית עם הממלכה המאוחדת של הולנד. לוקסמבורג היא דוכסות גדולה גם בימינו, אף כי האוניה הפרסונלית עם הולנד בוטלה ב-1890, עם מותו של מלך הולנד האחרון ממין זכר, כיוון שחוקי הירושה הלוקסמבורגיים (הנגזרים מהחוק הסאלי) אינם מאפשרים לאישה להיות הדוכסית-הגדולה.
לקראת עצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוקסמבורג נותרה תחת שלטון צרפתי עד לתבוסתו של נפוליאון בונפרטה ב-1815, כאשר קונגרס וינה העניק אוטונומיה רשמית ללוקסמבורג. הפרוסים הצליחו כבר ב-1813 לכבוש חלקים מלוקסמבורג על מנת לחזק את דוכסות יוליץ' שהייתה נתונה לשליטתם. הבורבונים מצרפת טענו בתוקף כי לוקסמבורג שייכת להם, ומצד שני קיסר אוסטריה שלט בדוכסות עד שהכוחות המהפכניים צירפו אותה לרפובליקה הצרפתית (ישנה טענה כי הקיסר לא היה מעוניין לשלוט בלוקסמבורג וארצות השפלה וכן שהוא גילה עניין רב בבלקן). מלך פרוסיה טען כי הוא היורש הראשי של אנה. טענה נוספת לירושה הייתה של וילם הראשון, מלך הולנד ששלט בהן בתקופה זו, ושאמו ואשתו היו צאצאיות של משפחת המלוכה הפרוסית כך שהן היו גם צאצאיות של היורשת הלוקסמבורגית האחרונה. פרוסיה ואורנז'-נסאו סיכמו ביניהן על העסקה הבאה: פרוסיה תקבל אדמות שהיו שייכות לה בעבר בנאסאו שבגרמניה המרכזית (דילנברג, דיטץ, סייגן, האדאמאר וביילסטיין); נסיך אורנז' יקבל את לוקסמבורג.
לוקסמבורג, שגודלה הצטמק בעקבות פעולותיהם של היורשים הצרפתיים והפרוסיים הורחבה בדרך אחרת על ידי כך שהועלתה למעמד של דוכסות גדולה והושמה תחת שלטונו של ויליאם הראשון מארצות השפלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבדוכסות שלט מונרך שלא הייתה לו זכות טיעון לירושה של השליטים מימי הביניים. אולם, החשיבות הצבאית של לוקסמבורג עבור פרוסיה מנעה ממנה להפוך לחלק של הממלכה ההולנדית. המבצר, שהיה מקום המושב העתיק של הלוקסמבורגים, נכבש על ידי כוחות צבא פרוסיים בעקבות תבוסת נפוליאון, ולוקסמבורג התקבלה כחברה בקונפדרציה הגרמנית כאשר פרוסיה אחראית על הגנתה.
ביולי 1819 ביקר בלוקסמבורג נורוויץ' דאף שהיה קצין בצי המלכותי. דאף כתב ביומנו:
לוקסמבורג נחשבת לאחד מהמערכים המבוצרים החזקים ביותר באירופה, ו... נראה שאכן זה כך. היא נמצאת בהולנד [3] אבל בגלל הסכם היא יש בה חיל מצב פרוסי המונה 5,000 חיילים הכפופים לנסיך הסן. הממשלה האזרחית סרה למרות ההולנדים ואחראית על גביית המסים. העיר איננה גדולה במיוחד אך הרחובות נקיים ורחבים מאשר (בתוך) הערים הצרפתיות והבתים הם טובים... (אני) שהיתי בבית המרחץ הזול ביותר שאי פעם ביקרתי בו בימי חיי. המחיר היה פרנק אחד.
רוב האוכלוסייה הלוקסמבורגית הצטרפה למהפכה הבלגית נגד השלטון ההולנדי. מלבד המבצר והאזור שמסביבו, לוקסמבורג נחשבה כפרובינציה של המדינה הבלגית החדשה בין 1830 ל-1839. לפי הסכם לונדון ב-1839 המעמד של הדוכסות הגדולה אושר כמדינה ריבונית תחת שלטונו של מלך הולנד. לאחר מכן, החלק דובר הצרפתית של הדוכסות הועבר לבלגיה תחת השם פרובינציית לוקסמבורג. אובדן שטח זה הותיר את לוקסמבורג כמדינה גרמנית במהותה, למרות שהשפעתה של התרבות הצרפתית נותרה חזקה. אובדן השווקים הבלגיים גרם לבעיות כלכליות במדינה. מתוך הכרה בבעיות, הדוכס הגדול שילב את לוקסמבורג לתוך איחוד המכס הגרמני ב-1842[4]. למרות זאת, לוקסמבורג עדיין הייתה מדינה חקלאית לא מפותחת במשך רוב המאה. כתוצאה מכך כחמישית מתושביה היגרו לארצות הברית בין 1841 ל-1891.
