התיאטרון הקאמרי
התיאטרון הקאמרי הוא התיאטרון העירוני של תל אביב, המהווה אחד מהתיאטראות הגדולים והחשובים בישראל. בשנת 2005 זכה התיאטרון בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
את הרעיון הראשוני של צורך בתיאטרון ובהעלאת הצגות סאטיריות ואחרות, את המימון לדבר ואת איסוף השחקנים, מיונם ובחירתם הגה, ניהל והקים (כמו גם את מועדון התיאטרון בחיפה ובתל אביב) יצחק קדישזון[דרוש מקור], ובעבודות התפאורה הראשונות כמו באוכל שהוגש במקום טיפלה, אווה הגדיש (שלימים נישאה לקדישזון).[דרוש מקור] ב-24 באוקטובר 1944, אסף הבמאי יוסף מילוא ארבעה שחקנים (רעייתו ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט) והם העלו תוכנית בת ארבעה מערכונים בשם "מאז ועד היום" במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב. ההצגה זכתה להצלחה אמנותית וחמשת החברים החליטו להמשיך יחד, ולייסד תיאטרון שיהיה ישראלי באופיו. לאחר מכן הציג התיאטרון מחזה לנוער המבוסס על סיפורו של חיים נחמן ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום", ובסוף 1945 העלה את ההצגה המלאה הראשונה שלו, "משרתם של שני אדונים".
התיאטרון נוסד באופן רשמי רק בפברואר 1945. אז גם הצטרפו אליו השחקנים יוסי ידין וחנה מרון שנהפכו לימים לכוכביו הבולטים. "הקאמרי" החל להתבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית ודיבר עברית שוטפת, זאת בניגוד לתיאטרון הבימה שהתאפיין אז בשחקנים מבוגרים ממוצא רוסי ששיחקו בעיקר במחזות קלאסיים. "הקאמרי" החל להדגיש בהצגותיו את המחזאות העברית המבטאת את החברה הישראלית, יחד עם העלאת מחזות מהקלאסיקה העולמית בראייה חדשה וצעירה יותר. נאמן למגמה זו העלה התיאטרון בעת מלחמת השחרור ב-1948 את "הוא הלך בשדות", שנחשב כמחזה הישראלי הראשון שהעלה לבמה את דמותו של יליד הארץ (שהיה דמות של צבר גיבור, כפי שיצר הסופר משה שמיר).
בשנת 1958 התחולל בקאמרי "מרד" זוטא כנגד ניהולו של יוסף מילוא, הבמאי המייסד של התיאטרון. את הניהול האמנותי לקחה לידיה הנהלה מורכבת מכמה מבחירי השחקנים של התיאטרון, בהם חנה מרון, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסי ידין ואברהם בן-יוסף. אליהם הצטרף מנכ"ל מבחוץ, יעקב אגמון. כעבור מספר שנים החליף את אגמון ישעיהו וינברג, לימים חתן פרס ישראל. ב-1971 הפך "הקאמרי" מתיאטרון בבעלות מועצת שחקנים לתיאטרון העירוני של העיר תל אביב.
בשנת 1976 פרש ויינברג מניהול התיאטרון, בין השאר בשל לחץ פוליטי בעקבות העלאת מחזהו של יוסף מונדי "מושל יריחו". במקומו התמנה למנכ"ל מי ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, אורי עופר, כשלידו הנהלה אמנותית שעל חבריה נימנו דן מירון, אברהם עוז, גרשון פלוטקין וחנן שניר, שהתחלף אחר כך באילן רונן. בשנת 1984 התמנה אילן רונן למנהל אמנותי, וזמן קצר לאחר מכן התחלף אורי עופר, שייסד וניהל את האופרה הישראלית החדשה, בעודד פלדמן, שנתמנה במקומו למנכ"ל. בשנות התשעים קיבל לידיו את ניהול התיאטרון הצמד עמרי ניצן (מנהל אמנותי) ונעם סמל (מנכ"ל), שהצליחו בראשית שנות השמונים להביא את תיאטרון חיפה לפריחה תחת ניהולם.
