וו-שו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף וו שו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נדרשת ויקיזציה וסגנון.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
וו-שו
武术
Cheng.jpg
נזיר צ'נג מאמיי שאן, "נכס לאומי", מאסטר וו שו
ארץ מקור Flag of the People's Republic of China.svg סין
ספורט אולימפי לא

משמעות המילה וו-שו (Wu-shu) בשפה הסינית הוא אמנויות לחימה. המילה מורכבת משתי סימניות, 武) wu) - צבאי, שייך ללחימה ו-術) shu) - טכניקה, אומנות, אמנות.

אף על פי שבמערב נהוג לכנות את אמנויות הלחימה הסיניות בשם "קונג פו" ואת אמנויות הלחימה הנוטות לאקרובטיקה ולתחרויות כ"וושו", בסין משמשת המילה וושו כשם כולל לכלל אמנויות הלחימה הסיניות ואילו קונג-פו הינו מונח המתייחס ליכולת שנרכשה במאמץ והשקעה ללא כל קשר לאמנויות לחימה.

למעשה המונח וו-שו התקבל על ידי האקדמיה הלאומית לאמנויות לחימה כבר בשנת 1911, הרבה לפני הופעת הקומוניסטים בסין. ניתן לחלק את הוו-שו לסגנונות מודרניים ועתיקים, תחרותיים ומסורתיים.

היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילת השושלת הקיסרית צ'ינג בתחילת המאה ה-20, מלחמות אזרחים, מלחמת העולם השנייה ומהפכת התרבות גרמו נזק גדול לתרבות הסינית ובין היתר פגעו גם במסורת של אמנויות לחימה.

בתחילת שנות ה-90 יזמו השלטונות הקומוניסטיים שינוי ואיחוד של אמנויות לחימה שונות במתווה של אימון גופני על מנת להחליף את אמנויות הלחימה המסורתיות ששמשו כמרכזי פעילות למתנגדי השלטון. או לפי גרסה אחרת - הקומוניסטים פחדו מהכח האצור במרכזים כמו שפחדו ממרכזים דתיים למיניהם.

וו שו מודרני, דרישות פיזיות גבוהות

צ'אנג צ'ואן – האגרוף הארוך, סגנון שמאפיין את "הלחימה הצפונית", תכונותיו נוצרו על בסיס מספר סגנונות מצפון סין (ג'ה צ'ואן, חואה צ'ואן, טאן טויי, הונג צ'ואן וכו) שהתאפיינו בריבוי בעיטות, קפיצות גבוהות, עמידות רחבות ונמוכות, מכות ארוכות ודינאמיות רבה בתנועה בשטח.

נאן צ'ואן – האגרוף הדרומי, סגנון שמתבסס על עבודה בטווח קצר שהייתה נפוצה בדרום סין. נוצרו גם גרסאות מחודשות של סגנונות ישנים המתאימות למטרות תחרותיות ובריאותיות.

לאימון צבאי יצרו שיטת לחימה תחרותית סאן-דה על בסיס המסורת העתיקה של תחרויות על במות ליי טאי. שנות ה-60 היו תקופה אפלה לאמנויות לחימה בסין. "המהפכה התרבותית" פגעה קשות במסורת העתיקה מכיוון שאסור היה להתאמן בגלוי. למרות הפגיעה וההגבלות שנוצרו, ידע רב נשמר בהסתר . סין הייתה ובמידה רבה עד היום הינה מדינה סגורה מבחינה תרבותית כלפי העולם. לעתים לא קל להגיע למקורות המידע המעניין לחוקרים ממערב. אומנם, עוד משנות ה-70, פעילות בתחום וו-שו מתחדשת ומתרחבת מיום ליום ברחבי סין. במקביל עם זרם המודרני הנתמך ביותר בעבר על ידי השלטונות מקבלים תנופה, הפצה ופרסום סגנונות לחימה מסורתיים שפעם כלל לא היו ידועים במערב. כך, היום ניתן ללמוד את המסורת הבודהיסטית של שאולין צ'ואן, סגנון מפורסם של משפחת צ'ן בתחום טאי צ'י צ'ואן, סגנונות פא קוא ג'אנג מסתוריים ואף מסורת סודית של וודאנג וקונלון.

