בנימין בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנימין בראון, 2009

בנימין בראון (נולד ב-1 ביולי 1966 בתל אביב) הוא פרופסור, חוקר יהדות ומחשבת ישראל, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובבית מורשה וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בראון נודע במחקריו אודות היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד החרדית, מן ההיבט התאולוגי, ההלכתי וההיסטורי. בין השאר התחקה לראשונה אחר התפתחות המושג "דעת תורה", ועל ביטוייו השונים בעולם החרדי. כמו כן פרסם מאמרים רבים על הפסיקה ההלכתית, תנועת המוסר, והחסידות בשלביה המאוחרים. במחקריו משלב בראון מושגים, דגמים וכלי ניתוח שמקורם בפילוסופיה הכללית, ובכלל זה בפילוסופיה של המשפט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולד בתל אביב וגדל בבני ברק, אליה עברה משפחתו בילדותו. הוא למד בתיכון עירוני דתי רמת גן ('תיכון הרא"ה'). עם שחרורו מצה"ל (1987), נרשם ללימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך תקופת לימודיו שימש כמבקר מוזיקה קלאסית וספרי עיון של המקומון 'ירושלים', ומדריך טיולים באזור ירושלים. לאחר שסיים תואר ראשון במשפטים (1993) עבד כעורך דין בתחום המשפט האזרחי, אך לאחר תקופה קצרה חזר ללימודי תואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכן למד בבית מורשה בירושלים. את עבודת המוסמך שלו, שעסקה ב"דעת תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית", כתב בשנת 1997, בהדרכת פרופ' אליעזר שבייד.‏[1] עבודת הדוקטור שלו נכתבה בהדרכתו של פרופ' אביעזר רביצקי, ופורסמה בשנת 2003 תחת הכותרת: "החזון איש – הלכה, אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)".

בראון כתב ופרסם מאמרים במחקר ההגות החרדית וההלכה, ולימד בשורה של מוסדות להשכלה גבוהה: באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובבית מורשה. לאחר הפסקה בת כשנה לשם השלמת לימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרווארד (2004-2005) חזר בראון להוראה אקדמית, והחל לעבוד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום 'דת ומדינה'. בשנת 2007 התקבל כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית. בין השאר לימד גם פילוסופיה כללית.

בשנת 1990 נישא לאיריס בראון (לבית הויזמן), העוסקת גם היא במחקר ההלכה והאורתודוקסיה היהודית. לזוג ארבעה ילדים. מתגורר בשכונת רמות בירושלים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכמה חוקרים קדמו לו במחקר ההגות החרדית, בראון הוא ככל הנראה החוקר הראשון שעסק בתחום זה באופן מקיף ושיטתי. עיסוקו חובק את כל זרמי ההגות של היהדות החרדית - חסידים, ליטאים וספרדים - ואת כל תחומי היצירה התורנית: הלכה, מוסר, חסידות, 'השקפה' ועוד.‏[2]

בכמה ממחקריו טוען בראון כי מרבית ההוגים החרדיים אינם מנסחים משנה תאולוגית סדורה, ואף מציגים את רעיונותיהם באורח מקוטע ומרושל. עם זאת, לעתים ניכר כי ביסודם מונחת מערכת מגובשת של אמונות וערכים. מערכת זו מהווה לדעתו "תאולוגיה שלא מדעת",‏[3] שאותה נדרש החוקר לחשוף ו"לתרגם" לקוראיו באמצעות הצגה סדורה ושיטתית של שברי הרעיונות המקוריים. שיטה זו ננקטת בין השאר במאמריו על דוקטרינת דעת תורה, על ההחמרה, על השקפתו של הרב שך ועוד.

