היסטוריה של קרואטיה
ההיסטוריה של קרואטיה כמדינה החלה במאה השביעית לספירה, אם כי התיישבות אנושית שם החלה עוד בתקופת האבן. תחילה היו בקרואטיה שתי דוכסויות, אשר התאחדו לאחת בשנת 925; בשנת 1102, אוחדה קרואטיה עם הונגריה ולא הצליחה להתנתק ממנה עד מלחמת העולם הראשונה. היא הייתה למדינה עצמאית בזמן קצר עד אשר אוחדה עם ממלכת יוגוסלביה ב-1918. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה קרואטיה פעם נוספת מדינה עצמאית, אך הפעם עם שלטון פשיסטי גזעני שנשלט בידי גרמניה הנאצית. ב-1945 אוחדה קרואטיה פעם נוספת עם יוגוסלביה, ולאחר מלחמת עצמאות בין 1991 ל-1995, קיבלה קרואטיה עצמאות והיא הפכה למדינה עצמאית דמוקרטית.
קרואטיה לפני בוא הקרואטים (300,000 לפנה"ס – 620 לספירה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרהיסטוריה (300,000–500 לפנה"ס)
[עריכת קוד מקור | עריכה]השרידים הקדומים ביותר להתיישבות אנושית מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התיכונה (תקופת האבן הקדומה), וניאנדרתלים כנראה חיו באזור זגוריה שבצפון קרואטיה. עצמות קבורות נמצאו בגבעה ליד העיר הקרואטית קראפינה, ועל כן נקראו האנשים שחיו שם "האדם הקראפיני" (Homo krapiniensis).
בתקופה הנאוליתית הקדומה (תקופת האבן החדשה), תרבויות ראשוניות הופיעו והתיישבו לאורך הנהרות הגדולים של קרואטיה, בעיקר הדנובה. התגלו שרידים של תרבות באי האדריאטי הנידח חבאר (Hvar), שהפתיעו את החוקרים בשל התפתחותה של תרבות במקום זנוח וקשה למחיה שכזה.
בתקופת הברזל הופיעו בקרואטיה שתי תרבויות חדשות שהחליפו את אלה שקדמו להם. אלה היו בעצם מעין קדם-תרבויות לאלו שהיו מאוחר יותר, האילירית והקלטית.
תחילת ההיסטוריה הכתובה (500–168 לפנה"ס)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף המאה ה-6 לפנה"ס, ישבו שבטים אילירים בכל תחומי קרואטיה ומחוצה לה, והארץ נקראה על שמם, איליריה. רובם היו משבט הדלמטים (Dalmatae), שמאוחר יותר אכלסו את כל מערב הבלקן. הם דברו אילירית, ענף קדום מהממשפחת השפות ההודו-אירופיות. כמו כן ישבו באיליריה שבטים נוספים שמוצאם איננו ידוע.
במאה ה-4 לפנה"ס יושבו החלקים הצפונים של קרואטיה של ימינו בידי שבט הסקורדיסקים (Scordisci) הקלטי. סביר להניח ששבטים קלטים נוספים ישבו באזור, אך אלו התבוללו עם האילירים. האיים האדריאטים הפכו למושבות יווניות, החל מבערך אותה תקופה.
העמים הללו התלכדו למדינה ריבונית עד הכיבוש הרומי ב-168 לפנה"ס.
התקופה הרומית (168 לפנה"ס – 476 לספירה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 168 לפנה"ס ניצח הצבא הרומי את גנטיוס, המלך האילירי האחרון, ובשנת 129 לפנה"ס ייסדה בדרום איליריה פרובינקיה רומית כשהצפון נותר "פראי" ואוכלס בשבטים אילירים.
בשנת 35 לפנה"ס החל אוקטביאנוס להילחם בשבטים האילירים של האזור, בין השאר נגד הפאנונים (Pannonii), שבטים אילירים שישבו באזור שיקרא מאוחר יותר פאנוניה, במה שנקרא המלחמות הפאנוניות (Bellum Pannonicum). ככה התפשט השלטון והתרבות הרומית לאזור וצפון איליריה הפך גם הוא לרומי. בין שנת 32 לפנה"ס ל-27 לפנה"ס (מסמך שנכתב בשנה זו בנושא היווסדותו של ישוב חדש ב"מחוז איליריקום") אוחד הפרובינקיה הישנה עם צפון איליריה.