סגנונות הוושו מגוונים ביותר וכוללים גישות שונות ללחימה, מחיקוי של חיות כגון נמר, עגור, נחש, גמל שלמה ועד תרגולי חישול, האבקות ועבודה בטווחים קצרים וארוכים.

זרמים של וו שו והיסטוריה עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאולין צ'ואן, וודאנג צ'ואן, אמיי פאי, קונלון פאי, ועוד. סגנונות פנימיים: טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג, שינג אי צ'ואן

שאולין צ'ואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מופע של שאולין

הזרם הבודהיסטי של שאולין ממנזר שאולין (הר סונג, מחוז חנאן) הוא אחד הוותיקים והחשובים בהיסטוריית סין. הוא נחשב למקום היוולדו של זרם סיני מקורי בבודהיזם – צ'אן בודהיזם (מוכר במערב במבטא יפני "זן"). לפי מקורות ידועים, המנזר הושק ב-495 לספירה, על ידי נזיר הודי בטו (בגרסה הודית - בהדרה). שני תלמידיו אחד בשם סנצ'ואו והשני בשם חואיגואן היו לוחמים ידועים. לפי האגדה העתיקה איש קדוש, האב המייסד ה-28, נזיר מפורסם מהודו בשם דה מו (שם הודי מקורי בודהידהרמה) הגיע לסין בשנת 527 ולאחר מסע ברחבי האזור התמקם במנזר שאולין. האגדה מספרת שלאחר ישיבתו במערה במדיטציה למשך 9 שנים הוא יצא עם תורה חדשה – צ'אן. ובמקביל הוא הצליח לייצר שיטות מיוחדות של שיפור הבריאות ופיתוח האנרגיה הפנימית. וממנו החל שאולין צ'ואן. קשה לקבוע בוודאות איך העניינים קרו במציאות. האמת ההיסטורית היא כנראה בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג, לי שימין, במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נידח ולא ידוע (כפי שהיה דאז מנזר שאולין). הם עזרו לו בצורה מאוד החלטית ומסורה. לאבא הקיסר הציגו מידע שהאחים אחרים של שימין קשרו קשר נגדו ולהפלתו. הקיסר אישר פעולות נגדם. לנזירי "היער השקט" לא היה ממש קשה להתגבר על ההתנגדות של האצילים העדינים וביום אחד שימין נשאר היורש היחיד של הקיסרות.

לאחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שלמו לו בנאמנות ובעצם בנו עליו הימור שהצליח. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי מאוד חשוב בממלכה והיה מאוד מעורב בפעילות הקיסר והממשל.

מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במהלך ההיסטוריה הארוכה שיחק שאולין-סה תפקיד מדיני ואף ביטחוני חשוב לשלטונות סין. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. מדי פעם הנזירים ניסו להביא סדר בתחום זה, ואז היו נוצרים טאו לו של סגנונות מחודשים. אבל נכון להיום אין סגנון כזה "שאולין צ'ואן". אלא קיימת קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות, שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין. השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה. המנזר צבר במשך דורות ידע וניסיון של אנשים-מומחי לחימה שהצטרפו לשורות הנזירים שלו. חיילים, שודדים, נוודים וגם רופאים, פילוסופים ומדענים היו מתקבלים למנזר ורוכשים זהות חדשה. הידע שהם היו מביאים אתם נצבר במנזר ומדי פעם מנהיגי הדת היו יוזמים פעולות עיבוד, תיקון וסידור של שיטות לחימה ואימון. עקב כך עשרות סגנונות יצאו לעולם תחת תווית שאולין צ'ואן. סגנונות של חיות וסגנונות שלא קשורים לחיות, תרגילים של צ'י קונג, סגנונות שנחשבים צפוניים ודרומיים. מדי פעם נזירים, או יוצאי המנזר, היו מעבירים את הידע לאזרחים, וכך היו נוצרים סגנונות חדשים.

