צ'יינלונג, קיסר סין
 | |||||||||
| צ'יינלונג בזקנתו | |||||||||
| לידה |
25 בספטמבר 1711 בייג'ינג, שושלת צ'ינג  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 בפברואר 1799 (בגיל 87) בייג'ינג, שושלת צ'ינג | ||||||||
| שם לידה |
ᡥᡠᠩ ᠯᡳ | ||||||||
| מדינה |
 שושלת צ'ינג | ||||||||
| מקום קבורה |
 קברי צ'ינג המזרחיים | ||||||||
| בן או בת זוג |
Empress Xiaoxianchun Consort Fang Imperial Concubine Yi from the Huang clan Consort Yu Consort Dun Consort Shu, of the Yehe Nala clan Imperial Concubine Xun Imperial Concubine Yi from the Bo clan Noble Lady Rui Imperial Concubine Gong Imperial Concubine Cheng Imperial Concubine Shen Noble Lady Shun Fragrant Concubine Noble Consort Xun Imperial Noble Consort Huixian Imperial Noble Consort Chunhui Empress Xiaoyichun Empress Nara Consort Jin Imperial Noble Consort Qinggong Imperial Noble Consort Shujia Noble Consort Xin Imperial Noble Consort Zhemin Noble Consort Ying Dowager Noble Consort Wan Noble Consort Yu | ||||||||
| שושלת צ'ינג | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
צְ'ייֵנְלוֹנְג (במנדרינית תקנית: 乾隆, בפין-יין: Qiánlóng; 25 בספטמבר 1711 – 7 בפברואר 1799) היה קיסר סין בן שושלת צ'ינג, שמלך על ארצו למעלה משישים שנה ונחשב לאחד השליטים הנבונים ביותר בתולדותיה. שלט מ-18 באוקטובר 1735 עד 9 בפברואר 1796.
תקופתו של צְ'ייֵנְלוֹנְג נחשבת לשיא בשלטון המאנצ'ו ואחד מתורי הזהב של סין, כשבתקופתו הקיסרות הגיעה לשגשוג כלכלי, תרבותי וצבאי. להוציא את סבו, קָאנְּגשִ'י, צְ'ייֵנְלוֹנְג נחשב לקיסר צ'ינג המוכשר והטוב ביותר. לאחר השלמת כיבוש סין גופא, השתלט צבאו על שטחים נרחבים שהביאו את ההתפשטות הטריטוריאלית לשיא. בין השנים 1750–1790 יצא צְ'ייֵנְלוֹנְג במערכה לכיבוש מערב סין, לתוך מרכז אסיה. לכיבושים אלה הייתה משמעות רבה, הם הגדילו את שטח הקיסרות בלמעלה ממחצית. האזורים הכבושים אינם מאוכלסים בצפיפות אך מאפשרים שליטה במחצבים, שליטה בסחורות וזרימתם ממערב מזרחה. האוכלוסיות שנכבשו היו לאמאיסטיות (בודהיזם טיבטי/מונגולי) או מוסלמיות. צְ'ייֵנְלוֹנְג נקט בגישה של מתן אפשרות של אוטונומיה דתית גדולה באזורים הנכבשים, הרבה יותר מאשר בסין גופא. מבחינה מסחרית החיבור עם מרכז אסיה השפיע על הקורה בתוך סין. יש בתקופה זאת עליה בהיקפי הסחר, זרימת סחורות ממזרח למערב ולהפך. ישנה פריחה מחודשת לדרכי המשי, כולל מסחר עם אירופה במידה מסוימת, אם כי משלחת ששלחה בריטניה אל סין בראשות הרוזן ג'ורג' מקרטני שנפגשה עם צְ'ייֵנְלוֹנְג ב-1793, במטרה להגדיל את היקף הסחר, נדחתה באדיבות, בטענה שסין לא זקוקה לדבר. עליה במסחר גררה ניידות וזרימה של אנשים ורעיונות ממקום למקום.
צְ'ייֵנְלוֹנְג היה גם איש תרבות, שמרן ונהנתן. הוא היה משורר ברוך כישרון שחיבר למעלה מ-30 אלף שירים. מבחינה תרבותית תקופתו נחשבת לשמרנית מאוד. צְ'ייֵנְלוֹנְג מדגיש בתקופתו ערכים קונפוציאניים היררכיים. את הכבוד בין שליט לנשלט, גבר לאישה, הורים וילדים (כיבוד אבות) וחברות ונאמנות בין חברים. צְ'ייֵנְלוֹנְג השתדל לפאר את עצמו בתקופתו, הרבה יותר מאשר עשו זאת קודמיו. הוא פיתח פרויקטים תרבותיים שונים. השקיע בבניית מבנים מפוארים. הוא פיתח מאוד את אוספי האומנות של הקיסרות. הוא הרחיב והעמיק את אגם קונמינג והגדיל את ארמון הקיץ בבייג'ינג ובנה את ספינת השיש המפורסמת בגדת האגם. מבחינה אסתטית ופוליטית בחר צְ'ייֵנְלוֹנְג להקרין דימויים שונים למגזרים שונים. הוא היה ראוותני בשלטונו ובטעמו האסתטי.
צְ'ייֵנְלוֹנְג, אשר תמיד דרש בזכות כיבוד אבות, בחר, מתוך כבוד לסבו, הקיסר קאנגשי, אשר מלך למשך התקופה הארוכה ביותר בסין, לפרוש מתפקידו ולהעבירו לבנו לאחר 61 שנות שלטון. כלומר, חצי שנה פחות מסבו, ובכך תקופת מלוכתו שלו הייתה קצרה יותר. למעשה, המשיך למשוך בחוטים שלוש שנים נוספות, עד מותו בשנת 1799, מה שהופך אותו בפועל לשליט לאורך התקופה הארוכה ביותר בסין.
קודם לעלייתו לכס[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו הפרטי של הקיסר לעתיד בעת נולד היה חונְגּלִי (שם שנאסר לקרוא בו לאחר שעלה לשלטון עקב הטאבו על שמות הקיסרים), והוא היה בנו השני של יִינְזג'ן, הרביעי בבניו של קָאנְגשִׂי, קיסר סין ורעייתו הקיסרית, שְׂיַאו שֶׁנְג-שְׂײֵן. חונְגּלִי נולד בבייג'ינג, בירת שושלת צ'ינג, בשנת 1711, אך הוא נולד מחוץ לעיר האסורה ומחוץ לעיר הקיסרית. חונְגּלִי נפגש לראשונה עם סבו הקיסר בעת היה בן 10 (זאת מכיוון שלא היה בנו של היורש המיועד שכן יִינְזג'ן היה הרביעי בבניו של הקיסר קָאנְגשִׂי) הוא היה הנכד החביב על הקיסר קָאנְגשִׂי, אשר חיפש בצאצאיו יורש אשר ילך בדרכי הקונפוציאניזם כמותו. חונְגּלִי, כרצון אביו, חונך באופן פרטי בידי שני פקידים רבי השפעה בחצר הקיסרית של שושלת צ'ינג והוכיח יכולות אינטלקטואליות עוד מצעירותו. בגיל 11, יצא חונְגּלִי עם סבו הקיסר למסע ציד בעתו הם הופתעו מדוב שתקף אותם. במהלך הריגת הדוב בידי קָאנְגשִׂי נותר חונְגּלִי יציב ושמר על היציבות של סוסו עליו רכב. חונְגּלִי הפך בכך לנכד האהוב של הקיסר קָאנְגשִׂי, אשר נפטר בסוף אותה השנה.
יורש העצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
יִינְזג'ן, שנראה כראוי ביותר בבניו של קָאנְגשִׂי, נבחר לרשת את אביו ונטל על עצמו את התואר יוּנְג-גֶ'נְג, קיסר סין. בחודשים הראשונים לשלטונו, יוּנְג-גֶ'נְג הסדיר את סמכותו לעומת אחיו הגדולים שנאבקו בו על הכס. לאחר מכן מונה חונְגּלִי לנסיך קיסרי. בנקודה זאת היה לחונְגּלִי אח אחד מבוגר ממנו, חונְגּשְׁה, אותו אביו החשיב כלא ראוי לרשת את הכתר. יוּנְג-גֶ'נְג העדיף שבנו חונְגּלִי יירש את הכתר אף על פי שלא היה הבכור, טענה זאת חוזקה בידי העובדה שבחייו, הקיסר קָאנְגשִׂי העדיף גם כן את חונְגּלִי על גבי נכדים אחרים. בתגובה, חונְגּשְׁה הביע את תמיכתו בטענתו לכתר של יִין-סְה, אחיו של יוּנְג-גֶ'נְג ויריבו הפוליטי. בניסיון לחזק את מעמדו, יוּנְג-גֶ'נְג הוציא צו קיסרי במסגרתו גירש את חלק מאחיו, בהם יִין-סְה, מהשושלת הקיסרית - אייסין גיורו. חונְגּשְׁה בהמשך גורש מהעיר הקיסרית וסירב להתנצל בפני אביו. בשנת 1726, יוּנְג-גֶ'נְג מחק את בנו חונְגּשְׁה מהרשמים הקיסריים ובשנה לאחר מכן מת חונְגּשְׁה בנסיבות לא ברורות, מה שהותיר את חונְגּלִי בתור יורש העצר הקיסרי. חונְגּג'וֹאוּ, אחיו הצעיר של חונְגּלִי, לא התעניין בפוליטיקה ושמר על עצמו מחוץ ליריבות הפנים משפחתית. בשנת 1727 בחר הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג באשת האצולה המנצ'ורית; שְׂיַאו שְׂײֵן-צ'וּן, להיות רעייה לחונְגּלִי[1].
בשנת 1733, הועלה חונְגּלִי בידי אביו לתפקיד הנסיך מהמדרגה הראשונה, משמע שניתנה לו סמכות להתחיל להתערב בנושאי הממשל והמנהל באימפריה לקראת ירושת הכתר שלו. בעת היה יוצא יוּנְג-גֶ'נְג מן הבירה למסעות ומשלחות, הוא היה נוהג להותיר את חונְגּלִי לנהל את מדיניות הפנים של האימפריה בעוד נעדר. במטרה להעביר את הירושה בינו לבין בנו חונְגּלִי בצורה שקטה ויציבה, הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג פיתח מערכת בחירת יורש חדשה. לפי מערכת זאת, קודם למותו של קיסר הוא ירשום בצוואתו את יורשו המיועד. הצוואה תישאר סגורה עד מותו של הקיסר, בעת מותו היא תינתן לאחד מאנשי סודו של הקיסר שיקריא אותה בטקס רשמי ויכריז על הקיסר החדש שנבחר. במהלך השנתיים בין 1733–1735, נותר חונְגּלִי בבירה, שם למד אמנויות לחימה, קליגרפיה וקיבל ניסיון בניהול ענייני פנים במנהל המדינה. בשנת 1735 נפטר הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג לאחר 13 שנות שלטון, בצוואתו האחרונה התגלה חונְגּלִי בתור הקיסר המיועד והפך בטקס רשמי בקיסר סין. עם עלייתו לכס לקח על עצמו הקיסר החדש את השם הקיסרי צְ'ייֵנְלוֹנְג, משמע "שגשוג כביר".
