עלובי החיים (מחזמר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת התוכנייה של המחזמר בברודוויי

עלובי החייםצרפתית: Les Misérables) הוא מחזמר מצליח על-פי הרומן "עלובי החיים" מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. המחזמר, שנכתב במקור על ידי הפזמונאי אלן בובליל והמלחין קלוד-מישל שנברג בשפה הצרפתית, הופיע ב-1980 כתקליט קונספט, ובאותה שנה הועלה לראשונה על הבמה בפריז. מאז עבר המחזמר גלגולים שונים, והופיע על מיטב בימות התיאטרון ברחבי העולם.

המחזמר מושר במלואו, ללא דיבורים (למעט מילה או משפט קצר פה ושם). הוא מציג את סיפורו של ז'אן ולז'אן, לשעבר אסיר בכלא הצרפתי שהפך להיות ראש העיר. ולז'אן פוגש בפנטין, אשה ענייה ואם חד-הורית שמתה ממחלה. ולז'אן נשבע לה שיטפל בבתה היחידה - קוזט. אחרי ולז'אן עדיין רודף קצין המשטרה ז'אבר, שזוכר את ולז'אן בגלגולו הקודם, וכל זאת על רקע ההתפתחויות בצרפת, בין השאר מהפכת הסטודנטים של 1830 ו-1832. הלוגו המפורסם של המחזמר, שמציג את דיוקנה של קוזט, לקוח מתוך ציוריו של הצייר אמיל בָּיָאר (אנ') לספר "עלובי החיים".

עלילת המחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1815 טולון

ז'אן ולז'אן, אסיר מספר 24601, ישב בכלא 19 שנים – 5 שנים על כך שגנב 2 כיכרות לחם כיוון שמשפחתו גוועה ברעב, ועוד 14 שנים כיוון שברח ונתפס. סוהרו היה ז'אבר, לעתיד שוטר קפדן וחסר רגש המאמין בעליונות החוק מעל הכל. כעת הוא משתחרר על תנאי, אך מגלה שהוא אינו אדם חופשי: כרטיס השחרור הצהוב שהוא מחויב להציג על פי חוק מניא את החברה מלבטוח בו, והוא אינו מצליח להתקבל לעבודה או אפילו להשיג לעצמו לינה. מושפל, הוא מגיע לבית הבישוף, והלה מקבל אותו בסבר פנים יפות, מאכיל ומלין אותו. באמצע הלילה גונב ולז'אן את כלי הכסף של מארחו ונמלט. לאחר שנתפס על ידי השוטרים הוא מובל לבית הבישוף, וטוען שקיבל ממנו את הכלים במתנה. לתדהמתו הבישוף משקר עבורו ומאשר את גרסתו, ואף מעניק לו בנוסף פמוטי כסף. ולז'אן נקרע בין הזעם שהוא חש כלפי החברה, שממשיכה להתייחס אליו כאל פושע, לבין טוב הלב והחמלה שגילה כלפיו הבישוף. לבסוף הוא מחליט לצאת לחיים חדשים כאדם ישר והגון, ולצורך כך מגיע למסקנה שעליו להתכחש לעברו. הוא קורע את הכרטיס הצהוב שקיבל ופותח דף חדש.

1823, מונטריי

לאחר שמונה שנים ולז'אן, כעת מסייה מדליין, הוא ראש עיריית מונטריי ומנהל בית החרושת. העוני בעיר גדול, וגם מי שהשיג עבודה מתפרנס בדוחק. פנטין, אחת מעובדות בית החרושת, מגדלת בסתר את בתה קוזט. אביה ניהל עם פנטין רומן קצר ונטש אותה בהריון, ללא אמצעים. היא נאלצת להפקיד את גידול בתה בידי זרים ולצאת לעבוד, ואת עיקר משכורתה היא שולחת לפונדקאי ואשתו שמגדלים אותה. אחד המכתבים שבו הם כותבים לה לשלוח עוד כסף, מתגלה על ידי העובדות, והן דורשות שתפוטר, בעילה שהיא ודאי "משלימה הכנסה" מזנות. מנהל העבודה, שניסה לחזר אחריה ללא הצלחה, לא מהסס ומפטר אותה. פנטין מושלכת לרחוב ועתה נאלצת באמת לעסוק בזנות. כשהיא מסרבת לקבל לקוח עשיר, הוא משפיל אותה ומתפתחת ביניהם תגרה. למקום מגיע השוטר ז'אבר. הוא מאמין ללקוח ואוסר את פאנטין. ולז'אן (מדליין), שאף הוא נקלע למקום, פוקד עליו לקחת אותה לבית החולים כיוון שהיא חולה מאוד. ז'אבר מציית בחוסר שביעות רצון.