בשנת 6 השבטים הפאנונים והדלמטים מרדו באימפריה הרומית במה שנקרא "מרד באטו" (Bellum Batoniancum) שנמשך שלוש שנים, עד שנת 9 (מלומדים רבים טוענים כי מרד זה התרחש דווקא בתקופה של טיבריוס, עשר עד עשרים שנה מאוחר יותר). המרד דוכא בידי הרומאים, שהחליטו לאור המרד לפצל את איליריקום לשתי פרובינקיות: דלמטיה בדרום, ופאנוניה בצפון.
השם המשיך להיות שמו של האזור כולו, וכך קרא דיוקלטיאנוס לאחת מארבע הפרפקטורות (Præfectura). פרפקטורת איליריקום כללה את כל הבלקן חוץ מתרקיה ואת פאנוניה. דיוקלטיאנוס בעצמו נולד שם.
לאזור איליריה הייתה חשיבות גדולה לרומאים: היו בו מספר נמלים גדולים, מכרות זהב, ושם מתחילה אחת מדרכים הגדולות של רומא, המסתיימת בקונסטנטינופול.
ב-4 בספטמבר 476, רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית, הוגלה בידי המלך הגרמאני אודואקר, וזהו התאריך המקובל לסופה של האימפריה הרומית. איליריקום המשיכה להתקיים זמן קצר כמחוז רומי מעורער.
סוף העת העתיקה (476–620)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 480 אודואקר כבש את דלמטיה, וזו נשארה תחת שליטה גותית (ההונים שלטו בה זמן קצר) עד שהמצביא הביזנטי מונדוס (Mundus) כבש אותה מידי יורשיו של תאודריק הגדול (באופן מקביל יוסטיניאנוס הראשון הורה לבליסאריוס לפלוש לאיטליה), בשנת 535.
האוכלוסייה הרומאית נשארה עוד מנפילת האימפריה הרומית, אך בגלל נדידת העמים, הם נדחקו אל עבר ערי החוף. במאה ה-7 שבטים סלאבים הופיעו לראשונה בדלמטיה, לאחר שקיבלו אישור להתיישב שם בידי הקיסר הביזנטי הרקליוס כדי שיעמדו מול האיום הברברי מצפון. אלו חיו בצפון דלמטיה, בעוד שבדרום חיו אילירים רומאנים. בסוף אותה מאה, הופיעו הקרואטים בדלמטיה.
קרואטיה בימי-הביניים (620–1102)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגירת הקרואטים (600–620)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדיקות DNA מראות כי מקורם של הקרואטים במרכז אסיה לפני 10,000 שנה בערך. הפעם הראשונה ששמם הועלה על הכתב, היה בממצא ארכאולוגי בחצי האי קרים. באבן, שנקראה "אבן טנאיס" על שם האתר שבו היא נמצאה, כתובה המילה כורואתוס. האבן תוארכה לשנת 200 לפנה"ס בערך. האבן שמורה במוזאון הארכאולוגי, בסנקט פטרבורג, רוסיה.
אין שום ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה על הנושא. במקום זאת, ההיסטוריונים סומכים על ממצאים כתובים כמה מאות לאחר מכן, אף על פי שסביר להניח שהם מבוססים על סיפורי עם. נראה שמקורם של הקרואטים המודרניים בפולין של היום או מערב אוקראינה. על פי מקורות כתובים מעטים מהמאה ה-10, ישבו הקרואטים בגליציה ובמישור הפאנוני (אזור הונגריה של ימינו). כאמור, הם הוזמנו במאה השביעית לשבת בדלמטיה על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס כדי שילחמו בברברים שאיימו לפלוש לאימפריה.
באחד המקורות הללו נאמרים דברים שונים: כי הקרואטים לא הוזמנו בידי הרקליוס, אלא הובסו בידי הברברים ויישבו מרצונם החופשי במזרח קרואטיה. מקור זה נכתב במאה ה-13, 600 שנה לאחר הגירת הקרואטים.
התנצרות הקרואטים והתקופה הקארולינגית (620–925)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנצרות הקרואטים החלה זמן קצר לאחר בואם במאה השביעית. השבטים הקרואטים התארגנו לשתי דוכסויות: דוכסות פאנוניה בצפון ודוכסות דלמטיה בדרום, בדומה לפרובינקיות הרומיות, אם כי עם גבולות שונים. בשנת 640 שלח האפיפיור יוחנן הרביעי לשם כומר כדי שישלם כופר לשחרור אסירים ולחילוץ שרידים של קדושים מעונים. זו ועוד מיקומם בקרבת הערים הרומיות העתיקות הביאו את הנצרות על הקרואטים מהר יחסית. ההתנצרות הושלמה במאה ה-9.