סגנון יונג צ'ואן (ווינג צ'ון)

כך, לפי האגדות נוצרו יונג צ'ון צ'ואן (האביב הנצחי), הונג-ג'יה צ'ואן (סגנון משפחת הונג), באי חה צ'ואן (עגור לבן), טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה) ועוד רבים. לא קיים סגנון נפרד בשם שאולין צ'ואן. איש הטוען שהוא עוסק בסגנון שאולין חייב לפרט באיזה סוג או מספר סוגים של שאולין צ'ואן הוא עוסק. היום ניתן למצוא מומחי שאולין צ'ואן בכל רחבי סין. המנזר עצמו הוא מוזיאון ומרכז של שימור, מחקר והפצה של הזרם הזה של האומנות. קבוצות "נזירים" (הנזירים האמיתיים בדרך כלל אינם רשאים לצאת מהמדינה) רבות מבקרים במדינות העולם ומציגים מופעים אוטנטיים לעתים יותר, אבל ברוב המקרים פחות. עד היום בתי ספר סיניים בודדים מוכנים באמת להתחלק בידע ומיומנות של זרם שאולין עם האנשים ממערב.

שאולין דרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת אגדה וסיפורים עממיים גם על מנזר שאולין הדרומי. המומחים בתחום היום מביאים ספק רב בקשר לעובדה שאכן היה מנזר כזה. יש בסין אתר ארכאולוגי במחוז פוצאן, אזור צואן-ג'ואו, שמראים לתיירים מהמערב תחת כותרת "מנזר שאולין הדרומי", אבל בסין היו המון מנזרים בכל מיני מקומות ואין שום הוכחה שהוא אכן המנזר האגדי. מאורעות שונים שקרו במנזר הצפוני של שאולין יוחסו מאוחר יותר באגדות עממיות למנזר הדרומי המסתורי. אגדות מספרות שנזירי המנזר הדרומי עסקו בתמיכה ובהדרכה של התושבים בהתנגדות שלהם לפלישה של מנצ'ורים, ואף השתתפו בלחימה בעצמם. כל זה במהלך מאות ה-17 וה-18. כתות מחתרתיות שעסקו בתורות מיסטיות כיבדו מאוד את האגדה על מנזר שאולין הדרומי. הם פעלו תחת קריאה לנקום במנצ'ורים על שריפת מנזר שאולין. אבל האמת היא שמנצ'ורים לא שרפו לא את המנזר הדרומי (אם היה כזה) ולא את הצפוני. המנזרים בכל האזורים בסין נשרפו לפעמים או על ידי איכרים מורדים מהאזור, שלא נתנו כבוד רב לדת הבודהיסטית, או נשרפו בעצמם כתוצאה מתאונה (המבנים היו מעץ). יש רק אזכור אחד לא ישיר על נזירים לוחמים משאולין באזור דרום סין, בספר עתיק "הרישומים של מחוז פוצאן", שבו נכתב שהנזירים פעם עזבו לכמה שנים ואז חזרו, הם היו מסתוריים ולא ידעו עליהם הרבה. הסגנונות המשויכים כיום לזרם הדרומי של שאולין, נולדו בקרב העם בתקופה בה הייתה הגירה רחבה מצפון המדינה דרומה בעת הפלישה של מנצ'ורים במאה ה-17. צפון סין במהלך ההיסטוריה היה עשיר ומפותח יותר מבחינה תרבותית, טכנולוגית וכלכלית, גם מבחינת שיטות וסגנונות לחימה. המנצ'ורים גרמו לנדידה של סינים רבים דרומה וכתוצאה מכך הדרום התקדם והתפתח יותר. סגנונות שאולין שהביאו המהגרים מהצפון (המקומיים קראו להם - "חקה") לדרום, התערבבו עם הסגנונות המקומיים וכך נוצרו "הונגאר", "ווינג צ'ון", "באי חה צ'ואן", "לוחאן צ'ואן" ועוד רבים. הניתוק היחסי של הדרום, וכן ההסתגרות בתוך המשפחה שמאפיינת משפחות בדרום, וכן פלישת המנצ'ורים, והפעילות המחתרתית כנגדם, גרמו לחוסר בידע הרשום ובתיעוד ההיסטוריה האמיתית של סגנונות דרומיים. מאסטר צאי יוי-מינג (ימין) יצר במאה ה-19 סגנון חדש על בסיס סגנונות דרומיים וצפוניים שמשייכים לפעמים לשאולין הדרומי (וו-צ'ו-חה-יאנג צ'ואן) וחלק ממנו – טאו לו שנקרא "סאן ג'אן" (שלוש מלחמות) הגיע לאי אוקינאווה, קיבל שם את השם "סנטין", והיום נכלל בקאטות בסיסיות של סגנון קראטה ידוע גוג'ו-ריו.

