אלעזר מנחם מן שך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלעזר מנחם מן שך
Shach 99.gif

הרב שך בשיעור תורה
תאריך לידה י"ט בטבת ה'תרנ"ח
13 בינואר 1898
תאריך פטירה ט"ז בחשוון ה'תשס"ב
2 בנובמבר 2001
השתייכות ליטאים
נושאים שבהם עסק תלמוד בבלי, משנה תורה להרמב"ם, אמונה, מוסר
רבותיו הרב איסר זלמן מלצר, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק
חיבוריו ספר "אבי עזרי", מכתבים ומאמרים

הרב אלעזר מנחם מן שך (י"ט בטבת ה'תרנ"ח, 13 בינואר 1898[1] - ט"ז בחשוון ה'תשס"ב, 2 בנובמבר 2001) היה ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ולאחר מכן של דגל התורה. משנות השבעים הנהיג את הציבור החרדיליטאי, אשר ראה בו את "גדול הדור".

הרב שך היה חניך ישיבות ליטא בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. בגיל 23 התמנה לראשונה כר"מ, ומאז לימד תורה במשך כשבעים וחמש שנה, בישיבות בליטא ובישראל. פריצתו לקדמת ההנהגה התורנית והציבורית החלה בשנות ה-60. במשך כשלושה עשורים הוא נחשב הסמכות הרוחנית והציבורית העליונה בציבור החרדי-הליטאי. הוא העצים את חשיבותן של "דעת התורה" וההשקפה התורנית בתודעת הציבור החרדי. יזם הקמתן של ישיבות רבות בישראל ושימש נשיאן ופטרונן. במקביל גיבש את הציבור הליטאי כקבוצה. ייסד את מפלגת דגל התורה, את העיתון "יתד נאמן" ואת מערכת הכשרות "שארית ישראל".

תוכן עניינים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אלעזר‏[2] מנחם מן שך נולד בעיירה ואבאלניק, בפלך קובנה שבליטא, בן רביעי במשפחה בת תשעה ילדים‏[3]. אביו, עזריאל שך, היה סוחר תבואה וקמח. האם, בת שבע לבית לויטן, היא בתו של הרב ישראל מאיר הלוי לויטן מפומפיאן. אחיה הם הרב בן ציון לויטן והרב אשר ניסן לויטן.

בינקותו חלתה אמו ונלקחה מחוץ לעיירה. הוא נלקח לביתו של רב העיירה, והרבנית הייתה לו לאומנת עד להחלמתה של האם. בהיותו ילד בן חמש צעד לבדו ברחובות העיירה בליל יום הכיפורים וקבוצת צוענים שנקלעה למקום חטפה אותו וניסתה להימלט, אך כמה מבנות העיירה נחלצו להצילו. מאז מדי מוצאי יום הכיפורים ציין את "יום ההצלה" שלו בחלוקת משקה "לחיים".

פוניבז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרס"ט (1909), בהיותו בן 11, החל ללמוד בישיבה שבעיר פוניבז' אצל הרב יצחק יעקב רבינוביץ. באותה תקופה נהג להאזין לשיעוריו היומיים של הרב נפתלי הרץ קרצ'מר על תרי"ג מצוות, שנמסרו לתלמידים צעירים בישיבה שהקים הרב קרצ'מר בפוניבז'‏[4].

סלובודקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרע"ג (1913) עזב את פוניבז'. למשך תקופה קצרה למד בישיבה בעיירה שקודביל שבמחוז טבריג, אצל הרב שאול זקש והרב אליהו בער קאץ‏[5]. באותה שנה עבר ללמוד בישיבת סלובודקה. מקומו בבית המדרש היה בסמיכות למקומו של הרב נתן צבי פינקל, "הסבא מסלובודקה". עם הזמן יצר עמו קשר קרוב והוא החשיבו כרבו. כעבור זמן החל לשמוע בקביעות את שיעוריו של ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין. בתקופת לימודיו בישיבת סלובודקה זכה לביקוריו של הרב יהודה לייב פורר, רבה של עיירת הולדתו וואבלויניק.

וואבוילניק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצו תלמידי ישיבת סלובודקה לעזוב את הישיבה מחשש שיגויסו לצבא. אלעזר מנחם מן שך החליט לשוב לביתו בוואבוילניק, לאחר חמש שנים שלא התראה עם משפחתו. בתקופת שהותו בוואבוילניק, מחודש אלול תרע"ד עד סוף חורף תרע"ה, למד יחד עם קבוצה של תלמידי ישיבה בבית המדרש המקומי. הם שמעו שיעורים מפי רב העיירה הרב יהודה לייב פורר וכן מפי הרב יחזקאל ברשטיין, ראש ישיבת "אור ישראל" בסלובודקה ומחבר הספר "דברי יחזקאל", ששהה בבית חותנו תושב המקום.

סלוצק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרע"ה (1915), בעצת הרב יחזקאל ברשטיין, עזב הרב שך את וואבוילניק ונסע ללמוד בישיבת סלוצק. במשך תקופה ארוכה הוא למד בתנאי דחק קשים במיוחד. הוא סבל מחרפת רעב, לגופו הייתה חולצה אחת, והוא לא הסתפר במשך שנה וחצי. כעבור זמן הוזמן לביתו של ראש הישיבה, הרב איסר זלמן מלצר, ומאז החל הקשר האישי בין השניים. הרב מלצר הקצה לו בביתו פינה ללימוד וללינה. הוא מינה אותו ללמוד עם קבוצת בחורים תמורת מלגה מסוימת. בין התלמידים היה הרב יחיאל מיכל פיינשטיין.

באותה תקופה פגש את הרב יוסף יוזל הורוביץ, "הסבא מנובהרדוק", שהגיע לישיבת סלוצק כדי להשפיע מרוח תנועת המוסר על תלמידי הישיבה. באותה תקופה פגש הרב שך לראשונה את הרב משה פיינשטיין, שנהג לפקוד את ביתו של הרב מלצר בסלוצק. בשנת תרע"ח (1918) נסע למינסק, שם שהה הרב חיים סולובייצ'יק, והמתין מספר ימים בניסיון לפגוש את הרב סולובייצ'יק, אולם בשל מצב בריאותו הקשה של הרב סולובייצ'יק הדבר נמנע ממנו. במקום זאת הוא פגש בבנו, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, ובין השניים נוצר קשר, שלימים התהדק מאוד והוא נעשה רבו המובהק.

ר"מ בסלוצק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"א (1921), בעקבות השינויים הפוליטיים האזוריים, נאלצה ישיבת סלוצק להתפצל. בסלוצק נותר הרב מלצר, שכיהן גם כרב המקומי, ואילו חתנו הרב אהרן קוטלר עזב עם קבוצה של כחמישים תלמידים והקים ישיבה בקלצק. בי' בכסלו תרפ"ב (1921) מונה הרב שך רשמית לר"מ בישיבה בסלוצק.

באדר תרפ"ג (1923), עקב סכנת מאסר של השלטון הקומוניסטי, נמלטו הרב מלצר והרב שך מסלוצק לקלצק ושתי הישיבות אוחדו מחדש.

מיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בט"ז באב תרפ"ג (1923) התארס הרב שך עם גוטל גילמובסקי, בת אחותו של הרב מלצר, פרומה רבקה‏[6] ובעלה בן ציון. כעבור שלושה חודשים, בימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות תרפ"ד, נערכו נישואיהם בעיירה ניסעוויז הסמוכה לסלוצק. איש מבני משפחתו של הרב שך לא השתתפו באירוע הצנוע, שנערך בבית פרטי בנוכחות מניין אנשים. כשושבינו של הרב שך שימש הרב מלצר.

בתקופה שלאחר נישואיו התגורר במיר, מקום מגוריו של חותנו. בתקופה זו התקרב לרבה של מיר הרב אברהם צבי קמאי והשניים הרבו לעסוק בדברי תורה. הקשר התורני ביניהם נמשך לאורך השנים בחליפת מכתבים, כמה מהם פורסמו בספרו של הרב שך "אביעזרי".

ר"מ בקלצק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור זמן שב הרב שך ממיר לקלצק והשתלב בהרבצת תורה בישיבה. בשנת תרפ"ה (1925) עזב הרב מלצר את קלצק ועלה לארץ ישראל‏[7]. בעקבות זאת הגביר הרב שך את מעורבותו בהנהגת הישיבה.