הקרואטים בראשית ימי הביניים התמקמו בין ארבע ישויות גדולות: האימפריה הביזנטית, שחפצה בשליטה על האיים האדריאטים וערי החוף; הפרנקים, שמטרתם הייתה לשלוט בצפון וצפון-מערב; המדיארים ומדינות חדשות שאיימו לפלוש; והסרבים והבולגרים, שעל אף שלא היוו איום ממשי על הקרואטים, עדיין רצו באדמתם.
דוכסות פאנוניה הפכה לקארולינגית כשהדוכס ווינומיר (Vojnomir) החליט לצדד בפרנקים, בשנת 796. השליטה הפרנקית סייעה להתפשטות הנצרות באזור. שלוש שנים לאחר מכן, פלש קרל הגדול לחלק הדלמטי של קרואטיה וסיים את הכיבוש ב-803. הדוכס ששלט בדלמטיה באותה העת היה וישלאב (Višeslav).
פלישת קרל הגדול לערי החוף והאיים הדלמטיים הציתה מלחמה עם האימפריה הביזנטית, ולאחר שנחתם הסכם שלום, ערי החוף והאיים חזרו לשליטה ביזנטית, בעוד שקרל הגדול המשיך לשלוט בדלמטיה הפנימית וחצי האי איסטריה.
אחרי מות קרל הגדול בשנת 814, ההשפעה הפרנקית פחתה, והדוכס הקרואטי ליודביט פוסאבסקי (Ljudevit Posavski) הרים את נס המרד בפאנוניה (819). הצבאות הפרנקים שנשלחו לשם נכשלו פעם אחר פעם, עד שהצליחו בסופו של דבר להכריח את כוחותיו של ליודביט לסגת לבוסניה. בשנת 827 כבשו הבולגרים את מזרח פאנוניה אך ב-845 הפרנקים כבשו אותו מחדש. השליטה הפרנקית בפנוניה הסתימה רק בסוף המאה ה-9.
הדוכס הקרואטי טרפימיר הראשון (Trpimir) שלט בדלמטיה החל משנת 845. הוא הדוכס הראשון שהצליח לנצח את הבולגרים לאחר שאלו ניסו להרחיב את ממלכתם אל חופי הים האדריאטי, והרחיב את מדינתו שכללה כעת את כל בוסניה. הוא חיזק את השלטון הקרואטי בדלמטיה ובוסניה וגם בפאנוניה, בזמן שחילק את המדינה למחוזות ואזורים כדרך לשלוט באלו שמתחתיו (רעיון זה שאב השראה מקרל הגדול, שעשה דבר דומה כדי לאחד את ממלכתו). טרפימיר היה הראשון שהעלה על הכתב את שם הקרואטים, בספר חוקים רשמי אותו כתב ב-4 במרץ 852. הוא זה שייסד את שושלת טרפימירוביץ' (Dinastija Trpimirović), ששלטה בקרואטיה (באופן לא רציף) מ-845 עד ל-1091, ב-864 הוא נפטר.
יורשו של טרפימיר היה הדוכס דומאגוי (Domagoj). הוא ייסד את בית דומאגוי, ששלט לסירוגין עם בית טרפימירוביץ'. כשראה שהוא מתמודד עם מספר איומים ימיים, גייס דומאגוי צי וחיסל סופית את שודדי הים אשר ישבו בערי החוף הקרואטיות (לאחר שהוחלשו בידי הביזנטים), עזר לפרנקים לכבוש את בארי ודרש תשלום מכל הספינות הזרות אשר עברו בים האדריאטי.
כשדומאגוי מת ב-876, ירש את הכתר בנו, בעל שם לא ידוע, ששלט שנתיים בלבד. כוחותיו פלשו לחצי האי איסטריה, אך הובסו בידי הצי הונציאני. חיל הרגלים שלו, לעומת זאת, ניצח את דוכס פאנוניה קוצליה (Kocelj), שהיה וסאל של הפרנקים. המלחמות שניהלו דומאגוי ובנו שחררו את דלמטיה מהכפיפות לשלטון הפרנקי.