זרם וודאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המרכזים החשובים של תורת דאודאו-צ'יה (הרי וודאנג, מחוז חוביי). שם הזה, "וו-דאנג", ההרים קיבלו לפי אגדה לאחר שנזיר ג'ן וו בעת שהותו כאן השיג את התובנה של דאו ועלה לשמיים מול עיני הקהל. לפי האגדה המפורסמת ג'אנג סאנפנג - יוצר השיטה "טאי צ'י צ'ואן" (טאי צ'י),טאואיסט קדוש התגורר באזור. כאן נמצאים מנזרים ובתי מקדש דאויסטיים רבים. רובם נבנו לפני כ-600 שנה בתקופת שושלת מינג. וגם עד אז האזור היה מפורסם בסין כמקום התגוררות של מתבודדים קדושים רבים שיצרו שיטות של ניי ג'יה או צ'י גונג מתקדמים להארכת חיים ובריאות נצחית. אחד האנשים האלה הידוע בשם חואה טואו (המאה ה-3 לספירה) יצר שיטת תרגול "משחק חמשת החיות" שנשמרה ומפורסמת עד היום. סגנונות וודאנג מייחסים בעיקר למשפחת סגנונות "רכים" או פנימיים. שינג אי צ'ואן, טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג משויכים, שלא בצדק, מבחינה היסטורית ועובדתית, לזרם זה של סגנונות לחימה. אומנם, זרם סגנונות וודאנג הוא מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אמנויות לחימה של סין. כאן במאה ה-16 דאויסט-מומחה בלחימה בשם ג'אנג סאן פונג יצר סגנון ניי ג'יה צ'ואן, שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא וודאנג צ'ואן, שנוצר בסוף מאה ה-15 על ידי דאויסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. דרקון, טיגריס, פיניקס ועוד. יש עוד לא מעט סגנונות בזרם הזה הנשמרים ונלמדים היום בסין.

זרם אמיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיי-פאי. הר אומיי (מחוז סצ'ואן) מהווה מרכז דתי ותרבותי מעורב, בו מנזרים בודהיסטיים שכנים עם מנזרים דאויסטיים. ידועים ברבים 8 סגנונות אמיי – 4 "גדולים" ו-4 "קטנים". המוגדרים בחלקם כדרומיים ובחלקם כצפוניים. היסטוריה של שני הסגנונות מתוכם ידועה יותר ומתועדת טוב יותר. סגנון ג'או מן נוצר על ידי מאסטר בשם מה חייטסה בסוף מאה ה-19 שבנה אותו על בסיס סגנון "האגרוף האדום" ולימד את הסגנון לחיילים בצבא הסיני. יש בו עבודת רגליים ותנועה עם הימנעות מפותחות. הסגנון נקרא על שם מנהיג צבאי ג'או קואן-אין, אף על פי שאין לו כל קשר לנושא. סגנון דו מן נוצר במאה ה-18 על ידי מאסטר בשם דו גואן-אין ממחוז ג'יאנג סה שעבר לגור בסצ'ואן. סגנון זה בצורת חלק מהתרגילים שלו דומה לאייקידו המודרני. שאר הסגנונות נשמרו רק בצורה חלקית או נכנסו כחלק לסגנונות אחרים.