בעודם עומדים ברחוב, הם עדים לכרכרה דוהרת ללא שליטה, והיא מוחצת תחתיה אדם. איש מבין עוברי האורח לא מושיט יד מחשש שימחץ. ולז'אן מהסס, אך באין מתנדבים הוא נחלץ לעזרתו ומרים את הכרכרה הכבדה, פעולה הדורשת כוח פיזי רב, דבר שהוא יודע שעלול לעורר את חשדו של ז'אבר. הלה אכן נזכר שהכיר רק אדם אחד חזק כל כך: אסיר 24601, ששבר שחרור על תנאי, ומאז הוא מנסה לאתרו ולהשיבו לכלא. הוא מספר זאת לולז'אן ומוסיף שמלאכתו הושלמה: אותו פושע־נמלט נתפס, ויובא למשפט בקרוב. ולז'אן מתלבט האם להתוודות ולהציל את הנשפט החף מפשע, או להמשיך בחייו הנוכחיים, שבהם הוא מקפיד להיות אדם ישר, בפרט שתושבי העיר ופועלי בית החרושת תלויים בו. לבסוף המצפון מכריעו והוא חושף את זהותו האמיתית בבית המשפט. משם הוא ממשיך היישר לביה"ח, לבקר את פנטין.

פנטין על ערש דווי, הוזה שהיא רואה את קוזט. כשולז'אן נכנס היא מספרת לו עליה והוא מבטיח שידאג לילדה וייקח אותה תחת חסותו. לאחר שהיא מתה בזרועותיו, מגיע למקום ז'אבר, שלא מוכן לוותר ולאפשר לולז'אן להימלט שוב. ולז'אן מסכים להסגיר את עצמו, אך רק לאחר שידאג לקוזט. ז'אבר מסרב להאמין, ובין השניים מפתח עימות. ולז'אן יוצא כשידו על העליונה ונמלט.

הוא מגיע לפונדק של הזוג תנרדייה, מגדליה של קוזט. לזוג בת בשם אפונין שאותה הם מגדלים כנסיכה, ואילו בקוזט הם מתעללים ומשתמשים בה כשפחה. ולז'אן נחרד לגלות את מצבה של קוזט ופודה אותה בכסף רב. הוא לוקח אותה איתו לפריז ומגדל אותה כבתו.

1832, פריז

בעיר חיים ולז'אן וקוזט, ז'אבר שדולק בעקבותיהם, וגם משפחת תנרדייה, שנאלצה לסגור את הפונדק ללא תמיכתה הכספית של פאנטין, וכעת מתפרנסת מגנבות ומכיוסים. הרחוב הפריזאי מקבץ אליו עניים, פושעים, זונות, טיפוסים מפוקפקים וסטודנטים, וגם את גברוש, ילד רחוב פוחח (בספר מצוין כי הוא בנם הזנוח של הזוג תנרדייה, במחזמר אין לכך אזכור). במעבר אקראי של ולז'אן וקוזט ברחוב, תנרדייה מזהה אותו כאדם ש"גזל" ממנו את קוזט. תנרדייה לוכד את ולז'אן, אך התערבותו של ז'אבר - כעת שוטר בדרגת מפקח - נותנת לווזל'אן את ההזדמנות לברוח יחד עם קוזט. מריוס, אחד הסטודנטים, מתאהב בקוזט ממבט ראשון. הוא מבקש מאפונין שתנסה לאתר אותה בעבורו, בלי להבחין שאפונין מאוהבת בו בסתר. היא מאוכזבת, אך מסכימה.

הרחוב תוסס משמועות על הדחתו של הגנרל למרק, האדם היחיד בממשלה שדואג לעניים. הסטודנטים, תחת הנהגתו של אנז'ולרא הכריזמטי, נאספים בבית הקפה ABC כדי לתכנן מהפכה, מתוך מטרה להיאבק על זכויותיהם הסוציאליות ולהשפיע על עתיד השלטון המסואב (האירוע המיוחס, המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832, אכן התרחש במציאות). במהלך האספה מגיע גברוש ומבשר על מותו של למרק. הסטודנטים רואים בכך אות לתחילת המאבק ויוצאים לרחוב בהנהגת אנז'ולרא. מריוס נמצא פיזית בין חבריו הסטודנטים אך מחשבותיו נודדות אל קוזט.