בשנת 878 בנו של טרפימיר, זדסלאב (Zdeslav), הדיח את בנו של דומאגוי מהשלטון, אך שלט זמן קצר (שנה לאחר מכן הוא הודח), רק כדי לראות את האימפריה הביזנטית כובשת את רוב דלמטיה. הוא הודח מהשלטון בידי הדוכס בראנימיר (Branimir) מבית דומאגוי, בשנת 879. בראנימיר נתמך בידי הכנסייה הקתולית, ומדינתו הוכרה בידי האפיפיור יוחנן השמיני כדוכסות תחת שלטונו של בראנימיר, ונודע כ"דוכס הקרואטים" (Dux Chroatorum). בראנימיר סילק את ההשפעות הביזנטיות מדלמטיה, וכשמת ב-892, השליטה בדוכסות הועברה לאחיו של זדסלאב, הדוכס מונצימיר (Muncimir), לבית טרפימירוביץ'. הוא שלט בדלמטיה באופן עצמאי מרומא וביזנטיון כ"דוכס הקרואטים בעזרת האל" (Divino Munere Dux Chroatorum).
הדוכס הקרואטי הפאנוני האחרון שהיה וסאל של הפרנקים, והדוכס הפאנוני האחרון בכלל, היה בראסלב (Braslav; תאריך מותו אינו ידוע), אשר מת במלחמה נגד המגיארים, שהגרו למישור הפאנוני. בדלמטיה, הדוכס טומיסלאב (דוכס Tomislav ;910–928), כנראה בנו של מונצימיר, אף הוא לבית טרפימירוביץ', ירש את הדוכסות. הוא הדף את המגיארים בהצלחה רבה, ואיחד את שתי הדוכסויות הקרואטיות לממלכה קרואטית אחת.
ממלכת קרואטיה (925–1102)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ממלכת קרואטיה
טומיסלאב הוכתר בשנת 925 בשדה דובנו (Duvno) (המקורות השונים נעים בין 923 ל-928, זה הממוצע), כמלכה הראשון של קרואטיה. העיר דובנו נקראת היום טומיסלאבגראד (Tomislavgrad, "עיר טומיסלאב") לכבודו. הוא הוכר כמלך בידי האפיפיור יוחנן העשירי, כ"מלך הקרואטים" (Rex Chroatorum), ושלט בממלכה הכוללת את קרואטיה ואת בוסניה של היום. המדינה חולקה לאחד-עשר מחוזות (Županija). לכל אחד מהם הייתה טירה מלכותית מבוצרת.
קרואטיה באיחוד עם הונגריה (1102–1917)
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרואטיה לאחר האיחוד (1102–1409)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרואטיה באיחוד עם הונגריה
כשקרואטיה הייתה באיחוד "ארצות כתר סטפן הקדוש" (Szent István Koronájának Országai) יחד עם נסיכות טרנסילבניה וממלכת הונגריה היא עברה שינוי משמעותי בצורת השלטון. מי שעתה שלט בקרואטיה לא היה מלך, אלא מושל, "באן" (Ban). עד אז הבאן היה מי ששלט במחוזות ולא בכל המדינה, ובאיחוד עם הונגריה הפך התפקיד לבכיר ולחשוב ביותר בקרואטיה. באן יחיד שלט בכל המחוזות הקרואטים עד 1225, כשהאחריות התפצלה לבאן של סלבוניה ובאן של קרואטיה. אחרי 1345 אדם אחד החזיק בשני התפקידים, והם אוחדו לאחד ב-1476.
צורת השלטון באיחוד הייתה פיאודלית. תשלום רחב ניתן לאנשים אשר ייגנו על אדוניהם מפני אויביהם, כמו פלישת מדינה עוינת אך גם מאבקים פנימיים, וכך נוצרה מערכת הגנה למדינה כולה. למרות זאת, במתן יותר ויותר כוח צבאי וכלכלי לאצילים השלטון המרכזי איבד את כוחו למשפחות האצולה המקומיות. בתקופה הזו, מסדר אבירי היכל שלמה וההוספיטלרים רכשו אדמות ונכסים רבים בקרואטיה.
בתקופה מאוחרת יותר, המלכים חיפשו דרך להשיב את השפעתם, ועשו זאת במתן הטבות מיוחדות לערים מסוימות, והפיכתן ל"ערים מלכותיות חופשיות", שעליהן המלכים הגנו מהאדונים הפאודלים תמורת תמיכת תושבי העיר.
במאה ה-12 הייתה משפחת האצולה שוביץ' (Šubić) מדלמטיה בעיקר בשלטון, והבאנים של קרואטיה היו בעיקר מבניה. בן שוביץ' אחד מפורסם, היה פבאו שוביץ' בריבירסקי (1272–1312) (Pavao Šubić Bribirski) שהשתלט על חלקים גדולים מדלמטיה, סלבוניה ובוסניה בעקבות מאבק פנימי נגד משפחות אצולה קרואטיות אחרות. מאוחר יותר, משפחות האצולה האלה אגרו כוח ופיזרו את משפחת שוביץ' בכל רחבי קרואטיה, ומכרו את כל דלמטיה לרפובליקה של ונציה ב-1409.