רק ב-1867 אושררה עצמאותה של לוקסמבורג, וזאת לאחר תקופה של אי שקט שבה נשקלה האפשרות לספח אותה לבלגיה, גרמניה או צרפת. בעקבות משבר לוקסמבורג ב-1867 כמעט ופרצה מלחמה בין צרפת ופרוסיה על המעמד של לוקסמבורג. נושא זה נפתר בהסכם לונדון שהבטיח את עצמאותה הקבועה ואת הנייטרליות של לוקסמבורג. קירות המבצר הופלו וחיל המצב הפרוסי נסוג מהמדינה.
במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 ביקרו בלוקסמבורג כמה מבקרים מפורסמים ובהם המשורר הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה, הסופרים הצרפתיים אמיל זולא וויקטור הוגו, המלחין פרנץ ליסט והצייר האנגלי ויליאם טרנר.
ההיפרדות ומלחמות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוקסמבורג נותרה תחת שלטונם של מלכי ארצות השפלה עד מותו של וילם השלישי, מלך הולנד ב-1890, כאשר מכיוון שלא היה לו בן, הדוכסות הגדולה עברה לבית נסאו-ויילבורג בעקבות התנאים של הסכם הירושה של נסאו מ-1783. בכך נפרדה לוקסמבורג מהולנד בה ירשה בתו של וילם השלישי את כסאו[5].
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מחלקה של הארמייה הרביעית של גרמניה כבשה את לוקסמבורג כדי לשמור על מסילות הברזל[6]. לוקסמבורג נשלטה על ידי גרמניה במהלך כל המלחמה, אך הממשלה ומארי אדלייד, הדוכסית הגדולה הורשו להישאר במשרתם לאורך תקופת הכיבוש (שהסתיימה ב-1918), מה שגרר טענות צרפתיות בדבר שיתוף פעולה עם הגרמנים. לוקסמבורג שוחררה על ידי חיילים אמריקניים וצרפתיים. שתי דיוויזיות אמריקניות הוצבו במדינה בשנים שלאחר המלחמה. בוועידת השלום בפריז נדחתה טענתה של בלגיה לבעלות על לוקסמבורג ועצמאותה של המדינה אושררה מחדש.
ב-1930 התדרדר המצב הפנימי בלוקסמבורג, כיוון שהפוליטיקה הפנימית הושפעה מאוד ממפלגות אירופיות ימניות ושמאליות. הממשלה ניסתה לפעול נגד המתיחות שהונהגה על ידי הקומוניסטים באזורי התעשייה ודגלה במדיניות ידידותית כלפי גרמניה הנאצית, מדיניות שזכתה לגינויים חריפים. הניסיונות לדיכוי המתיחות הגיעו לשיאם בחוק המחסום שהיה ניסיון להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית הלוקסמבורגית. החוק לא התקבל לאחר משאל עם שנערך ב-1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה הממשלה והמונרכיה הלוקסמבורגית יצאו לגלות לאחר הפלישה הגרמנית ב-10 במאי 1940, למרות שחיילים גרמניים כבשו את העיר לוקסמבורג במהלך הלילה של ה-9 במאי. במשך המלחמה, שארלוט, הדוכסית הגדולה של לוקסמבורג שידרה ללוקסמבורג באמצעות ה-BBC על מנת להעניק תקווה לתושבים. המדינה הייתה תחת כיבוש צבאי עד אוגוסט 1942, כאשר היא סופחה באופן רשמי לרייך השלישי כחלק מהגאו מוסלנד.
הלוקסמבורגים הוכרזו כאזרחים גרמנים ו-13,000 מתוכם נקראו לשירות צבאי. 2,848 לוקסמבורגים נהרגו בשורות הצבא הגרמני במהלך המלחמה. האמצעים שננקטו על מנת לדכא את האופוזיציה הלוקסמבורגית נתקלו בהתחלה בהתנגדות קלה כגון סירוב לדבר גרמנית. כיוון שהדיבור בצרפתית נאסר, לוקסמבורגים רבים "החיו" מחדש מילים לוקסמבורגיות ישנות, דבר שהוביל לתחייה מחודשת של השפה. אמצעי דיכוי אחרים כללו הגליה, עבודת כפייה, גיוס בכפייה, ובאופן יותר דרסטי גירוש למחנות ריכוז והוצאות להורג.
