חסידות סאטמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכניסה לישיבת סאטמר בברוקלין, ניו-יורק

חסידות סאטמר היא חצר חסידית מהגדולות בעולם, שמקורה בעיר סאטו מארה שברומניה וכיום מושבה העיקרי הוא בוויליאמסבורג שבברוקלין. מייסד החסידות היה רבי יואל טייטלבוים, ואחריו הנהיג את החסידות רבי משה טייטלבוים, ששימש גם כנשיא העדה החרדית.

אחד המאפיינים המוכרים של חסידות סאטמר הוא מאבקה המר וחסר הפשרות נגד מדינת ישראל והמפעל הציוני, בהתאם לשיטתו של האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים, שראה בציונות שורש כל רע וחורבנו הרוחני של עם ישראל ואף הגורם העיקרי לכל הצרות שאירעו לעם ישראל במאה השנים האחרונות. ככלל, חסידי סאטמר נחשבים כקנאים במיוחד ומדריכים עצמם להיות השומר האידאולוגי של כלל ציבור החרדי. חסידות סאטמר מתנגדת לכל דבר שיש לו ריח של מודרניזציה (נגד משקפיים עם מסגרת זהב הם יוצאים דרך הלצה בציטוט "נזם זהב באף חזיר") ומשתמשים הרבה בסיסמה "חדש אסור מן התורה".

חסידי סאטמר הם מגדולי התורמים לעדה החרדית, וכן למוסדות חרדיים רבים שאינם מקבלים כסף ממדינת ישראל. בעבר היה קשר חם ביניהם לנטורי קרתא. אולם כעת הם מזוהים בעיקר עם העדה החרדית המתנגדת לנטורי קרתא. כאשר רבי משה נשאל האם יאות להיפגש עם יאסר ערפאת, הוא מצוטט כאומר "אינני נפגש עם רוצחים"; זאת בניגוד לחלק מזערי מנטורי קרתא אשר היה להם קשר לערפאת.

חסידות סאטמר הקימה בארצות הברית ארגוני חסד רבים עבור כל יהודי, שעוסקים בסיוע למאושפזים בבתי חולים לעודד את רוחם וכן בעזרה רפואית מקצועי. הם גם עוזרים למשפחת החולה בעידוד ובמציאת מגורים בקרבת בתי החולים.

[עריכה] תולדות החסידות

שורשי החסידות ברבי משה טייטלבוים מחבר ספר "ישמח משה", רבה של העיר אויהל בהונגריה. רבי יואל טייטלבוים, בן נינו של רבי משה, נבחר בשנת 1929 לכהן כרב העיר סאטו מארה (סאטמר על פי שמה בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי), שם הקים את קהילתו. לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים הוברח טייטלבוים על ידי חסידיו לקלויזנבורג, שם נאסר והועבר לגטו. טייטלבוים עצמו ניצל באמצעות רכבת ההצלה של קסטנר, אך רבים מחסידיו בקהילה ניספו, לכן ספג ביקורת הן מחוגים ציוניים בטענה שנטש את אנשיו בעת שהיו במצוקה ובסכנת חיים, והן ביקורת מחוגים אנטי ציונים חרדיים על שהסכים להינצל על ידי גורמים ציוניים.

כמו שאר נוסעי הרכבת הגיע טייטלבוים לשווייץ, משם עלה לארץ ישראל בשנת 1945 וב-1946 היגר לארצות הברית, שם, על בסיס קהילה קטנה מאוד של יוצאי סאטמר וחסידים מקהילות אחרות שאיבדו את רבם בשואה, הקים קהילה חרדית שמרכזה ברובע וויליאמסבורג שבברוקלין-ניו יורק. הוא קרא לה סאטמר, על שם העיר בה כיהן ברבנות.

להבדיל מקהילות אחרות, חסידות סאטמר צמחה בתקופת כהונתו במהירות רבה תוך שהיא סוחפת אליה מאמינים שלא היו קשורים אליה בעבר. לפי ההערכות היא החסידות הממוסדת הגדולה בעולם ויש בה למעלה משבעים אלף משפחות רשומות בפנקסי הקהילה.

[עריכה] פילוגים בחסידות

לאחר פטירתו של רבי יואל בשנת תשל"ט ללא בנים התמנה כאדמו"ר בן אחיו, רבי משה טייטלבוים, שהיה עד אז האדמו"ר מסיגט. רבי משה נודע בפיקחותו ובשלוות רוחו, והנהגת העדה אצלו הייתה בנחת ובמתינות.

אלמנתו של רבי יואל, אלטא פייגא, מיאנה לקבל על עצמה אדמו"ר במקום ר' יואל, והיא יחד עם קבוצה מהחסידות נשארו ללא מנהיג חי ולימים הוענק להם השם בני יואל.

עוד בחיי רבי משה טייטלבוים התפלגה החסידות לשני מחנות. מצד אחד תומכי האח השלישי הרב זלמן לייב טייטלבוים, המכונים בעגה הסאטמרית "זלונים", ומצד שני תומכי האח הבכור, הרב אהרן טייטלבוים, המכונים "אהרונים". פטירת אביהם, הרב משה טייטלבוים (ב-24 באפריל 2006), הפכה את המחלוקת לברורה יותר כאשר כל צד הכתיר את מנהיגו לאדמו"ר, ולמעשה מתפקדות כיום שתי חסידויות נפרדות. הצדדים חלוקים בדעתם גם בשאלה לאיזה צד משתייכים חסידים רבים יותר. המלחמה על ההנהגה חריפה מאוד, וכוללת אין-ספור תביעות משפטיות בערכאות שונות, וקואליציות שונות של אינטרסנטים בתוך החצר בין שני הצדדים.

מקום נכבד במחלוקת תופסת אי-הבהירות לגבי כוונותיו של האדמו"ר המנוח רבי משה, מכיוון שבשנותיו האחרונות היה ויכוח על מידת צלילותו ועל רמת השליטה של אנשי החצר עליו. כמו כן, יש ציטוטים רבים ופרשנויות רבות אף יותר לגבי רצונותיו בשלבים שונים של חייו.

חתנו של רבי משה טייטלבוים, רבי חיים יהושע הלברשטאם, מכהן כאדמו"ר לקהילה קטנה של סאטמר במונסי שבניו יורק.