קיסר סין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירושת הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם ירושת הכתר, פקידים רבים בחצר הקיסרית התעניינו בדרך מנהלו של הקיסר החדש את האימפריה. צְ'ייֵנְלוֹנְג היה בן 24 כאשר הפך לקיסר סין והיה מוכן להשתמש בכוחו האדיר של צבא צ'ינג במטרה להשקיט יריבים. הודות לשלטונו של אביו, האימפריה הייתה יציבה מאוד במהלך ירושתו של צְ'ייֵנְלוֹנְג, האוצר המדיני היה בשיא גודלו מזה מאות שנים, האוכלוסייה הכללית הייתה שקטה עם משטר צ'ינג המנצ'ורי ותור הזהב שבנה קָאנְגשִׂי נשמר. זמן קצר לאחר טקס ההכתרה הרשמי של הקיסר החדש, החל מרד של בני מְיַאוֹ (קבוצה אתנית) באזור גְוַאנְגשִׂי (דרום סין) נגד שושלת צ'ינג ושליטיה המנצ'ורים, בהם סירבו להכיר המורדים כשליטי סין מכיוון שהיו מיעוט אתני בסין הגדולה ולמרות זאת היו בשלטון. המוצב הצבאי באזור לא היה מוכן למרד וההנהגה האזורית עמדה להיכנע למורדים החמושים עד אשר צְ'ייֵנְלוֹנְג התערב במאורע והורה לצבא צ'ינג לנוע דרומה במטרה להכחיד את המרד. המשלחת הצבאית הייתה מוצלחת והייתה הראשונה בסדרת מערכות צבאיות רבות שהנהיג הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג לאורך שלטונו הארוך. בשנת 1740 התרחש מרד נוסף של בני מְיַאוֹ בדרום סין, כמו קודמו, המרד הופל במהרה בהוראתו של הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג להוציא משלחת צבאית.
תחת שלטונם של הקיסרים חְוָאנְג טָאיְגִ'י וקָאנְגשִׂי, שושלת צ'ינג כבשה את רוב מונגוליה הפנימית ומונגוליה החיצונית. המונגולים בתגובה נעו מערבה לעבר אגן טארים והקימו את ח'אנות הדְזוּנְגַרִים באזור טורקסטן (כיום המחוז האוטונומי שׂינְגְ'יָאנְג). מזה זמן רב פשטו המונגולים על ערים סיניות ואיימו על עליונותה של שושלת צ'ינג. הדְזוּנְגַרִים התחזקו עוד יותר תחת מנהיגם הכריזמטי, גָּלְדָן טְסֵרֶן, שהיה מצביא מוכשר. צְ'ייֵנְלוֹנְג החל משא ומתן במטרה להגיע להסדר עם הדְזוּנְגַרִים. בסופו של דבר הגיעו שתי המעצמות להסדר, הרי אלטאי נקבעו בתור הגבול הצפוני ביניהן, הדְזוּנְגַרִים הכירו בצְ'ייֵנְלוֹנְג כבעל מנדט השמיים, משמע שהכירו בטענת שושלת צ'ינג לשליטה על כל סין, והפכו רשמית למדינת חסות של צ'ינג. גָּלְדָן טְסֵרֶן המשיך לפתח את הצבא והמנהל בחאנות הדְזוּנְגַרִים בעזרתו של קצין שבוי מטעם האימפריה הקולוניאלית השוודית.
מאבקי אחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאבק הכוחות בטיבט[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התחזקותה של שושלת צ'ינג החלו בעיות ממשל לצוץ בטיבט. האזור ההררי, שדה יורה סופח לתוך שושלת צ'ינג תחת הנהגתו של הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג. טיבט נוהלה בפועל בידי שלושה אישים שישבו בלהסה, בירתה; מושל אזורי טיבטי שניהל את האזור בתור מדינת חסות אך לא כחלק ישיר של שושלת צ'ינג, שני שליחים רשמיים מטעם החצר הקיסרית של שושלת צ'ינג והדלאי לאמה ה-7, שהיה המנהיג בפועל של טיבט. המושל, גִּיּוּרוּמֵה נָאַמְגִיאֵל, היה בעל יחסים מתוחים עם הדלאי לאמה והיה חשש מטעם שליחי צ'ינג כי תוכניתו היא לבודד את הדלאי לאמה ולמרוד בממשל צ'ינג. בשנת 1750, כדי למנוע את המרידה האפשרית, הזמינו השליחים הרשמיים את גִּיּוּרוּמֵה נָאַמְגִיאֵל אל מושבם השלטוני בעיר במטרה לשוחח אודות המנהל האזורי, כאשר הוא הגיע, נתקל נָאַמְגִיאֵל במארב ונרצח בידי מתנקשים שעבדו למען השליחים. בעוד המתנקשים ניסו להעלים עקבות, שלישו של נָאַמְגִיאֵל אשר שרד, ברח מן המקום והפיץ את החדשות ברחבי העיר. בתוך מספר שעות, מאות טיבטים זועמים החלו במרד מזוין נגד השליחים מטעם החצר הקיסרית. השליחים נהרגו במרד והחלו רדיפות של בני האן בתוך העיר. צְ'ייֵנְלוֹנְג זעם על ההתרחשויות והורה לחיילי שושלת צ'ינג לצעוד על להסה ולהפיל את המרידה. שלטון המושלות נפסק והדלאי לאמה הפך לדמות הפוליטית המרכזית בטיבט. נוסף עליו דאג הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג למשלחת חדשה מטעם החצר הקיסרית שתפקח על פועלו של הדלאי לאמה.
סין לעומת צ'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מרד המצנפת האדומה, הראייה של סין רק בתור האזור שבו שוכנים בני ההאן הפכה מרכזית לממשל שושלת מינג ולדרך בה סינים ראו את עצמם. מכיוון שהמנצ'ורים שליטי שושלת צ'ינג היו מיעוט אתני לעומת בני ההאן, היה צורך להראות אחדות לאומית. על כן, צְ'ייֵנְלוֹנְג התעקש כי מהות הלאום הסיני לא כוללת רק את בני ההאן אלא את כל השטחים הנכללים בשליטתה של שושלת צ'ינג. צְ'ייֵנְלוֹנְג עצמו צוטט כאשר טען בעניין כך:
יֶשְׁנָהּ רְאִיַּת עוֹלָם וּלְפִיהָ לְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם בְּנֵי הָאן לֹא נִתָּן לַהֲפֹךְ לַאֲנָשֶׁיהָ שֶׁל סִין וְשִׁטְחָם לֹא יָכוֹל לְהֵהָפֵךְ לְשֶׁטַח שֶׁל סִין. רְאִיָּה זֹאת לֹא מַצִּיגָה כָּרָאוּי אֶת רְאִיַּת שׁוֹשַׁלְתֵּנוּ אֶלָּא אֶת הַקּוֹדְמִים לָנוּ, הָאן, טַאנְג, סוּנְג וּמִינְג.
— צ'יינלונג, קיסר סין
עשר המערכות הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת גִּ'ין-צְ'װַאן (הראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1747 החלו מאבקי כוח באזור גִּ'ין-צְ'װַאן (כיום באזור מזרח סְה-צְ'ווַאן). תושבי האזור היו מאמיני הבודהיזם הטיבטי ובתקופת ממשל שושלת מינג הקונפוציאני, במטרה להביא להסדר במקום, הממשל המרכזי העניק אוטונומיה אזורית וחילק את חבל הארץ בין מנהיגים שבטיים שנודעו בתור טוּסְה. בשנת 1747 המנהיג השבטי סְלוֹפְּ דָּפוּן החל לסבסד את עליונות כוחותיו על השבטים האחרים והחל במרד גלוי נגד שלטון שושלת צ'ינג. המועצה העליונה בבייג'ינג; הרשות העליונה אודות תפקוד הצבא, העבירה פקודה ל-30,000 חיילים לנוע לעבר גִּ'ין-צְ'װַאן במטרה להשקיט את המרד. המשלחת נכשלה מכיוון שלא הייתה מוכנה להתבצרות הכוחות המורדים ולמארב שהכינו עבורם. בשנת 1749 הורה הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג על הוצאתה לפועל של משלחת נוספת נגד המרד בגִּ'ין-צְ'װַאן אשר כללה 40,000 איש. המשלחת השנייה נכשלה גם היא עקב בגידה ומאבקים בהנהגה הצבאית וחוסר ניסיון של הפיקוד. צְ'ייֵנְלוֹנְג הורה על ההוצאה להורג של המפקד הלא מנוסה והחלפתו בגנרל פֿוּחֶנְגּ רב הניסיון והתעוזה. פֿוּחֶנְגּ ארגן מחדש את הכוחות שהתפזרו ומיקד אותם נגד מרכזי ההנהגה של סְלוֹפְּ דָּפוּן. בסוף השנה נפל המרד והאזור סופח רשמית לתוך שושלת צ'ינג ואיבד מן האוטונומיה שניתנה לו קודם לכן. מערכה זאת, מערכת גִּ'ין-צְ'װַאן הראשונה, היא הראשונה מתוך עשר המערכות הגדולות, סדרת מאבקים צבאיים לאורך שלטונו של הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג שהביאו לשיא גודלה והתפתחותה של סין.
דְזוּנְגַרִיה וכיבוש שינג'יאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]
חאנות הדְזוּנְגַרִים הייתה, בדומה לשושלת צ'ינג, מחולקת בין ממשל מונגולי שהיווה מיעוט אתני לבין רוב התושבים שהיו אויגורים, עם טורקי שרוב אנשיו מוסלמים. במותו של הח'אן גָּלְדָן טְסֵרֶן נפלה החאנות לתוך מאבק ירושה ממושך שראה את התמרדותם של האויגורים נגד שליטיהם המונגולים. בשנת 1754 הצליח המנהיג המונגולי, דְּבָאָצִ'י, להשיג את טענתו לכתר והפך לח'אן החדש לאחר מלחמה ממושכת. יריבו המרכזי, אָמוּר סָאֲנָה ברח לשושלת צ'ינג ובפגישה עם הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הכריז על נאמנותו לשושלת צ'ינג בתמורה לברית צבאית ותמיכה במאבק נגד דְּבָאָצִ'י. חאנות הדְזוּנְגַרִים הייתה ממוקמת בתוך טורקסטן, מדבר טקלה מקאן חלש על חלק נרחב מהחאנות וממערב גבלה ברכס הרי טיין שאן וימת בלחש (כיום בקזחסטן). למען פלישה אל תוך החאנות הגדולה והמדולדלת באוכלוסין, היה על צבא צ'ינג לעבור מספר חודשי הכנה. צבא המונה 50,000 איש אורגן מטעם שושלת צ'ינג, צבא זה הורכב ממנצ'ורים, בני האן, מונגולים ואויגורים והונהג בידי הגנרל בַּאנדִּי. הצבא האדיר החל בתנועתו מערבה בשנת 1755. בתוך מאה ימי קרבות נגד הדְזוּנְגַרִים לאורך נהר אילי, הגיעו הכוחות עד לפרברי גולג'ה (כיום יִינִינְג; אנ'), בירת החאנות וכוחותיו של דְּבָאָצִ'י נכנעו לצבא צ'ינג. חאנות הדְזוּנְגַרִים חולקה לארבעה אזורים היסטוריים המקבילים לקווים אתנים מבחינה מנהלית ואָמוּר סָאֲנָה מונה לח'אן החדש אך היה כפוף לממשלת צ'ינג.