באותה שנה הצטרף לישיבה כמשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין. מאז נוצרה הערכה הדדית בין השניים‏[8].

ההצעות מבריסק ומלובלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירת הרב משה סוקולובסקי, ראש ישיבת "תורת חסד" בבריסק, בי"ט בטבת תרצ"א, חיפש הרב מבריסק, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, ראש ישיבה חדש. הרב מלצר פנה במכתב לרב סולובייצ'יק והציע לו למנות את הרב שך לראשות הישיבה. לרב מבריסק כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב שך, והוא הזמינו לעירו. בתום המפגש ביקש הרב מבריסק למנותו לראש הישיבה, אולם לבסוף המינוי לא יצא אל הפועל לאחר שהנהלת הישיבה הציבה תנאי לפיו תפקיד ראש הישיבה יהיה כרוך גם בנשיאת הנטל הכספי.

לאחר פטירת הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, חיפשה הנהלת הישיבה בלובלין ראש ישיבה חדש. הרב חיים עוזר גרודזנסקי המליץ במכתב להנהלת הישיבה על מועמדותו של הרב שך. הרב שך נסע ללובלין ואף מסר שיעור בפני תלמידי הישיבה. כשחזר לליטא נסע לווילנה להתייעץ עם הרב גרודז'נסקי, ולאחר שפרס בפניו את צדדי העניין פסק לו הרב גרודזנסקי שלא לקבל את המשרה.

לימים, לאחר פטירת הרב שמעון שקופ, ראש ישיבת גרודנה, העלה הרב גרודזנסקי את מועמדותו הרב שך למלא את מקומו בראשות הישיבה, אולם הדבר לא יצא אל הפועל‏[9].

ראש הישיבה בנובהרדוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרצ"ד (1934) התמנה הרב שך לראשות ישיבת נובהרדוק. משפחתו נותרה בקלצק והוא היה מגיע אליה אחת לכמה זמן. לאחר כשנתיים החליט לעזוב את משרתו - "כי אין פה המקום בעדי מכמה וכמה טעמים"‏[10].

ראש הישיבה בלונינץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנת תר"צ (1930) פנה האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין לרב חיים עוזר גרודזנסקי במכתב שבו הוא מבקשו להציע מועמד מתאים לראשות ישיבתו ששכנה בעיר לונינץ. באותה תקופה הזדמן הרב שך לביתו של הרב גרודזנסקי, בשעה שהתקיימה שם אסיפת רבנים ובהם האדמו"ר מקרלין. האדמו"ר התרשם מהרב שך והציע לו את התפקיד. הרב שך ביקר בלונינץ, אולם המינוי יצא לפועל רק בסוף שנת תרצ"ה (1935). גם בתקופת כהונתו בלונינץ הוא שהה בה לבדו ומשפחתו נותרה בקלצק. במשך תקופה שימש גם כמשגיח הישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים.

בחג השבועות תרצ"ח (1938) תכננו הבחורים, חסידי קרלין, לנסוע לאדמו"ר מקרלין. הרב שך התנגד, משום שראה את החג כ'יום מתן תורה' שבו יש להגביר את לימוד התורה. האדמו"ר עצמו התיר להם לנסוע. הרב שך הציב תנאי שהתלמידים יסעו אך ורק לחג וישובו מיד לאחריו. באותה שנה חל חג השבועות בימים ראשון ושני בשבוע, והבחורים הקדימו את הנסיעה כבר מיום חמישי שלפני כן, ואף אחרו את שובם ליום חמישי שלאחריו. בעקבות זאת החליט הרב שך להתפטר לאלתר. אולם לאחר הפצרות האדמו"ר מקרלין ניאות להישאר בתפקידו. הוא המשיך לכהן בתפקיד עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בשנת תרצ"ח (1938) נסע לביקור בעיירת הולדתו וואבוילניק ונפגש עם אמו לאחר שלא התראה עמה שנים רבות. היא נפטרה בערב יום הכיפורים ת"ש.

ר"מ ביאנובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ת"ש (1940) העתיקו ישיבות רבות את מקומן לווילנה, שהייתה אז תחת שלטון ליטאי עצמאי ומשכה אליה פליטים יהודים רבים. הרב שך שהה עם משפחתו בווילנה וריכז את תלמידי ישיבת קלצק שהגיעו לעיר, אליהם הוסיף כמה מתלמידי ישיבת לונינץ שאף הם הגיעו לווילנה. באותה תקופה נפטרה בווילנה בתו מרים, בת ארבע עשרה.

כעבור כמה שבועות החליט ראש ישיבת קלצק הרב אהרן קוטלר להעתיק את ישיבתו הגולה, שמנתה למעלה ממאתיים בחורים, ליאנובה שליד קובנה. הרב שך כיהן בה כר"מ ומסר שיעורי תורה לתלמידים. בה' באב ת"ש נפטר בווילנה הרב חיים עוזר גרודזנסקי, וכל תלמידי הישיבה ורבניה, ובהם הרב שך, נסעו להלוויה. בשובם ליאנובה מסר הרב שך הספד בישיבה.

עלייתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המצב באירופה פתח הרב שך במאמצים להשגת אשרות עלייה לארץ ישראל. בהשתדלות הרב איסר זלמן מלצר הושגו הסרטיפיקטים ובחורף תש"א יצא הרב שך מווילנה דרך מוסקבה לאודסה ומשם לטורקיה ובח' בטבת תש"א הגיע עם משפחתו לארץ ישראל. עוד באותו יום הגיעו לירושלים לבית הרב מלצר ששימש להם אכסניה.

ר"מ בישיבת היישוב החדש-תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר שעלה לארץ ישראל הגיע הרב משה אביגדור עמיאל אל ביתו של הרב מלצר והציע למנות את הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש שהקים בתל אביב, בין השאר בעקבות המלצה על הרב שך שקיבל שנה קודם לכן מהרב חיים עוזר גרודזנסקי. הרב מלצר המליץ לרב שך לקבל את ההצעה והרב שך עבר להתגורר בתל אביב בדירה שכורה בשכונת מרכז בעלי מלאכה.

כעבור כמה חודשים פגש הרב שך את הרב אברהם פרבשטיין ותהה באוזניו מדוע האנשים סביבו תמהים על כך שהוא משמש כר"מ בישיבתו של הרב עמיאל. הרב פרבשטיין הפנה אותו אל החזון איש שהורה לו לעזוב את משרתו לאלתר, תוך שהוא מתבטא "כפי ששמעתי עליכם, הייתה זו פליאה שנכנסתם לשם". ההתנגדות נבעה בשל הביקורת שהייתה לרבנים החרדים על הרב עמיאל, שהשתייך לחוגי המזרחי. הרב שך שב לתל אביב והודיע לרב עמיאל על פרישתו המיידית.

ראש ישיבה בישיבת נובהרדוק-ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ב, בהמלצת החזון איש, התמנה הרב שך לראש ישיבה בישיבת "בית יוסף"-נובהרדוק בירושלים, שבראשה עמד הרב בן ציון ברוק, ועבר להתגורר בשכונת כרם בירושלים. התלמידים השתייכו לכל המגזרים בציבור החרדי, ובהם חסידים, ירושלמים ובני עדות המזרח. מלבד התלמידים המקומיים קלטה הישיבה צעירים פליטי השואה. את השיעור היומי היה הרב שך מוסר בעברית, שלא הורגל לה, ואת "השיעור הכללי" מסר ביידיש, כפי שהורגל בישיבות ליטא ורוסיה.

באותה תקופה התקרב לרב מבריסק, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שעלה לארץ ישראל כמה חודשים אחריו והתיישב בירושלים.

ר"מ בישיבת לומז'ה-פתח תקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ד נפתחה ישיבת פוניבז' בבני ברק על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן. הישיבה החדשה איימה על מעמדה של ישיבת לומז'ה בפתח תקווה, שעד אז נחשבה ישיבה ליטאית מובילה בארץ ישראל. כמה מתלמידי ישיבת לומז'ה שלמדו אצל הרב שך בישיבת תל אביב, ובהם הרב גדליה נדל, פנו אל ראש הישיבה הרב ראובן כץ והציעו לו להביא לישיבה את הרב שך, כדי להפיח רוח חדשה בישיבה. הרב כץ נענה לבקשה והציע לרב שך להתמנות כר"מ בישיבה. הרב שך נענה להצעה. הוא עבר להתגורר בגפו בפתח תקווה ובסופי השבוע היה נוסע אל משפחתו בירושלים, כשאת מרבית הזמן היה עושה בבית הרב מבריסק.