דעת תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו על "דעת תורה" מתבררת תפיסת המנהיגות במגזר הליטאי, המתבססת על כך שגדול בתורה רוכש לעצמו יכולת לפסוק לא רק בנושאים תורניים והלכתיים צרופים אלא גם בנושאי פוליטיקה, מדינה והלכות חיים בכלל. בעוד שהמחקרים הקודמים על מושג עדכני זה התמקדו יותר בהיבטים ההיסטוריים-החברתיים של המושג, בראון מציג לראשונה את ההיבטים הרעיוניים שלו: הוא מברר את שורשיו בתפיסות מוקדמות יותר בהגות היהודית, ועוקב אחר התפתחותו הרעיונית. במאמרו "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית?"‏[4] הוא מנתח את השלבים בהתפתחות התפיסה של "דעת תורה", ואת יישומה של התפיסה על ידי המנהיגים חרדים במאה ה-20, בהם החזון איש, הרב שך והרב אלישיב. כמו כן הוא מעלה אפשרויות לגבי השלב הבא בתפיסת המנהיגות הליטאית: בעוד מנהיגותו של הרב שך התבססה על כריזמה, וחתרה להשלטת קו אידאולוגי אחיד, הרב אלישיב עסק בפרקטיקה ההלכתית ונקט גישה פרגמטית יותר, ולמעשה, הניח בכך ל"טכנוקרטים" שסביבו לשלוט.

הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרי ההלכה שלו מתמקדים בעיקר ביצירתם של גדולי הפוסקים במאות ה-19 וה-20, ובכללם אישים שכמעט ולא נחקרו בעבר למרות מעמדם הבולט, כגון החפץ חיים והחזון איש. בראון, עורך דין בעברו ובעל ידע נרחב במשפטים ובפילוסופיה של המשפט, בוחן את הפסיקה שלהם באמצעות חתכים משפטיים כגון תפיסת הסמכות, הפרשנות, מעמד המנהג, מעמד הקבלה, דרכי ההנמקה וכדומה, אך גם באמצעות חשיפת הנחות היסוד הרעיוניות המגולמות בהכרעותיהם. דוגמה לגישה זו ניתן למצא במאמרו 'החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה', אשר מציג חמישה אישים שהתייחסו באהדה להחמרה: החתם סופר, שאף טבע בהקשר זה את המונח חדש אסור מן התורה, ר' צבי אלימלך מדינוב, ר' יוסף יוזל הורוביץ ("הסבא מנובהרדוק"), החזון איש ו"הרב מבריסק". לאחר ניתוח תאורטי של מושג ההחמרה, המאמר מראה כיצד למעשה כל אחד מהם מגיע לעמדה זו מתוך הנחת מוצא רעיונית אחרת.

ספרו "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", שיצא לאור בשנת 2011, מבוסס בעיקרו על עבודת הדוקטור של בראון, אך כולל גם כמה חלקים חדשים, ובהם קווים ביוגרפיים. ההדפסה הראשונה של הספר (1000 עותקים), נמכרה בתוך שבוע ימים, והדפסה שנייה הופיעה זמן קצר לאחר מכן.

החרדיות הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו על החרדיות הספרדית עוסקים בשאלת תגובתה של הרבנות הספרדית למודרנה. בשני מאמרים שכתב בנושא זה, 'חכמי המזרח והקנאות הדתית' ו'קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים', טען כי תגובתם המתונה של הרבנים הספרדיים למודרנה אינה נובעת מעמדה עקרונית של מתינות, אלא בעיקר מן האופי המיוחד שלבשו תהליכי המודרניזציה בארצות האסלאם, וזאת בשונה מאופיים באירופה. לפיכך, כאשר התמודדו הספרדים והאשכנזים בארץ ישראל עם 'גירויים' מודרניים דומים לאלו שבאירופה, היו גם התגובות הרבניות דומות יותר.‏[5] מאמריו אלה זכו להתייחסויות רבות, כולל בספרות המחקר על היהדות המזרחית.

חסידות ותנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו על החסידות, בעיקר החסידות המאוחרת של המאות ה-19 וה-20, נטען בין היתר כי לאחר שקיעת הערכים המיסטיים של החסידות המוקדמת נוצרו בתנועה זו "תחליפי מיסטיקה" - אידאלים דתיים שהציבו אתגרים אחרים לחסידים.

גם מחקריו אודות תנועת המוסר הליטאית עוסקים בעיקר בשלבים המאוחרים של התנועה, ובהם מחקר על תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה ועל הגותו של ר' משה רוזנשטיין מלומז'ה, שאותו רואה בראון כאחד המנסחים הבהירים של תפיסה מסורתנית בהגות היהודית בעת החדשה.

חיבוריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפתיחת רשימת חיבוריו הקישו "הצגה" משמאל

ספרים

מאמרים

  • "סתירה צורך בנין": תפקידה של מלחמת התרבות בגיבושה של זהות יהודית, ‫ אקדמות, גיליון ב’, שבט תשנ"ז, עמ’ 7-19 ‬
  • פרשת דרכים ללא מוצא, ביקורת על ספרו של פרופ' דב שוורץ, 'אמונה על פרשת דרכים', תל אביב תשנ"ו, אקדמות ב (שבט תשנ"ו), עמ' 99-85.
  • "אמונה בראש" ו"אמונה בסוף": קוים לתפיסת האמונה של שלושה הוגים חרדיים במאה ה-20, אקדמות גיליון ד’, 1998, עמ’ 31-67
  • רצון אמיתי או יצר רע - תפיסת החירות של שני הוגים חרדיים, הגות בחינוך היהודי א (תשנ"ט), עמ' 125-97.
  • חכמי המזרח והקנאות הדתית: נקודות לקראת בחינה מחודשת, ‫אקדמות 10 תשס"א, עמ' 289–324; וכן תגובה לתגובתו של ד"ר צבי זוהר למאמר זה: מודרניזציה 'אירופית', תגובה אורתודוקסית והקשר הסיבתי, אקדמות יא (תשרי תשס"ב), עמ' 160-153.
  • המרקם הדתי-חברתי של שכונת מאה שערים, בתוך: גבריאל ברקאי ואלי שילר, עורכים, מאה שערים וסביבתה, אריאל – כתב עת לידיעת הארץ, גיליון 163-164 (תשס"ד), עמ' 135-121.
  • החזון איש: אמונה, ביטחון וציות לדבר ה', בתוך: נפתלי רוטנברג, עורך, הוגים בפרשה, הוצאת מכון ון ליר, ירושלים, והוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, תשס"ה, עמ' 394-385.
  • ואין שיור רק התורה הזאת, ארץ אחרת 41 (תשס"ז), עמ' 65-56.
  • שחרור הלאומיות מכבלי הדת או השתלטות החילוניות על הציונות? (ביקורת על ספרו של יוסף שלמון, 'אם תעירו ואם תעוררו', ירושלים תשס"ו), אקדמות כ (שבט תשס"ח), עמ' 180-175.