אָמוּר סָאֲנָה לא היה נאמן לשבועתו לשושלת צ'ינג. בשנת 1756 הוא מרד בשלטון שושלת צ'ינג וביצע מארב למוצב הצבאי של שושלת צ'ינג בדְזוּנְגַרִיה. רוב צבא צ'ינג הגדול שמנה 50,000 איש שב כבר לתוך שושלת צ'ינג עצמה והכוחות המוצבים תחת בַּאנדִּי לא היו מסוגלים להעמיד מאבק אל מול המארב של אָמוּר סָאֲנָה. בייאוש, הגנרל בַּאנדִּי ביצע התאבדות והמוצב של צבא צ'ינג נפל לגמרי. בשנת 1757, לאחר שנה של הכנות מחודשות, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הזועם הורה על יציאתה של משלחת צבאית גדולה חדשה תחת פיקודו של הגנרל ג'וֹאוּ-חְװֵי, שהיה מעורב קודם לכן במהלך המערכה בגִּ'ין-צְ'װַאן. לאחר סדרת קרבות בהם השיגו הכוחות של שושלת צ'ינג את היד העליונה, אָמוּר סָאֲנָה ברח צפונה לעבר סיביר, בתוך האימפריה הרוסית, שם הוא נפטר עקב אבעבועות שחורות. צְ'ייֵנְלוֹנְג דרש מיליזבטה, קיסרית רוסיה את גופתו של אָמוּר סָאֲנָה, אך הקיסרית הרוסית סירבה. בתגובה, צְ'ייֵנְלוֹנְג הורה על מאסרם של מספר נזירים בבייג'ינג מטעם הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, ויחסי סין–רוסיה החריפו. גופתו של אָמוּר סָאֲנָה לא הועברה לשושלת צ'ינג, אך המתיחות בין המדינות שככה עם השנים. שתי המערכות בתוך דְזוּנְגַרִיה היוו את המערכה השנייה והשלישית מתוך עשר המערכות הגדולות.
בסופה של המערכה, חאנות הדְזוּנְגַרִים סופחה לתוך שושלת צ'ינג רשמית וחדלה להתקיים. שטח אדיר של מעל שני מיליון קילומטרים רבועים סופחו לתוך שושלת צ'ינג. אחדות הלוחמה בתוך צבא צ'ינג חיזקה את הקשרים בין ממשל צ'ינג לבין בני החְווֵי. במהלך המאבק התרחשו רדיפות המוניות של אנשים דְזוּנְגַרִים וכמעט כל אוכלוסייתם נכחדה עם מותם של כמעט חצי מיליון איש[2]. האירוע קיבל מאוחר יותר את הכינוי רצח העם הדזונגרי, עקב האלימות ההמונית שבמסגרתה התרחש הטבח הנרחב ברחבי מזרח טורקסטן[3]. אוכלוסיית המונגולים המערביים נכחדה כמעט לגמרי וכיום נותרו מהם רק תושבי קלמיקיה, רפובליקה בתוך הפדרציה הרוסית בצפון הקווקז. צְ'ייֵנְלוֹנְג נותר זועם על מרידות הדְזוּנְגַרִים, שפגעו קשות באוצר הלאומי והביאו להפרעה ביציבות של האימפריה הסינית, שהייתה אז בתוך תור הזהב של שושלת צ'ינג. במטרה להרתיע את הדְזוּנְגַרִים הנותרים בשטחים הכבושים ולמנוע מרד נוסף השתמש צְ'ייֵנְלוֹנְג בכוח צבאו. לאחר בריחתו של אָמוּר סָאֲנָה אל סיביר בשנת 1757, הוצא צו קיסרי מטעמו של צְ'ייֵנְלוֹנְג למשלחת הצבאית ובו נטען כך:
אַל תִּרְאוּ כָּל רַחֲמִים לְכָל מוֹרְדִים אֵלּוּ. רַק עַל הַזְּקֵנִים וְהַחַלָּשִׁים הִפְגִּינוּ רַחֲמִים. מֵעַרְכוֹתֵינוּ הַצְּבָאִיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת הָיוּ רִחְרוֹחִיּוֹת יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, לוֹ נַחֲזֹר עַל תַּהֲלִיךְ הַדְּבָרִים וְנָשִׁיב כּוֹחוֹתֵינוּ הַבַּיְתָה, צָרוֹת יָשׁוּבוּ. אִם מוֹרֵד נִתְפַּס וַאֲנָשָׁיו מְעֻנְיָנִים בִּכְנִיעָה, עַל אֲנָשָׁיו לָבוֹא יְשִׁירוֹת אֶל הַמַּחֲנֶה בּוֹא נִתְפָּס מְפַקְּדוֹ, וּלְבַקֵּשׁ כְּנִיעָה בִּפְנֵי כּוֹחוֹתֵינוּ אֶל מוּל מְפַקְּדוֹ הָאָזוּק. לוֹ יִשְׁלַח רַק שְׁלִישׁ לְבַקֵּשׁ כְּנִיעָה, אֵין כָּל סָפֵק כִּי זֶהוּ טְרִיק. אָמְרוּ לְטָסֶנְגּוֹנְזָ'אב [המפקד המוצב מטעם צ'ינג] לִטְבֹּחַ בְּכָל הַדְּזוּנְגָּרִים הָעַרְמוּמִיִּים הַלָּלוּ. אַל תַּאֲמִינוּ לְדִבְרֵיהֶם.
— צ'יינלונג, קיסר סין
לא כל הדְזוּנְגַרִים שאבדו נהרגו עקב רדיפות של צבא צ'ינג. לפי הסופר װֵײ יוּ'אֶן 50 אחוז מכלל הדְזוּנְגַרִים מתו עקב התפרצות של אבעבועות שחורות באותה העת, 20 אחוז ברחו אל הקיסרות הרוסית וחאנות הקזחים (ממערב לחאנות הדְזוּנְגַרִים) ו-30 אחוז נותרים נהרגו בידי רדיפות של צבא צ'ינג לפי הוראות המועצה העליונה בבייג'ינג והקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג עצמו, שיצא בצווים מרחיקי לכת במטרה למנוע כל מרד חדש אפשרי נגד שלטון צ'ינג. דְזוּנְגַרִיה נכבשה וסופחה רשמית לתוך שושלת צ'ינג והקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הוציא צו קיסרי רשמי לפיו ניתן חופש דת מלא בשטחים הכבושים, רב יותר מחופש הדת בתוך מרכז סין עצמה.
שלום עדיין לא הושג באזור הכבוש, שני אחים מוסלמים אויגורים רבי השפעה החלו במאבק משל עצמם נגד שושלת צ'ינג, אלו היו חוג'ה ג'האן ובורהאן א-דין. במקור הם היו אסירים של הדְזוּנְגַרִים אך שוחררו לאחר המשלחת הצבאית הראשונה של שושלת צ'ינג. במהלך המערכה השנייה הרימו את תומכיהם למאבק מזוין והשיגו שליטת יד ברזל על אזור אגן טארים, בחצי הדרומי של דְזוּנְגַרִיה. הם סירבו לקבל את ממשל שושלת צ'ינג וקיבלו תמיכה מצד הדְזוּנְגַרִים הנותרים ובעלי ברית קירגיזים, בכך החלו במרד מזוין נגד שלטון צ'ינג באזורים הכבושים. המרד המזוין החל בשנת 1758, כאשר המוצב מטעם שושלת צ'ינג לא צלחו בהחזקת המרד ושלחו דרישה לתגבורת, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג מאס במאבק. במטרה להפיל אחת ולתמיד את המאבק הממושך, הקיסר החליט לאסוף 10,000 חיילים מתוך שמונה הבאנרים; אליטה צבאית מנצ'ורית שהיוותה את הבסיס של צבא שושלת צ'ינג והורכבה בהנהגתה מתוך בני האצולה הקיסרית. כמו כן הורה הקיסר על התערבות של יחידת ארטילריה מיוחדת; יחידת ארטילרית הגמלים, שהייתה תחת הנהגתו של הגנרל ג'וֹאוּ-חְװֵי. בתוך מספר חודשים, עד שנת 1759, האחים המוסלמים הובסו בידי צבא צ'ינג. אף על פי שהמרד המזוין הובס, הוא החל ג'יהאד (מלחמה קדושה) ממושך של המוסלמים באזור נגד שלטון צ'ינג אשר נמשך למעלה ממאה שנה. לשטחים הכבושים שסופחו לתוך שושלת צ'ינג ניתן השם שׂינְגְ'יָאנְג, משמע "הגדה החדשה". המערכה נגד האחים המוסלמים הייתה הרביעית בתוך עשר המערכות הגדולות. למרות המאבקים הללו, חופש הדת שאיפשר הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הביא לקשרים חמים בין רוב המוסלמים ברחבי שושלת צ'ינג לבין הממשל שדגל בדת הסינית העממית[4].
מאבק מדינות שאן נגד בורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדרום לשושלת צ'ינג שכנה בורמה (כיום מיאנמר) בדרום-מזרח אסיה, שמזה זמן רב הייתה מפולגת בין פלגים שונים. במזרח בורמה (מדרום לאזור יוּנַּאן בסין), הטופוגרפיה ההררית הייתה שונה בתכלית מאשר המפלסים הנרחבים במרכז בורמה. אזור זה שנודע בתור חבל שָׁאַן התפתח לתוך מספר ממלכות קטנות שהיו נתונות להשפעת שכניהם הגדולים (כיום בני שאן מוכרים בתור קבוצה אתנית שונה מהבורמזים במיאנמר)[5]. במהלך תקופת המאבקים הפנימיים בבורמה האזור ניתן להשפעתה של שושלת צ'ינג תחת הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג ורוב הממלכות הפכו למדינות חסות של שושלת צ'ינג. בשנת 1752 הרים אָלַאוּנְגפָּאַיה מרד מזוין בבורמה והקים את שושלת קונבאונג החדשה עם עצמו בתור מלכה. שושלת קונבאונג תחת אָלַאוּנְגפָּאַיה דגלה במדיניות של התפשטות וכיבושים לחיזוק מעמדה של בורמה בדרום-מזרח אסיה[6]. לאחר כיבוש מזרח בנגל והפלת ממלכת איוטהאיה (תאילנד) לתוך מאבק פנימי ומחסור בממשל ריכוזי, הממשל הבורמזי נע לסיפוח ממלכות שָׁאַן לתוכו. לאחר שיצא בכיבוש צבאי של הממלכות הקטנות, שליטיהם נסוגו אל יוּנַּאן וביקשו תמיכה צבאית מידי החצר הקיסרית של צְ'ייֵנְלוֹנְג. המסר שנשלח בשנת 1759 לקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג, נענה לצו קיסרי שקרא לכיבוש חבל שָׁאַן מידי הבורמזים בידי צבא צ'ינג ובסופו של דבר סיפוחו לתוך שושלת צ'ינג עצמה.
התוכנית המקורית של ממשל צ'ינג הייתה לתמוך במאבק ממלכות שָׁאַן נגד הבורמזים, אך עם הזמן המאבק הסלים והביא להתערבות ישירה של צבא צ'ינג. לאחר שמספר שנים של תמיכה בהתנגדות של ממלכות שָׁאַן נגד הבורמזים לא הביאו לכל הישגים, בשנת 1765 נפתח חלון הזדמנויות שאפשר התערבות סינית צבאית כאשר הכוחות הבורמזים בקנטונג, מזרח שָׁאַן, עזבו את העיר במטרה להילחם נגד צבאו של טקסין הגדול, מלך תאילנד והותירו רק מוצב קטן במקום[7][8]. צבא צ'ינג שמנה 3,500 איש תחת פיקודו של הגנרל לְיוֹ דְזַאו ותומכיו מחבל שָׁאַן יצא במתקפה רגלית על המוצב בקנטונג. המוצב הבורמזי הקטן היה מורכב בעיקר מחיילים מנוסים ומיומנים אשר למרות ההפרש המספרי הצליחו למנוע את הכיבוש הסיני של העיר והניסו את כוחות צ'ינג חזרה ליוּנַּאן. בשביל להימנע מהבושה שבלמסור את הידיעה על ההפסד לקיסר, לְיוֹ דְזַאו טען בפני המועצה העליונה בבייג'ינג כי המערכה הייתה מוצלחת והעיר נכבשה בדיווח הרשמי. הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג היה חשדן בנוגע לדיווחו של לְיוֹ דְזַאו ועל כן קרא לו לדיון ובירור בבייג'ינג. כדי להימנע מהעונש הקיסרי, לְיוֹ דְזַאו התאבד ונמנע בכך מדרישתו של הקיסר. לאחר האירוע הפך הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג מעורב ישירות בנוגע למאבק עם בורמה שהפך לבעל עדיפות ראשונה. הוא מינה את הגנרל יַאנְג יִינְגגּ'וּ', שהיה מפקד מיומן ממאבקי גבול קודמים, למפקד החזית נגד בורמה. יַאנְג יִינְגגּ'וּ' מצדו, היה מצביא שאפתן ורב הערכה, ותכנן לא רק לכבוש ולספח את חבל שָׁאַן, אלא לכבוש את כל בורמה ולהסדיר ממשלת בובות בממלכה שתהיה נאמנה לשושלת צ'ינג.