ר"מ בישיבת קלצק ברחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ז התמנה הרב צבי יהודה מלצר כרבה של רחובות, ובעקבות זאת העתיק אליה את ישיבת קלצק שהקים בפרדס חנה. בשנת תש"ט הוא פנה אל הרב שך, שהיה בן דודו, בהצעה לכהן כר"מ בישיבה והרב שך נענה. במשך ימות השבוע הוא שהה בישיבה, כשאליו מתלווה בנו אפרים שך. בסופי השבוע שב לירושלים. הוא נהג להאריך את הדרך לירושלים ולעבור דרך בני ברק, שם היה פוקד את ביתו של החזון איש. בירושלים הוא הרבה לשהות בבית הרב מבריסק וכן בביתו של הרב יחזקאל לוינשטיין שעלה אז מארצות הברית והתיישב בירושלים. מדי פעם ביקרוהו ברחובות תלמידיו מישיבת לומז'ה ובהם הרב חיים קנייבסקי.

בח' בסיוון תשי"א השיא הרב שך את בתו דבורה עם הרב מאיר צבי ברגמן, תלמידו מישיבת לומז'ה. השדכן היה החזון איש שהכיר מקרוב את הרב ברגמן, אשר בהיותו תלמיד בישיבת תפארת ציון לן במשך שנתיים בביתו של החזון איש.

ראש ישיבת פוניבז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשי"ב הזדמן לרחובות הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן. הוא ביקר בישיבת קלצק ולאחר שהתרשם מהרב שך הציע לו לבוא ולכהן כראש ישיבה בישיבת פוניבז', לצד עמיתיו הרב שמואל רוזובסקי והרב דוד פוברסקי. הרב שך נענה להצעה. הוא התמנה כראש ישיבת פוניבז' וכיהן בתפקידו במשך חמישים שנה.

לאחר פטירתו של הרב מרדכי דוד לוין, בשנת תשכ"ז, מונה הרב שך לכהן כראש ישיבת עץ חיים הוותיקה, ובמשך שנים רבות היה מוסר בה שיעורים שבועיים במקביל לכהונתו בישיבת פוניבז'. כן היה מוסר שיעורים מדי שבועיים בישיבת גרודנא באשדוד, שנוסדה גם היא על ידי הרב כהנמן, ובאותם ימים הייתה מסונפת לישיבת פוניבז'.

הנהגת עולם התורה הליטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון ליד ביתו של הרב שך ברח' ראב"ד 27 בבני ברק

במשך כשלושים שנה, משנות ה-70 ועד שנותיו האחרונות, ניצב הרב שך בעמדה של מנהיג עולם הישיבות הליטאיות. הוא עמד בראש ועד הישיבות והתווה את דרכן של הישיבות הליטאיות בישראל, ובמידה רבה גם בחו"ל. ראשי הישיבות היו נועצים בו בעניינים תורניים, חינוכיים ואישיים. יזם ועודד הקמת ישיבות ברחבי הארץ ובחו"ל, בחלק מהן שימש כנשיא. כמו כן שימש נשיא של מוסדות וארגונים תורניים רבים, ובהם ארגונים של חוזרים בתשובה.

הרב שך ראה את מתכונת הישיבות הליטאיות במזרח אירופה ערך מקודש שאין לסטות ממנו. הוא התנגד בנחרצות לשינויים בסדרי הישיבה, כגון הוספת לימוד הלכה. אף על פי שסבר שימי פגרת "בין הזמנים" ארוכים מדי, התנגד לקיצורם, משום שיש בכך שינוי מהמתכונת שנקבעה בעבר. אסר על תלמידי ישיבות להוציא רישיון נהיגה.

מנהיגות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך בכינוס דגל התורה, לצד הרב יוסף שלום אלישיב

הנהגתו הציבורית ומעורבותו הפוליטית של הרב שך נבנו בהדרגה. בשנות השישים היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל[11]. בשנת 1972, כאשר כבר היה ראש מועצת גדולי התורה, נודע שמו בציבור הרחב בישראל כאשר בעקבות פרשת האח והאחות קרע קריעה על הרב שלמה גורן והצהיר שהוראותיו אינן הוראות‏[12]. בשנת 1973 פרש ממועצת גדולי התורה בשל התנגדותו להחלטה שהוביל הרבי מגור על ריצה משותפת בבחירות עם פועלי אגודת ישראל[13]. בהמשך חזר לכהן בראשות המועצה יחד עם הרבי מגור. הוא גם הנהיג גופים מרכזיים שונים ביהדות החרדית ובהם ועד הישיבות והחינוך העצמאי.

מעמדו הציבורי של הרב שך הלך והתבסס עם השנים בקרב החוגים הליטאיים, מכוח אישיותו הכריזמטית ובעקבות המאבקים הציבוריים שניהל. תוך שנים ספורות הפך הרב שך למנהיגו הבלתי מעורער של הציבור הליטאי. הוא צירף אליו את הרב יעקב ישראל קנייבסקי ("הסטייפלר"), שנודע כצדיק מחולל ישועות בציבור החרדי, וסמך על הרב שך בכל עניין ציבורי. לאחר מכן החל הרב שך בארגון הציבור הליטאי כקבוצה בעלת השקפה הומוגנית.

לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הוביל הרב שך את כניסת אגודת ישראל לקואליציה. הוא התנגד לקבלת משרות מיניסטריאליות, אך התיר משרות של סגני שרים וראשות ועדות הכנסת. לקראת הבחירות בשנת 1981 הביע הרב שך סיפוק מהישגיה‏[14]. לאחר אותן הבחירות נתגלעו חילוקי דעות בין הסיעה הליטאית לבין הסיעות החסידיות, ובראשן חסידות גור. בעוד הפלג החסידי שם דגש על תיקון החוק בסוגיית מיהו יהודי, הרב שך התנגד לפעילות נמרצת בעניין‏[15]. חילוקי הדעות שיתקו את פעילות מועצת גדולי התורה ולקראת סוף שנת 1983 התפטר הרב שך מהמועצה‏[16].

בינתיים התקרב הרב שך לפעילי הציבור החרדי הספרדי. בבחירות 1981 הובטח לציבור החרדי הספרדי חבר כנסת לחצי קדנציה, במסגרת הסכם רוטציה. בפועל לא קוימה הרוטציה כיוון שאף נציג לא הסכים לפנות את מקומו. עקב כך, לקראת בחירות 1984 דרש הרב שך לשלב נציג של הספרדים ברשימה. משלא נתקיימה דרישתו, תמך ביוזמה של חלק מהספרדים להקים מפלגה עצמאית, שבראשה הרב עובדיה יוסף. כך קמה תנועת ש"ס. בלילה שלפני הבחירות הפתיע הרב שך והורה להצביע עבור ש"ס. הצבעת הציבור הליטאי הגבירה את כוחה של ש"ס שזכתה בארבעה מנדטים.

לאחר שלא ניתנה לדעותיהם של הרב שך ו"הסטייפלר" במה מספקת לדעתם ביומון של אגודת ישראל, המודיע, שנשלט בידי חוגי החסידים, ייסדו הרב שך ו"הסטייפלר", בשנת 1985, יומון חרדי חדש, בשם "יתד נאמן", שנועד לשמש במה לציבור הליטאי. בנוסף יזם הרב שך הקמת גוף כשרות בשם "שארית ישראל".

בשנת 1988, לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, נוצר קרע גלוי בתוך אגודת ישראל בין הליטאים והחסידים, סביב ההגמוניה החסידית במפלגה וסביב מאבקו של הרב שך בחסידות חב"ד. היו שפירשו את עמדתו כמאבק נגד החסידות כולה, אולם הרב שך הכריז פעם אחר פעם כי למאבק אין קשר למחלוקות החסידים והמתנגדים. בסופו של דבר פרשו הליטאים והקימו מפלגה חדשה בשם "דגל התורה". אירועי אותה מערכת הבחירות ברחוב החרדי היו אחד הפרקים הקשים בתולדות הציבור החרדי במדינה, ויש הטוענים כי החשש ממוראות אותו פילוג הוא שמאחד עד היום את החרדים האשכנזים תחת רשימה אחת. באותן בחירות קיבלה "דגל התורה" שני מנדטים. בבחירות הבאות בשנת 1992 יצרו אגודת ישראל ודגל התורה רשימה מאוחדת בשם "יהדות התורה המאוחדת", מבלי להתאחד. לשתי המפלגות מועצות גדולי תורה נפרדות ומוסדות נפרדים.

