פרשת בלק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בלעם, האתון והמלאך, ציור מאת רמברנדט

פָּרָשַׁת בָּלָק היא פרשת השבוע השביעית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק כ"ב פסוק ב ומסתיימת בפרק כ"ה פסוק ט. בחוץ לארץ, בשנים שבהן יום טוב שני של שבועות חל בשבת קוראים את פרשת בלק ביחד עם פרשת חוקת.

הפרשה עוסקת בפרשת נבואותיו של בלעם בן בעור שזומן על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את עם ישראל.

נושאים בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת בלק אל בלעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלק מלך מואב מודאג מבואם של בני ישראל לתחום ארצו ושולח שליחים להזמין את בלעם לקלל את ישראל. בלעם מסרב לשליחים בטענה שאלוהים מתנגד ללכתו איתם. בלק שולח שליחים נוספים ובלעם עונה להם: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה." לבסוף יוצא בלעם לארץ מואב לאחר שקיבל את התנאי שהציב לו אלוהים באותו לילה, לפיו יאמר רק את אשר ישים אלוהים בפיו.

אתונו של בלעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך למואב נשלח מלאך לעמוד בדרכו של בלעם עם חרב שלופה. בלעם אינו רואה את המלאך, אולם אתונו רואה וסוטה מהדרך, ובלעם מכה אותה על התנהגותה הלא מובנת. המלאך מוסיף וחוסם את הדרך שוב ושוב, ובכל פעם האתון מנסה להתחמק ובלעם מוסיף להכות אותה. אלוהים פותח את פי האתון, והיא מוכיחה אותו:

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.

המלאך שולח את בלעם לדרכו ומזכיר לו לומר רק את דברי אלוהים.

משלי בלעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלעם נפגש עם בלק ומורה לו לבנות שבעה מזבחות ולהקריב עליהם שבעה פרים ושבעה אילים, כדי שרוח הנבואה תשרה עליו. למורת רוחו של בלק ובניגוד לתוכניותיו, בלעם מרעיף על עם ישראל נבואות ברכה ושבח במקום לקלל אותם. לאחר שבלק מביע תרעומת, בלעם מודיע שוב ושוב על כוונתו לומר רק את הדברים שאלוהים שם בפיו. התרחשות זו חוזרת על עצמה שלוש פעמים. לאחר שבלק מצהיר על אכזבתו בפעם השלישית, מוסיף בלעם עוד נבואה שעיקרה תחזיות על עתיד העמים באזור.

חטא בעל פעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום הפרשה מתואר חטא בעל פעור: בני ישראל חוטאים בקשרים לא רצויים עם בנות מואב ואף משתחווים לאלוהי מואב. בעקבות כך פורצת מגפה בעם. פינחס דוקר ברומח מנהיג ישראלי שזנה עם מדינית לעיני העם, ובעקבות כך נעצרת המגפה.

הפטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפטרה היא בספר מיכה, מפרק ה' פסוק ו עד פרק ו' פסוק ח. מיכה מזכיר בנבואתו את פרשת בלעם: "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" (ו', ה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים בבלק[עריכת קוד מקור | עריכה]