משתמש:Avneref/פילוסופיה/ישראל קנוהל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ישראל קנוהל, ריבוי פנים באמונת הייחוד, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1995

3 זרמים באמונה הישראלית: כוהנים, ישראלי, "יהודאי":

תפיסה כהנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי תקופות הן:

  • בראשית ושלושת האבות: אל בעל מאפיינים אנתרופומורפיים; אלוהים, אל-שדי; משגיח, דורש מוסריות
  • תקופת משה: אל אימפרסונלי; שם הויה, שלא היה ידוע לאבות: s: בראשית ו/כתיב, השמות הקודמים נעלמים; אין תכונות, אפילו לא "קדוש"; אין אפילו פעולה - פרט לציווי; אין התייחסות למוסר - בכל המצוות הפולחניות אין מוסר, פרט לחוק האשם s: ויקרא ה/כתיב, כ-כו[1]. מעבר מברית, מערכת יחסים דו-צדדית; לעדות, חד-צדדית, ללא גמול (תפיסה ליבוביצ'יאנית!); לא הייתה בסיני ברית ולא לוחות הברית בארון הברית, אלא רק עדות בארון העדות: יחסי ade של אשור (המאה ה-8 לפה"ס), שהם יחסים חד-צדדיים ללא בריתות.

קנוהל: פרדוקסלית, דווקא אלוהים אימפרסונלי "נמצא" בבית המקדש, שם יש כלים לשמשו - אך הוא בפירוש לא משתמש ולא אוכל; למשל: לחם הפנים, שנשאר שלם. קנוהל: בניגוד למקובל, תפיסה של אל מרוחק לא התפתחה לאט, אלא מופיעה כבר בתחילה; זהו מאפיין ייחודי של אמונת ישראל, שהגיעה לשלב נעלה, נשגב ומופשט יותר מכל אמונה.

תפיסה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירבעם בן נבט ייסד מרכז דתי בבית אל, מתחרה לירושלים. גם בדן; אבל אלה היו שם כבר בתקופות קדומות: בית אל נחשב למקום קדוש (חלום יעקב), וירושלים לא, עד דוד; בדן היה מקדש בתקופת ההתנחלות, שם שרת הכוהן יהונתן בן-גרשם בן מ(נ)שה.
  • פולחן העגל היה מקובל אז (יהוא, אליהו, עמוס; ויש מקבילות רבות למעשה העגל בסיני; הושע בן בארי הנביא היחיד שהוקיע.
  • שתי תפיסות של אוהל מועד:

תפיסה יהודאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכת הנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איוב, המסר החשוב: להתגלות אלוהית פתוחה לכל באי עולם, לא רק לישראלים, לא רק בארץ ישראל (איוב מארץ עוץ). התשובה לבעיית הרוע: העולם לא נועד לשירות האדם; יש בו חיות שאין לאדם שימוש בהן (לוייתן), s:איוב מ/כתיב כה-כט; גשם יורד גם במדבר, s:איוב לח/כתיב כה-כז. רעיו של איוב מחזיקים בתפיסה "פנקסנית" (כמו שאיוב היה לפני ההתגלות) שאלוהים ממלא את צורכי האדם[3]. אחריה, איוב עלה בדרגת האמונה.
  • איוב מוזכר ביחזקאל, יחד עם נוח ודניאל, כצדיקים - אבל כולם גויים! בניגוד ל-s:יואל ד/כתיב יז, s:זכריה יד/כתיב כא, s:עזרא ט/כתיב א - ב-s:ישעיהו נו/כתיב ג,ז יש קבלה מלאה של הגרים.

פרסום התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כחוקר, קנוהל מציין שללא ספק, התורה נכתבה ונערכה שנים רבות; השיא: בידי עזרא הסופר.
  • התורה צריכה פירוש, תורה שבעל-פה[4], לא רק כי חסרים פרטים, אלא גם כי יש סתירות: צלייה-בישול קורבן פסח, שחרור עבד אחרי 6 שנים, רציעתו, ועוד רבות. כת קומראן ערכו את התורה לגרסה שאמורה להיות הרמונית, חסרת סתירות: מגילת המקדש. קנוהל: התורה שלנו אינה כזאת, בכוונה, כדי להעביר מסר - יש ריבוי קולות, וראוי להמשיך ולדרוש ולמצוא פנים שונות.
  • הפרסום - דמוקרטיזציה של התורה. עד אז הייתה נגישה רק למומחים: בפולחן - כוהנים, s:חגי ב/כתיב יא; במדיניות - סופרי המלך; במשפט - השופטים. מאז - גם פשוטי-עם יכולים להפוך לגדולים בתורה: שמעיה ואבטליון (זוגות) - בני גרים; רבי עקיבא - לפני הפרסום, לא יכול היה להיות גדול התנאים. s:משנה אבות א א: העמידו תלמידים הרבה.
    • אפילו כהן גדול כמו שמעון הצדיק אומר בs:משנה אבות א ב, שהתורה חשובה מ"העבודה" - הקורבנות; קנוהל: חזקה שזהו שינוי מתקופת שלמה, אז העבודה הייתה בעדיפות ראשונה.
  • לדעת קנוהל, "אסכולת הקדושה" ערכה ופרסמה את התורה. כמו איחוד הפולחן והמוסר, גם זו מהפכה ביצירה היהודית.

כיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הלל ובית שמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוג שחל בתוך הפרושים. ככלל, בית בית הלל רואים בכל פעילות בחיים - ערך דתי: "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים", s:משנה אבות ב ב; בית שמאי מפרידים בין פעולות חולין לבין מעשים לשם קודש[6]. למשל:

  • נקיון הגוף. בית הלל - מצווה: "לעשות מצווה אני הולך... לבית המרחץ"; בית שמאי - חובה "בזויה", רע הכרחי: "נעשה חובותינו עם הגוף הזה" (אבות דרבי נתן נוסחא ב', ל)
  • קריאת שמע. בית הלל - בכל מצב בחיים; בית שמאי - רק בהפסקות מיועדות לכך, ובתנוחות מסויימות: "בערב יטו... ובבוקר יעמודו."
  • קורבן אשם. שמאי (ורבי אליעזר בן הורקנוס, בבא בן בוטא): תחושת אשמה תמידית; הלל: רק בעקבות מעשה מסוים.
  • קורבן התמיד. שני כבשים ביום, הלל: כי כובסים עוונות של ישראל; שמאי: כובשים, אבל העוונות נשארים כבושים.

ערב חורבן בית המקדש, מחלוקת על היחס לנוכרים הגיעה לאלימות, ותלמידי שמאי הרגו בתלמידי הלל: s:תוספתא/שבת/א#הלכה טז[7]

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קנוהל, נוצר צירוף נדיר של מוסר ופולחן: גזל וגם שבועת שקר; הכוהנים מענישים על שבועת השקר, ומכריחים להשיב את הגזלה; אחרת לא היה נדרשים למוסר, שאינו מתחום שיפוטם.
  2. ^ הטרמה של: מיכה גודמן, בהנאום האחרון של משה
  3. ^ שוב ליבוביץ'!
  4. ^ קנוהל מציין, שניצנים של פירוש נמצאים כבר בספרי תנ"ך מאוחרים; דומה לגודמן: דברים הוא הספר הראשון של תורה שבעל-פה.
  5. ^ וגם: s:סוכה מה א
  6. ^ ב-ישיבת עתניאל
  7. ^ יש רק: s:תוספתא/שבת/א#הלכה יא