מפעלים אלו סייעו בגיבושו הציבור הליטאי כקבוצה אחידה המעמידה את לימוד התורה כערך עליון. קודם לכן תמך חלק מהציבור הליטאי במפלגת פועלי אגודת ישראל (פא"י), שחרתה על דגלה את הערך של הפרנסה במקביל לתלמוד תורה. הרב חיים גריינימן תמך בחבירתה של אגודת ישראל לפא"י והתנגד להפיכתו של הציבור למקשה אחת תחת הנהגת הרב שך. הרב שך יצא נגד הרב גריינימן ודעתו של הרב שך גברה. עם זאת, שתי קבוצות בציבור הליטאי נותרו מחוץ להנהגתו: ה"חזון-איש'ניקים"‏[17], חלק מהם בהנהגת הרב גריינימן, וה"בריסקערס"‏[18], בהנהגת האחים הרבנים סולובייצי'ק, בניו של הרב מבריסק.

בסוף שנות השמונים נוצר קרע בין הרב שך לבין ש"ס, שהתבטא בין השאר בהצטרפות ש"ס לתרגיל המסריח ולכניסתה לממשלת רבין בניגוד לדעתו של הרב שך. בשלב זה החל הרב שך לנהל מלחמה ציבורית גלויה נגד המפלגה. אריה דרעי, מנהיג ש"ס באותה העת, ייחס את הצרות שפקדו אותו מאוחר יותר, להקפדתו של הרב שך עליו כשפעל בניגוד לדעתו.

נאום השפנים והחזירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאום השפנים והחזירים

לפני התרגיל המסריח, כשעמדה על הפרק השאלה האם מפלגת "דגל התורה" תתמוך במועמדותו של שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, נישאו עיני העולם אל הרב שך, שאמור היה לנאום בכנס של דגל התורה בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב. הרב שך לא התייחס ישירות בנאומו לשאלת ההצטרפות לממשלה, אלא בחר להרצות על עיקרי ההשקפה היהודית, ולתקוף את השמאל על ניתוק הקשר ממסורת האבות. נאומו של הרב שך נכנס ללקסיקון הישראלי כ"נאום השפנים והחזירים".

בין השאר אמר הרב שך:

"המערך ניתק את העבר מן העם היהודי. אם רוצים לבנות אומה שלא יהיה לה קשר עם האבות, דינה להיאבד. היום פוגשים ילדים שאינם יודעים להסביר מהו 'זכור את יום השבת לקדשו'. ישנם קיבוצים שאינם יודעים מה זה יום כיפור ומגדלים שפנים וחזירים. אין לנו תורה? אין לנו מסורת? במה אנחנו יהודים, אם לא בתורה?".

נאומו של הרב שך שודר בשידור חי בכמה כלי תקשורת. בעקבות התבטאויותיו פרץ פולמוס. גורמים חילוניים טענו שהרב שך מציג את החילונים הישראלים באופן שטחי. יתד נאמן פרסם את תגובת הרב שך לדברי הביקורת: "אני אוהב אותם. כולם בניי, וחשוב שילדיי ישמעו מה אני אומר להם ועליהם, והם אכן שמעו"‏[19].

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוואת הרב שך
כיתוב תמונה
"...וכן אני מבקש מכל אלה התלמידים היודעים שקבלו תועלת ממני הן בתורה והן ביראת ה' והן במדות שיעשו חסד עימדי וילמדו בעד עילוי נשמתי אפילו משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר, והיה זה שכרי כי גם אני מסרתי את נפשי להצלחתכם בלימוד, ואם יהיה בידי לעשות ולהמליץ לטובתכם אעשה בל"נ [בלי נדר]... ותפילתי שאזכה לעמוד לפני הקב"ה אחר תשובה שלמה. ממני הפורש מכם באהבה, אלעזר מנחם מן שך".
מתוך הצוואה

בשנותיו האחרונות הייתה בריאותו של הרב שך רופפת ועקב חולשתו התנתק בהדרגה, החל מ-1996, מעניינים ציבוריים ופוליטיים. בשבע השנים האחרונות בחייו חרג משתיקתו, בנושאים ציבוריים-כלליים, רק פעמיים. היה זה כאשר הורה על תמיכתו בבנימין נתניהו בבחירה ישירה, וכן כאשר התעורר חשש שבג"ץ יורה על גיוס בני הישיבות לצה"ל, אז אמר כי "לא יעזור להם: שוחרי התורה לא ינטשו את הישיבות, אפילו במחיר יהרג ובל יעבור".

עוד בחייו, אחרי שהפסיק את מעורבתו במישור הציבורי, השתתפו רבנים נוספים בהנהגת הציבור הליטאי. ליורשיו בהנהגה נחשבים הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן.

פטירתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך נפטר בליל יום שישי ט"ז בחשוון תשס"ב (2 בנובמבר 2001). הלוויה נערכה ביום שישי, ולמרות היום הקצר השתתפו בה יותר ממאה אלף איש‏[20], שהגיעו החל משעות הלילה מישראל ומהעולם.

הרב שך נטמן בחלקה מיוחדת שקודשה ביום קבורתו, בבית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' בבני ברק. על קברו הוקם אוהל והוא משמש מוקד לעלייה לרגל. בערבי ראש חודש נערכות במקום תפילות קבועות ששיאן בתפילת יום כיפור קטן המונית. בימי השנה לפטירתו ישנה עלייה המונית של תלמידיו ומעריציו.

לאחר פטירתו הונצח שמו במקומות שונים והוקמו מוסדות תורה לזכרו. שמו של רחוב הרצל בבני ברק שונה בקטע שבין רחוב רבי עקיבא לרחוב ז'בוטינסקי ל"רחוב הרב שך"‏[21]. רחובות נקראו על שמו גם בערים אחרות בישראל, בהן מודיעין עילית.

בערים שונות הוקמו בתי כנסת שונים לזכרו תחת הכינוי "אבי עזרי" (שם ספרו של הרב שך). בתי כנסת הוקמו במודיעין עילית, בתל ציון, באופקים, ושני בתי כנסת בשם זה בפתח תקווה, אחד במרכז העיר והשני בשכונת יוצאי חברון. בפריז הוקמה "ישיבת אבי עזרי", ישיבה קטנה במסגרת מוסדות יד מרדכי. כולל אברכים באותו שם הוקם באלעד. במודיעין עילית הוקם סמינר למורות בית יעקב אבי עזרי. ישיבת "אבי עזרי" הוקמה גם בבואנוס איירס.

כמו כן, התפרסמו ספרים רבים אודותיו, המכילים בעיקר סיפורים ושמועות. ספר ביוגרפי מפורט יצא על ידי בני משפחתו, בשם "מרן הרב שך".

מאבקיו בנושאים השקפתיים ותורניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך בהנהגתו הציבורית ראה עצמו כשומר מסורת התורה והישיבות. הוא יצא נגד תופעות וגופים אשר ראה בהם פרצה או סטייה ממסורת זו.

תנועת חב"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר הרב שך בבני ברק
שלט ברחוב הרב שך בבני ברק. ברקע מופיע שמו הקודם של הרחוב, רחוב הרצל

הרב שך יצא נגד רבים מחידושיו ותקנותיו של הרבי מלובביץ', בהם: תקנתו שכל ילדה מגיל 3 תדליק נרות שבת בברכה, תקנת לימוד הרמב"ם היומי, הנחת תפילין ברחובות קריה לחילונים, תהלוכות ל"ג בעומר, פעילות בעניין שבע מצוות בני נח לגויים ועוד. ויכוח מאפיין נרשם ביניהם על הגישה לחוק מיהו יהודי בו ראה הרבי מלובביץ' עיקר גדול, בעוד בעיני הרב שך היה החוק פרט שולי בחוק השבות. באופן כללי הייתה גישתו שעל עם ישראל למרכז את מאמציו במסגרת קיום התורה והמצוות האישיים ולא במבצעים רעשניים כפי שראה את מבצעי חב"ד. המאבק פרץ לכותרות בשנות השמונים, כאשר הרב שך כיונה מדינית גינה את מלחמת שלום הגליל, והרבי מלובביץ' ביקר אותו כנכנע לאומות העולם. בתגובה פרסם הרב שך את דעתו כי ביטול השינה בסוכה אצל חסידי חב"ד היא עקירת דבר מן התורה. כאשר פתחה חב"ד בקמפיין המשיחי שלה, ראה בכך הרב שך כפירה בחלק מי"ג העיקרים ונזעק למערכה כבדה נגדה, התנגדותו הייתה כפולה: הוא טען כי הרבי מלובביץ' הוא משיח שקר וכי הדגש שנותנת חב"ד על הצורך והביטחון בביאת המשיח עתה עומדים בסתירה לדברי הנביא חבקוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא".

