ישיבת כנסת ישראל (סלובודקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ראשי הישיבה ותלמידיה, תרפ"ב

ישיבת כנסת ישראל בעיר סלבודקה, הייתה ישיבת תנועת המוסר בעיירה סלבודקה (כיום שכונה בעיר קובנה שבליטא). לאחר מכן הוקם סניף בשם ישיבת חברון. ישיבת סלבודקה בבני ברק קרויה על שמה של "כנסת ישראל".

דרכה של ישיבת סלובודקה השפיעה על רוב הישיבות ובפרט לאחר השואה, שהוקמו או שכיהנו בראשן בהם רבנים תלמידי הישיבה.

תולדות הישיבה וראשיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסבא מסלבודקה"
ראש הישיבה - הרב משה מרדכי אפשטיין

ישיבת סלובודקה נוסדה בתחילה ככולל אברכים, ישיבת "כנסת ישראל" נוסדה בשנת תרל"ז (1877) על ידי הרב נתן צבי פינקל, המכונה "הסבא מסלובודקה", בפרבר סלובודקה שבעיר קובנה, ליטא. הרב פינקל היה מגדולי תנועת המוסר ותלמידו של הרב שמחה זיסל זיו, המכונה "הסבא מקלם".

בשנת תרמ"ט התמנה לראשות הישיבה, הרב יצחק יעקב רבינוביץ' (פוניבז') מחבר הספר זכר יצחק, בשנת תר"ן מינה 'הסבא' את רבי דב צבי הלר למשגיח בישיבה.

בשנת תרנ"ד מינה הרב נתן צבי פינקל את הרב משה מרדכי אפשטיין, לימים מחותנו, ואת הרב איסר זלמן מלצר, גיסו של הרב אפשטיין, לראשי הישיבה. הרב מלצר נשלח אחר כך על ידי הרב נתן צבי פינקל לפתוח את ישיבת סלוצק, הרב אפשטיין כיהן בראשות הישיבה עד לפטירתו.

סדרי הלימוד בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זמן תפילה קיץ - 7 בבוקר חורף - 8 בבוקר
  • סדר א' בקיץ מ-9 עד 2:30

ובחורף מ-9:30 עד 2:30

  • סדר ב' מ-4 עד 8

ובחורף מ-4:15 עד 9

  • מוסר מ-9 עד 9:30 בקיץ ובחורף.

מט"ו באב והלאה: סדר שלישי אחר תפילת המעריב, עד 11 בלילה.

מוסר למדו כל יום בין מנחה למעריב. בשבת בין-השמשות היה סדר לחשבון הנפש על כל השבוע‏[1].

המחלוקת על שיטת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים תרנ"ו-תרנ"ח קמו מערערים על שיטת המוסר, ביניהם גדולי תורה כמו הרב צבי רבינוביץ מקובנה, בנו של הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, והרב משה דנישבסקי, רבה של סלובודקה, וטענו כי היא גורמת לביטול תורה. אמנם ר' יצחק אלחנן, שהמחלוקת על המוסר החלה בחייו, לא תמך במחלוקת זו וסבר כי המחלוקת עצמה מזיקה לתורה. המחלוקת כללה גם שקרים והסתה נגד תומכי המוסר ובראשם "הסבא מסלובודקה" שפרסמו המשכילים שלא היה אכפת להם מלימוד תורה, אך שנאו את שיטת המוסר, ומטרתם העיקרית שהישיבה תעבור לידיים אחרות ה"מתאימות לרוח הזמן" ולבנות אותה מחדש על יסודות משכיליים.

המחלוקת פרצה גם בישיבת סלובודקה עצמה בתרנ"ז כשחלק מהתלמידים ורבני הישיבה שצידדו בה היו ממתנגדי שיטת המוסר. בעקבות המחלוקת הזמין הרב צבי רבינוביץ, רבה של קובנה את הרב יצחק בלזר, מגדולי תלמידי ר' ישראל מסלנט והסבא מסלובודקה, וביקשו מהם תשובות על טענות המתנגדים לשיטת המוסר בישיבת סלובודקה, בנוכחות נבדי קהילת קובנה וחלק נכבד מהתלמידים שערערו על שיטת המוסר.

הרב בלאזר והרב נתן צבי פינקל ידעו שכל התשובות לא יעזרו, והוחלט מראש על ידי מארגני האספה לבטל את שיטת המוסר. הרב בלאזר לא הגיב על הטענות, ולאחר שגמרו המתנגדים להשמיע את טענותיהם ברכם בברכת "ליל מנוחה" והלך. הרב פינקל לעומתו אמר להם שאין מה להווכח איתם כיוון שכל כוונתם לבטל את לימוד המוסר ולכך לא יסכימו לעולם.

