התקופה הפרסית בארץ ישראל
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הנאו-בבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. התקופה הפרסית מצוינת בתולדות עם ישראל כתקופת שיבת ציון וראשית תקופת בית שני.
מנהל
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה הפרסית ירשה את המבנה המנהלי של האימפריה הבבלית. יחידת המנהל הבסיסית של האימפריה היא ה"סטרפיה", מונח שאול מהספרות היוונית, שבתורה שאלה את המילה מפרסית. מושל סטרפיה הוא "סטרפ" והמקבילה המקראית שלו (הגזורה מאותו שורש פרסי) היא "אחשדרפן"[1]. יחידת המשנה של הסטרפיה היא ה"מדינה"[2]. מושל סטרפיה או מושל מדינה נקרא "פחה", למשל "פחת עבר הנהר"[3] (סטרפיה) ו"פחת יהודה"[4] (מדינה). מהתואר "פחה" נגזר המונח "פחוה", השגור במחקר העברי, אולם אין לו אחיזה במקורות העבריים והארמיים הנוגעים לתקופה הפרסית.[5]
נציבות עבר הנהר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארץ ישראל נכללה בתחומי הנציבות החמישית של האימפריה הפרסית - סטרפיה "עבר הנהר"[6] (בארמית: "עבר נהרא"[7]), כלומר עברו הדרומי של נהר פרת. שם הנציבות הזה מצוי כבר ברשומות המנהל האשורי מתקופת אסרחדון.[5] בימי כורש נכלל כנראה תחום נציבות זה בנציבות אחת שכללה את כל השטח שנכבש מהבבלים. רק לאחר מרידת בבל בפרסים וחורבנה בשנת 482 לפנה"ס (בתקופת שלטון חשיארש הראשון), הופרדה בבל מנציבות עבר הנהר. את גבולות הנציבות תיאר הרודוטוס, אולם ידועות לנו רק נקודות לאורך החוף, ללא תיאור הגבול המזרחי. על פי הרודוטוס[8], גבולה הצפוני היה בפוסידיאון (אולי אל-מינה שבשפך האורונטס) שבין קיליקיה לסוריה. תחומה הדרומי גבל במצרים, בימה הסירבונית. הרודוטוס[9] מונה בנציבות זו 4 חבלי-ארץ לאורך רצועת החוף, המיושבים על ידי 3 עמים: בצפון משתרעת פיניקיה, מפיניקיה ועד העיר "קדיטיס" (עזה) "הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים", מקדיטיס ועד "יניסוס" (אולי אל עריש) ערי המסחר על החוף היו שייכות "למלך הערבים", ומיניסוס ועד הימה הסירבונית הארץ שוב לסורים.[10]
הפחוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ככל הנראה, הפרסים המשיכו את החלוקה הפנימית שהנהיגו האשורים והבבלים בארץ ישראל. מהמקורות האשוריים ידוע כבר על קיומן של פחוות מגידו ודאר ממערב לירדן ופחוות קרניים (בבשן) ממזרח לו. בתקופה הפרסית ידועות "מדינות" שומרון, יהודה, אשדוד ואדום (בדרום הר יהודה) בארץ ישראל המערבית, וכן עמון ומואב בעבר הירדן המזרחי. בדרום (עזה והנגב) שלטו הערבים בני קדר. החלוקה ל"מדינות" נעשתה במקומות שנמצאו בהם ריכוזים לאומיים ברורים.[11] לצד מושלי הפחוות בארץ ישראל מונו מפקדי צבא ומזכירים וממונים מיוחדים מטעם השלטון הפרסי פיקחו עליהם. מטבעות כסף זעירים מקומיים מן המאה ה-4 לפנה"ס מלמדים על אוטונומיה פיסקאלית מסוימת של הפחוות בארץ ישראל.[12]
מטבעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה הפרסית החלו בארץ ישראל, כמו במזרח התיכון כולו, להשתמש במטבעות כאמצעי תשלום. שני המטבעות הקדומים ביותר הם מטבעות יווניים מסוף המאה ה-6 לפנה"ס שנמצאו בשכם ובירושלים. מהמחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס נעשו המטבעות שכיחים, אולם לא ידוע אם השימוש בהם במאה השנים הראשונות לשלטון הפרסי היה נחלת ההמונים או נהוג רק אצל סוחרים, פקידים, חיילים וכו'. המטבעות הנהוגים בארץ ישראל בתקופה הפרסית היו מ-3 סוגים עיקריים: יווניים (בעיקר אתונאיים), פיניקיים (בעיקר צורים וצידוניים) וארץ-ישראליים. מטבעות ארץ-ישראליים הוטבעו במאה ה-4 לפנה"ס ונחלקים לקבוצות שנפוצו בעיקר בדרום הארץ: "פלשתית-ערבית", "מצרית-ערבית" ומטבעות "יהֻד" של פחוות יהודה.[13] שפע המטבעות שהוטבעו במקומות שונים בארץ ישראל הוטבעו לרוב על ידי הערים והמדינות שזכו בתקופה הפרסית לאוטונומיה וגם על ידי פחות פרסיים, והם מטיפוס אטי, כלומר חיקוי לדרכמה האתונאית. העיר עזה הייתה הראשונה שהחלה לטבוע מטבעות מטיפוס זה וכאלה היו בדרך כלל גם מטבעות "יהד".[14]
היישוב היהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם חורבן בית ראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, הסתיימה תקופת בית ראשון. בשטחי ממלכת יהודה החרבה נותרו יהודים "מדלת הארץ", שלא הוגלו לבבל ותפסו חלק מהאדמות והערים החרבות. העובדה שמלך בבל הותיר "שארית ליהודה", הביאה לשובם של פליטים יהודים מהארצות שברחו אליהן (במיוחד מואב, עמון ואדום) לארץ יהודה.[15]
ארץ ישראל הייתה נתונה תחת שלטון בבל עד השתלטות האימפריה הפרסית על שטחי האימפריה הבבלית. אולם המרקם האתני היהודי לא נפגם, אלא הוסיף להתקיים בתקופת הגלות ולאחר מכן בתקופת שיבת ציון, משום שבניגוד למלכי אשור, מלכי בבל לא נהגו להעביר לתחומי הממלכות שהחריבו אוכלוסיות מארצות אחרות, אלא הסתפקו בעקירת אוכלוסייה והעברתה לבבל.[16]
שיבת ציון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שיבת ציון
בשנת 538 לפנה"ס פרסם כורש מלך פרס את קריאתו שזכתה לכינוי "הכרזת כורש" שבה, בין השאר, הרשה ליהודים שיצאו לגלות בבל לשוב לארץ ישראל ולהקים בה אוטונומיה יהודית. זמן מה לאחר מכן התחילה העלייה הראשונה של גולים לארץ ישראל ובראשה עמד ששבצר "הנשיא ליהודה"[17], המכונה גם "פחה"[18]. תואר הכבוד "הנשיא ליהודה" היה הגרסה העברית הפנימית למעמדו הרשמי כמושל יהודה ("פחה") מטעם מלך פרס. לאחר תקופה קצרה נתמנה במקומו זרובבל בן שלתיאל, נכדו או נינו של יהויכין מלך יהודה, שהיה גם הוא "פחת יהודה"[19] ועלה באחד הגלים הראשונים של השבים, ואולי אף בגל שבראשו עמד ששבצר, יחד עם הכהן הגדול יהושע בן יהוצדק.
מלכי פרס לאחר כורש נטו חסד ליהודים, נתנו אישור לבניית בית המקדש השני (בנייתו הושלמה בשנת 516 לפנה"ס) ואישור רשמי לכיסוי הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה.
בשנת 457 לפנה"ס, בזמן שלטונו של ארתחששתא הראשון, עלה לירושלים עזרא הסופר, בן למשפחת כהנים גדולים המתייחס לבית צדוק. עזרא עלה בראש קבוצה של 1754 שבים וקיבל ממלך פרס כתב סמכות ("נִשְתְּוָן") שחלה על כל היהודים שישבו בנציבות עבר הנהר. אולם דאגתו העיקרית של עזרא לא הייתה נתונה למצבו המדיני של העם ביהודה, אלא ליחסים שבין קהילת שבי ציון שהוא פונה אליה המכונים בפיו "הגולה"[20] או "זרע הקודש", לבין מתנגדיו "עמי הארצות"[21], שאר העם, בני יהודה שלא גלו לבבל ולא עברו את התמורה הרוחנית בגולה.
בשנת 445 לפנה"ס הגיע לירושלים נחמיה, שר המשקים של ארתחששתא הראשון, שקיבל מינוי מטעמו לשמש פחת יהודה. מפעלו הראשון היה בניית חומת ירושלים, לו התנגדו סנבלט פחת שומרון, טוביה העמוני וגשם הערבי, אך למרות זאת מלאכת הבנייה הושלמה. כדי להגדיל את מספר תושבי ירושלים, הוציא נחמיה צו שחייב עשירית מאוכלוסיית יהודה להתיישב בעיר[22].