המלחמות העות'מאניות (1409–1527)
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהאימפריה העות'מאנית פלשה לאירופה, קרואטיה הייתה שוב בחזית בין מעצמות גדולות בחלק זה של העולם. בעוד שהקרואטים הועילו מאוד לניצחון הנוצרי במצור על בלגראד ב-1456, הם נחלו תבוסה בארצם שלהם ובהדרגתיות איבדו את אדמותיהם לאימפריה העות'מאנית.
האפיפיור ליאו העשירי קרא לקרואטיה "חזית הנצרות" (Antemurale Christianitatis) ב-1519, מאחר שחיילים קרואטים הועילו מאוד במלחמה נגד הטורקים. ביניהם: הבאן פטאר בריסלאביץ' (Petar Berislavić) שניצח את הטורקים בבוסניה ב-1513, קפיטאנו של סניה פטאר קרוז'יק (Senj Petar Kružić) שהגן על מבצר קליס (Klis) בהצלחה במשך 15 שנה, ניקולה יורישיץ' (Nikola Jurišić) שניצח צבא טורקי גדול שהיה בדרכו לווינה הגדול בכמה מונים מצבאו שלו ב-1532, והרוזן ניקולה שוביץ' זרינסקי (Nikola Šubić Zrinski), שעזר להגן על בודפשט מכיבוש טורקי ב-1542 ונלחם בצבא טורקי שכלל "90,000 חיילים ו-300 תותחים" עם צבא של "אלפיים ושלוש-מאות מהם (הכוחות הקרואטים)" ב-1566.
בשנת 1526 נהרג לאיוש השני, מלך בוהמיה והונגריה בקרב מוהאץ', ועם מותו נכחד בית יגלו (המשפחה ממנה באו מלכי פולין, ליטא, צ'כיה והונגריה).
קרואטיה באימפריה הרומית הקדושה (1527–1806)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ממלכת קרואטיה (ההבסבורגית)
לאחר קרב מוהאץ', ב-1527 האצילים הקרואטים (וההונגרים כמובן) היו צריכים לבחור מלך חדש. לאחר שארגנו אספה בצטין (Cetinski Sabor), האצילים הקרואטים בחרו בפרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ארכידוכס אוסטריה לבית הבסבורג. חלק מהאצילים דווקא העדיפו את יאנוש זאפויה, אשר טען לכתר הונגריה, אך אלו חזרו בדבריהם לאחר מותו בשנת 1540.
שינוי המנהיגות כלל לא היווה פתרון למלחמה בטורקים, ולמעשה, האימפריה העות'מאנית התרחבה במאה ה-16 וכללה כעת את סלבוניה ואת מערב בוסניה. כשסולימאן הראשון, הסולטאן העות'מאני, ראה את המאבק בין מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין זיגמונט השני, מלך פולין, הוא ניצל את ההזדמנות ופשט על הונגריה ב-1565 עם צבא של 150,000 חיילים. העות'מאנים התקדמו צפונה בהצלחה רבה, עד 1566, כשהם החליטו לקצר את הדרך לווינה ולעבור ליד מבצר סיגט (סיגטבאר, Szigetvár) שאותו הם נכשלו לכבוש עשור קודם לכן.
על המבצר הקטן הגן הרוזן ניקולה שוביץ' זרינסקי עם צבא קטן המונה 2,500 חיילים. הם הצליחו להחזיק במבצר במשך חודש, עד שחוסלו בידי הצבא הטורקי. הקרב הזה אפשר לאוסטרים לקנות זמן ולארגן את צבאם לפני שהטורקים יכלו להגיע לווינה.
על-פי הוראות המלך ב-1553 ו-1578, קרואטיה וסלבוניה הוכרזו כ"חזית צבאית" (Vojna Krajina, גרמנית: Militärgrenze) אשר נשלט הישר ממפקדת הצבא בווינה. בגלל הקרבה המסוכנת לצבאות העות'מאנים, האזור הפך שומם מאדם, לכן עודדה אוסטריה יישוב סרבי, גרמני, הונגרי, צ'כי, סלובקי ורוסי בחזית, מה שיצר אזור המיושב בידי אנשים ממוצא מגוון.