התוכנית האסטרטגית הייתה לכבוש את העיר בהאמו האסטרטגית, בצפון חבל שָׁאַן, ומשם לנוע דרומה דרך הנהר איראוואדי (אנ') ולכבוש את אבה, בירת שושלת קונבאונג. הבורמזים, אף על פי שרוב צבאם היה עסוק במערכה בתאילנד, גילו על תוכניתו של יַאנְג יִינְגגּ'וּ' ותכננו להותיר את העיר בהאמו ללא הגנה ולהסדיר הגנה מחוזקת ככל האפשר על העיר קאונגטון, שממוקמת בהמשך הנהר מספר עשרות קילומטרים מבהאמו. ההגנות שלהם כללו גם נשק חם מערבי שתפסו מאוניית מלחמה של ממלכת צרפת. בשנת 1766, כאשר יצאו למתקפה, נפלו כוחות צבא צ'ינג למלכודת הבורמזית ואיבדו חלק נרחב מאנשיהם במתקפה כושלת על קאונגטון. לאחר מכן, רוב כוחות המשלחת של צבא צ'ינג אז מתו עקב התפרצות של מלריה במחנה הפנימי שלהם. בדומה לקודמו יַאנְג יִינְגגּ'וּ' רשם בדיווחו הרשמי לבייג'ינג כי מסע הכיבוש היה מוצלח, האוכלוסייה המקומית מקבלת את שלטון צ'ינג החדש והממשל הבורמזי מבקש הפסקת אש. גם את תרמיתו של יַאנְג יִינְגגּ'וּ' גילה הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג ולאחר בירור יִינְגגּ'וּ' הוצא להורג. מכיוון שגם אנשי שָׁאַן המקומיים וגם הצבא הירוק (חלק מצבא צ'ינג שהוצב למערכה בבורמה) לא היו אפקטיביים אל מול הבורמזים, החליט הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג לקרוא לגיוס נרחב של כוחות לקראת מערכה מרכזית. צְ'ייֵנְלוֹנְג סיכן בכך אפשרות של תבוסה לבורמזים שתפגע קשות ביוקרתה של שושלת צ'ינג לולא תפסיד למדינה קטנה בהרבה לעומתה. הקיסר החליט לגייס את האליטה המנצ'ורית. תחת פיקודו של חתנו, מִינְג זְ'װֵי, גויס צבא של 50,000 מונגולים ומנצ'ורים אשר נתמך בידי כוחות הצבא הירוק ומיליציות של אנשי שָׁאַן.
הפלישה לחבל שָׁאַן החלה בנובמבר 1767 והחלה ברגל ימין לשושלת צ'ינג כאשר כוחותיה כבשו עיירות גבול ודאז התקדמו לתוך בורמה עצמה והביסו את הכוחות הבורמזים בגוטייק גורוי. לאחר הניצחון על הכוחות הבורמזים יצא מִינְג זְ'װֵי בראש צבאו בצעדה לעבר אבה, הבירה הבורמזית. בתחילת 1768 הגיעו הכוחות הסינים עד לסינגו, ממזרח לאבה והניצחון של שושלת צ'ינג נראה קרב. הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג מצדו כבר החל בתכנון המנהל של השטחים המיועדים לסיפוח בחבל שָׁאַן. אָלַאוּנְגפָּאַיה מצדו נותר רגוע, מורל אנשיו נחלש לנוכח ההתקדמות של כוחות צ'ינג. אָלַאוּנְגפָּאַיה לא נסוג מהבירה ולא טיפח את הגנותיה, במקום זאת הוא יצא נגד יועציו ואיחד את צבאו למתקפת נגד ישירה אל מול הכוחות של צבא צ'ינג בסינגו. הכוחות של צבא צ'ינג מתחו את קו האספקה שלהם מה שהביא את מִינְג זְ'װֵי לשנות טקטיקה צבאית לכדי מגננה. לאחר שהבורמזים הסדירו את שליטתם בשטחים על יד סינגו, החלה התפרצות של אבעבועות שחורות במחנה צבא צ'ינג. הכוחות תחת מִינְג זְ'װֵי החלו בנסיגה חזרה לאזור יוּנַּאן. אָלַאוּנְגפָּאַיה השתמש בפרצה במערך הסיני בעת נסג והנחית מכה קשה על הכוחות הסינים במהלך הקרב על מאימו, במהלכו מִינְג זְ'װֵי נהרג והמחנה הסיני התפרק לגמרי לנוכח התקדמותם של הכוחות הבורמזים. רק מספר עשרות חיילים מנצ'ורים הצליחו לברוח בחיים משדה הקרב הקטלני.
ביודעין כי אין סיכוי לנצח בקרב, כסמל לשבועתו בפני הקיסרות, מִינְג זְ'װֵי חתך את צמתו ואמר לאנשיו להביא אותה אל הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג למען זכרו. הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג נדהם מנפילת צבאו בפני הכוחות הבורמזים והחליט להעביר עוד יותר כוחות למערכה. הוא מינה ארבעה גנרלים לפקד על פלישה מחודשת לבורמה, בראש הגנרלים הללו מונה פֿוּחֶנְגּ - המנצח של המערכה בגִּ'ין-צְ'װַאן והיועץ הראשי של המועצה העליונה בבייג'ינג. כל הכוחות הבורמזים נקראו מהמערכה בתאילנד חזרה לארצם לקראת מערכה סופית נגד צבא צ'ינג. לראשותו של פֿוּחֶנְגּ עמדו 60,000 חיילים ולמשך מספר חודשים למד הגנרל המנוסה את ההיסטוריה של המערכה במטרה שלא לחזור על טעויות קודמיו. בשנת 1769 יצאו הכוחות לפלישה הגדולה אך כל האסטרטגיות שהוכנו לא עמדו בפני הבורמזים, אשר חילקו את צבאם וארגנו מארבים ממושכים עד אשר ביצעו איגוף של כל כוחות צ'ינג התוקפים. נוסף על כך, צבא צ'ינג הוכה פעם נוספת בהתפרצות של אבעבועות שחורות. כאשר היו הבורמזים מוכנים להשמיד את צבא צ'ינג המאוגף מבחינה סופית, אָלַאוּנְגפָּאַיה עצר אותם בידיעה כי הדבר רק יביא לפלישה סינית נוספת. שיחות משא ומתן החלו בין הבורמזים לסינים המאוגפים. בדצמבר 1769 נגמרה המלחמה כאשר ניתן לכוחות הצ'ינג לשוב לארצם ובתמורה הם ויתרו על טענותיהם לרוב (אך לא כל) ממלכות חבל שָׁאַן והוסכם כי הסינים לא יצאו בפלישה נוספת נגד בורמה.
המערכה בבורמה נודעה בתור המערכה החמישית מעשר המערכות והייתה עקובה מדם ואכזרית יותר מכל שאר המערכות. 70,000 חיילים סינים נהרגו במערכה ולא הושג כל שינוי בטריטוריות. המאבק היווה פגיעה קשה במעמדה היוקרתי של שושלת צ'ינג וסימן את סיום ההתפשטות של ההשפעה הסינית לתוך דרום-מזרח אסיה. למרות אובדן רב של כספים האוצר הלאומי נותר יציב.
מערכת גִּ'ין-צְ'װַאן (השנייה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1771 החל אחיינו של סְלוֹפְּ דָּפוּן, לַאנְג קַהשְׁה (אשר ירש את מעמד הטוּסְה), בתוכנית למרד נוסף נגד שלטון שושלת צ'ינג בגִּ'ין-צְ'װַאן. בכך החל את אירוע המערכה השישית מתוך עשר המערכות הגדולות. לַאנְג קַהשְׁה למד מנפילת קודמו ולפני שהחל במרד הוא פעל להסיט את השבטים האחרים של גִּ'ין-צְ'װַאן לתמוך בו בעזרת הפצתה של תעמולה נגד שלטון צ'ינג. לַאנְג קַהשְׁה נפטר לפני שהספיק להוציא את המרד לפועל ועל כן המשימה עברה לידי בנו, סנגה סַאנְג. כאשר נודע לו על התפתחות האירועים, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הורה על תחילתה של המערכה השישית מעשר המערכות הגדולות, מערכת גִּ'ין-צְ'װַאן השנייה[9]. המורדים הכינו עצמם לקראת צבא צ'ינג והתבצרו. לאחר שישה חודשים של מאבק ממושך בהנהגתו של מושל מחוז סְה-צְ'ווַאן, החליף הקיסר את המושל בסדרת גנרלים מנוסים. אלו סירבו לפעול בצורה קוהרנטית ונכשלו להביס את המורדים שארבו להם בין ההרים. לבסוף היה על הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג לגייס את אַהגְּװֵי, שנודע בכינוי "גנרל הברזל", מהמפקדים ששירתו תחת פֿוּחֶנְגּ במערכה בבורמה. צבא צ'ינג נאבק בלוחמת שחיקה ממושכת עד אשר בשנת 1776 הוחלט להשתמש בתותחים וארטילריה נגד המורדים האורבים בהרים. המערכה לבסוף לא נוצחה הודות לכוח הצבאי של שושלת צ'ינג אלא עקב מאבק כוחות פנימי בתוך הדרג העליון של המורדים, כאשר יריבים פוליטיים אתגרו את מעמדו של סנגה סַאנְג. צְ'ייֵנְלוֹנְג ארגן מחדש את החלוקה השבטית והורה על סדרת רדיפות במטרה להטיל הרתעה ופחד באוכלוסייה המקומית ולוודא שלא תמרוד פעם נוספת.
המרד בטאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]
נגד שלטון שושלת צ'ינג התפשט באי של טאיוואן ארגון "חברת השמיים והארץ", שדגל בהדחת השלטון המנצ'ורי והשבת משטר בני האן לסין. בשנת 1786 החל המושל של טאיוואן מטעם שושלת צ'ינג לפעול במטרה להפיל את הארגון בכוח צבאי לאחר שהתגלה לו על קיומו. הכוחות מטעם צבא צ'ינג המוצבים על האי לא הצליחו למנוע את התפשטות המרד של הארגון. לאחר שמנהיג הארגון, לִין שׁװַאנְג-װֶן, הכריז על עצמו בתור מלך הממלכה החדשה של מינג, אלפים מתושבי טאיוואן, לרוב בני האן, התגייסו לשורות הארגון המורד בשלטון שושלת צ'ינג[10]. 50,000 מורדים השתלטו על שטחים נרחבים במזרח האי טאיוואן (מרכז ומערב האי, איפה שממוקמים רוב רכסי ההרים, לא נשלטו בידי שושלת צ'ינג אלא על ידי ילידים אוסטרונזים). חשיבותה האסטרטגית של טאיוואן בתוך ים סין הדרומי וחשיבותה הסמלית בתור המקום בו נכנעו כוחות מינג האחרונים לצבא צ'ינג לא אפשרו את כניעת הכוחות מטעם צ'ינג המוצבים על האי לידי המורדים. לאחר שתגבורת מסין היבשתית הייתה צריכה להיכנס לטקטיקה הגנתית אל מול המורדים, החליט הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג לקחת את העניין לידיים. 20,000 חיילים מנוסים מצבא צ'ינג, תחת פיקוד בנו של פֿוּחֶנְגּ, הגנרל פֿוּקַאנְגגַּאן, נשלחו למערכה בטאיוואן להשקיט את המרד. עד שנת 1788 הסתיימה המערכה בניצחון שושלת צ'ינג, מנהיג המורדים נתפס והוצא להורג והסדר הושב לאי תחת דגל צ'ינג. המערכה בטאיוואן נבדלה לימים בתור המערכה השביעית מתוך עשר המערכות הגדולות.