במהלך כ-100 שנים מאז מתן הכרזת כורש החל היישוב היהודי בארץ ישראל בצמיחה מחודשת. נעשו מספר עליות מבבל לארץ ישראל והן מתועדות בחלקן בספרים עזרא ונחמיה. בסך הכול עלו לארץ ישראל מבבל כ-50,000 יהודים.[23]
עם חורבן בית ראשון וגלות בבל פסקה העברית לשמש לשון דיבור יחידה ביהודה. בחיי היום יום נזקקו תושבי ארץ ישראל לארמית, שהפכה לכלי מלכד של כלל האוכלוסייה, וגם רבים מבני יהודה לא יכלו עוד להבין את הכתוב בעברית ונזקקו לתרגום לארמית. נחמיה[24] מצר על כך שיהודים נשאו נשים נוכריות והביאו להתבוללות: "בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית".
פחוות יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יהוד מדינתא
יהודה הייתה מחולקת למחוזות-משנה, שנקראו פלכים, ובראשם עמדו שרי הפלך. הפלך של ירושלים, למשל, חולק לשניים ובתקופת נחמיה עמדו בראשו "שרי חצי פלך". העובדה ששרי הפלכים היו יהודים מעידה על כך שהניהול המקומי של יהודה היה בידי תושביה. לאוטונומיה של היהודים היו גם מוסדות עצמאיים: משרת הכהן הגדול, שחשיבותו גדלה משבטלה המלוכה, וכן גם גופים נוספים כמו "אספת העם", "החורים והסגנים" (או "חורי היהודים") שהיוו את "מועצת הזקנים", "הכנסת הגדולה" וה"סופרים".[25]
בספרי עזרא ונחמיה מובאות 5 רשימות המספקות מידע על יישובי פחוות יהודה, היא "יהֻד" בשמה הארמי בתקופה הפרסית. שתי הרשימות הראשונות[26] מפרטות את שבי הגולה והן כוללות שמות של יישובים ב-4 אזורים: מדרום לירושלים: בית לחם ונטופה; עמק יריחו: יריחו וסנאה; מצפון לירושלים: נוב, ענתות, עזמות, הרמה, גבע, מכמס, העי, בית אל, גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים (בירות הפלכים לא מוזכרות בהן); השפלה הצפונית-מערבית: לוד, חדיד ואונו. הרשימה השלישית[27] מונה את המשפחות שהתנדבו להתיישב בירושלים. אין בה שמות יישובים באזור יריחו או באזור הסמוך לירושלים מדרום, אולם יש בה יישובים רבים בנגב, מעין מובלעת דרומית מחוץ לתחום הפחווה.[28] הרשימה הרביעית[29] מפרטת את בוני חומת ירושלים ונמנות בה 5 בירות הפלך: ירושלים, בית הכרם, מצפה, בית צור וקעילה. הרשימה החמישית[30] היא של בני המשוררים.