בכל מאבקיו בחב"ד נימק את מאבקו הן בגישה הכללית של חב"ד והן בביקורת מקומית על התקנה. את הדלקת הנרות לבנות הגדיר כברכה לבטלה, את הנחת תפילין ביקר מחשש שאין גופם של המניחים נקי ואסורים הם בתפילין ואת לימוד הרמב"ם ביקר בחשש שמא יבואו לפסוק הלכה ממנו מבלי לעיין בשולחן ערוך. יוצאת מן הכלל היא הפעילות על שבע מצוות בני נח, אותה ביקר רק מהנימוק "כאילו רק זה חסר לנו עכשיו".

באגרותיו של הרב שך ישנם מכתבים רבים בנושא חב"ד (בכינוי "הכת הידועה"), בהם הוא מתפלמס עמה, ודורש להתרחק מחסידי חב"ד‏[22].

הרב שך הדגיש כל ימיו כי המאבק עם הרבי מלובביץ' אינו אישי (אף שבכנס בהיכל התרבות כינה אותו "כופר", ואת חב"ד "כפירה ומינות") ואף התפלל עליו בימי מחלתו. את פעולתו האחרונה נימק גם בצורך למנוע משבר אמונה ממאמיניו‏[23].

המאבק בחב"ד הוסיף שמן ליחסים העכורים בין החסידים והליטאים בשנות השמונים. חסידי חב"ד טענו כי מאבקו של הרב שך איננו מיוחד נגד חב"ד אלא נגד החסידות כולה. הרב שך הכחיש נמרצות בפומבי את ההאשמה ואף התבטא בחריפות, בנוסח "אני מרים את ידי לשמיים, שאף פעם לא עלתה על דעתי, ולא על דעת אף אחד, לעורר המחלוקת של חסידים ומתנגדים". כמו כן, העמיד על נס את משרתו בשנות השלושים בישיבת קרלין ואת יחסו החם לתלמידים חסידיים שלמדו בישיבותיו. הוא צירף למועצת גדולי התורה של דגל התורה את האדמו"ר מבעלז.

בפברואר 1986 החריף העימות, לאחר פטירתו של הרב יעקב לנדא, רב העיר בני ברק. הרב לנדא היה מחסידי חב"ד אך נמנע מלהתייחס בגלוי לסוגיית המשיחיות והיה בעל תדמית ציבורית נייטרלית. בצוואתו ביקש הרב לנדא למנות את בנו, רבי משה יהודא ליב לנדא, כיורשו. הרב לנדא הבן היה חסיד חב"ד מוצהר ור"מ בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. הליטאים התנגדו נמרצות למינוי ודרשו לקיים בחירות לרבנות העיר, אך ראש העיר משה אירנשטיין התעלם מעמדתם והכריז על מינויו של הרב לנדא הבן לרב העיר עוד במהלך לוייתו של האב. הרב שך ראה מעשה זה בחומרה. הוא התייחס לנושא (תוך אזכור המקווה שבנה הרב לנדא בשיטת בור על גבי בור) במהלך עצרת הבחירות בכיכר הישיבה, ערב הבחירות לראשות עיריית בני ברק, שבהן הציגה דגל התורה לראשונה מועמד משלה לתפקיד, והכריז כי הליטאים אינם מכירים בסמכותו של הרב החדש. במקביל, הורה לרב חיים שאול קרליץ, להקים מערכת קהילתית נפרדת, שתכלול בית דין, מינוי רבני שכונות, מערכת כשרות, רישום נישואין ועוד. מערכת זו, "שארית ישראל", קיימת עד היום.

הסכסוך עם חב"ד תרם גם לפרישת הליטאים מ"אגודת ישראל", לאחר שהעיתון "המודיע" השייך למפלגה סירב להימנע מלפרסם את פעילות חסידי חב"ד, כפי שדרש הרב שך.

סמינרים ומכונים להכשרת רבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשל"ב יצא בכרוז נגד הקמת 'מדרשה גבוהה לתורה' מטעם מכון הרי פישל להכשרת רבנים. הוא ראה בזה שינוי ממתכונת הכולל, שתכליתו לימוד לשם לימוד. לכרוז הצטרפו הרבנים יעקב ישראל קנייבסקי, חיים שמואלביץ ומשה חברוני.

מכללות אקדמיות לבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 כאשר החלה לחלחל התופעה שבנות בוגרות סמינרים של בית יעקב המשיכו את לימודיהן במכללה לבנות בירושלים יצא הרב שך נגד המכללה. הוא פרסם איגרת לבוגרות בית יעקב ובה יצא בחריפות נגד לימודים אקדמיים לבנות הכוללים תכנים ושיטות לימוד המנוגדים למסורת בית יעקב. הוא פנה אל הבוגרות: "תשמרו את נפשותיכן ותתחזקו בדרך ובהשקפה שקיבלתן בבתי ספר בית יעקב, תיטהרו ותתקדשו להיות אמהות של הדור הבא". הוא אסר על תלמידיו להינשא לבנות שלמדו במכללה. עם זאת, במענה לשואל כתב: "אבל כמובן שבנות שאם לא ישתלמו בהמכללה, ילכו להמקומות שהם יותר גרועים, ודאי שיש להשתדל שישתלמו בהמכללה"‏[24].

הישיבות התיכוניות החרדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך ראה את הישיבות כמרכז הרוחני של עם ישראל, והתנגד לכל שינוי וסטייה מהמתכונת שהייתה מקובלת בישיבות ליטא. הוא התנגד בנחרצות לישיבות תיכוניות. מאבקו עלה מדרגה כאשר החלו לקום ישיבות תיכוניות חרדיות ובראשן מערבא. בשנת תשל"ח, כאשר נודע לו שבאנטוורפן עומדת לקום ישיבה תיכונית, פרסם איגרת לתושבי העיר ובה כתב כי "צריכים לעשות כל המאמצים לבטל דבר זה, בייחוד שברוך ה' יש ישיבה באנטוורפן ובוודאי נתמעטו התלמידים בישיבה, שהישיבה התיכונית הוא דבר המושך בפרט לצעירים שחושבים שהעתיד שלהם יהיה יותר טוב כשיהיה להם תעודת בגרות. והאמת שזה טעות".

תלמוד שטיינזלץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך ראה בתלמוד המבואר של הרב עדין שטיינזלץ שינוי מדרך הלימוד המקובלת. הוא טען כי על ידי הלימוד של התלמוד המבואר "סר כל זיק של קדושה ואמונה", והדבר יביא לשכחת התלמוד. בנוסף, הוא טען כי הרב שטיינזלץ שילב בביאורו תכנים וביטויים המציגים את הדמויות המקראיות ואת חכמי התלמוד במושגים בני זמננו.

השבועונים החרדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך יצא נגד השבועונים החרדיים שהחלו לצאת במגזר החרדי. בשנים תשל"ח-תש"מ יצא לאור שבועון עצמאי בשם "צופר", בעריכת חיים שאולזון. הקו הפתוח והעצמאי של העיתון הביא את הרב שך, ועמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי, לצאת בגילוי דעת נגד העיתון. עוצמתם הציבורית של השניים הייתה גדולה כל כך, שגילוי הדעת הספיק כדי לאיים על קיומו של העיתון, בלי צורך במאבקים נלווים. בתגובה בחר שאולזון בפתרון יצירתי: הוא הסב את שם העיתון מ"צופר" ל"צוהר", וטען כי מכתבם של הרבנים היה נגד "צופר" שאינו קיים עוד.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוקם השבועון "יום השישי", שכעבור זמן הוסב ל"ערב שבת". העיתון נקט קו פתוח, סיקר את הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות החרדיות וערך תחקירים בנושאים פנים-חרדיים. גם במקרה זה נדרש הרב שך לנושא, ובאחת מדרשותיו בפתיחה לכנס "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז' יצא נגד העיתון, כשהוא מתאר זאת בתיאור ציורי: "איזה מראה זה כשבן תורה הולך ביום שישי לטבול במקווה לכבוד שבת ותחת בית שחיו העיתון 'ערב שבת'?"