לפי עצתו של הרב בלאזר כדי למנוע מחלוקת, למחרת האספה פרשו תומכי המוסר והקימו בבית מדרש אחר את ישיבת "כנסת ישראל" על שם ר' ישראל סלנטר והמשיכו את דרך שיטת המוסר שלפיה קמה הישיבה המקורית, והישיבה בבית המדרש המקורי נקראה "כנסת בית יצחק" ע"ש ר' יצחק אלחנן ספקטור. ראשי הישיבה החדשה שהיא זו שהמשיכה להיקרא גם בשם "ישיבת סלובודקה" היו "הסבא מסלובודקה" והרב אפשטיין, שהיו בהמשך ראשי סניף הישיבה בחברון, ואליהם הצטרפו 60 תלמידים וביניהם רבים ממובחרי הישיבה. ראשי הישיבה הוותיקה שעברה בהמשך לקמניץ והתפרסמה בשם "ישיבת קמניץ" היו הרב צבי רבינוביץ והרב משה דנישבסקי, ובהמשך התפרסם כראש הישיבה הרב ברוך דב ליבוביץ.‏[2]

גלות הישיבה בקרמנצ'וג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד, נאלצה הישיבה, ראשיה ותלמידיה, לגלות מהעיר סלובודקה, בעקבות פקודה שנתנה על ידי שלטונות הצאר לפיה אסור ליהודים להימצא בסלובודקה ובקובנה, אשר סביבן היו מבצרים צבאיים, משום כך עברה הישיבה לעיר מינסק ואחר כך לקרמנצ'וג, שם המשיכו ה"סבא" יחד עם ר' משה מרדכי אפשטיין לנהל את הישיבה.

בעת שהות הישיבה בקרמנצ'וג בשנת תרע"ו הוקמה בבנין הישיבה בסלובודקה ישיבה חדשה בראשות ר' ברוך הורביץ אב"ד אלקסוט, שהיה גיסו של רבי משה מרדכי אפשטיין, והרב ר' ניסן יבלונסקי. המנהל רוחני היה ר' ירוחם לייבוביץ, שלימים היה המנהל הרוחני בישיבת מיר. עם חזרת הישיבה מקרמנצ'וג בשנת תרפ"א התאחדו שתי הישיבות, ורבי ברוך הורביץ השתלב בהנהגת הישיבה.

לאחר עליית חלק מהישיבה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ד גזרה הממשלה הליטאית כי על בחורי הישיבות להתגייס, או לחלופין, על הישיבות ללמד לימודי חול ושפת המדינה. ה"סבא" החליט בשל זאת להעתיק את הישיבה לארץ ישראל, ובשלהי תרפ"ד החלו בחורים לעלות לארץ ישראל יחד עם הרב יחזקאל סרנא והרב אברהם גרודזינסקי והקימו את ישיבת חברון. בשנת תרפ"ה עלו לחברון גם הרב משה מרדכי אפשטיין ובהמשך גם חותנו "הסבא", והרב גרודזינסקי חזר לחזק את הישיבה בסלובודקה. בסוף שנת תרפ"ה התבטלה הגזירה, וכך הישיבה המשיכה לתפקד, כשבראשה עמד רבי יצחק אייזיק שר והמשגיח רבי אברהם גרודזינסקי.

באותה תקופה נקלעה הישיבה לסכסוך בשאלת הרבנות לאחר פרישתו של רבי משה מרדכי אפשטיין, תושבי העיר צידדו ברבי יוסף זוסמנוביץ חתנו של רבי משה מרדכי, שהוועד על ידו לרשת את כיסא הרבנות, אך רבני הישיבה התנגדו למינוייו מסיבות שונות, והעמידו רב חלופי, מה שגרם למחלוקת ארוכה וקשה בין הצדדים.

בשנת תרצ"ט הושלם בניין חדש ומרווח לישיבה, אך הישיבה לא זכתה להיכנס לתוכה, היות שבאותה העת נכבשה ליטא על ידי הסובייטים שהחרימו את הבניין החדש.

חורבן הישיבה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ו' ה27- ביוני, ב' תמוז תש"א, נרצח לראשונה אחד הר"מים של הישיבה, הרב שרגא פייבל הורביץ, בנו של ראש הישיבה לשעבר ר' ברוך הורביץ. ר' שרגא פייבל ישב בביתו ברחוב בווינה ולמד. בבית היו גם אשתו ובתו בת חמש, וכן בחור ישיבה מגרמניה בשם וואלף. הרבנית ראתה מבעד לחלון והנה שומר-הבית מוביל שלושה שאוליסטים ליטאים לדירה. לא הייתה שהות להימלט. ה'שאוליסטים' התפרצו לבית, מבלי לומר מילה, סחבו את ר' פייבל יחד עם הבחור וואלף והוציאום לחצר. ולעיני אשתו וילדתו ירו בהם למות.

מאז החלו לתפוס את בחורי סלובודקה ואת האברכים של "כולל קובנה", והובילום ישר אל הפורט השביעי והפורט התשיעי וחסלו אותם ביריות.