המערכה הראשונה נגד נפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר המערכה בטאיוואן לא היו חגיגות ניצחון מכיוון שבמהרה החלו חיילים לנוע לטיבט. לראשונה בתולדות שלטונו של הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג, המאבק בטיבט לא סבב אודות מאבק פנימי אלא מאבק חיצוני. בתוך רכס הר ההימלאיה נוסדה זמן קודם לכן הממלכה ההינדואית של נפאל שהייתה רבת השפעה ועוצמה במערך הגאופוליטי של צפון תת-היבשת ההודית. המאבק סב עקב מאבקי מסחר ומאבקי דת בין נפאל לטיבט. 10,000 חיילים נפאלים בני גורקה נעו דרך הרי ההימלאיה ופלשו לתוך טיבט. הכוחות הטיבטים נפלו לעומת המתקפה הנפאלית אליה לא ציפו כדי להגן על טיבט האוטונומית, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הורה לאחד מן הגנרלים לצאת בראש צבא רגלים נגד הצבא הנפאלי. בעת הגיעו כוחות צ'ינג מצב החזית כבר השתנה, הודות למאמציהם של מנהיגים דתיים, החל משא ומתן לשלום והושגה הפסקת אש. על כן גנרל צ'ינג הורה לכוחותיו שלא להתערב במאבק. בהסכם השלום שהושג, טיבט קיבלה על עצמה את האשמה בגרימת המלחמה מכיוון שלא קיבלה כראוי סוחרים מנפאל, היא העבירה פיצויי מלחמה וכספים במטרה להשיב את הגבול לכפי שהיה קודם המלחמה. המלחמה נגד נפאל נחשבת להיות המערכה השמינית מתוך עשר המערכות הגדולות.
ההתערבות בדאי-וייט (וייטנאם)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך מעל אלף שנים, ההיסטוריה של עם הוייטנאמים סבבה אודות מאבק ממושך לעצמאות מידי פלישות וכיבושים של האימפריה הסינית. עוד לפני הסכם השלום עם הנפאלים, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג החליט כי יש צורך לפעול בדאי-וייט (שמה של וייטנאם באותה העת) אשר הייתה סבוכה בתוך מלחמת אזרחים[11]. בשנת 1788, קיסר ממלכת צפון וייטנאם, לֶה צְ'האוּ טהונְג (בוייטנאמית: Lê Chiêu Thống), הובס בידי יריבו הדרומי וממלכתו נפלה. על כן הוא ברח לגלות בדרום שושלת צ'ינג. הקיסר הווייטנאמי הגולה ביקש את תמיכת החצר הקיסרית של שושלת צ'ינג, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג ראה את ההזדמנות להשיג מדינת חסות מדרום ועל כן ארגן צבא אדיר אשר מנה 200,000 חיילים תחת פיקודו של גנרל צ'ינג, סוּן שְׁהיִי. הפלישה של צבא צ'ינג הכביר החלה בנובמבר 1788, הודות לתמיכה הסינית, לֶה צְ'האוּ טהונְג הצליח במהרה לארגן מחדש את שלטונו באזור מפרץ טונקין בצפון וייטנאם. אוכלוסיית הצפון הפכה יותר ויותר מרדנית נגד שלטונו האכזר של לֶה צְ'האוּ טהונְג ועל כן רבים מרדו לטובת יריבו הפופולרי מדרום, נגוּיָאן חוּאה (Nguyễn Huệ), אשר הוכתר בתור צְ'וּ'אַנג טרוּנְג, קיסר וייטנאם. 100,000 חיילים התגייסו לצבאו של הקיסר צְ'וּ'אַנג טרוּנְג. בתחילת שנת 1789, סוּן שְׁהיִי, עם צבאו המוצב במצודת טהאנג לונג (האנוי המודרנית), החליט לחגוג את ראש השנה הסינית ומיד אחר כך לפלוש דרומה ולהביס את כוחותיו של צְ'וּ'אַנג טרוּנְג אשר אמורים לחגוג באותו היום את ראש השנה הווייטנאמית. צְ'וּ'אַנג טרוּנְג ציפה לזאת והחליט לדחות את החגיגות, בכך הוא הפתיע את צבא צ'ינג והביס את כוחות צ'ינג ואת תומכיו של לֶה צְ'האוּ טהונְג במהלך קרב נְגּוֹק חוֹי דּונְגּ דַּה המכריע[12].
לאחר נסיגת הכוחות של צבא צ'ינג חזרה לדרום סין, גילה הצבא הווייטנאמי תוכניות מלחמה של צבא צ'ינג לפיהן תכנן הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג לכבוש את כל וייטנאם. על כן החל צְ'וּ'אַנג טרוּנְג להכין שיחות למשא ומתן במטרה להגיע להסדר עם החצר הקיסרית הסינית. בתוך המחנה הסיני, הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג זעם על תבוסתו של סוּן שְׁהיִי לצבא שהיה חצי מגודלו של צבא צ'ינג ועל כן החליף אותו בגנרל פֿוּקַאנְגגַּאן המבטיח. בדומה ליריבו הווייטנאמי, פֿוּקַאנְגגַּאן האמין כי על שני הצדדים להגיע למשא ומתן ולא להמשיך בהקזת הדמים. בהסכם השלום שהושג בסופו של דבר הוסכם כי צְ'ייֵנְלוֹנְג יוותר על תוכניתו השאפתנית לכבוש את וייטנאם, שושלת צ'ינג הכירה בשושלת נגוּיָאן כשושלת הלגיטימית לשלוט בווייטנאם ובתמורה הממשל הווייטנאמי הסכים לשלם מס שנתי לשושלת צ'ינג, בדומה למדינת חסות. המערכה התשיעית מתוך עשר המערכות הגדולות הסתיימה, ולמרות זאת הקיסר הווייטנאמי המשיך לחשוד בשושלת צ'ינג עד מותו ותמך בסתר בארגונים נגד שושלת צ'ינג ברחבי סין, בהם גם שרידי הלוטוס הלבן.
המערכה השנייה נגד נפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1791 הפסיק הממשל הטיבטי בתשלום השנתי לנפאל כפי שנקבע בהסכם השלום לאחר המערכה הקודמת, על כן החלה פלישה שנייה של הצבא הנפאלי לתוך שטחי טיבט. הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הניע את הגנרל פֿוּקַאנְגגַּאן למלחמה נגד נפאל עם 70,000 חיילים נגד 20,000 נפאלים. המאבק בכך הפך ממאבק אזורי בין טיבט לנפאל למלחמה בין שושלת צ'ינג לבין נפאל. הצבא הנפאלי התפזר לעומת התקרבות כוחות צ'ינג כדי להימנע ממאבק ישיר נגד כוחות צ'ינג וכדי להביא למתיחה של קו האספקה הסיני. המאבק נמשך מספר חודשים אך בשנת 1792, מלחמה חדשה אליה נכנסה טיבט נגד שכנתה ממערב והמתיחה של קו האספקה של צבא צ'ינג הביאו את שני הצדדים להתחיל במשא ומתן להגיע להסדר. פֿוּקַאנְגגַּאן שלח מסמך רשמי שקרא להסדר אל רנה בהאדור שאה, מלך נפאל (בנפאלית: रण बहादुर शाह) וזמן קצר מאוחר יותר הסתיימו ההתכתשויות בין הצבאות והחל משא ומתן[13]. בהסכם השלום שהוסדר נקבע כי הממשל הטיבטי האזורי יעביר מדי שנה פיצויי מלחמה למשך מספר שנים ובתמורה ישוב הגבול לכפי שהיה קודם המלחמה ונפאל תהפוך רשמית למדינת חסות של שושלת צ'ינג אשר מדי שנה תשלם מס לממשל החצר הקיסרית של שושלת צ'ינג. בכך הסתיימה המערכה העשירית והאחרונה מתוך עשר המערכות הגדולות[14].
מדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהל ומסע במנצ'וריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לתוך תחילת שלטונו של צְ'ייֵנְלוֹנְג, באזורים הצפוניים של האימפריה, במנצ'וריה, החלה בצורת שהביאה לירידה בכמות האוכל להמונים ולעליית המחירים של מצרכים בסיסיים. מחשש שהדבר עלול להוביל לרעב המוני, המושלים האזוריים קראו לקיסר לקבוע פעולה שתקדים תרופה למכה. צְ'ייֵנְלוֹנְג ראה את השימוש המוגזם בחיטה למען ייצור יין כגורם המרכזי לבזבוז היבולים ועל כן הוציא צו קיסרי האוסר על יצירה זאת של יינות. הצו הקיסרי כמעט ולא השפיע על אובדן היבול עקב הבצורת ועל כן הבין הקיסר כי נדרשת פעילות חקלאית מוגברת במטרה להעלות את הייצור החקלאי. על כן צְ'ייֵנְלוֹנְג הורה לחקלאים בני האן (הקבוצה האתנית המרכזית בסין) להתיישב בעמק נהר ליאו (כיום בלְיַאו-נִינְג) בדרום מנצ'וריה, אזור שקודם לכן נשמר אך ורק להתיישבות של מנצ'ורים. לערך 600,000 דונם של אדמה חקלאית נוצרו הודות למתיישבים החדשים. עם הזמן, אוכלוסיית בני ההאן באזורי ההתיישבות העיקריים של מנצ'וריה עקפה את אוכלוסיית המנצ'ורים, שהיו עם ילידי במקום. דוגמה למרכז אוכלוסין שכזה היא העיר מוּקְדֶן (כיום שֶׁן-יָאנְג), שהייתה בעבר בירת שושלת צ'ינג לפני שנת 1644.
בשנת 1743 יצא הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג לטיול רשמי במנצ'וריה אשר נועד לבקר את קברי אבותיו. ביקור זה במנצ'וריה חיזק את הסמכות של משטר צ'ינג על האוכלוסייה הסינית של בני ההאן שהתיישבה באזור זמן קצר קודם לכן. הקיסר ביקר בקבר ג'אולינג - מקום מנוחתו של סב סבו, חְוָאנְג טָאיְגִ'י, שהקים את שושלת צ'ינג, את קבר פֿוּלִינְג - מקום קבורתו של נוּרְהָאצִ'י, אביו של חְוָאנְג טָאיְגִ'י שאיחד את השבטים המנצ'ורים לראשונה וקרא תיגר על נכונותה של שושלת מינג ששלטה בסין למנדט השמיים ובקבר יונְגלִינְג - מקום מנוחתם של אבות נוּרְהָאצִ'י. במהלך ביקורו הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג ביצע טקסי הקרבה לפי הדת הסינית העממית והקונפוציאניזם במטרה לכיבוד אבות. לאחר מכן התיישב הקיסר מספר חודשים במוּקְדֶן, שם הלחין שיר קלאסי סיני שנועד להאדיר את יופי הטבע בסביבת העיר ולהאדיר את שמה של שושלת צ'ינג.