יחסו לשמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך הוביל במשך שנים רבות התנגדות למפלגת העבודה ולשמאל. את התנגדותו לריצה המשותפת של אגודת ישראל עם פועלי אגודת ישראל בבחירות לכנסת השמינית נימק בכך שאנשי פועלי אגודת ישראל שיתפו פעולה עם מפלגת העבודה[25]. בעת התרגיל המסריח הטיל את כל כובד משקלו כדי למנוע הקמת ממשלת שמאל על ידי שמעון פרס והביא את הרב עובדיה למנוע ממפלגת ש"ס לקחת חלק במהלך.

עמדותיו בנושאים השקפתיים ותורניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכו בלימוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמי שהושפע רבות מהרב סולובייצ'יק, היה לימודו של הרב שך באופן כללי בשיטת בריסק, אף שיצק בה גוונים חדשים. עמל רבות בדברי הרמב"ם ואף את ספריו סידר על פיו, החשיב את החשיבה העצמאית והמקורית לבסיס לימוד התורה, אף על פי שחינך שלא לזוז מדברי הראשונים. התאמץ להסביר את דברי הראשונים והאחרונים אך לא נרתע מלהביע חוסר הבנה והשגות על דבריהם. מצד שני היה נכון לקבל ביקורת על חידושיו שלו, קרה שאף קטע את שיעורו היומי בשל קושיית תלמיד שלא מצא עליה תשובה. הביע הסתייגות מפסיקה או לימוד על פי ידע בלא עיון מחשבתי מספיק. כמי שהושפע משיטת בריסק, התמקד בתחום הלמדנות התאורטית ופחות בפסיקת הלכה, את עיקר מאמציו הלמדניים כיוון להגדרת המושגים השונים של ההלכה מתוך תפישתה כמערכת חשיבה אוטונומית. כך, למשל, אופיינית לו הבחנתו בין קידושין, המוגדרים כמעשה קנין, לבין חופה המוגדרת כמצב.

הרב שך עודד את הבקיאות בש"ס ובפוסקים, והתרעם רבות על כך שבעולם הישיבות ההספק מועט. הוראתו הייתה ללמוד בדרך הבאה: לימוד דייקני של הגמרא ומקצת מהראשונים, עיון מחשבתי בדבריהם, כתיבת הקושיות והמשך. קבע ותבע להספיק לפחות דף לשבוע בלימוד העיון, ולחזור עליו בשבת ובסוף חודש ובסוף פרק.

עודד קביעת לימוד בספר קצות החושן ושב שמעתתא במטרה להתרגל לסגנון העיוני שלהם.

בתחומי האגדה וההגות הלך בעקבות בעלי המוסר ופרש את המקורות כפי שהם, בלא לנסות למצא להם הסברים נוספים. שיחותיו פשוטות והן כוללות בדרך כלל ציטוטים מדברי חז"ל ומספרי היסוד המקובלים בישיבות. תוכנן אחיד למדי והן מציגות את הערכים בהם האמין - מעמדה של התורה כמכונן בלעדי של הזהות היהודית, לימוד תורה והסתגרות בפני השפעות חיצוניות. עם זאת הן מתייחדות בכך שיש בהן התייחסויות רבות למאורעות פוליטיים וחברתיים שלא כרגיל בישיבות הליטאיות. הביע בכל הזדמנות את החשיבות שבהתענגות על כל חלק בתורה והלימוד בצער מתוך אושר על התורה ולא מתוך ציפיה לשכר. תפישתו השמרנית התבטאה גם בגישתו ללימוד התורה, הסתייג מחידושים מתודיים ומספרים חדשים או מכאלה שהעיסוק בהם לא רווח בעבר, ואף שלל נסיונות לשנות את צורתו המוכרת של דף הגמרא. ראה את עצמו, במידה מרובה, כמי שהופקד על העברת המסורת הלימודית והחינוכית של ישיבות ליטא לדורות הבאים בצורתה המקורית ומתוך כך קרא לעסוק בתורה "כדרך המסורה בידינו מדור דור".

ככלל הרב שך סלד מביטול תורה, וראה ערך רב בכך שאין להפסיק את הלימוד מסיבות שאינן הכרחיות. כך לדוגמה, כאשר נפטרה אשתו, הרב שך לא המתין עם הלוויה שלה עד שיבוא בנו אפרים מקנדה, מכיוון שהציפייה לבוא הבן הייתה כרוכה בביטול תורה‏[26].

גישתו האמונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך דגל באמונה המבוססת על התבוננות פשוטה במעשי אלוהים ושלילת החקירה בנושאי האמונה. היה נוהג להרצות בפני תלמידיו על היכולת לראות את אלוהים בכל דבר בעולם. כך לדוגמה הוכיח את קיום האלוהים מכך שכדי להפעיל מכשיר חשמל נצרכת פעולת אדם, ואם כן כך בוודאי ביחס לשמש, שהינה מקור אנרגיה אדיר, גם לה יש מפעיל‏[27]. בד בבד הטעים כי אין להאמין אלא בדברים בהם מחייבת התורה להאמין. הוא הסביר כי המאמין המקבל כאמת את כל שנאמר לו, אינו מאמין אמיתי אלא פתי. כפי מה שקיבל מרבו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, בשם אביו, מצוות האמונה אינה קיימת לגבי קיום הבורא, מכיוון שהדבר פשוט מדי כדי לצוות, אלא היא עוסקת רק בחלקים באמונה שהינם נשגבים מבינת האדם.

השואה במשנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השקפתו השואה היא תופעה החוזרת ונשנית כל אימת שסאת החטאים של ישראל מתמלאת, מאז חורבן הבית הראשון, ונוצר צורך להעניש את העם. לדבריו: "הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון המשתרע על-פני מאות שנים, עד שנצטבר לחשבון של שישה מיליון יהודים וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין, ואם היהודי לא שלם באמונה זו הוא כופר בעיקר... ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאיננו מאמינים בקב"ה ח"ו"[28]. לדבריו, אין לדעת למה דווקא שישה מיליון יהודים נהרגו בשואה האחרונה, ולמה חלפו מאות שנים בין העונש המשמעותי הקודם, שאותו לא הגדיר במדויק, לבין השואה. גם בעתיד עלולה לבוא שואה נוספת, ואין לדעת אם תבוא בעוד "שנה או שנתיים, ואולי עשר שנים". לאור זאת הוא הזהיר את תלמידיו קודם מלחמת המפרץ לחזור בתשובה, מפני שאילולי כן עלולה לבוא שואה נוספת.

גיוס בני הישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשמ"ח, בדרשתו בפתיחת "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז', אמר הרב שך: "אומר ברורות, שאם יבוא זמן ותהיה גזרה על עולם התורה, מרים אני ידי ואומר 'אם אשכחך ירושלים', כל בני התורה לא ישכחו את ארץ ישראל, אך כולם יילכו לגלות ולא תישכח תורה מישראל!"‏[29].

בחודש אייר תשנ"ח התפרסם בשמו: "תדעו שאיסור גמור ללכת לצבא, וצריך למסור את הנפש על זה. כל אבא צריך לשמור ולהשגיח על ילדיו, כי איסור גמור לשלוח את בניו לצבא. תפרסמו בשמי בכל מקום שצריך לצאת במחאה"‏[29].