טביעות חותם ששימשו כטביעות רשמיות של פחוות יהודה, כמו גם קבוצת מטבעות שעליהן הכתובת "יהד", נתגלו בתחום גבולות הפחווה, כפי שהם משתקפים ברשימות המקראיות, כאשר אין אפילו אזור אחד מהחמישה העיקריים שבתחום הפחווה, שלא נמצאו בו טביעות כאלה. טביעות חותם נמצאו גם באזורים בהם היו יישובים שאינם נזכרים באף אחת מהרשימות ובהם עין גדי במזרח.[31]
על פי חלוקת הפחווה ל-5 פלכים בהתאם לשמותיהם ברשימת בוני החומה, מתקבלות יחידות מנהל עם גבולות שאינם טבעיים. בהתאם לכך, ניתן להציע שני פלכים עצמאיים נוספים: פלך יריחו במזרח ופלך לוד במערב, שבירתו היא אולי גזר. לאור הצעה זו, פחוות יהודה הייתה מחולקת ל-6 פלכים, המקבילים לאזורים הגאוגרפיים הטבעיים שלה: פלך ירושלים (ירושלים וסביבותיה), פלך מצפה (אזור נחלת בנימין מצפון לירושלים), פלך בית צור (האזור ההררי שמדרום לירושלים), פלך גזר (השפלה הצפונית-מערבית), פלך קעילה (השפלה הדרומית-מערבית) ופלך יריחו (בקעת יריחו). לאור חלוקה זו, פלך בית הכרם נראה כמיותר, אולם ייתכן שבסביבות ירושלים, בירת הפחווה, חולק השטח לפלכים קטנים יותר.[32]
מלבד היישוב היהודי הרצוף בשטח פחוות יהודה, היו יישובים יהודיים גם באזורים אחרים בארץ ישראל. רמז ליישובים כאלה ניתן למצוא בצו המלכותי שניתן לעזרא מידי ארתחששתא הראשון ובו נאמר שסמכותו של עזרא חלה על היהודים בכל נציבות עבר הנהר[33], וגם באזכור נחמיה את "היהודים היושבים אצלם"[34] - אצל שכני יהודה. כמו כן, גם מקום מושבו של טוביה ("ארץ טוביה") בעבר הירדן היה מיושב יהודים וספר יהודית, שנכתב בתקופה הפרסית ומשקף את המציאות בה, מעיד גם הוא על ריבוי היישובים היהודים מחוץ ליהודה, ובייחוד בצפון הר-אפרים.[25]
מאידך, היו בפחוות יהודה עצמה גם תושבים לא יהודים. בתקופתו של זרובבל, בדומה לתקופתם של דוד ושלמה, הועסקו אומנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני: "וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא".[35] נראה כי בתקופת נחמיה כבר התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון בפחוות יהודה. קהילות אלה עסקו במסחר ולא פעם גרמו בכך לחילול שבת בקרב היהודים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָם".[36]
מלבד הפחות הנזכרים לעיל, ידועים שמות נוספים של פחות ביהודה: בגוהי, שר-צבאו (והמושל הכללי) של ארתחששתא השני שנכנס לבית המקדש והטיל על היהודים קנס בצורת מס במשך 7 שנים[37], הוא ככל הנראה אותו בגוהי[38] שאליו פנו יהודי יב במכתב בשנת 408 לפנה"ס; יחזקיהו, ששמו מופיע במטבעות מסוף התקופה הפרסית; ואלנתן, יהועזר ואחזי, המופיעים בטביעות חותם על גבי כדים ובולות. בין טביעות החותם רווחת גם הטביעה "ירושלם" ונמצא גם מטבע ועליו הכתובת "יוחנן הכוהן" (במטבעות היהודיים מהתקופה הפרסית מופיעות דיוקנאות אדם, תופעה הנעלמת כליל ממטבעות יהודיים מאוחרים יותר), שניהם מסוף התקופה הפרסית.[25] בתקופה זו חלה התמעטות במעמד הפחה והכהן הגדול הפך לראש העדה ונציגה המוכר כלפי המלכות.[39]
בשליטת מלכי פרס זכו היהודים בארץ ישראל לאוטונומיה דתית ופולחנית מלאה, אך "מדינת" יהודה לא שבה לגבולותיה הקודמים של ממלכת יהודה לפני גלות בבל ושטחיה הצטמצמו בצורה משמעותית: שטח פחוות יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר[40] בלבד.