זרם קונלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סון לאושי - מומחה בסגנונות קונלון

ידוע גם זרם קונלון פאי שהתפתח בהרי קונלון בצפון סין ועד לא מזמן לא היה ידוע במערב. זה הוא זרם סגנונות דאואיסטיים המתבסס על מיתוסים ואמונות של דאו. היום משפחת סגנונות זו נשמרת במחוז חיילונג ג'אנג בעיר חרבין. המאסטר ה-52 של קונלון ווג'ימן – אחד הסגנונות המקוריים של זרם קונלון ביקר בשנת 2005 בישראל בבי"ס לאמנויות לחימה סיניות לונג דאו בחיפה. זאת הייתה פעם ראשונה שמאסטר בזרם הזה פתח את הידע של קונלונפאי לתלמידים מחוץ לסין. קונלון ווג'ימן משלב תכונות של שיטות רכות וקשיחות, ומקדיש תשומת לב רבה לפיתוח השליטה באנרגיה הפנימית צ'י. הוא מאופיין בתנועה מגוונת עם שינויים רבים בגובה העמידות, בעיטות בקפיצה פתאומיות וצורות יד שונות בהתקפה. יש לו תכונות של סגנון צפוני מובהק. טווח לחימה ארוך ובינוני. היום ניתן ללמוד את הסגנון בבי"ס לונג דאו בחיפה ולפי המלצתם ניתן לעבור הכשרה גם במרכז ללימוד אמנויות לחימה מסורתיות בעיר חרבין (מחוז חיילונג'אנג) אצל ראש השיטה, סון-לאושי.