פרסומים אקדמיים

  • ‫הרב שך: הערצת הרוח, ביקורת הלאומיות וההכרעות הפוליטיות במדינת ישראל, בתוך נ' הורוביץ (עורך), דת ולאומיות במזרח התיכון, תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 278–342
  • הציונות ומדינת ישראל בפסיקה ההלכתית - מקראה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001
  • דעת תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז, 1997
  • החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה, אריה אדרעי (עורך), דיני ישראל כ-כא (תש"ס-תשס"א), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב: תל אביב תשס"א, עמ' 237-123.
  • מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית: החזון איש וקביעת דרכה של היהודת החרדית בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד), מרדכי בר-און וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר, מכון בן-צבי: ירושלים תשס"ב, עמ' 413-364.
  • "להשכיל את רצון ה' מן המציאות" - הפולמוס על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות, אבי שגיא ודוב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, כרך ג: היבטים רעיוניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן: רמת גן תשס"ג, עמ' 105-77.
  • פולמוס דעת תורה בציונות הדתית בישראל: הרקע, העמדות והמשמעויות, אשר כהן (עורך), הציונות הדתית – עידן התמורות, מוסד ביאליק: ירושלים תשס"ד, עמ' 474-422.
  • קדושת ארץ ישראל בראי פולמוס השמיטה, אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, מכון בן-צבי: ירושלים תשס"ה, עמ' 103-71.
  • דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים, יהוידע עמיר (עורך), דרך הרוח - ספר היובל לאליעזר שבייד, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יט (תשס"ה), עמ' 600-537.
  • שובה של האמונה התמימה: תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19, משה הלברטל, דוד קורצווייל ואבי שגיא (עורכים), על האמונה – עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, הוצאת כתר, ירושלים תשס"ה, עמ' 443-403.
  • קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס: היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד ומרכז יצחק רבין לחקר ישראל, תל אביב 2006, עמ' 122-41.
  • גדלות האדם והקטנתו: תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה, בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, הוצאת מרכז זלמן שזר ומרכז דינור של האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ז, עמ' 272-243.
  • המנהג בפסיקה האורתודוקסית: החזון איש כמקרה מבחן, בתוך: אביעזר רביצקי ואח' (עורכים), אורתודוקסיה יהודית - היבטים חדשים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ו, עמ' 254-211.
  • על: גרשון בקון, מסורת ופוליטיקה (תשס"ה) (ביקורת ספרים), בתוך: ציון – רבעון לחקר תולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית עא:ד (תשס"ו), עמ' 527-522.
  • ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים, בתוך: דיני ישראל כד (תשס"ז), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 118-79.
  • התורה כמצווה וכהבטחה: חובת האמונה על פי החזון איש, בתוך: בנימין איש-שלום (עורך), בדרכי שלום - ספר היובל לפרופ' שלום רוזנברג, ירושלים תשס"ז, עמ' 398-377.
  • הלנת שכר בפסיקת החפץ חיים: לקראת מודרניזציה של דיני העבודה ההלכתיים? בתוך: תרביץ – רבעון למדעי היהדות, שנה עה (ניסן-אלול תשס"ו), עמ' 538-501.
  • פורמליזם וערכים: שלושה דגמים, בתוך: אביעזר רביצקי ואבינועם רוזנק (עורכים), עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 258-233.
  • "אל נא נעבור לגדולות ממנו" – התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה – בתוך: דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא, מכון בן-צבי: ירושלים תשס"ט, עמ' 234-210.
  • אהבה, שמחה תמימות ומסורתנות: קווים לשיטת המוסר של ר' משה רוזנשטיין מלומז'ה: בתוך: דוד אסף ועדה רפופורט אלברט (עורכים), ישן מפני חדש, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ט, כרך א, עמ' 279-251.
  • "כחרבות לגוף האומה" – התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות, בתוך: ד"ר יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת, באר שבע תש"ע, עמ' 244-215.
  • הקבלה בפסיקת החפץ חיים, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל
  • ארון הספרים של הלמדנות הליטאית ומשמעותו, בתוך: עמנואל אטקס ואח' (עורכים), דת וחינוך: סמכות ואוטונומיה, הוצאת סכוליון: מרכז רב תחומי בלימודי היהדות באוניברסיטה העברית, המכון למדעי היהדות על שם מנדל באוניברסיטה העברית והוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א, עמ' 321-309.

באנגלית

  • Orthodox Judaism, in: The Blackwell Reader in Judaism, Blackwell Publishers, Oxford UK 2001, pp. 232-255.
  • Soft Stringency in the Mishnah Brurah: The Jurisprudential, Sociological and Ideological Aspects of a Halakhic Formulation, in: Contemporary Jewry 27 (2007), pp. 1-41.
  • From Principles to Rules and from Musar to Halakhah: The Hafetz Hayim’s Rulings on Libel and Gossip, Dine Israel 25 (2008), pp. 171-256.
  • Do Not Provoke Providence' – Orthodoxy in the Grip on Nationalism – a review on a book by Yosef Salmon, European Journal of Jewish Studies 2:1 (2008), pp. 176-182
  • הערכים על החזון איש, החפץ חיים, ר' חיים עוזר גרודזנסקי, ר' אברהם דאנציג, ר' יוסף באב"ד, ר' שלמה גאנצפריד, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק ור' שמעון שקופ באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיונים ומאמרי ביקורת על ספרו על החזון איש

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלקה העיקרי של עבודה זו עובד לימים למאמר דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים
  2. ^ 'החזון איש אמר', מקור ראשון, מוסף "שבת", י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011
  3. ^ על משקל המונח התלמודי ייאוש שלא מדעת
  4. ^ המאמר, המהווה כעין המשך למאמרו על השלבים הראשונים של דוקטרינת דעת תורה, פורסם תחת הכותרת לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011
  5. ^ יאיר שלגלאן נעלמה המתינות הדתית, באתר הארץ, 25 ביוני 2007