בינתיים, בביתם המפואר, מתברר שגם קוזט התאהבה במריוס. ולז'אן, שרואה אותה יושבת בחצר טרודה במחשבות, מנסה לדובב אותה. בתגובה היא מנסה לחלץ ממנו מידע על עברה ועל עברו, אך כמו תמיד הוא מסרב לספר לה, ויוצא מן החצר. אפונין מביאה את מריוס אל החצר, והוא וקוזט מתוודים על אהבתם, בעוד שהיא נשארת שבורת לב מעבר לגדר. חבורת הפושעים של תנרדייה מגיעה כדי לשדוד את הבית, ואפונין בוגדת בהם מתוך דאגה למריוס ומבריחה אותם. ולז'אן משוכנע שידו של ז'אבר השיגה אותו וקורא לקוזט לשוב הביתה כיוון שהם עומדים לברוח השכם בבוקר.

ערב המהפכה: קוזט ומריוס שבורי לב מפרידתם הצפויה. מריוס נקרע בין הרצון ללכת אחר קוזט לבין חובתו המוסרית להישאר עם חבריו, ולבסוף בוחר להצטרף למאבק הסטודנטים. ז'אבר - נאמנו של השלטון - מתכנן להתחזות לאחד מהם, ולהפיל אותם מבפנים. הזוג תנרדייה מתכננים לנצל את המצב כדי לבזוז את גופות המתים (הצפויים).

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטודנטים מקימים את המתרס ברחוב. ז'אבר מממש את תוכניתו ומצטרף אליהם כמרגל. מריוס מופתע למצוא את אפונין על המתרס, מחופשת לנער. הוא חושש לחייה וכדי לשלוח אותה משם הוא מבקש ממנה למסור מכתב לקוזט, בתקווה שעוד לא עזבה. אפונין מוסרת את המכתב לולז'אן, והוא קורא בו ומגלה על אהבתה של בתו. אפונין שבורת הלב חוזרת למתרס כדי להיות עם מריוס, ובדרך חולמת על האושר שהיה מנת חלקה לו השיב לה אהבה.

בינתיים במתרס, ז'אבר נותן עצות כוזבות לסטודנטים, אך מזימתו מסוכלת על ידי גברוש, שחושף את זהותו האמיתית. הסטודנטים כובלים אותו בפינה. אפונין חוזרת למתרס פצועה, מדממת מכדור שספגה בדרך. מריוס מבין לראשונה שהיא מאוהבת בו, והיא מתה מאושרת בזרועותיו.

ולז'אן מגיע למתרס ומתנדב לסייע במאבק, מתוך מטרה לאתר את אהובה של בתו ולשמור עליו עבורה. הסטודנטים מבהירים לו שאם יבגוד בהם יסיים כמו ז'אבר. ולז'אן יורה והורג צלף שניסה לפגוע באנז'ולרא, ובתמורה להכרת התודה מבקש שיניחו לו לטפל בז'אבר. ז'אבר משוכנע שולז'אן ינצל את ההזדמנות כדי "לסגור איתו חשבון", אולם להפתעתו ולז'אן מתיר את כבליו ומסביר לו שהוא מבין שהוא בסך הכול מילא את תפקידו. ז'אבר שוטח בפניו את משנתו: פעם גנב – לעולם גנב, ומתרה בו שאם ישחררו הוא ישוב לרדוף אותו. ולז'אן מסביר לו בפשטות שהוא טועה והוא אדם כמו כולם, ואף נותן לו את כתובתו למקרה שישוב בחיים. הוא מעמיד פנים כאילו ירה בז'אבר, והלה נמלט.

הסטודנטים חוגגים את הערב הראשון על המתרס בשתייה ובשירה, ובמהלכה מגלה ולז'אן שמריוס הוא אהובה של בתו. כשהלילה יורד וכולם ישנים, הוא נושא תפילה לאל שישמור על מריוס ושישיב אותו בשלום אל ביתו, אפילו בתמורה לחייו שלו.