בשנת תשס"א פרסם חתנו של הרב שך, הרב מאיר צבי ברגמן, מכתב שבו הציג את מה שאמר לו חותנו בעניין דרך ההתמודדות עם חוקים שיכפו את גיוסם של בני הישיבות לצבא. בין השאר כתב:

"היות ועניין גיוס בני הישיבות רח"ל נוגעת למעשה, הגיעה השעה לפרסם דברי מו"ח שליט"א שאמר לי בזמנו, שאם יגיע גזירת גיוס בני הישיבות למעשה, להודיע את דעתו הברורה... ייתכן שבעוונותינו ח"ו נצטרך לקחת את מקל הנדודים, כמקום שכופים להעביר על הדת, ולעזוב את נחלת ה' ולקבוע מושבנו במקום אחר, ואין לנו שום ביטחון בארץ הזאת. ואמר לי לפרסם שדעתו שצריך להתנגד לזה, כהלכות קידוש השם, שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה. ומי יודע את הקדמת גזירת גיוס בני הישיבות היא להציל את החרש והמסגר, כדי שיהיה קיום לעם ישראל בעתיד." [30]

עמדותיו בנושאים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו לציונות ולמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרב שך שנאת הגויים לעם ישראל היא נתון בסיסי בהיסטוריה העולמית שאיננו ניתן לשינוי. "במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות ומכל האומות לא נמצאה אפילו אומה אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו". הוא חזר שוב ושוב על אמרת חז"ל "הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב". לכן, לדעתו, "אי אפשר לסמוך על אף אומה, כולל ארצות הברית, שהיא "משענת קנה רצוץ", והקמת המדינה אינה פתרון לאנטישמיות.

גם מבחינה הלכתית התנגד הרב שך להקמת המדינה. שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל כוללות איסורים לעלות בחומה (עליה מאורגנת לארץ) או להתגרות באומות. שלא כאדמו"ר רבי יואל מסאטמר, הרב שך נותן לעניין זה הסבר רציונלי ומסיק ממנו מסקנות מדיניות. לטעמו, "פתרון ההישרדות היהודי הוא להוריד את הראש מול גזרות הגויים ולא להתגרות בהם. כך ניצלו היהודים בכל הדורות. העמים שרדפו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה".

הרב שך התנגד למבצע אנטבה והוא שלח שליחים לראש הממשלה יצחק רבין במטרה לבטל את המבצע המתוכנן. הוא אף ביקש להיפגש עם רבין בעצמו, אך מאמציו לא צלחו[דרוש מקור].

על אף שהתנגד למלחמת שלום הגליל וסבר שהיה בכיבוש דרום לבנון משום התגרות באומות, מכל מקום כאשר שמעון פרס פעל להקמת ועדת חקירה לחקירת טבח סברה ושתילה ביקר אותו הרב שך כמוֹ‏סֵר, וסירב לתמוך בממשלתו בשנת 1990 בעת התרגיל המסריח.

ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך התנגד להתנחלות בשטחי יש"ע בנימוק שהיא סותרת לדעתו את איסור ההתגרות באומות. גם מבחינה פרקטית, אמר הרב שך שאסור לישראל לעורר את חמתה של ארצות הברית, שהיא משענתה של המדינה ובלעדי תמיכתה תתמוטט המדינה בתוך זמן קצר. "מי שרואה ערך מקודש במדינת ישראל, ורואה בימינו מצווה חיובית ביישוב כל ארץ ישראל מסיע אותנו במדרון של התגרות באומות העולם".

עלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך עודד אנשים וקבוצות לעלות לארץ, באמרו שהאווירה בה מתאימה יותר להתעלות בתורה‏[31]. עם זאת הוא הצדיק את קיומן של קהילות יהודיות בגולה, בנימוק שקיומה של מדינת ישראל אינו בטוח מול מאה מיליון ערבים. לדבריו, עדיף לפזר את עם ישראל בין הגויים כדי להבטיח את המשך הישרדותו, וכמאמר חז"ל "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות".

הסכמי השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך דגל בכך שחובת העם היהודי לקדם כל פשרה המקרבת את השלום, כדי למעט שפיכות דמים. מסיבה זאת הורה לחברי הכנסת הסרים למרותו לתמוך בהסכם השלום עם מצרים. עם זאת, אמר שיש לשאוף ל'שלום קר', כמו זה השורר עם מצרים, משום שיחסים קרובים יותר עלולים להוביל להתבוללות‏[32]. כמו כן תמך בהסכם השלום עם ירדן. לעומת זאת התנגד בחריפות יתירה להסכם אוסלו, בנימוק שבראש המדינה עומדים רשעים שאין לסמוך על החלטותיהם.

חוק ירושלים וחוק הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך התנגד לחוק ירושלים ולחוק סיפוח הגולן אשר החילו את החוק הישראלי באזורים אלו. לאחר חקיקת חוק ירושלים, אמר: "מי זקוק לחוק זה? וכי בלי חוק ירושלים וארץ ישראל אינן שלנו?... עבורנו אין החוק אומר כלום אלא התורה היא מעידה שירושלים שלנו. ואילו אלו שאוכלים ושותים בתשעה באב תובעים את ירושלים בחקיקת חוק, זוהי התגרות באומות מיותרת לחלוטין"‏[33]. על חוק הגולן אמר: אלפיים שנה חיינו בלא חוק הגולן ובלא הגולן כלל, ואף הלאה נוכל לחיות בלא חוק זה עוד אלפיים שנה‏[34].

רבותיו בתורה ובהנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם רבותיו במשך השנים נמנו: הרב איסר זלמן מלצר, החזון איש, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יהודה לייב פורר, הרב יחזקאל ברשטיין, הרב יצחק יעקב רבינוביץ, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים), הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב נפתלי הרץ קרצ'מר, הרב נתן צבי פינקל.

בהקדמה לספרו של הרב איסר זלמן מלצר "אבן האזל" כתב הרב שך: "גודלתי וחונכתי על ידו כאב את בנו כמה שנים בביתו". בשיחה בפני מחנכים אמר הרב שך: "כל מה שראיתי אצל רבי איסר זלמן נחקק בלבי ונבלע בדמי עד היום. כל סיפור ועובדה עשו עלי רושם ועמדו לי להבין ולהשכיל מהם בכל תקופות החיים"‏[35]. הרב מלצר שידך לרב שך את בת אחותו והיה שושבינו לחופה.

בתקופת כהונתו בישיבת קלצק נסע הרב שך מספר פעמים אל החפץ חיים לשם התייעצות. הוא ראה בו אחד מרבותיו המרכזיים בהנהגה הציבורית.

הרב שך ראה גם ברב חיים עוזר גרודזנסקי את מורו ורבו בהנהגת הכלל. לאורך השנים ביקר בביתו בווילנה ושוחח עמו בדברי תורה ובעניינים ציבוריים. הוא נשלח על ידו כשליחו להתייעצות עם גדולי הרבנים, ובהם החפץ חיים, בנושאים ציבוריים ותורניים שונים שעלו על הפרק‏[36].

הקשר של הרב שך עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק ("הגרי"ז") החל בשנת תרע"ח. בראשית שנות ה-40 התקרב הרב שך לגרי"ז בירושלים ונעשה תלמידו המובהק ואיש סודו. היו תקופות שהרב שך קבע את מקום לימודו בחדרו של הרב מבריסק. גם כאשר עבר הרב שך להתגורר בבני ברק היה מקפיד לנסוע לפחות פעם בשבוע אל הרב מבריסק. בהסכמה שנתן הרב מבריסק לספרו של הרב שך "אבי עזרי", הוא כתב: "הגאון רבי אלעזר מנחם אינו צריך לשום הסכמה ממי שהוא, כי גדול האיש מאוד ורב גובריה (=כוחו) בחריפות ובקיאות ועמק הפשט בכל מקצועות התורה, כאחד מגדולי דורנו, ולא לדידי ודכוותי (=לי ולשכמותי) להעיד עליו ועל חידושיו". הרב מבריסק נודע ביחסו השלילי לציונות ולמדינת ישראל, והשפעתו על השקפתו של הרב שך בתחום זה הייתה מכרעת.

הרב שך נהג לפקוד את ביתו של החזון איש לעתים קרובות והם ניהלו שיחות תורניות ואישיות. החזון איש נהג לקום לכבודו ואף ללוותו ביציאתו ממנו. במכתב תורני של החזון איש לרב שך הוא מסיים: "אף כי אין דרכי לבוא במשא ומתן עם החכמים, אבל מעלת כבוד תורתו שליט"א, שהאמת אהוב לו מאוד, דנתי בזה לפניהם למען הגדיל תורה".