זרמים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מהזרמים העיקריים אלה במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אמנויות לחימה בסין נוצרו ונשתמרו עד היום אין סוף סגנונות אחרים. כך משפחות סיניות צ'אן, יאנג, וו, סון ועוד כמה יצרו זרם סגנונות טאי ג'י צ'ואן. סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים כיום בכל העולם. דונג חאי צ'ואן יצר במאה ה-19 את בה גואה ג'אנג או פא קואה המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים ששינג אי צ'ואן פותח על ידי הגנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל ככל הנראה פותח על ידי ג'י ג'י קה (ג'י לונג פונג) על סמך כתבים של הגנרל. סגנון הונג גאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג ועל שמה נקרא. אין עדויות המוכיחות ששאולין הדרומי בכלל קיים בהיסטוריה. כנראה הסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין. בצפון סין התפתחו כמה סגנונות "מוסלמיים" בקרב העדות שקיבלו את הדת המוסלמית. דוגמה לכך ג'ה צ'ואן - סגנון שהיה אחד מכמה סגנונות אגרוף ארוך אשר שמשו כבסיס לצ'אנג צ'ואן של הוו שו המודרני התחרותי. ברוב הסגנונות מפתחי הסגנון הקדומים או המורים היום נוטים ליחס להם היסטוריה עתיקה ולעתים מקשרים אותה עם הדמויות האגדיות מן המיתולוגיה הסינית. למשל פיתוח טאי ג'י צ'ואן מיוחס לחכם דאואיסט בשם ג'אנג סאן פונג. או שיטת אימון של "18 ידי הקדושים"( luo han quan 18) המיוחסת לבודהידרמה (בסינית - דה מו) שתוארה כאן בהקשר של השאולין. כמעט כל סגנון סיני ידוע שומר על מיתוס פנימי מסוים שמספר היסטוריה מופלאה של היווצרותו ושמירתו במשך מאות אם לא אלפי שנים. אבל ברוב המקרים הסיפורים האלה אינם קשורים למציאות. נתחיל מכך שאמנות לחימה כנראה לא הייתה יכולה להתקיים בתקופת החברות הארכאיות או בתקופה פרה-היסטורית. בחברות כאלה עדיין חסרה חלוקה תעסוקתית ומקצועית. כל גבר בכפר הוא לא רק לוחם, אלא גם צייד, דייג, איכר, רוע, נגר, בנאי... אין שם לוחמים מקצועיים כמו שיהיו חיילים של הקיסר - ג'ון שי או נזירים לוחמים – ווסנים במנזר שאולין. להם, ללוחמים מקצועיים האלה שליטה בנשק ויכולת להלחם הם העיסוקים העיקריים. סגנונות של אמנויות לחימה הם מבחינה היסטורית תוצר של תרבות מפותחת. סגנונות כאלה היו יכולים להיווצר רק בתרבויות מחולקות לקבוצות חברתיות-מקצועיות מוגדרות היטב ויציבות. זה התאפשר רק בימי הביניים בהיסטוריית האנושות. וגם אז חשוב לציין עיקר המיומנויות של לוחמים התמקד ביכולת השליטה בנשק קר כמו חרב, חנית וכדומה. באמנויות לחימה מסורתיות ועתיקות לחימה עם נשק היא המרכז של השיטה, מפני שבמשך עשרות אלפי שנים הלחימה הייתה מתבצעת בעיקר בעזרת נשק קר. במקום השני בחשיבות הייתה לחימה בידיים ריקות נגד יריב עם נשק בידיו. אומנם, בהיסטוריה של סין הייתה תקופה ארוכה של מאות שנים בה שלטו במדינה פולשים מנצ'ורים שאסרו על אזרחיה לשאת נשק כלשהו, וכך, נולדו והתפתחו בקרב העם שיטות לחימה יעילות ומתוחכמות בלי נשק, ובצורה הזאת הם שרדו עד ימינו. טעות לחשוב שהמומחים של אמנויות לחימה סיניות היו כולם כאחד אנשי סגולה במעלה עליונה, פילוסופים מתורבתים, אנשי רוח מכובדים. זה רק חלק מהמיתוסים הדמיוניים והם לא בדיוק תואמים את המציאות. את שיטות הלחימה, קרי דרכי הרג והשמדה של האויב, היו יוצרים לוחמים מקצועיים, שודדים ופושעים, שומרי שיירות משכר, שומרי ראש ורכוש לסוגיהם.

וו שו בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'י בן גונג - תרגול בסיסי בוו שו מודרני

במאות ה-16-17 עם ירידה בחשיבות של לחימה פנים מול פנים ועלייה בשימוש של נשק חם התפתח התחום התחרותי. כל זה הביא במאה ה-19 לדעיכה של אמנויות הלחימה בצורתם המסורתית. תכונות ייחודיות של אמנויות לחימה סיניות כמו הדגשה של פיתוח האנרגיה הפנימית, תכונות רוחניות ונפשיות, השפעה חיובית במיוחד על הבריאות גרמו להתחדשות שלהם בתקופה המודרנית. צורך באומנויות כאלה בדרכם הישנה אפילו בתור הגנה עצמית אינה קיימת יותר בחברה. לוחמים שנוצרו בשיטות האימון של וו-שו מסורתי לא היו מתקבלים בחברה מערבית חוץ מיחידות בודדות של הקומנדו הצבאי או בכוחות המשטרה המיוחדות. כמעט ולא קיימת דרישה לאנשים כאלה היום, והם אינם מוערכים כמו פעם. אומנם, אמנויות לחימה מאפשרות לפתוח בפני האיש המודרני את העולם החסר של רוחניות והתפתחות העצמית המעשירות את חייו ואלה הן התכונות המודגשות היום באימוני וו-שו.

או שו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאחדות האו שו בישראל חברה בהתאחדות אילת - ארגון הגג של ענפי הספורט בישראל, שאינם אולימפיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]