למחרת היום המצב מחמיר והתחמושת של הסטודנטים אוזלת. גברוש מתנדב לאסוף קליעים מאנשי־משמר מתים, וקופץ מעבר למתרס לפני שמספיקים לעצור בעדו. הוא מספיק לזרוק את התיק עם הקליעים לעבר הסטודנטים ואז נורה ומת. אנשי המשמר מקיפים את הסטודנטים אך הם מסרבים להיכנע. בקרב האחרון נהרגים כולם ומריוס נפצע אנושות. ולז'אן, פצוע גם הוא, נושא אותו על כתפיו דרך תעלות הביוב. ז'אבר חוזר בניסיון לאתר את גופתו של ולז'אן. כשהוא לא מוצא אותה הוא מסיק כיצד נמלט ויורד אל הביוב. תנרדייה בוזז את גופות הסטודנטים וגם את מריוס, בשעה שהוא וולז'אן שכבו בביוב מעולפים, והוא חשב שהם מתים.

ז'אבר משיג לבסוף את ולז'אן בביוב, ומזכיר לו את הבטחתו. ולז'אן לא מנסה להתחמק אך מבקש שעת חסד כדי להביא את מריוס לבית החולים. ז'אבר מהסס אך מסכים. לאחר מכן נתקף ז'אבר במשבר אמונה חריף – אמות המוסר והחסד שגילה אצל ולז'אן סודקות את תמונת עולמו ומערערות את צדקת דרכו. הוא הקדיש את חייו במטרה לאסור שוב את ולז'אן, וכעת חש שהקרקע נשמטת תחת רגליו. הוא מחליט לשים קץ לחייו ומשליך את עצמו לנהר הסן.

בתום הקרבות הנשים מחזירות את הרחוב לקדמותו, ומבכות את מותם של הבחורים הצעירים. בבית הקפה השומם יושב מריוס לבדו, מתקשה להתמודד עם העובדה שהוא חי בעוד חבריו מתים. כמו כן המחשבה על מצילו המסתורי טורדת את מנוחתו. עם הזמן הוא מחלים ומתחזק בעידודה ובתמיכתה של קוזט האוהבת. הוא מבקש את ידה מולז'אן. ולז'אן נעתר לבקשתו, ובשעה שהם לבד מספר לו את סיפור חייו ומשביע אותו שלא לספר לקוזט. הוא מסביר לו שז'אבר עדיין בעקבותיו ולמען שלומה של קוזט עליו להסתלק מחייה.

בחתונתם של קוזט ומריוס מופיע הזוג תנרדייה. מצבם השתפר בעקבות הבזיזות והם מציגים את עצמם כאנשי החברה הגבוהה. הם מנסים לסחוט את מריוס ומספרים לו שאביה של קוזט הוא רוצח. כהוכחה הם מציגים בפניו טבעת שהייתה על הגופה שהרג, היא טבעתו של מריוס שתנרדייה שדד ממנו בביוב. מריוס מבין שולז'אן היה האיש שהצילו אותו, ויחד עם קוזט הם ממהרים לוז'אן ומבקשים את סליחתו ואת אהבתו.

ולז'אן, בודד ועל ערש דווי, יושב לאור הנרות בפמוטים שקיבל מהבישוף, ונושא תפילה לאל שיסלח לו על חטאיו ושיאסוף אותו אליו. הוא הוזה שדמותה של פנטין המנוחה מודה לו על דאגתו לקוזט וקוראת לו לבוא אליה. כשמריוס נכנס הוא מתנצל בפני ולז'אן, מודה לו על שהציל את חייו ומספר על כך לקוזט. ולז'אן מאושר לפגוש במריוס ובקוזט, ובקשתו האחרונה היא שיקראו את המכתב שבו כתב את סיפור חייה המלא של קוזט. ולז'אן מת, והבמה מתמלאת בכל משתתפי המחזמר לשיר סיום מלא תקווה לגורלם של עלובי החיים.