מעמדה של שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך מלחמת מינג–צ'ינג נכבשה סין, שנשלטה קודם לכן בידי שושלת מינג, בידי שושלת צ'ינג החדשה. תומכי שושלת מינג המשיכו במאבקם נגד צ'ינג עד לנפילת ממלכת טונגנינג באי של טאיוואן בשנת 1683. היה זה רק בתקופת שלטונו של יוּנְג-גֶ'נְג, שהתרחש הסדר בין שושלת אייסין גיורו (שליטי שושלת צ'ינג) לבין משפחת ג'וּ (שליטי של שושלת מינג לשעבר). צאצאי שליטי מינג הכירו בשושלת צ'ינג בתור השושלת לה ניתן מנדט השמיים ובתמורה העניק הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג את התואר מרקיז[15] לראש בית משפחת ג'וּ. צְ'ייֵנְלוֹנְג האריך את החלטתו של אביו בכך שמינה את ראש בית משפחת ג'וּ לתואר האצולה מרקיז ירום הוד. ההסדר בין משפחות האצולה הביא להכרתם של סינים רבים תומכי שיבת מינג בשלטון שושלת צ'ינג. תואר המרקיז ירום הוד נותר בידי ראשי שושלת ג'וּ עד לתקופת הרפובליקה הסינית. ראש הבית האחרון שאחז בתואר נפטר בשנת 1953.
מדיניות דתית ופיתוח תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג, במטרה לחזק את הקשרים עם הבודהיזם הטיבטי, שינה את חלק מארמון יוּנְגחֶה (אנ') בעיר הקיסרית לכדי מקדש בודהיסטי. צְ'ייֵנְלוֹנְג המשיך מורשת זאת וקבע את כל הארמון בתור מקדש בודהיסטי, כמו כן הורה הקיסר על צביעת הגגות של המקדש בצבע צהוב המקובל עם מנצ'וריה ועם הממשל של שושלת צ'ינג[16]. צבע זה (אשר ניתן לראותו לדוגמה על דגל שושלת צ'ינג), הפך הצבא הרשמי של מוסד הקיסרות ונאסר להשתמש בו ללא רשות המוסד הקיסרי השלט. הקיסר הפך לפטרון של הבודהיזם הטיבטי והשקיע רבות על העברת כספים למען העתקת כתבים קלאסיים מטיבטית למנדרינית ומנצ'ורית. ישנה הערכה היסטוריונית כי צְ'ייֵנְלוֹנְג קיבל לאורך חייו את הבודהיזם הטיבטי בתור דתו האישית, מכיוון ששנים רבות לאחר מותו, התגלו בקברו בתוך קברי צ'ינג המזרחיים, רישומי קיר טיבטים ופסלי הבודהה בסגנון טיבטי. בשנת 1771 הורה הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג להקים במחוז חביי מקדש בודהיסטי טיבטי בסגנון ארמון פוטאלה[17]. מקדש פוטואו ג'ונגצ'נג (בטיבטית: གྲུ་འཛིན་་་བསྟན་པའི་རྩ་བའི་ལྷ་ཁང༌།) (אנ') כפי שנודע, חיזק את הקשר בין סין עצמה לבין טיבט. בהמשך וידא הקיסר כי כל פגישותיו הרשמיות עם נציגים מרחבי האימפריה יתרחשו במקדש. בשנת 1778 הזמין הקיסר לארמונו של הפנצ'אי לאמה ה-6, הדמות הפוליטית-דתית השנייה בחשיבותה בטיבט לאחר הדלאי לאמה. לכבוד האירוע הורה הקיסר על בניית מקדש שומי פושון לבודהיזם הטיבטי, אשר ערבב אדריכלות סינית ואדריכלות טיבטית.
בשנת 1724 הקיסר יוּנְג-גֶ'נְג אסר על שהיית נוצרים בתוך שושלת צ'ינג בהמשך להחלטת אביו עקב המחלוקת על הטקסים הסיניים וההמרה ההמונית שביצעו מיסיונרים ישועים בסין. צְ'ייֵנְלוֹנְג המשיך מדיניות זאת ואסר על הוצאתם לפועל של מנהגים נוצרים בפומבי. רק הישועים בבייג'ינג, אשר נותקו קשריהם ממדינת האפיפיור, לא נפגעו עקב הרדיפות. הקיסר העריך את חוכמתם של הישועים בבייג'ינג אשר רבים מהם היו פקידים בחצר הקיסרית ונהנה מסגנון האיורים האירופאי. המיסיונר ג'וזפה קסטיליונה, קיבל הוראה מן הקיסר לאייר דיוקנאות שלו בסגנון אירופאי[18]. באופן דומה הורה הקיסר לישועים לבנות שעונים אירופאים בני התקופה. בהמשך הוטל על ג'וזפה קסטיליונה לבנות את השער המערבי של ארמון הקיץ בבייג'ינג. הארמון נועד לסמן את שיא הפאר של שלטונו של צְ'ייֵנְלוֹנְג והוא נשמר שלם עד להריסתו במהלך מלחמת האופיום השנייה בשנת 1860[19].
מכיוון שכמעט מאה שנים קודם לכן, שׁוּנְגְ'ה, קיסר סין קבע כי התרבות של האומה הסינית תהיה לתרבות המרכזית של שושלת צ'ינג, צְ'ייֵנְלוֹנְג הבחין שהמנצ'ורים מאבדים עם הזמן את ייחודיותם התרבותית ואת מורשתם ההיסטורית. במטרה למנוע זאת הורה צְ'ייֵנְלוֹנְג על סדרת תשתיות שנועדו לחקור ולהעלות על הכתב את ההיסטוריה והתרבות המנצ'ורית הייחודית במטרה לשמר את זכרה. בשנת 1474, הורה בסתר על הפצתו של הקוד הדתי של השמאניזם, שהייתה הדת המקורית של המנצ'ורים.
יחס להמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת חגיגות יום הולדתו השישים של הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג בשנת 1771, הקיסר הוציא צו קיסרי רשמי לפיו לאורך כל שנת 1770 לא יאספו מיסים מן האזרחים. מהלך זה, כמו גם ההתקרבות של החצר הקיסרית בתקופתו עם התרבות הסינית חיזקה את תדמיתו ואת התדמית של המוסד הקיסרי בעיני העם. רבים ממבני האדריכלות הגדולים שהורה על בנייתם למען הפיאור של שושלת צ'ינג חיזקו את מעמדו בראיית העם מכיוון שהצליחו לסמל את היוקרה והעושר האדיר של השושלת. המערכה השנייה בגִּ'ין-צְ'װַאן שינתה לגמרי את המצב הפוליטי והכלכלי בתוך שושלת צ'ינג. המערכה הזאת, כמו גם המערכה בבורמה, פגעו קשות באוצר הלאומי של המדינה והחל משטר צבאי על רבים מהמיעוטים במטרה למנוע כל מרד נוסף מלהתעורר. החלה עלייה חדה במיסים ברחבי האימפריה ועל כן החלו להתארגן קבוצות סודיות שהתנגדו לממשל שושלת צ'ינג. בשנת 1774 הדבר גרר אחריו את מרד הלוטוס הלבן בשאנדונג שנועד במטרה להדיח את המנצ'ורים שהיו "זרים" מן השלטון על סין ולהסדיר מחדש את ממשל בני ההאן[20][21]. הצבא הירוק לבסוף הכניע את מורדים אלו אך המרד סימן את ההתנגדות הרבה שעדיין חלק רחב מן האוכלוסייה רחשה לשלטון שושלת צ'ינג המנצ'ורית.
מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסחר עם אירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שלטון אביו של הקיסר צ'יינלונג, נקבעה העיר גואנגג'ואו, אשר הייתה מקורבת לנקודת הסחר עם האימפריה הפורטוגזית במקאו, להיות למרכז המסחר ייבוא ויצוא עם מעצמות אירופאיות. מערכת קנטון (שמה האירופאי של העיר) הנוקשה אסרה על מסחר דרך כל עיר נמל אחרת ברחבי סין מלבד בנמל העיר. בשנת 1777 אסר הקיסר על המשך הייבוא של כותנה דרך הנמל. סיום המסחר בכותנה, שהייתה המוצר המרכזי האחרון איתו הסכימו הסינים לייבא, פגע קשות במסחר עם האימפריה הבריטית, שעקב מלחמת שבע השנים ומלחמת העצמאות של ארצות הברית נזקקה רבות למסחר עם סין. שבע שנים מאוחר יותר הגיעה הספינה הראשונה לייבא סחורות לסין דרך קנטון מטעם ארצות הברית, מה שהחל את יחסי ארצות הברית–סין.
משלחת מקרטני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1793 האימפריה הבריטית נזקקה קשות למקור הכנסה חדש דרך מסחר לאחר סדרת מאבקים ממושכים שעלו רבות לאוצר הלאומי. הממשל הסיני קבע כי לפי מערכת קנטון סחורות יוצאו מסין ובתמורה ישולמו במטילי כסף אך לא יהיו סחורות שייובאו לסין. בראש סדר העדיפויות של הסחורות עמד התה, שהיווה חלק מרכזי בכלכלה הבריטית והובא בעיקר מסין. במטרה לפתוח את המסחר הסיני לייבוא מהאימפריה הבריטית, נשלחה בשנת 1793 משלחת דיפלומטית רשמית בראשותו של ג'ורג' מקרטני מטעם הממשלה הבריטית. המטרות המרכזיות של המשלחת היו לקבוע קונסוליה בריטית רשמית בשושלת צ'ינג, להביא לסיום מערכת קנטון ובהשראת פורטוגל גם לקנות שטח קטן לחופי ים סין הדרומי ודרכו לייבא את רוב הסחורות, שטח אשר יינתן לשליטתה של חברת הודו המזרחית הבריטית. במיוחד למשלחת הדיפלומטית ניתנה הרשות לנחות בטיינג'ין, דרכה נעו לבייג'ינג ומשם לארמון הקיץ הקיסרי, מקום מושבו של צְ'ייֵנְלוֹנְג. המשלחת הציגה בפני הקיסר את פלאי הטכנולוגיה האירופאית אך הקיסר סירב לכל דרישות הבריטים ונימק את החלטתו במכתב ששלח דרך מקרטני אל ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת[1]:
אַתָּה, מֶלֶךְ, חַי מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַיָּם הָרַבִּים, עִם זֹאת, מוֹנֵעַ עַל יְדֵי רְצוֹנְךָ הַצָּנוּעַ לָקַחַת חֵלֶק מִיִּתְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל הַצִּיוִילִיזַצְיָה שֶׁלָּנוּ, הַעֲבָרַת בְּכָבוֹד אֶת רְצוֹנְךָ דֶּרֶךְ מִשְׁלַחַת. שֶׁלִּחֵךְ חָצָה אֶת הַיָּם וְאֶת חֲלַל הַכָּבוֹד בֶּחָצֵר הַקֵּיסָרִית שֶׁלִּי בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְיוֹם הֻלַּדְתִּי. כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַמְּסִירוּת שֶׁלָּךְ, שָׁלַחְתָּ גַּם הַצָּעוֹת שֶׁל תּוֹצֶרֶת אַרְצְךָ.
עִיַּנְתִּי בִּדְרִישׁוֹתֶיךָ: הַתְּנָאִים הָרְצִינִיִּים שֶׁבָּהֶם הֵם מוּנָחוֹת מְגַלִּים עֲנָוָה מְכֻבֶּדֶת מִצִּדְּךָ, אֲשֶׁר רְאוּיָה לְשֶׁבַח. בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָּה שֶׁשַּׁגְרִירְךָ וּסְגָנוֹ עָבְרוּ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה עִם כְּתַב הַדְּרִישׁוֹת וְהַמְּחֻוַּת שֶׁלְּךָ, גִּלִּיתִי בִּפְנֵיהֶם טוֹב רַב וְאִפְשַׁרְתִּי לְהַכְנִיס אוֹתָם לְנוֹכְחוּתִי. כְּדֵי לְבַטֵּא אֶת הַיֻּקְרָה שֶׁלִּי, אֵרַחְתִּי אוֹתָם בְּמִשְׁתֶּה וְהֵכַנְתִּי לָהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת. גָּרַמְתִּי גַּם לְהַעֲבִיר מַתָּנוֹת לִמְפַקֵּד חֵיל הַיָּם וּלְשֵׁשׁ מֵאוֹת מִקְּצִינָיו וַאֲנָשָׁיו, אִם כִּי הֵם לֹא הִגִּיעוּ לַבֶּיְגִ'ינְג, כְּדֵי שֶׁגַּם הֵם יִשְׁתַּתְּפוּ בְּהַצָּגַת הַיֻּקְרָה שֶׁלִּי.