האוכלוסייה הלא יהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיניקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אי אפשר לקבוע את זהותה של האוכלוסייה המקומית בגליל לפי המקורות הספרותיים. כלי החרס וממצאים אחרים שנתגלו בגליל מחוף הים ועד דן, חצור ובית ירח, זהים ברובם לאלה שנמצאו במישור החוף ושונים מאלה שנמצאו בהרי יהודה ושומרון. ייתכן וניתן להסיק מכך שאוכלוסיית הגליל הייתה מורכבת בתקופה הפרסית ברובה מפיניקים, או לפחות תחת השפעתם התרבותית. שלושת יישובי החוף החשובים של הצפון - אכזיב, עכו ותל שקמונה, ככל הנראה הופרדו מהגליל וייתכן נמסרו לחסות מלכי צור. גם האזור מדרום לעכו ועד הכרמל היה נתון לחסות צור.[41] ברוב שפכי הנחלים בחוף הים התיכון של ארץ ישראל, מנחל גלים עד נחל הירקון, הוקם בתקופה הפרסית ישוב שהשתמש בשפך כבמעגן וכך גם במפרצים: מפרץ עתלית, דאר, מכמורת, רשפון ויפו.[42] הערים דאר ויפו השתייכו כנראה לשליטת מלך צידון. בספר עזרא[35] נאמר שבים יפו השתמשו, ברשות האימפריה הפרסית, גם צידונים וגם צורים. נראה שבניהול הערים הפיניקיות בארץ ישראל אחריות מנהלית מסוימת ניתנה למלך הפיניקי, שתושבי עירו היו רוב באותו מקום. יחד עם זאת, ישנן עדויות שגם סוחרים יוונים התגוררו בערי החוף הללו.[43] הפיניקים היו מתחריהם של היוונים בסחר הימים, אך באותה תקופה כבר היו תחת השפעתם הרבה באורח-חייהם ואומנותם. במאה ה-5 לפנה"ס גבר היבוא של כלים אטיים מקושטים לארץ ישראל. במקומות שונים בארץ נמצאו חפצי-חן שהובאו מיוון וגם חפצי-חן מקומיים שניכרת בהם השפעה יוונית ברורה.[14]
פחוות אשדוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 711 לפנה"ס כבשו האשורים את פלשת ועשו ממנה פרובינציה אשורית שנקראה "מדינת-אשׂדוּדֻ", על שם אשדוד, העיר הראשית שלה.[44] במשך רוב התקופה האשורית הייתה אשדוד ממלכה בשלטון שושלת מקומית. להבדיל משליטי הערבים, שומרון ועמון, שליטה של פחוות אשדוד אינו נזכר במקרא ואפשר להסיק מכך שצורת הממשל באשדוד ובערי הנמל לה הייתה דומה לזו שביתר ערי החוף, כלומר בניהול כלכלי של אחת המלכויות הפיניקיות, צור או צידון. לפי הרודוטוס, בחבל הארץ הזה ישבו "סורים-פלשתינאים". במקרא מכונים תושבי הפחוה "אשדודים"[45], המדברים בניב מיוחד, "אשדודית"[46]. הרודוטוס[47] מציין שאשדוד היא "עיר גדולה בסוריה", אולם על פי המקורות מהתקופה, נראה שבמאה ה-4 לפנה"ס איבדה אשדוד מחשיבותה ואשקלון הפכה לעיר החשובה באזור. הקשר בין העיר אשקלון לצור מעיד על הימצאות אוכלוסייה פיניקית בפחווה, שעל פי הממצא האפיגרפי (כלי פולחן המוקדשים לבעל), התרבו בה במאה ה-4 לפנה"ס.[48]
פחוות אשדוד השתרעה בין נחל שורק בצפון לנחל גרר בדרום וכללה גם את השפלה הפנימית. בגלל הרצועה הרחבה של החולות הנודדים, המפרידה באזור הזה בין אזור החוף לשפלה הפנימית הפורייה, נוצרה תופעה מיוחדת של הפרדת הערים העיקריות מהנמלים שלהן (יבנה ויבנה-ים, אשדוד ואשדוד-ים). באזור זה היו לפחות 5 ערי נמל, כאשר 4 מהן היו ערים גדולות: תל ע'זה, יבנה, אשדוד ואשקלון.[49]
פחוות שומרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלכי אשור נהגו להעביר לתחומי הממלכות שהחריבו אוכלוסייה מארצות אחרות בשיטת "ההגליה הדו-סיטרית", שמטרתה הייתה ליצור מהות אתנית חדשה במקום העם שהוגלה, כאשר התושבים החדשים, שהיו זרים במקום מושבם החדש, היו תלויים בשלטון האימפריאלי בכל תחומי חייהם. תושבי שומרון הובאו לשם לאחר נפילת ממלכת ישראל (720 לפנה"ס). בכתובותיו של סרגון השני, הוא מספר על הגליית אוכלוסיות מארצות במזרח ממלכת אשור אל העיר שומרון ועל הגליית ערבים לארץ שומרון. ספר מלכים[50] מפרט את שמות הערים בבבל ובמזרחה, על גבול עילם, שתושביהן הועברו ל"ערי שומרון תחת בני ישראל" ו"ירשו" אותה.[16] קשה להניח שארץ שומרון התרוקנה מתושביה וכולם הוגלו ממנה. יש לשער, אם כך, שחלה התמזגות כלשהי בין שארית אוכלוסיית ממלכת שומרון לבין העמים החדשים, אולם לא ידוע מתי ובאילו ממדים היא התרחשה.[51]
עדויות על קיומה של פחוות שומרון בתקופה הפרסית נמצאות בכמה מקורות:
- במקרא - "סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי", פחת שומרון, נמנה עם יריבי נחמיה.[52]
- מכתבי יב - במכתב משנת 408 לפנה"ס מוזכרים "דליה ושלמיה בני סנאבלט פחת שמרין".