בחור מישיבת סלבודקה, חיים לופט, נאסר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. כאשר נכנסו שני פאשיסטים ליטאים לחדרו, עמד חיים לבוש בתפילין והתפלל שחרית. הרוצחים צעקו לעומתו: רב אתה? אנו נראה לך מיד כיצד מתנהגים עם רבנים-זשידים! חיים לופט ענה בקור-רוח: עליכם יהיה לחכות קצת עד שאגמור תפילתי, ואהיה מוכן ללכת אתכם. אך הם לא חיכו קרעו את התפילין, זרקום על הרצפה ודרסום במגפיהם, וסבחוהו מתוך הבית. הוא נשאר איתן ברוחו, ועל אף המכות והמהלומות שהנחיתו על ראשו ועל גופו, המשיך בדרכו להתפלל בקול רם עד שהביאוהו לפורט השביעי, ושמה רצחוהו ביחד עם עוד עשרות מחבריו ביניהם היו בנו של הרב מטריסק, העשיל פלהן, הרב ליב שימשוביץ, לייב ארליך, יצחק קוטלר, אהרן רייכמאן, ישראל סיגל מפוזלבה, חיים שיצקוס, אריה יבלנוביץ, אברהם יצחק זאקס.

ביום 27 ביולי פתחו הנאצים ועוזריהם הליטאים בחטיפות. חטפו יהודים ברחובות והוציאום מבתיהם והובילום לפורט התשיעי או השביעי. שם עינום והתעללו בקורבנות, ואחר-כך הרגו אותם. בשבוע הראשון של החטיפות הוצאו להורג 108 בני-ישיבה יחד עם הרבנים מן הכולל ובהם הרב ר' ליפה זילבר, הרב חיים גילמן, הרב חיים בצרבין.

ב-18 באוגוסט, בכ"ה מנחם אב, עשרה ימים לאחר שכלאו את היהודים בגטו, נכנסו אנשי הגסטאפו לגטו ודרשו להמציא להם 500 איש לעבודה אינטליגנטית כביכול. בין המגויסים לעבודה זו היו 40 מבני הישיבה, הרב שמואל ראלבה, יהושע גראז, ברוך שטראס ועוד. היודנראט הצליחו לאסף רק 300 מבין 500 הנדרשים. אולם אנשי הגסטאפו לא אמרו די, ואספו 543 איש, הביאו את כולם ל"פורט הרביעי" והמיתום ביריות.

ביום ה-26 בספטמבר, בערב שבת תשובה, הקיפו הרוצחים כמה רחובות של הגטו, בסביבה שבה התגוררו שרידי בני-הישיבה, מפקד הגטו קוזלובסקי, נאצי ליטאי, התלונן שירו אליו מתוך הגטו, וזה היה מבצע עונשין. ליטאים מזוינים ברובים היו מבצעי הפעולה הזאת. הם הוציאו אלף נפשות, נשים וילדים, בהם 64 בני-ישיבה ורבנים: הרב איסר שור ואשתו, הרב צבי שניידר ואשתו, הרב ר' משה בנדם עם בני משפחתו, רבה של עיר מוש, משה גודציכס, נחום אולשוואנג ואחרים, והרגום על נשיהם וטפיהם.

ב-28 באוקטובר, ה' מרחשון תש"ב, קיבלה הנהלת הגטו פקודה מן הגסטאפו, שעל כל היהודים להתאסף על "ככר-הדמוקרטיה", וכל שיהינו לא לבוא יומתו בירייה, בשעה שמונה בבוקר הופיע איש-הגסטאפו הידוע באכזריותו, רויקה, והתחיל לבחור בין הקהל הרב, בשלחו חלק ימינה וחלק ציווה להתייצב שמאלה. הוא אסף עשרת אלפי יהודים, ביניהם עשרות בני-הישיבה וחמישה רבנים, את ר' יחזקאל ברשטין ראש ישיבת "אור ישראל" עם כל משפחתו, ר' ישראל יעקב לובטשאנסקי, המנהל הרוחני של ישיבת ברנוביץ, רבה של בושטריץ, ר' מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב ר' נפתלי ווסרמן, בנו של ר' אלחנן ווסרמן, הרב ר' זלמן שטיין ובני-משפחתו, את מזכיר הישיבה ר' יעקב שלמה ועוד רבים הוציאו להורג.

ראשי הישיבה ומלמדים בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ע. אטקס וש. טיקוצ'ינסקי (עורכים), ירושלים , תשס"ד.
  • גדלות האדם והקטנתו: תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה, בתוך: עמנואל אטקס (עורך), "ישיבות ובתי מדרשות", הוצאת מרכז זלמן שזר ומרכז דינור של האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ז, עמ' 272-243.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, הרב אפרים אשרי, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, בעריכת שמואל ק. מירסקי
  2. ^ ראה "הרב דוב כץ, פולמוס המוסר : מוסף לסדרת 'תנועת המוסר'", ההסתה נגד ישיבת סלובודקה והיפרדותה, ירושלים תשל"ג, עמ' 100-89.