בַּאֲשֶׁר לְהַפְצָרָתְךָ לִשְׁלֹחַ אֶת אַחַד מֵאֶזְרָחֶיךָ לִהְיוֹת מֻסְמָךְ לַחֲצַר הַקֵּיסָרוּת הַשְּׁמֵימִי שֶׁלִּי וְלִקְבֹּעַ עַל סַחַר אַרְצְךָ עִם סִין, בַּקָּשָׁה זוֹ מְנֻגֶּדֶת לְכָל הַמֻּסְכָּמוֹת בַּשּׁוֹשֶׁלֶת שֶׁלִּי וְאִי אֶפְשָׁר לְמַלֵּא אוֹתָהּ. נָכוֹן שֶׁהָאֵרוֹפֵּאִים, בְּשֵׁרוּת הַשּׁוֹשֶׁלֶת, הֻרְשׁוּ לְהִתְגּוֹרֵר בְּבֶּיְגִ'ינְג, אַךְ הֵם נֶאֱלָצִים לְאַמֵּץ לְבוּשׁ סִינַי, הֵם מֻגְבָּלִים לְמִקּוּמָם בִּמְחוֹזוֹת עַצְמָם וּלְעוֹלָם אֵינָם מֻרְשִׁים לַחֲזֹר הַבַּיְתָה [לְאֵירוֹפָּה]. כְּכָל הַנִּרְאֶה אַתָּה מַכִּיר אֶת הַתַּקָּנוֹת הַשּׁוֹשָׁלוֹת שֶׁלָּנוּ. לֹא נִתָּן הָיָה לְמַקֵּם אֶת שְׁלִיחֲךָ הַמֻּצָּע לַחֲצַר הַקֵּיסָרִית בְּמִשְׂרָה דּוֹמָה לְזוֹ שֶׁל פְּקִידִים אֵירוֹפִּיִּים בְּבֶּיְגִ'ינְג שֶׁנֶּאֱסַר עֲלֵיהֶם לַעֲזֹב אֶת סִין, וּמִנֶּגֶד, לֹא נִתָּן הָיָה לְאַפְשֵׁר לוֹ חֹפֶשׁ תְּנוּעָה וּזְכוּת לְהִתְכַּתֵּב עִם אֻמַּתְכֶם; זֹאת בְּמַטָּרָה שֶׁלֹּא תַּרְוִיחַ דָּבָר עַל יְדֵי מְגוּרָיו בְּקִרְבֵּנוּ.
יֶתֶר עַל כֵּן, הַשּׁוֹשֶׁלֶת הַשְּׁמֵימִית שֶׁלָּנוּ מַחֲזִיקָה בִּשְׁטָחִים עֲצוּמִים, וּמְשַׁלְּחוֹת מַחְוָה מִתּוֹךְ רָצוֹן לַהֶחְזֵר נִקְבָּעוֹת עַל יְדֵי הַמַּחְלָקָה לִמְדִינוֹת חָסוּת, אֲשֶׁר שָׁרִים לִרְצוֹן הַמַּחְלָקָה הַמַּפְעִילָה שְׁלִיטָה קַפְּדָנִית עַל תְּנוּעוֹתֵיהֶן. זֶה יִהְיֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְהַשְׁאִיר אוֹתָם לְנַפְשָׁם. בְּהַנָּחָתִי שֶׁשְּׁלִיחֲךָ יַגִּיעַ לַחֲצַר הַקֵּיסָרִית שֶׁלָּנוּ, הַשָּׂפָה שֶׁלּוֹ וּלְבוּשׁוֹ הַלְּאֻמִּי שׁוֹנִים מִזּוֹ שֶׁל עַמֵּנוּ, וְלֹא יִהְיֶה מָקוֹם לְהַעֲנִיק לוֹ. אֶפְשָׁר לְהַצִּיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי לְחַקּוֹת אֶת הָאֵרוֹפֵּאִים הַשּׁוֹהִים בְּאֹפֶן קָבוּעַ בְּבֶּיְגִ'ינְג וּלְאַמֵּץ אֶת הַלְּבוּשׁ וְהַמִּנְהָגִים שֶׁל סִין, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא הָיָה זֶה רְצוֹנֵנוּ שֶׁל הַשּׁוֹשֶׁלֶת שֶׁלָּנוּ לְהַכְרִיחַ אֲנָשִׁים לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים לֹא נוֹחִים וּלְלֹא נִנּוֹחוֹת. חוּץ מִזֶּה, בַּהֲנָחָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי שַׁגְרִיר לְהִתְגּוֹרֵר בִּמְדִינָתְךָ, כֵּיצַד תּוּכַל לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילוֹ אֶת הַסִּדּוּרִים הַנִּדְרָשִׁים? אֵירוֹפָּה מֻרְכֶּבֶת מִמְּדִינוֹת רַבּוֹת אֲחֵרוֹת מִלְּבַד מִשֶּׁלְּךָ: אִם כָּל אֶחָד וְדוֹרֵשׁ לִהְיוֹת מְיֻצָּג בֶּחָצֵר הַקֵּיסָרִית שֶׁלָּנוּ, כֵּיצַד נוּכַל לְהַסְכִּים? הָעִנְיָן הוּא בִּלְתִּי מַעֲשִׂי לַחֲלוּטִין. כֵּיצַד יְכוֹלָה הַשּׁוֹשֶׁלֶת שֶׁלָּנוּ לְשַׁנּוֹת אֶת כָּל הַהֲלִיךְ וּמַעֲרֶכֶת הַנִּימוּסִים שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּקְמוּ בְּמֶשֶׁךְ יוֹתֵר מִמֵּאָה שָׁנָה, כְּדֵי לַעֲנוֹת עַל הַשְׁקָפוֹתֶיךָ הָאִישִׁיּוֹת? אִם נֶאֱמָר שֶׁהַמַּטָּרָה שֶׁלְּךָ הִיא לְהַפְעִיל שְׁלִיטָה עַל סַחַר אַרְצְךָ, לְאֶזְרָחֶיךָ הַחֹפֶשׁ הַמָּלֵא לִסְחֹר בְּגוּאַנְגְּג'וֹאוֹ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת, וְזָכוּ לַתְּמוּרָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר מִיָּדֵינוּ. מְשִׂימוֹת נִשְׁלְחוּ עַל יְדֵי פּוֹרְטוּגָל וְאִיטַלְיָה, וּבָאוּ עִם בַּקָּשׁוֹת דּוֹמוֹת. הַכֶּתֶר הֶעֱרִיךְ אֶת כֵּנוּתָם וְהֶעֱמִיס עֲלֵיהֶם סְחוֹרוֹת כָּל טוֹב, מִלְּבַד אִשּׁוּר לִצְעָדִים לְהָקֵל עַל סַחְרָם עִם סִין. אַתָּה לְלֹא סָפֵק מוּדָע לְכָךְ, שֶׁסּוֹחֵר קַנְטוֹן אֶזְרָח שֶׁלִּי, ווּ צָ'אוּ-פִּנֵּג, הָיָה בַּעַל חוֹב לַסְּפִינוֹת זָרוֹת. הִנַּחְתִּי לְמִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ לְקַדֵּם אֶת הַכְּסָפִים הַמַּגִּיעִים מֵחוּץ לְאוֹצַר הַמָּחוֹז, וְהוֹרֵיתִי לוֹ לְהַעֲנִישׁ אֶת הָאָשָׁם בְּחֻמְרָה. מַדּוּעַ אִם כֵּן עַל מְדִינוֹת זָרוֹת לְקַדֵּם בַּקָּשָׁה בִּלְתִּי סְבִירָה לַחֲלוּטִין, לִהְיוֹת מְיֻצֶּגֶת בֶּחָצֵר הַקֵּיסָרִית שֶׁלִּי? בֶּיְגִ'ינְג נִמְצֵאת כִּמְעַט אַלְפַּיִם קִילוֹמֶטְרִים מִקַּנְטוֹן, וּבְאֵיזֶה מֶרְחָק כָּזֶה אֵיזוֹ שְׁלִיטָה אֶפְשָׁרִית יָכוֹל כָּל נָצִיג בְּרִיטִי לְהַפְעִיל?
אִם אַתָּה טוֹעֵן כִּי יִרְאַת כְּבוֹדְךָ לְשׁוֹשֶׁלֶת הַשְּׁמֵימִית שֶׁלָּנוּ מְמַלֵּאת אוֹתְךָ בָּרָצוֹן לִרְכֹּשׁ מִן הַצִּיוִילִיזַצְיָה שֶׁלָּנוּ, הַטְּקָסִים וְקוֹד הַחֻקִּים שֶׁלָּנוּ נִבְדָּלִים כָּל כָּךְ מִשֶּׁלְּךָ, שֶׁגַּם אִם שֶׁלִּחֵךְ הָיָה מְסֻגָּל לְהַשִּׂיג אֶת רִאשׁוֹנֵי הַצִּיוִילִיזַצְיָה שֶׁלָּנוּ, אַתָּה יָכוֹל אוּלַי לֹא לְהַשְׁתִּיל אֶת הַנִּימוּסִים וְהַמִּנְהָגִים שֶׁלָּנוּ עַל אַדְמָתְךָ הַזָּרָה. לָכֵן, כְּכָל שֶׁהַמְּיֻמָּן בְּמִנְהָגֵנוּ הוּא לְמַעֲשֶׂה הַשָּׁלִיחַ, שׁוּם דָּבָר לֹא יִרְוַח מִכָּךְ.