ההשפעות השליליות של פיאודליזם תפסו תאוצה ב-1573 כשאיכרים בצפון קרואטיה ובסלובניה מרדו באדוניהם הפאודלים מפאת אי-צדק, כמו מיסים מוגזמים והפליית נשים. מאתיה גובץ (Matija Gubec) היה בין הבולטים ממנהיגי המרד. בינואר 1573 איכרים מרדו ביותר מ-60 אזורים ברחבי קרואטיה וסלובניה, אך המרד דוכא בתחילת פברואר של אותה שנה. מאטיה גובץ ועוד אלפים הוצאו להורג בפומבי, כדי להוות דוגמה לציבור.
ב-1592, נותרו רק חלקים קטנים מקרואטיה שלא נכבשו בידי הטורקים. 16,800 הקמ"ר שנותרו נקראו "שרידי השרידים של הממלכה הקרואטית אשר הייתה גדולה". אך כשהתחילה המאה ה-17, הוחזרו הטריטוריות הכבושות בהדרגה לאימפריה האוסטרית, ובסוף החצי הראשון של המאה סולקו העות'מאנים מהונגריה ומקרואטיה, ואוסטריה ליכדה את האימפריה תחת שלטון מרכזי אחד.
הצבא הקיסרי האוסטרי נחל מספר ניצחונות על הטורקים אך ב-1664, לאופולד הראשון לא הצליח לשמור על ההצלחות שלו בכך שחתם על הסכם שלום, שקבע כי האימפריה העות'מאנית תסכים להפסיק להילחם, בתנאי שלהונגריה וקרואטיה יהיה אסור לקחת בחזרה את השטחים שהטורקים לקחו להם. זה גרם לזעם רב בקרב בני האצולה ההונגרים והקרואטים, שרקמו קשר נגד הקיסר אך לא היה חזקים מספיק לבצע אותה – על אף שניהלו משא ומתן עם הצרפתים והטורקים. מרגלים קיסריים גילו את הקשר וב-30 באפריל 1670 העלו על המוקד מספר אצילים קרואטים והונגרים בוינר נוישטאדט.
קרואטיה תמכה באוסטריה ברוב מלחמותיה בלי קשר לאיחוד. במלחמת הירושה האוסטרית, קרואטיה תמכה במריה תרזה והיא, בתמורה, שינתה את המערכת הניהולית בקרואטיה, את המיסים ואת הפיאודליזם. היא גם נתנה את הנמל העצמאי של רייקה לקרואטיה ב-1776. למרות זאת, היא התעלמה ואף ביטלה את הפרלמנט הקרואטי וב-1779, לקרואטיה היה רק מושב אחד במועצה המושלת בהונגריה, וזה היה שייך לבאן שלה.
עם נפילת הרפובליקה של ונציה ב-1797, נכסיה בים האדריאטי הועברו לצרפת שהעבירה את הזכויות שלה לאוסטריה באותה שנה. שמונה שנים לאחר מכן הם הוחזרו לצרפת, אך הכתר האוסטרי זכה בהם שוב ב-1815. אף על פי שעתה היו חלק מאותה אימפריה, השתייכו דלמטיה ואיסטריה לציסלייטניה בעוד שקרואטיה וסלבוניה היו שייכות להונגריה.
ב-9 בפברואר 1801, חתמו פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונפוליאון על הסכם לינוויל, שבו אושרה שליטתה של אוסטריה בוונציה, בדלמטיה ובאיסטריה. בשנת 1805 הובסו הכוחות האוסטרים בקרב אוסטרליץ, ובעקבות כך חתמה על חוזה פרסבורג, שבו איבדה את כל נחלותיה באיטליה ובחוף הים האדריאטי. ב-6 באוגוסט 1806 פורקה האימפריה הרומית הקדושה, ופרנץ השני נודע מכאן ולהבא כפרנץ הראשון, קיסר אוסטריה.
קרואטיה באימפריה האוסטרית, האוסטרו-הונגרית, ומלחמת העולם הראשונה (1806–1917)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה אוסטריה בחזרה את ונציה, דלמטיה ואיסטריה, אך בעוד שדלמטיה ואיסטריה היו חלק מהנחלות האוסטריות, קרואטיה הייתה חלק מממלכת הונגריה.
ממשלות אוסטריה והונגריה ניסו במשך השנים לאכלס את קרואטיה: הם כפו את שפותיהם על הקרואטים ויישבו מתיישבים אוסטרים והונגרים בערים הקרואטיות. בתחילת המאה ה-19, הופיעה לראשונה הלאומיות הקרואטית כדי לעמוד מול הגרמאניזציה והמגיאריזציה.