האמצעי האחרון יושם לאחר שביתה כללית בין ה-1 בספטמבר ל-3 בספטמבר 1942. השביתה שיתקה את המנהלה, חקלאות, תעשייה וחינוך והיא החלה כתגובה להכרזה של השלטון הגרמני ב-30 באוגוסט 1942 על גיוס כפוי. השביתה דוכאה באלימות: 21 שובתים הוצאו להורג ומאות גורשו למחנות הריכוז. המנהל האזרחי של לוקסמבורג באותה תקופה, הגאולייטר גוסטב סימון, הכריז שהגיוס נחוץ על מנת לספק תמיכה למאמץ המלחמה הגרמני. השביתה הייתה אחת מבין שתי השביתות הגדולות היחידות שנערכו נגד מכונת המלחמה הגרמנית במערב אירופה.
כוחות צבא אמריקניים שחררו את רוב המדינה בספטמבר 1944, למרות שהם נאלצו לסגת לתקופה קצרה במהלך קרב הארדנים, שבמהלכו נכבש למשך כמה שבועות רוב החלק הצפוני של לוקסמבורג על ידי חיילים גרמנים. הגרמנים גורשו בסופו של דבר בינואר 1945. בסופו של דבר איבדו את חייהם במהלך המלחמה 5,259 לוקסמבורגים.
היסטוריה מודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם השנייה נטשה לוקסמבורג את גישת הנייטרליות הפוליטית כאשר היא הפכה לאחת מהחברות המייסדות של נאט"ו (1949) והאו"ם. לוקסמבורג חתמה על הסכם רומא ב-1957, והקימה איחוד מוניטרי עם בלגיה והולנד (הבנלוקס).
לוקסמבורג נחשבת לאחד מתומכות האיחוד האירופי לפי המסורת של רובר שומאן. ב-1957 היא הפכה לאחת משש המדינות המייסדות של הקהילייה האירופית (שמאוחר יותר הפכה לאיחוד האירופי) וב-1999 היא הצטרפה למדינות המשתמשות באירו.
ב-1985 המדינה סבלה משורת פיצוצים שכוונו בעיקר נגד עמודי חשמל ומתקנים אחרים.
ב-1995 כיהן ז'אק סאנטה הלוקסמבורגי כנשיא הנציבות האירופית, אך הוא נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהועלו נגדו האשמות בשחיתות.
ב-24 בספטמבר 1999 הודיע ראש הממשלה יונקר כי הדוכס הגדול ז'אן (שירש את אמו, הדוכסית הגדולה שארלוט, ב-12 בנובמבר 1964) מוותר על כתרו החל מה-7 באוקטובר 2000 לטובת הנסיך אנרי. אנרי קיבל את מעמד "יורשו של הדוכס הגדול" ב-4 במרץ 1998. לאחר שז'אן פרש מתפקידו בשנת 2000, קיבל אנרי את סמכויותיו השלטוניות. יורש העצר הוא בנו הבכור של אנרי, גיום, נסיך הכתר של לוקסמבורג.
ב-10 ביולי 2005 אושרה במדינה החוקה האירופית ברוב של 56.52% לאחר שראש הממשלה יונקר איים להתפטר אם ההצעה לא תעבור.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ההגירה מלוקסמבורג במאה ה-19 - אתר המנסה לספק סיבות העונות על השאלה מדוע אנשים עזבו את לוקסמבורג במהלך המאה ה-19
- היסטוריה של לוקסמבורג: מסמכים עיקריים
- היסטוריה של לוקסמבורג – ההיסטוריה משנת 53 לפנה"ס ועד היום
- מפה של לוקסמבורג בשנת 1789
- המוזיאון הלאומי להיסטוריה צבאית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוליוס קיסר התייחס לטריטוריה שבה נמצאת לוקסמבורג המודרנית בספרו "פרשנות על המלחמה הגאלית" [1]. ראו גם באתר האנציקלופדיה הקתולית [2]
- ^ המשמעות המילולית היא "יערות", כשהכוונה היא לארדנים.
- ^ קיצור עבור האנגלים באותה תקופה לארצות השפלה
- ^ גוף שהוקם בין חלק ממדינות הקונפדרציה הגרמנית כדי לעקוף את הבעיה שיצרו מחסומי המכס הפנימיים
- ^ הליכות עולם, המליץ, 15 באוקטובר 1890
- ^ ההתנגשיות הראשונות בין גרמניה וצרפת, מוריה, 4 באוגוסט 1914
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