שירים עיקריים מהמחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה

  • פרולוג (שיר העבדים) - ולז'אן, ז'אבר והאסירים
  • מונולוג - ולז'אן
  • בסופו של היום - המובטלים והפועלים, פנטין, ז'אן ולז'אן
  • חלום חלמתי - פנטין
  • איזה יופי ­– זונות ולקוחות
  • מי אני? - ז'אן ולז'אן
  • בואי אליי - פנטין וולז'אן
  • ארמון על גב ענן - קוזט (הילדה)
  • בעל הפונדק - מר תנרדייה, אשתו ולקוחות
  • ולס תנרדייה – בני הזוג תנרדייה וז'אן ולז'אן
  • פיקחו את עיניכם - גברוש והקבצנים
  • אנשים קטנים - גברוש (שיר שהופיע בהפקה המקורית ורובו הושמט)
  • כוכבים - ז'אבר
  • אדום ושחור - אנז'ולרא, מריוס והסטודנטים
  • הי הקשיבו, הם שרים - אנז'ולרא, סטודנטים ואזרחים
  • בחיי – קוזט, ז'אן ולז'אן, מריוס ואפונין
  • בלב מאוהב - מריוס, קוזט ואפונין
  • רק עוד יום - כל הלהקה

מערכה שנייה

  • לבדי - אפונין
  • טפטוף של גשם קל - אפונין ומריוס
  • שתו איתי- גראנטר, סטודנטים, נשים
  • בשלום - ולז'אן
  • אדם לאדם זאב - תנרדייה
  • מונולוג (התאבדותו של ז'אבר) - ז'אבר
  • סחרחרת השנים – נשים
  • שולחנות ריקים - מריוס
  • קוראל החתונה – האורחים
  • בחברה הגבוהה – בני הזוג תנרדייה
  • פינאלה - ולז'אן, פנטין, אפונין והלהקה

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הדמות אודות הדמות
ז'אן ולז'אן אסיר לשעבר שנידון ל-19 שנות מאסר עם עבודות פרך. מספרו היה 246O1. לאחר שיצא מן הכלא חזר בתשובה והפך להיות איש צדיק.
פנטין אמא של קוזט, אישה צעירה, אשר אהובה (תולומייס) עזב אותה מבלי שידע שהיא בהריון. מסרה את בתה קוזט לאנשים אחרים. מתדרדרת לזנות ולבסוף מתה ממחלה קשה.
ז'אבר מפקח נוקשה במשטרה, כל חייו מוקדשים לחוק ולסדר, ובעיקר לרדיפת ז'אן ולז'אן.
קוזט קוזט הצעירה, בתה של פנטין, חיה בביתם של בני משפחת ת'נרדייה במונפרמיי, מגיל שלוש עד גיל שמונה. לאחר מכן נלקחה בידי ז'אן ולז'אן אשר מגדל אותה עד היותה בוגרת. מאוהבת במריוס ונישאת לו בסוף.
מריוס עורך דין, שייך לקבוצת "מלמדי הא"ב" (הסטודנטים שהקימו את הבריקדה), חברו של אנג'ולרה. נישא לקוזט.
אפונין בתם של אדון וגברת ת'נרדייה. מאוהבת במריוס, שלא שם לב אליה. מתחזה לגבר כדי להיכנס לבריקדה. מצילה את מריוס מירייה ומתה בעצמה.
אנג'ולרה מנהיג הבריקדה. מתואר כ-"בן יחיד לאב עשיר בעל פנים יפות כמלאך". שואף לצדק ולשיווין, מנהיגם של מלמדי הא"ב. חברו של מריוס, נרצח יחד עם גרנטר בידי שוטרים.
אדון ת'נרדייה מנהל פונדק בעיר מונפרמיי, נוכל, תאב בצע, רע לב. פושט רגל בשלב מסוים ועובר לפריז לחורבות גורבו, להתגורר באותו בניין עם מריוס. הוא מכונה פוונטו וז'ונדרט.
הגב' ת'נרדייה אשתו של אדון ת'נרדייה ואמא של אפונין. היא הייתה מופקדת על "גידולה" של קוזט. מתאכזרת אליה ונוהגת עמה בחוסר רחמים. בגרסת הספר המקורית, היא מתה לפני סוף הספר, בכלא; במחזמר, היא נותרת חיה עד הסוף.

המחזמר בתחילתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שכבר במאה ה-19 שקלו מלחינים רבים להפוך את "עלובי החיים" לאופרה, רק 120 שנה לאחר מכן הפזמונאי הצרפתי אלן בובליל החליט להפוך את הרומן האהוב למחזמר, שלימים הפך למפורסם כמעט כמו הספר עצמו. בובליל פנה לשותפו, קלוד-מישל שנברג, שילחין את מילות השירים. "על מנת להתחיל במלאכת ההלחנה", אומר שונברג, "אתה חייב לאהוב את הספר. כשקראתי אותו, כבר שמעתי את המוזיקה".