התחייה הלאומית הקרואטית החלה בשנות ה-30 של המאה ה-19, עם "התנועה האילירית" (Ilirski Pokret), שכנראה נקראה אחרי ילידי אזור קרואטיה בעבר, האילירים. היא משכה עליה מספר דמויות בעלות השפעה והפיקה התקדמויות חשובות בתרבות ובשפה הקרואטית. מוביל התנועה היה ליודביט גאי (Ljudevit Gaj), שהפך את השפה הקרואטית לשפה המרכזית באזור.
בשנת 1840, נערך מפקד אוכלוסין אוסטרי בקרואטיה וסלבוניה, ועל פי המפקד חיו 526,550 תושבים בממלכת קרואטיה, מתוכם 519,426 (98,64%) קרואטים, 3,000 (0,56%) גרמנים, 2,900 (0,55%) סרבים ו-1,373 (0.19%) יהודים.
בשנות ה-40 של המאה ה-19, התנועה עברה ממטרות תרבותיות להתנגדות לדרישות הפוליטיות ההונגריות. לפי הפקודה המלכותית ב-11 בינואר 1843, שמקורה במטרניך, נאסר השימוש בסמל התנועה בציבור. הדבר האט את התקדמות התנועה, אך היה כבר מאוחר מדי להפסיק את השינויים החברתיים שהתנועה החלה.
במהלך מהפכות 1848 באימפריה האוסטרית, הבאן הקרואטי יוסיף ילצ'יץ' (Josip Jelačić) שיתף פעולה עם האוסטרים בדיכוי המרד בהונגריה על ידי כך שפלש לתוך הונגריה. בנוסף הצליח הבאן ילצ'יץ' לסלק את הצמיתות מקרואטיה, מה שגרם להקטנת כוחם של בעלי האדמות, לחלוקת האדמות החקלאיות ולצמצום הסיכון לרעב. קרואטים רבים החלו להגר לארצות אמריקה, מגמה שנמשכה במאה השנים הבאות וגרמה ליצירת פזורה קרואטית גדולה.
בשנת 1867 הושגה הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867, ולפיה הפכה קרואטיה לנחלת כתר הונגרית. בשנת 1868 הושגה פשרה בין קרואטיה להונגריה ונחתמה הפשרה ההונגרית-קרואטית, ולפיה אוחדו ממלכות קרואטיה וסלאבוניה לממלכת קרואטיה-סלאבוניה. קרואטיה קיבלה אוטונומיה מסוימת בעניינים מנהליים, חינוכיים, דתיים ומשפטיים, בעוד שהונגריה נשארה אחראית על תחומי החוץ והביטחון.
ב-1881, החזית הצבאית פורקה למספר מחוזות אזרחיים. בסוף המאה ה-19 הקרואטים והסרבים הביעו יותר ויותר רצון לעצמאות, ולייסודה של מדינה סלאבית מאוחדת בבלקן המערבי. אמנם דלמטיה וקרואטיה וסלבוניה השתייכו לחלקים שונים של האימפריה, אך הם עמדו, בין השאר, תחת אותו דגל.
המאבק לעצמאות מהמונרכיה האוסטרו-הונגרית הופסק בפתאומיות במלחמת העולם הראשונה, שהחלה ב-1914. במלחמה הגדולה, בקרואטיה אמנם לא התרחשו קרבות גדולים, אך חייליה השתתפו בקרבות עקובים מדם בחורפים בחזית המזרחית, כשהאבדות מנו אלפים.
קרואטיה היוגוסלבית (1918–1991)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרואטיה היוגוסלבית
לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית, וקרואטיה התאחדה יחד עם בוסניה וסלובניה למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים קצרת-הימים. כתר הבסבורג הוריש את הצי האוסטרו-הונגרי לממשלה הקרואטית ב-31 באוקטובר 1918. ב-1 בדצמבר 1918, התאחדה המדינה עם ממלכת סרביה ויצרה את ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. אף על פי שהיה זה שם שנשמע נייטרלי, המדינה נקראה "ממלכת יוגוסלביה" בידי הקהילה הדיפלומטית עוד מההתחלה.
בין 1941 ל-1945 התקיימה "מדינת קרואטיה העצמאית", מדינת חסות של גרמניה הנאצית בראשות תנועת האוסטאשה.
קרואטיה המודרנית (1991 – היום)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העצמאות הקרואטית (1991–1995)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת העצמאות של קרואטיה
ב-1990 נערכו הבחירות החופשיות הראשונות. מפלגת "האיחוד הדמוקרטי הקרואטי" (Hrvatska Demokratska Zajednica, בקיצור: HDZ) בראשות פרניו טוג'מן ניצחה. מטרתה של הד"ז הייתה להבטיח את עצמאותה של קרואטיה, למרות רצונם של הסרבים. העמדות הקוטביות האלה גרמו למאבק חמוש.