- יוסף בן מתתיהו מספר על "סנבלט, כותי לפי גזעו, שנשלח כפחה לשומרון על ידי דריוש המלך האחרון"[53], וכן על החיכוכים בתקופה זו בין יהודה לשומרון.
- פפירוסים מואדי דאליה משנת 375 לפנה"ס לכל המוקדם, בהם נמנים שמות פחות נוספים משושלת סנבלט.
- מטבעות שמופיע עליהם השם "שמרן".
בכל המקורות הללו נזכרות שתי ערים בלבד באזור: שומרון ושכם[54]. לא נזכרים יישובים נוספים, אולם ניתן לשער שגבולות הפחווה נותרו כשהיו בתקופה האשורית: הרי אפרים במרכז עד הירקון והשרון במערב, הגלבוע ועמק יזרעאל בצפון, הירדן במזרח וגבול פחוות יהודה באזור ההר שמצפון לירושלים בדרום. פחוות שומרון נחלקה למספר פלכים: עפרים, עקרבה, שכם, שומרון וארובות (נרבתה), כאשר הערים שומרון ושכם היו בירות פלך. פלכי עקרבה ונברכתא (נרבתה-ארובות) נזכרים בספר יהודית[55], שנכתב במאה ה-4 לפנה"ס, ועל פיו נברכתא (במערב השומרון) היה מיושב יהודים עוד בתקופה הפרסית, מעין מובלעת יהודית צפונית, שהשתרע בין אזור טובאס בדרום, עמק דותן במערב, עמק יזרעאל בצפון ועמק בית שאן והירדן במזרח, ומכאן שהיה הפלך הצפוני של פחוות שומרון. מלבד השומרונים והיהודים, היו קבוצות אתניות נוספות בפחוות שומרון. בתעודות מואדי דאליה מופיעים שמות שבהם קיים המרכיב התיאופורי היהודי "יהו", כמו גם שמות הכוללים שמות אלים אחרים: קוס (אדומי), שהר (ערבי), כמוש (מואבי), בעל (פניקי) ונבו (בבלי).[56]
אדומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-6 לפנה"ס החל תהליך של דחיקת האדומים מעבר הירדן המזרחי על ידי שבטים ערביים. האדומים נאלצו להגר אל צפון הנגב ודרום הר יהודה והתיישבו במקומות שפונו מהאוכלוסייה היהודית שישבה בהם עד חורבן בית ראשון וגלות בבל. עדות להתיישבות אדומית בצפון הנגב בתקופה הפרסית נמצאת באוסטרקאות שנמצאו בערד ובאר שבע, בהן מופיעים שמות פרטיים אדומים רבים, ביחד עם שמות ערביים.[57]
ערבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין אויבי נחמיה נזכר גם "גשם הערבי"[58]. על פי הרודוטוס[9], תחום מושב הערבים היה ברצועת חוף באזור עזה ודרומה ממנה, אולי עד אל עריש. הערבים ישבו באזור הזה עוד קודם, אך רק לאחר שכבשו הפרסים את עזה הם הפכו לרוב תושבי העיר, שהתקיים בה עד סוף התקופה הפרסית. זהותם השבטית של הערבים הנזכרים במקרא ואצל הרודוטוס התבררה מכתובת ארמית על קערת כסף מהמאה ה-5 לפנה"ס, שנמצאה במזרח הדלתה של מצרים, ובה נזכר "קינו בר גשם מלך קדר". התפשטות שבטי קדר בדרום הארץ החלה עוד בתקופה הבבלית והגיעה לשיאה בתקופה הפרסית, כאשר סייעו הערבים לפרסים לשלוט על שטחי המדבר. ככל הנראה אכלסו שבטי קדר את אזור עזה, הנגב וסיני.[59]