אחרי שנתיים של עבודה מפרכת מצד הכותב והמלחין, הוקלטו השירים בהקלטה בת שעתיים. תקליט הקונספט, שיצא ב-1980, מכר 260,000 עותקים. הגרסה הבימתית הראשונה של המחזמר עלתה בספטמבר 1980 בתיאטרון בפריז והציגה 100 פעמים בפני למעלה מ-500,000 צופים סה"כ. המחזמר תוכנן להציג שמונה שבועות בלבד, אך הציג שישה עשר שבועות, והפסיק רק משום שאולם התיאטרון התחייב להפקות אחרות.

המחזמר בלונדון וברודוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת תקליטור המחזמר בגרסה האנגלית

בשנת 1982, במאי תיאטרון צעיר בשם פיטר פראגו התרשם מאוד מההקלטה של "עלובי החיים", והביא אותה לתשומת לבו של המפיק הבריטי קמרון מקינטוש. מקינטוש, מפיק בעל עבר עשיר במחזות זמר (היה אחראי על "אוליבר!", "גבירתי הנאווה" ועוד), החל לעבוד על גרסה אנגלית למחזמר. הוא ביקש מהעיתונאי והפזמונאי הרברט קרצ'מר ליצור גרסה אנגלית למחזמר יחד עם בובליל ושונברג, ומהבמאי טרבור נאן לביים. ההצגה הראשונה באנגליה הועלתה באוקטובר 1985 בלונדון, והמחזמר מציג עד היום (נכון ליולי 2013).

ההפקה בברודוויי עלתה במרץ 1987. המחזמר זכה בשמונה פרסי טוני (פרסי התיאטרון האמריקני) ביניהם פרס המחזמר הטוב ביותר, ופרס המוזיקה המקורית הטובה ביותר. המחזמר תוכנן לרדת במרץ 2003, כעבור 16 שנים מאז שעלה, אך הורדת המחזמר נדחתה, בין השאר בגלל דרישת הקהל, למאי 2003. המחזמר נמצא במקום הרביעי ברשימת מחזות הזמר שהציגו בתקופה הארוכה ביותר (לפניו ברשימה- "פנטום האופרה", "חתולים" ו"שיקגו"). באוקטובר 2006 הועלה שוב המחזמר על במות ניו יורק לתקופה מוגבלת של שישה חודשים שהוארכה מספר פעמים ולבסוף ירד מהבמה בינואר 2008.

עלובי החיים הוא המחזמר שמוצג במשך התקופה הארוכה ביותר בלונדון. באוקטובר 1995 חגגו בלונדון את חגיגות העשור למחזמר, עם הפקה מיוחדת שבה אחד משירי הסולו של ז'אן ולז'אן הושר על ידי 17 שחקנים ששיחקו את ולז'אן במדינות שונות, כל שחקן מהמדינה ומההפקה שלו.

בשנת 2010 חגג המחזמר את יום הולדתו ה-25. לכבוד המאורע גיבש המפיק קמרון מקינטוש, להקת שחקנים מיוחדת הכוללת, בין השאר, את ג'ון אואן ג'ונס ואת ארל קרפנטר. להקת שחקנים זו, מופיעה עם המחזמר ברחבי בריטניה וגם בעולם, בנוסף להפקה המתקיימת בלונדון. הפקה מיוחדת זו סיימה את סיבוב ההופעות שלה במרכז הבארביקאן שבלונדון, המקום שבו עלתה ההצגה לראשונה לפני עשרים וחמש שנה. ההפקה בהרכב זה הופיעה שם במשך ארבעה עשר יום, בנוסף להפקה המקורית.