התיאטרון המשיך להציג אינספור הצגות, כשהדגש היה על העלאת מחזות מקוריים של מיטב המחזאים בארץ. בד בבד העלה "הקאמרי" הצגות מהקלאסיקה העולמית של שייקספיר, ברכט, ארתור מילר ועוד. במשך 60 שנותיו העלה התיאטרון כ-480 מחזות. "הקאמרי" העלה גם מספר מחזות זמר בולטים: "עוץ לי גוץ לי" (של אברהם שלונסקי) ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (של נתן אלתרמן) בשנות השישים, ו"עלובי החיים" בשנות השמונים.
עם השנים הלכו והיטשטשו ההבדלים המהותיים בין הרפרטואר והליהוק של התיאטרון "הקאמרי" לבין שאר התיאטרונים בארץ, לרבות "הבימה".
המחזאי הבולט ביותר של "הקאמרי" מאז סוף שנות השישים היה חנוך לוין. מחזותיו העלו ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ועוררו לא פעם סערות. מחזהו האנטי-מלחמתי "מלכת אמבטיה" שהעלה התיאטרון ב-1970, עורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פוליטיקאים התערבו והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. בעקבות המהומות, החליטה הנהלת "הקאמרי" להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד. למרות זאת, נחשבת הצגה זו כאבן דרך בתולדות התיאטרון ובתולדות הסאטירה הישראלית, כשיש הטוענים כי היא הקדימה את זמנה במחאה שהעלתה על שכרון הכוח הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים.
[עריכה] אולם הקאמרי
התיאטרון הקאמרי, שהחל את הצגותיו באולם המרתף בבניין קולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, עבר בשנות החמישים לאולם נחמני המחודש ברחוב נחמני 4. ב-1961 עבר "הקאמרי" למשכנו בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן, ובשנת 2002 עבר למשכן חדש וגדול במתחם המשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך בעיר (באולם הקודם של התיאטרון הקאמרי פועל כיום תיאטרון בית לסין).
[עריכה] התיאטרון כיום
משנת 1993 מנהלים את התיאטרון הקאמרי נעם סמל כמנכ"ל ועומרי ניצן כמנהל אמנותי. ניצן משמש גם כבמאי בית של התיאטרון.
התיאטרון הקאמרי מציג כיום מעל עשרים הצגות שונות בו-זמנית ומופיע ברחבי הארץ. הצגותיו הבולטות בשנים האחרונות עוסקות במציאות הישראלית המגוונת כפי שביטאו מחזאים ישראליים שונים, בהם מחזות על ההיסטוריה של המדינה ("גורודיש" ו"עיר הנפט" מאת הלל מיטלפונקט; "המורדים" מאת עדנה מזי"א), מחזות על החברה הדתית והחרדית ("שיינדלה" ו"תיקון חצות" מאת אמנון לוי ורמי דנון, "זה הים הגדול" מאת יוסף בר-יוסף), ביקורת פוליטית ("רצח" ו"אשכבה" מאת חנוך לוין) וקומדיות על יחסים בין המינים ("אישה בעל בית" מאת שמואל הספרי; "חברות הכי טובות" ו"ליזיסטראטה 2000" מאת ענת גוב). בשנת 2011-2012 מעלה התיאטרון את ההצגות הבאות: שיער (מחזמר) בבימוי משה קפטן. "פנטזיה מוזיקלית" מאת ענת גוב עם מוסיקה מאת שלומי שבן בבימויה של עדנה מזי"א. קברט (מחזמר) לפי מוזיקה מאת ג'ון קאנדר ובבימוי עומרי ניצן בהשתתפות איתי טיראן. ריצ'רד השני מאת שקספיר בבימוי ארתור קוגן, קרנפים מאת יונסקו בבימוי טיראן. קזבלן בבימוי צדי צרפתי. [1]
התיאטרון נתמך על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אבנר בן עמוס, הקאמרי של תל-אביב : 50 שנות תיאטרון ישראלי, הוצאת ד' די-נור, 1997,
[עריכה] קישורים חיצוניים
- התיאטרון הקאמרי - אתר הבית
- התיאטרון הקאמרי - רשימת כל ההצגות
- קורות חיים: התיאטרון הקאמרי באתר פרסי ישראל
- ציפי שוחט, תמונות מחיי תיאטרון, באתר הארץ, 4 באפריל 2008
- אודות תיאטרון הקאמרי באתר עיריית תל אביב