בקיץ 1990, סרבים מהאזור ההררי של קרואטיה, שם הם מהווים רוב, מרדו ויצרו את "האזור האוטונומי של קריינה הסרבית" (האוטונומיה הזו לא הוכרה בידי אף מדינה). כל הניסיונות של המשטרה הקרואטית לדכא את המרד עלו בתוהו, שכן הצבא היוגוסלבי העממי, אשר כלל ברובו סרבים, לא הרשה להם לעשות זאת. הסרבים בקריינה חסמו את הכבישים המובילים ליעדים התיירותים בדלמטיה.
אחרי שהממשלה הקרואטית הכריזה על עצמאות מיוגוסלביה ב-25 ביוני 1991, הצבא היוגוסלבי הלאומי החל במבצעים צבאיים. ערים קרואטיות רבות הותקפו בידי חיילים סרביים. הפרלמנט הקרואטי ניתק את כל הקשרים שלו עם יוגוסלביה ב-8 באוקטובר 1991.
האוכלוסייה האזרחית ברחה מהחזית הצבאית בכמויות גדולות; אלפי קרואטים ברחו מהגבול הבוסני והסרבי ואילו אלפי סרבים עשו להפך. הקרואטים אשר גרו בסרביה ובמונטנגרו ברחו מפני הצבא היוגוסלבי לארצם, והצבא הקרואטי הניס את הסרבים חזרה למולדתם, במה שנקרא טיהור אתני.
בעזרת האו"ם החלה הפסקת אש, והצבא העממי היוגוסלבי נסוג לבוסניה הרצגובינה, שם התחילה מלחמת בוסניה. ב-1992 וב-1993, שהו בקרואטיה יותר מ-700,000 פליטים בוסנים, בעיקר מוסלמים.
מאבק חמוש בקרואטיה המשיך בקנה-מידה קטן יותר עד 1995. בתחילת אוגוסט של אותה שנה, קרואטיה החלה ב"מבצע סופה" וכבשה מחדש מהר מאוד את כל קריינה הסרבית, מה שגרם ל-200,000 עד 400,000 סרבים לברוח לסרביה. כמה חודשים לאחר מכן, המלחמה הסתיימה במשא ומתן בהסכם דייטון. רוב הסרבים שהוברחו מקרואטיה מעולם לא חזרו.
קרואטיה המודרנית (1995 – הווה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנשיא טוג'מן נפטר ב-1 בדצמבר 1999. בפברואר 2000, סטפן מסיץ נבחר להיות הנשיא. ההתאוששות הכלכלית וההחלמה מפצעי המלחמה הביאו את קרואטיה להיות חברה במספר ארגונים אזוריים ובינלאומיים. החל תהליך של הצטרפות לאיחוד האירופי, אך בעקבות חוסר שיתוף פעולה עם יוגוסלביה באשר למציאתם של גנרלים ומפקדים יוגוסלבים, ההצטרפות נדחתה. ב-8 בדצמבר 2005 החלו התהליכים מחדש והושלמו ב-30 ביוני 2011. ב-9 בדצמבר 2011 חתמה קרואטיה על ההסכם להיהפך לחברה ה-28 באיחוד. במשאל עם שהתקיים ב-22 בינואר 2012 על השאלה: "האם אתה תומך בחברות של הרפובליקה של קרואטיה באיחוד האירופי?", כ-66% אחוז מהמצביעים ענו "כן" וכ-33% מהמצביעים התנגדו. אחוז ההצבעה עמד על כ-47%.[1] לאחר אישורו של הפרלמנט הקרואטי את אמנת ההצטרפות ואשרורם של הפרלמנטים של 27 המדינות החברות באיחוד, צורפה קרואטיה לאיחוד האירופי ב-1 ביולי 2013.
ב-1 בדצמבר 2023 הצטרפה קרואטיה לגוש האירו והחליפה את מטבעה הרשמי קונה באירו. באותו היום, הצטרפה לאמנת שנגן.[2]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קרואטיה, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Dusan Stojanovic, Croatia Votes 'Yes' to E.U. Membership, באתר טיים מגזין, 23 בינואר 2012
- ^ החל מהיום: קרואטיה הצטרפה לגוש האירו ולאמנת שנגן, באתר ynet, 1 בינואר 2023
היסטוריה של מדינות אירופה | ||
---|---|---|
|