באוקטובר 2010 חגג המחזמר את יום הולדתו ה-25 באירוע חגיגי שנערך באצטדיון הO2 בלונדון. לשם כך הורכב קאסט שחקנים מיוחד הכולל את אלפי בו בתפקיד ואל-ז'אן, מאט לוקאס כוכב הטלוויזיה הבריטי בתפקיד תרנדייה וניק ג'ונאס (מהלהקה האחים ג'ונאס) בתפקיד מריוס. לקאסט נבחרו גם שחקני עבר מהמחזר ביניהם ליאה סלונגה בתפקיד פנטין (שכיכבה במשך שנים במחזמר בלונדון, ברודוויי ובחגיגת העשור בתפקיד אפונין). הקונצרט שודר בשידור חי ברחבי האולם באולמות קולנוע ותיאטראות. בסוף הקונצרט התכנס הקאסט המקורי משנת 1985 לשיר את השיר "One Day More", ואל הבמה עלו כל חברי הקאסט ששיחקו במחזמר לאורך השנים.

המחזמר בשפות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזמר תורגם מאנגלית לשפות שונות, והוצג ב-38 ארצות ברחבי העולם, ביניהן:



המחזמר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת אלבום המחזמר בגרסה העברית

המחזמר עלה בישראל בתיאטרון הקאמרי בשנת 1987 בתרגומו של אהוד מנור. הוא זכה להצלחה גדולה והציג מאות פעמים במשך מספר שנים (השחקנים בתפקידי הילדים הוחלפו כשגדלו). ההצגה ה-300 שודרה בשידור ישיר וחגיגי ברדיו ברשת ג'. בהפקה נמכרו תקליט ויניל וקלטת שהכילו שירים נבחרים מתוך המחזמר בעברית (בהקלטות אולפן). ההקלטה לא יצאה בפורמט של תקליטור וכיום נדיר להשיגה.

בתפקיד הראשי של ז'אן ולז'אן הופיע השחקן והזמר דודו פישר, שעסק עד אז בעיקר בחזנות וזו הייתה הופעתו הבימתית הראשונה. פישר זכה להצלחה גדולה בתפקיד, ובעקבותיה הופיע כז'אן ולז'אן בברודוויי בשנים 1993 ו-1994. לאחר מכן הוזמן להופיע בהפקה הלונדונית של המחזמר, שם הופיע בפני המלכה אליזבת. בכל ההפקות הנ"ל סירב פישר, כיהודי דתי, להופיע בלילות שבת ובשבת.


שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות משתתפי המחזמר בישראל, 1987 משתתפי המחזמר בישראל, 1999
ז'אן ולז'אן דודו פישר דודו פישר / יבגני שפובלוב
ז'אבר ליאור ייני ששי קשת
פנטין ריקי גל לימור עובד
קוזט טל אמיר רינת גבאי
קוזט (ילדה) מיה אלוני / אלונה אלכסנדר / כליל חורש-פרחי דקל
אפונין שלומית אהרון חני דינור
אפונין (ילדה) ליאלין סטובה / דון פורטנו / טליה רוזן
מריוס אבי טולדנו ישראל ארנסט
אנז'ולרא יובל דור שי חדד
מר תנרדייה אלברט כהן אלי דנקר
גברת תנרדייה תיקי דיין / דינה גולן עדי לב
הבישוף קרול מרקוביץ'
גברוש עידו מוסרי / טל בלכרוביץ' (בין היתר) דניאל מגון / גיל סגל / ליאור רונן
הלהקה צאלה אחרק, שרית אמיתי, נועה בודנר, עמוס בן-דוד, לירז ברגמן, ארז בן שושן, עמית גור, גיא דגן, ליאור זרחין, נעם כהן, חן ליאוני, גיא ליכטנטל, יגאל מזרחי, קרול מרקוביץ', יוסי סוקולסקי, ענת פורת, גיא שגיא, אבינועם שמחי

הסרט המבוסס על המחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלובי החיים (סרט, 2012)

מיד לאחר חגיגות חצי היובל למחזמר הודיע המפיק אלן בובליל כי בכוונתו להפיק סרט קולנוע אשר יהיה מבוסס על המחזמר (בניגוד לסרטים הקודמים שהופקו על בסיס הספר). הוא חבר לבמאי טום הופר וגייס צוות כוכבים מרשים: יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן האת'וויי, סאשה ברון כהן, הלנה בונהם קרטר, אמנדה סייפריד ועוד. הסרט יצא למסכים ב-5 בדצמבר 2012. הסרט זכה לביקורות טובות במיוחד לאור ההפקה המרשימה, והעובדה שהשחקנים שרו חי בזמן הצילומים ולא הוסיפו אחר כך את השירה באולפן ההקלטות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]