הפסק (הלכה)
בהלכה, הפסק הוא ביטוי למצב בו יש המתנה פסיבית או שנעשית פעולה אקטיבית זרה בזמן עשיית מצווה, לדוגמה המתנה משמעותית בין ברכה על מאכל לבין אכילתו.
הפסקים מפורסמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה'הפסק' המפורסם ביותר הוא בין ברכת 'נטילת ידיים' לברכת 'המוציא' ולאכילת הלחם (או החלה בסעודת שבת). למעט קהילת יוצאי תימן, כל הקהילות נוהגות שלא לדבר במילים מפורשות, למעט - "העבירו מלח", עד לאכילת הלחם. בחלק מהקהילות נוהגים שקט מוחלט. אם כי מעיקר הדין מותר להפסיק בין הנטילה להמוציא.[1]
בעת התפילה ישנם חלקים שבהם ההלכה קובעת שאסור 'הפסק' - ומאפשרת זאת רק במקרים קיצוניים של סכנה וכדומה. המשנה במסכת ברכות מדברת על איסור דיבור מרגע שמתחילים בברכות לקראת קריאת שמע ובהמשך עד סיום תפילת עמידה. בגלל הרצון "לסמוך גאולה לתפילה" - כלומר שברכת הגאולה תסתיים ומיד תתחיל תפילת העמידה, ישנם מנהגים שונים באשר לאמירת פיוטים ותוספות לתפילות עתיקות אלו. משום כך, לדוגמה, יש הנוהגים (מנהג ארץ ישראל) שלא לומר בשבת את פסוקי השבת והחג לפני תפילת העמידה בימים אלו.
מה נחשב להפסק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד יש נדון האם שהיה בשתיקה מפסיקה, בהקשר זה מובא מעשה ברבי אבהו שפסק באמצע קריאת שמע מפני שעבר במבואות המטונפות, וכששאל את רבי יוחנן אם עליו לשוב לתחילת הקריאה אמר לו שלדעתו אין שהיה בשתיקה מפסיקה אך אם הוא, רבי אבהו, סבור שהיא מפסיקה אזי אם שהה פרק זמן המספיק לגמור את כל הקריאה עליו לשוב לראשה.[2] השלחן ערוך פסק כרבי יוחנן, שאין שהיה בשתיקה מפסיקה, אך הרמ"א פסק שבמקרה שהשתיקה באה מתוך אונס היא מפסיקה אם היה בה כדי לגמור את כל הקריאה.[3]
הפוסקים דנים, בגדר מה בדיוק נחשב להפסק. יש שסוברים, שהפסק נחשב כל דבר המפסיק את הדבר שהיה קודם מכיוון שלא ניתן לעשותם יחד, ובכך הם מסבירים את החילוק שמבואר במסכת חולין[4] בין אדם הנוטל מים אחרונים כדי לברך ברכת המזון, שמכיוון שברכת המזון היא הפסק לסעודה - שהרי לא ניתן לברך ולאכול כאחד, לכן אדם האומר "הביאו מים אחרונים ונברך" הפסיק את סעודתו, ואם רוצה לחזור ולאכול חייב לברך ברכה ראשונה, אבל אדם השוחט בעלי חיים, ומכסה את דמו, אין הדבר נחשב להפסק אם רוצה לשחוט שוב עוד בעל חיים, ואין הוא צריך לחזור ולברך, כיוון שהוא יכול עדיין לשחוט ביד אחת ולכסות את הדם ביד שנייה. לפי זה, נמצא לכאורה, שאדם המתפלל באמצע הסעודה, נחשב הדבר להפסק, והוא צריך לברך שוב.
יש שהסבירו את דברי הגמרא בדרך אחרת; ברכת המזון נחשבת להפסק רק מפני שהיא מפסיקה את האכילה; לעומת זאת, כיסוי הדם אינו מסמל את הפסקת השחיטה, אלא אדרבה כיסוי הוא צורך השחיטה.
המפסיק בין שתי מצוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הראשונים נחלקו, גם האם שחיטה מפסקת בין כיסוי הדם האחד למשנהו, ואם צריך לברך במקרה שהפסיק ביניהם. יש שכתבו שכשם שאין הכיסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה כך אין השחיטה מפסקת בין כיסוי הדם למשנהו[5] ויש שסוברים, שבעוד שכיסוי הדם אינו מסמל את הפסקת השחיטה, אלא אדרבה כיסוי הוא צורך השחיטה, הרי שהשחיטה אינה מצורכי הכיסוי והיא מפסיקה ביניהם.
בנושא זה נחלקו עוד הראשונים, אם שיחה בין שחיטה לשחיטה נחשבת להפסק ומצריכה לברך שוב. הרי"ף סובר, שדווקא השח בין תפלין של יד לתפילין של ראש חוזר ומברך, מכיוון שהן שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו[6], ולכן כאשר אדם מפסיק ביניהן בדיבור, הוא גורם לכך שהן יחשבו לשני מעשים שונים, אך אדם המפסיק בין אותה מצווה עצמה, כמו המפסיק בקריאת הלל בין פרק לפרק, אינו חוזר ומברך.
אך הרמב"ן ורבינו יונה סוברים שגם כאשר מדובר בשתי מצוות נפרדות, תלוי הדבר: אם מדובר בשתי מצוות ששתיהן מוטלות על האדם כחובה, כמו תפילין של יד ותפילין של ראש, אסור לו להפסיק ביניהן, ולכן אם הפסיק יחזור ויברך; אבל בשתי מצוות שהוא לא חייב לעשותן, כמו שחיטה שאם אינו רוצה יכול לא לשחוט ולא לאכול, לא ניתן לומר שאסור לו להפסיק, וממילא גם לא ניתן לומר שאם הפסיק חייב לחזור ולברך, כשם שהסח באמצע הסעודה אינו חייב לחזור ולברך ברכת המוציא[7].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלעד פורטל, ברוך הוא וברוך שמו, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תשע"ב, 2012.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דיני ברכות -הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ילקוט יוסף ברכות עמוד צח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ד, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"ה, סעיף א', ורמ"א שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ז, עמוד ב'.
- ^ רבינו תם, מובא בר"ן שם.
- ^ כלומר ניתן לקיים אחת מהם מבלי לקיים את השנייה.
- ^ מובא בר"ן שם.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.