בְּהִסְתּוֹבַבְתִּי בָּעוֹלָם הָרָחָב, אֵין לִי אֶלָּא מַטָּרָה אַחַת בִּלְבַד, לִשְׁמֹר עַל מִמְשָׁל מֻשְׁלָם וּלְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְּדִינָה: חֲפָצִים מוּזָרִים וִיקָרִים אֵינָם מְעַנְיְנִים אוֹתִי. אִם צִוִּיתִי כִּי יִתְקַבְּלוּ מְנָחוֹת הַמֶּחְוָה שֶׁנִּשְׁלְחוּ עַל יָדְךָ, הַמֶּלֶךְ, זֶה הָיָה רַק מִתּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בָּרוּחַ שֶׁהֵבִיאָה אוֹתְךָ לְהַעֲבִיר אוֹתָם מֵרָחוֹק. הַסְּגֻלָּה הַמַּלְכוּתִית שֶׁל שׁוֹשַׁלְתֵּנוּ חַדְרָהּ לְכָל מְדִינָה תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּמַלְכֵי כָּל הָעַמִּים הִצִּיעוּ אֶת מַחֲווֹתֵיהֶם הַיְּקָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם. כְּפִי שֶׁהַשַּׁגְרִיר שֶׁלְּךָ יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעַצְמוֹ, אָנוּ מַחֲזִיקִים בְּכָל הַדְּבָרִים. אֲנִי לֹא מַגְדִּיר שׁוּם עֵרֶךְ לַחֲפָצִים מוּזָרִים אוֹ גְּאוֹנִיִּים, וְאֵין לִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ בְּיִצּוּר שֶׁל אַרְצְךָ. זוֹ אָז תְּשׁוּבָתִי לְבַקָּשָׁתְךָ לְמַנּוֹת נָצִיג בֶּחָצֵר הַקֵּיסָרִית שֶׁלִּי, בַּקָּשָׁה הַמְּנֻגֶּדֶת לְשִׁמּוּשֵׁנוּ הֲשׁוֹשַׁלְתִּי, שֶׁתָּבִיא רַק לְאִי נוֹחוֹת לְעַצְמְךָ. פִּרְסַמְתִּי בְּפֵרוּט אֶת מִשְׁאֲלוֹתַי וּפָקַדְתִּי עַל שְׁלִיחֵי הַמֶּחְוָה שֶׁלְּךָ לַעֲזֹב בְּשָׁלוֹם בְּדַרְכָּם הַבַּיְתָה. רָאוּי לְךָ, הַמֶּלֶךְ, לְכַבֵּד אֶת רִגְשׁוֹתַי וּלְהַפְגִּין מְסִירוּת וְנֶאֱמָנוּת גְּדוֹלִים עוֹד יוֹתֵר בֶּעָתִיד, עַל יְדֵי כְּנִיעָה תְּמִידִית לַכְסְנוּ, תּוּכְלוּ לְהַבְטִיחַ שָׁלוֹם וּפְרִיחָה לִמְדִינַתְכֶם לְהַלָּן. מִלְּבַד הֲכָנַת מַתָּנוֹת (שֶׁעֲלֵיהֶן אֲנִי מְצָרֵף מְלַאי) לְכָל אֶחָד מֵחַבְרֵי הַמִּשְׁלַחַת שֶׁלְּךָ, אֲנִי מַעֲנִיק לְךָ, הוֹ הַמֶּלֶךְ, מַתָּנוֹת יְקָרוֹת עָרַךְ מֵעֵבֶר לְמִסְפָּר הַמָּעֳנָק בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּאֵרוּעִים כָּאֵלֶּה, כּוֹלֵל מֶשִׁי וּסְחוֹרוֹת מִסַּקְרָנוּת כָּזֶה מְצֹרָפוֹת. הַאִם אַתָּה מְקַבֵּל אוֹתָם בְּכָבוֹד וְשִׂים לֵב לָרָצוֹן הַטּוֹב הָרַךְ שֶׁלִּי כְּלַפֶּיךָ! מַנְדָּט מְיֻחָד לְמַעֲנֵךְ.
— צ'יינלונג קיסר סין לג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
שנתיים לאחר מכן, בשנת 1795 הגיעה משלחת דומה מטעם איי הודו המזרחיים ההולנדיים, חלק מן האימפריה ההולנדית. ראש המשלחת ההולנדית קיבל את הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג כגדול יותר מהריבון שלו, וילם החמישי, נסיך אורנז' וביצע קאוטאו, סגידה רשמית לקיסר הסיני[22]. ג'ורג' מקרטני, ראש המשלחת הבריטית סירב לבצע קאוטאו מלא בפני צְ'ייֵנְלוֹנְג, ועל כן האירוע הוביל את הקיסר לצחוק ולהתבדח על ההכרה של ההולנדים במעמדו הבינלאומי. הבריטים עדיין היו חייבים מקור הכנסה נוסף ועל כן פנו לשוק השחור. עוד משנות ה-90 של המאה ה-18 החלה חברת הודו המזרחית הבריטית להעביר אופיום אל תוך שושלת צ'ינג דרך השוק השחור. הדבר הפך למהלך מרכזי שהוביל למאבק סיני-בריטי אשר בסופו של דבר נגמר במלחמת האופיום הראשונה אשר פרצה בשנת 1839.
שנים אחרונות בשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעוצו של השן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1776, עקב חשד ממושך ביועצים המוקפים מסביבו, החליט הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג למנות יועץ חדש שיהיה לו לאיש סודו, השן, המשנה לקיסר סין כפי שהוא נודע בהמשך, היה מהמקורבים ביותר לקיסר המזדקן אך בנוסף לכך הוא ביצע סדרת הונאות ללא סוף בחצר הקיסרית ומאחורי הגב הפך עצמו לאחד האנשים העשירים ביותר בעולם. השן הצליח לשמור על פרשיות השחיתות מתחת לשולחן ומתחת לסדר היום ובכך שמר על הביטחון שרחש לו הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג. במותו הרוויח השן כמעט מיליארד וחצי מטבעות כסף וניתן לו המוניטין של הפקיד המושחת ביותר בכל ההיסטוריה של סין. עם היחלשותו המנטלית, צְ'ייֵנְלוֹנְג הביע פחות ופחות עניין בממשל ואף העלים עין להונאות שהתרחשו בתוך החצר הקיסרית.
אירועים בתוך המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1777, אמו של צְ'ייֵנְלוֹנְג, הקיסר האלמנה, נפטרה בזקנתה. אבל כבד פקד את הקיסר, אשר שינה את אורח חייו היומיומי; החל לאכול אך ורק צמחוני והשתכן זמן מה ביורט מונגולי שם התבודד. בצו קיסרי האוכלוסייה הכללית הוכרחה ללבוש בגדי אבל למשך מאה ימים כדי להזדהות עם הקיסר. בשנת 1791 קרה מקרה דומה לזה שהיה כאשר צְ'ייֵנְלוֹנְג היה ילד ביחד עם סבו. נכדו של צְ'ייֵנְלוֹנְג, הנסיך מִיננִינְג (בנו הבכור של יורשו ובכור בניו של צְ'ייֵנְלוֹנְג; יוּנְגיֵן), יצא למסע ציד עם סבו הקיסר והפגין יכולות מצוינות בשימושו בחץ וקשת לציד אייל. הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג בירך את נכדו על יכולותיו.
פרישה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירידה מהכס[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם חגיגות שישים שנותיו של הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג, העריך האחרון כי הוא מזדקן ולמען מסורת כיבוד האבות בה דגל הוא לא היה מעוניין לשלוט זמן רב יותר מסבו, אותו החשיב כקיסר רם מעלה יתרה עליו. לכן, כבר בשנת 1771, הורה הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג על הקמת ארמון אריכות הימים השלווים (מאוחר יותר נודע בתור חצר צְ'ייֵנְלוֹנְג), ארמון אשר תוכנן להיות לביתו לאחר שירד מן מעמד הקיסר[23][24]. עם הזדקנותו הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג ויתר בפועל על האבסולוטיזם הפוליטי בו אחז, בעוד רוב המנהל בפועל עבר ליועצים בחצר הקיסרית, צְ'ייֵנְלוֹנְג נותר לנהל טקסים רשמיים ורוב סדר יומו כלל עיסוק ממושך בענייני תרבות ופחות פחות התערבות בממשל המדינה. בשנת 1796 מילא צְ'ייֵנְלוֹנְג את שבועתו לא לשלוט זמן רב יותר מסבו קָאנְגשִׂי, אותו העריך בתור גדול הקיסרים הסינים של שושלת צ'ינג ועל כן ירד מן הכס. שני בניו שהיו יורשיו המיועדים עקב היותם הבכורים נפטרו במהלך תקופת שלטונו ועל כן הכתר עבר אל הבכור בבניו ששרדו, יוּנְגיֵן, אשר עם ירושת הכתר ניתן לו התואר גְּ'יַהצִ'ינְג, קיסר סין.
פטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהעביר מבחינה רשמית את הכתר לבנו, צְ'ייֵנְלוֹנְג המשיך לנהל את המדינה מאחורי הקלעים גם לאחר פרישתו. הקיסר היורד צְ'ייֵנְלוֹנְג נותר בגמלאות למשך שלוש שנים עד אשר נפטר בנסיבות טבעיות ב-7 בפברואר 1799, בן 87 במותו והיה הקיסר המבוגר ביותר בהיסטוריה של סין. בעוד העולם המערבי החל במהפכה התעשייתית האדירה, שושלת צ'ינג נותרה מוחזקת בדוקטרינות מסורתיות וסירבה להביא לפיתוח נרחב.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שרבים לא הבינו זאת באותה העת, ימי תור הזהב של שושלת צ'ינג הגיעו לסופם. כוח הצי הסיני נחלש קשות ופיראטים ניהלו עסקים רווחיים לאורך החוף הרחב, שחיתות שלטונית הפכה עניין שכיח בתוך הממשל ועם העברת האופיום דרך השוק השחור החלה ההתערבות האירופאית בתוך סין, אשר תתפתח בהמשך לכדי תקופת מאה שנות ההשפלה. מדיניות הצנזורה שהנהיג הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג הניבה פירות בסופו של דבר והביאה להתפתחות של רגש לאומי מאוחד. לאחר עשר המערכות הגדולות, כפי שנקראו בפיו של הקיסר צְ'ייֵנְלוֹנְג, סין הגיעה לשיא ההתפתחות הטריטוריאלית שלה אי פעם. לאורך תקופת שלטונו בת 60 השנים, אוכלוסיית שושלת צ'ינג הוכפלה ובסוף שלטונו מנתה לערך 37 אחוזים מאוכלוסיית כלל העולם. הכלכלה גם כן פרחה והחלה להיחלש רק לקראת סוף שלטונו של צְ'ייֵנְלוֹנְג, עקב המלחמות הרבות והשחיתות השלטונית הרבה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'יינלונג, קיסר סין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 QIANLONG EMPEROR, Facts and Details
- ^ ג'ונתן סילר, רצח העם הדזונגרי, באתר Soturi
- ^ ההשפעה הנמשכת של רצח העם הדזונגרי, באתר חברת הלימוד למרכז אירואסיה
- ^ ג'ונתן ל. ליפמן, זרים מוכרים; היסטוריה של מוסלמים בצפון-מערב סין, פרק 3: מוסלמים בשושלת צ'ינג המוקדמת 1644-1781
- ^ שאן - קבוצה אתנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ אלאונגפאיה, מלך בורמה, באתר המילון שלך
- ^ Taksin.html טקסין הגדול, מלך תאילנד, באתר מקדש ואנגדרם
- ^ פמארה סורקייט, האופי המשתנה של סכסוך בין בורמה לסיאם כפי שנראה בצמיחה וההתפתחות של מדינות בורמזיות מהמאה ה-16 עד ה-19.
- ^ אולריך תיאובלד, מערכת ג'ין-צ'וואן השנייה (1771-1776); נקודת המבט הכלכלית, חברתית ופוליטית של מלחמת הגבול החשובה של שושלת צ'ינג, 2010
- ^ לין שוואנג-וון, באתר לימוד ביוגרפיות
- ^ האחים טאי סון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ קו בון דאר, מרד טאי סון (1771–1802) בוייטנאם: בוצע לפי מנדט השמיים?, אוניברסיטת המדעים המלזית
- ^ שאול מולרד, סיקים והמלחמה הסינו-נפאלית של 1788–1792, אקול פראטיק דה אוטז אטיד
- ^ סין - טיבט ונפאל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ התואר מרקיז הוא תואר אצולה אירופאי במקורו ועל כן זהו למעשה תרגום לתואר האצולה הסיני חוֹאוּ (侯) המקביל במעמדו למרקיז האירופאי.
- ^ צ'יינלונג - תרומה לאומנויות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ ארמון פוטאלה (מקדש פוטואו ג'ונגצ'נג), באתר ייעוץ מסע
- ^ גאובין אלכסנדר ביילי, הישועים בסין - אומנות הישועים בסין
- ^ ישועים וסין, באתר ספרי אוניברסיטת אוקספורד ברשת
- ^ הלוטוס הלבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ מרד הלוטוס הלבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ צ'אי שיאנגיו, מקור המשלחת ההולנדית לסין משנת 1794
- ^ ממלכתי ומשוחזר: הגן של הקיסר צ'יינלונג בעיר האסורה, באתר DISCOVERY
- ^ פרויקט שימור גן צ'יינלונג, באתר איגוד המבנים העולמי