עבר הירדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתוצאות סקר מקיף שנערך בשנות ה-40, עולה שממלכות עבר הירדן המזרחי נחרבו לגמרי במאה ה-6 לפנה"ס. העדות הארכאולוגית הדלה עומדת בסתירה לעדות ההיסטורית על עבר הירדן בתקופה הפרסית. בסוף התקופה האשורית התקיימו בצפון עבר הירדן 2 פחוות: קרניים (הבשן והגולן) והחורן, וייתכן שגם הגלעד היה פחווה בפני עצמה, כאשר מדרום להן עדיין התקיימו 3 החטיבות הלאומיות עמון, מואב ואדום. לגבי הפחוות הצפוניות, אין אנו יודעים דבר על גורלן בתקופה הבבלית והפרסית, אולם עמון ומואב מוזכרות בספרי עזרא ונחמיה כפחוות. בתקופת העליות הראשונות של שיבת ציון, נזכרות משפחות יהודיות מ"פחת מואב"[60] ובספר נחמיה[61] מוזכר כמה פעמים טוביה "העבד העמוני", כאשר "עבד" מתפרש כאן בדרך כלל כ"עבד מלך", כלומר בשירות המלך הפרסי. ייתכן גם שטוביה היה בן למשפחה יהודית חשובה (משפחת בית טוביה) ששלטה בפחווה כולה. על קיומם של מואבים ועמונים כחטיבה לאומית במאה ה-5 לפנה"ס ניתן ללמוד מכך שבין הנשים הנכריות שנשאו היהודים באותה תקופה נמנות גם נשים "עמוניות ומואביות"[62]. ככל הנראה, אזור מואב נפגע קשה מפלישות הערבים, שהחלו כבר בסוף התקופה האשורית ובתקופה הפרסית כבר הקיפו את כל הארץ. נראה שגם אדום חרבה כבר בתקופה הבבלית על ידי הערבים בני קדר, שהדפו את האדומים מערבה. בשלהי התקופה הפרסית, או בראשית התקופה ההלניסטית, נהדפו משם גם בני קדר - על ידי הנבטים, שהפכו את ארץ אדום למרכזם.[63]
מיזוג אתני ותרבותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרבגוניות בצורות הממשל וסובלנות השלטונות המרכזיים, יחד עם הביטחון ופריחת המסחר, יצרו ברחבי האימפריה הפרסית שני תהליכים תרבותיים הנראים מנוגדים. הייתה פריחה מחודשת של מרכזי התרבות הקדומים בפחוות המאורגנות על בסיס לאומי, אך המסחר החופשי הביא ליצירת תרבות משותפת, בעיקר באזורי שליטתן של ערי המסחר הגדולות שלחוף הים. לצד המסורות המקומיות הקדומות, הישראליות והפיניקיות, הופיעו יסודות חדשים. כבר בראשית התקופה הפרסית הייתה הארץ חלוקה מבחינת התרבות החומרית לשני אזורים: אזור ההר של יהודה ועבר הירדן מצד אחד, והגליל וחוף הים מצד שני. "תרבות ההר" הייתה "מזרחית" ומורכבת מתרבות מקומית ומהשפעות אשוריות, בבליות ומצריות, ואילו "תרבות החוף" הייתה "מערבית" וכללה יסודות יווניים-מזרחיים, קפריסאים ואתונאים.[64]
הגיוון האתני-תרבותי בארץ ישראל היטשטש במשך התקופה הפרסית, כתוצאה מהמבנה המנהלי האחיד של הארץ והמכנה המשותף התרבותי - השפה הארמית הייתה שפת המנהל והדיבור. עוד לפני הכיבוש היווני ניכרו השפעותיה של התרבות ההלניסטית (בתיווך של סוחרים, מתיישבים ואנשי צבא שכירים), שסייעו גם הן לתהליך המיזוג האתני והתרבותי, וזאת לעומת אי השפעתה של התרבות הפרסית.[63]
בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל מידי הפרסים, ובכך תמה התקופה הפרסית והחלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אפרים שטרן, התרבות החומרית של ארץ ישראל בתקופה הפרסית: 538 - 332 לפסה"נ, מוסד ביאליק, 1973 .
- פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ראשון: שיבת־ציון: העלייה הראשונה (518-538), עמ' 324-119; כרך שני: יהודה בסוף מלכות־פרס (לערך 332-423), עמ' 82-8.
- ד"ר יעקב שביט (עורך הסדרה), ההיסטוריה של ארץ ישראל (בית הוצאה כתר, ירושלים, יד יצחק בן-צבי), ישראל אפעל (עורך הכרך), כרך שני: ישראל ויהודה בתקופת המקרא, חלק ג: שלטון פרס (332-538 לפני הספירה), עמ' 307-225.
- יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל (הוצאת משרד הביטחון, מהדורה שמינית, תשמ"ה 1984), כרך א', שער שלישי - תקופת המקרא: יעקב ליוור, תקופת גלות בבל, שיבת ציון ושלטון פרס, עמ' 222-207.
- אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני (הוצאת עמיחי, תל אביב, מהדורה שלישית, תשמ"ד), חלק ראשון: היהודים בשלטון פרס, עמ' 66-11.
- פרופ' אוריאל רפפורט, ד"ר מנחם מור פרסית, תקופה, בתוך אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, כרך ג', עמ' 724.
- בצלאל פורטן, "דיון: "שיבת ציון" בחזון ובמציאות", קתדרה גיליון מס' 4.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- התקופה הפרסית בארץ ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- התקופה הפרסית באתר "עידן התנ"ך"
- עודד ליפשיץ, מקורותיה של האוכלוסייה היהודית במודיעין ובסביבתה, קתדרה 85, אוקטובר 1997
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מגילת אסתר, פרק ח', פסוק ט'; ספר עזרא, פרק ח', פסוק ל"ו
- ^ מגילת אסתר, פרק א', פסוק א'; ספר נחמיה, פרק י"א, פסוק ג'
- ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוק ז'; ספר עזרא, פרק ה', פסוק ג'
- ^ ספר חגי, פרק א', פסוק א'
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 229.
- ^ ספר עזרא, פרק ח', פסוק ל"ו; ספר נחמיה, פרק ב', פסוק ז', ט'
- ^ ספר עזרא, פרק ד', פסוק י'; פרק ה', פסוק ג'
- ^ הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 91.
- ^ 1 2 הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 5.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 230.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 231.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 232.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 3. כלכלתה של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, משקולות ומטבעות, עמ' 290-287.
- ^ 1 2 תולדות ארץ ישראל, כרך א', יעקב ליוור, תקופת גלות בבל, שיבת ציון ושלטון פרס, עמ' 213.
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוקים ז'–י"ב
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ו. השומרונים ונסיבות התבדלותם, עמ' 281.
- ^ ספר עזרא, פרק א', פסוק ח'
- ^ ספר עזרא, פרק ה', פסוק י"ד
- ^ ספר חגי, פרק א', פסוק א'
- ^ ספר עזרא, פרק י', פסוקים ו'–ח'
- ^ ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א'–ב'
- ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוקים א'–כ"ד
- ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים ס"ד–ס"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים ס"ו–ס"ז
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים כ"ג–כ"ד
- ^ 1 2 3 אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, חלק ראשון, פרק ד': ארץ־ישראל באימפריה הפרסית, עמ' 57-50.
- ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"א–ל"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה–ל"ח
- ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוקים כ"ה–ל"ה
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 242-241.
- ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוקים א'–ל"ב
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ב, פסוקים כ"ח–כ"ט
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 243.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 245-244.
- ^ ספר עזרא, פרק ז', פסוק כ"ה
- ^ ספר נחמיה, פרק ד', פסוק ו'
- ^ 1 2 ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יא, פרק ז, פסקה א, סעיפים 301-297.
- ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך שני, עמ' 12-11.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ד. מפעלו של נחמיה, עמ' 276.
- ^ פרופ' מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך שלישי, חלק א, 6. יהודה והיהודים מאלכסנדר הגדול ועד למרד החשמונאים, עמ' 97.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 234.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 236.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 237.
- ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ראשון, עמ' 311.
- ^ ספר נחמיה, פרק ד', פסוק א'; פרק י"ג, פסוק כ"ג
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ד
- ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 157.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 239.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 238.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ"ד
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ו. השומרונים ונסיבות התבדלותם, עמ' 282.
- ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י', י"ט; פרק ג', פסוקים ל"ג–ל"ד; פרק ד', פסוק א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יא, פרק ז, פסקה ב, סעיף 302.
- ^ שכם אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יא, פרק ח, פסקאות ו-ז, סעיפים 347-340.
- ^ עקרבה בספר יהודית, פרק ז, פסוק יח.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 241.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 246.
- ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ט; פרק ו', פסוקים א'–ב', ו'
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 247.
- ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוק ו'; פרק ח', פסוק ד'; פרק י', פסוק ל'; ספר נחמיה, פרק ז', פסוק י"א
- ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ט; פרק ג', פסוק ל"ה; פרק ד', פסוק א'; פרק ו', פסוק א'
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ג
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 250-249.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, חלק ג: 3. כלכלתה של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, משקולות ומטבעות, עמ' 291.