מתלמידיו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שך (מימין) עם תלמידו הרב דוד הקשר
הרב מאיר צבי ברגמן מתפלל על תורמי ועד הרבנים לענייני צדקה באהל קברו של הרב שך

ישיבת סלוצק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת קלצק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת לונינץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת נובהרדוק-ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת לומז'ה-פתח תקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת קלצק-רחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת פוניבז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים רייזל (תרפ"וד' בטבת ת"ש) - קרויה על שם אם חמותו ואם הרב מלצר. נפטרה בווילנה בגיל 14 לאחר מחלה.
  • דבורה ברגמן (נולדה בשנת תרפ"ז) – קרויה על שם אם אביו. אשת הרב מאיר צבי ברגמן.
  • ד"ר אפרים עזריאל שך – תר"צ, 1930 - י"ט בתשרי, תשע"ב, 17 באוקטובר 2011) היה איש חינוך, יקיר ירושלים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבי עזרי - חידושי תורה על סדר היד החזקה לרמב"ם.

בהוצאת תלמידיו:

  • יגיעת ערב - שיעורים שנתן לקראת סוף ימיו על מסכתות הש"ס.
  • בית המדרש - שיעורים שאמר בישיבת הרשב"י בבני ברק.
  • גליונות מנחת חינוך - הערות על הספר "מנחת חינוך".
  • משנת רבנו - קובץ מכתבים המכילים חידושים על מסכתות הש"ס.
  • שעורי רבנו אבי עזרי - שיעורים על מסכתות הש"ס.
  • קובץ הדרכה לבן ישיבה - הדרכות בלימוד ובהנהגה לתלמידי ישיבות.
  • ספר הגליונות - הערות למדניות לחיבורים שונים.
  • מכתבים ומאמרים - ששה חלקים (בשני כרכים) של אגרות ומאמרים.
  • בזאת אני בוטח - לקט שיחות ומאמרים מימי מלחמת המפרץ הראשונה.
  • היא שיחתי - שיחותיו האחרונות.
  • מחשבת זקנים - שיחות שנאמרו באירועים שונים.
  • מחשבת מוסר - לקט שיחות מוסר.
  • שימושה של תורה - רעיונות וזכרונות.
  • מראש אמנה - רעיונות על פרשת השבוע.
  • תורתך שעשועי - רעיונות על פרשת השבוע.
  • המלך המשפט - שיחות ומאמרים לימי אלול ולימים הנוראים.
  • קונטרס חדושים על הרמב"ם הלכות נערה בתולה.
  • קונטרס חדושים על הרמב"ם הלכות יבום וחליצה.
  • סדרת ספרי הוראות והדרכות אורחות החיים (ענייני יום יום), אורחות הישיבה (ענייני ישיבה) אורחות הבית (הנהגת הבית) ואורחות התשובה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעבר היו הדעות חלוקות לגבי גילו המדויק. על פי מסמך שהתגלה לאחר פטירתו, החתום בידיו, נראה לכאורה שגילו גבוה יותר מכל ההערכות - 108 שנים פחות חודשיים. בכרטיס העובד שמילא עבור מס הכנסה בשנת 1968 צוין כי נולד ב-י' בטבת ה'תרנ"ד, ובשנה הלועזית רשום 1894 (רישום זה אינו מדויק, שכן אין התאמה בין השנה העברית לשנה הלועזית: י' בטבת ה'תרנ"ד חל ב-19 בדצמבר 1893, ואילו י' בטבת ה'תרנ"ה חל ב-6 בינואר 1895). בשנת ה'תשס"ו התגלה מסמך אותנטי בארכיון עיירת הולדתו, שם נכתב בבירור כי נולד בי"ט בטבת ה'תרנ"ח (13 בינואר 1898). לפי זה נפטר בשלהי שנתו ה-104 ("מרן הרב שך", בני-ברק ה'תשס"ו, עמ' 19-20). הוספת ארבע שנים לגילו האמיתי מקורה בתקופת לימודיו בישיבת סלוצק, שם הצליח המשגיח הרב אשר סנדומירסקי לשנות את גילו של הרב שך ברישומים האזרחיים ולבגר אותו בארבע שנים, כדי לשחררו מגיוס לצבא ("מרן הרב שך", עמ' 108-109).
  2. ^ במקורות שונים מצוין שמו בטעות אליעזר
  3. ^ הבכור אברהם יצחק שימש כשוחט ולימים היגר לארצות הברית ונפטר בגיל צעיר. אחותו אסתר זינגר עלתה לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה והתגוררה בבני ברק. שאר אחיו ואחיותיו לא הספיקו להינשא ונהרגו בשואה.
  4. ^ לימים כונסו השיעורים לספר "נועם המצוות".
  5. ^ אביו של הרב יצחק קאץ, ראש בית המדרש לתורת ארץ ישראל בפתח תקוה.
  6. ^ הייתה מבוגרת מאחיה הרב מלצר בשמונה עשרה שנה.
  7. ^ במכתב אל הרב מלצר זמן קצר לאחר עלותו לארץ ישראל, כתב הרב שך: "מאוד עגמה לי נפשי מיום נוסעו מפה, וקשה לי מאוד פרדתכם... וכמו זר בארץ נכריה נשארתי גלמוד".
  8. ^ הרב שך אמר לתלמידו מתקופת קלצק, הרב גדליה אייזמן: לשני אנשים אני חב את נפשי: לאמי ששלחה אותי ללמוד תורה, ולר' יחזקאל לווינשטיין שקירב אותי ל"מוסר". הרב לווינשטיין התבטא על הרב שך שהוא 'נקי' (ביידיש: 'ריין') לגמרי.
  9. ^ "מרן הרב שך" עמ' 361
  10. ^ במכתב לתלמידו הרב נח וולוקוביץ.
  11. ^ כנס צעירי אגו"י היום, מעריב, 7 במרץ 1962
  12. ^ יוסי בייליןההיתר, דבר, 24 בנובמבר 1972; המשך
  13. ^ המכבש של העבודה לוחץ על החזית התורתית, מעריב, 20 באוגוסט 1974
  14. ^ אגודת ישראל כבשה את היכל התרבות, דבר, 10 ביוני 1981
  15. ^ שביתת נשק חלקית, דבר, 19 בינואר 1983
  16. ^ נח זבולונייתכן פילוג באגו"י בגלל התפטרות, דבר, 31 באוקטובר 1983
  17. ^ קבוצה ליטאית מבני ברק, שדבקה בדרכו ובשיטתו של החזון איש.
  18. ^ קבוצה ליטאית ירושלמית, שהולכת בדרכו ובשיטתו של "הרב מבריסק", הרב יצחק זאב סולובייצ'יק.
  19. ^ מאמר באתר הקיבוץ הארצי
  20. ^ יואב יצחק, הרב שך נקבר בחלקת רבני ישיבת פוניבז' באתר חדשות מחלקה ראשונה
  21. ^ אבישי בן חיים, בני ברק: רחוב הרצל הפך לרחוב הרב שך, באתר ynet‏, 8 בנובמבר 2001
  22. ^ נח זבולוניהרב שך מחדש פולמוס ישן, דבר, 25 בנובמבר 1983
  23. ^ "במחיצתם של גדולי התורה", ספרו של ח"כ שלמה לורנץ
  24. ^ מכתבים ומאמרים החדש: חלק ב' מכתב שצ"א
  25. ^ יהושע ביצור, אגו"י ופא"י ירוצו יחד לבחירות, מעריב, 23 באוגוסט 1973
  26. ^ על פי ריאיון עם ישראל גליס, בחדרי חרדים.
  27. ^ אוסף מכתביו ונאומיו "מכתבים ומאמרים" מכיל טקסטים רבים ברוח זו
  28. ^ יתד נאמן, י"ב טבת תשנ"א, ‎29,12.90
  29. ^ 29.0 29.1 "קו עיתונות", 2014. 3. 3
  30. ^ המכתב המלא בכבר היה לעולמים
  31. ^ מכתבים ומאמרים, חלק ראשון מכתב מ"ח
  32. ^ דניאל בלוךהתכנית להדחת בורג, דבר, 17 באוגוסט 1977
  33. ^ מכתבים ומאמרים חלק ראשון עמוד מ"ד
  34. ^ מכתבים ומאמרים חלק ראשון עמוד מ"א
  35. ^ "מכתבים ומאמרים", חלק ו' [דרושה הבהרה].
  36. ^ "מרן הרב שך", עמ' 335, 337.