בת שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בת שבע
לידה גילה
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אוריה החתי
דוד עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית דוד
אב אליעם עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים שלמה
נתן בן דוד
שובב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.
דוד מביט מגג הארמון (ארטמיזיה ג'נטילסקי, 1637)

בת שבע היא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל ב' שהייתה אשתו של אוריה החתי, ולאחר מכן נישאה לדוד המלך, והייתה לאמו של שלמה המלך, יורשו של דוד.[1] שמה היה בת שבע בת אליעם, אך בדברי הימים א' היא נקראת בת שוע בת עמיאל.[2] חז"ל אומרים כי היא נכדתו של אחיתפל הגילוני, יועצו של דוד.[3] אליעם בן אחיתופל הגילוני היה אחד משלושים הגיבורים של דוד.[4]

המפגש עם דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דוד ובת שבע

הסיפור על בת שבע במקרא מתחיל עם תיאור התגלותה לפני דוד המלך, כשהייתה אשת אוריה החתי, אחד מאנשי צבאו הבכירים, בעודו בקרב. דוד עמד על גג ביתו וראה אותה מתרחצת, הביא אותה לארמונו ושכב עמה.[5] כשהרתה לדוד, נקרא אוריה משדה הקרב[6] כדי שיהיה עם אשתו וכך ייחשב הילד לשלו, אולם אוריה התעקש לשבת בפתח בית המלך ולא לסור לביתו:

”וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד, הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי, חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה”.[7]

לפיכך שלח אותו דוד בחזרה לשדה הקרב, ובידו איגרת ליואב שר צבאו, להציב אותו בחזית ולנטוש אותו בשדה הקרב: ”הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו וניכה ומת”.[8] יואב בן צרויה ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה נהרג בקרב, נשא דוד את בת שבע לאישה.

הסופר המקראי מגנה בחריפות את מעשיו של דוד, גם בסופו של הסיפור "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה' " (שמ"ב י"א 27), ועוד יותר דרך דברי נתן הנביא בפרק הבא.

חז"ל ופרשני המקרא נאלצו להתמודד עם ההיבט הבעייתי באישיותו של דוד כפי שהוא משתקף בסיפור יחסיו עם בת שבע.

יש מביניהם שסינגרו על התנהגותו וניסו להצדיק אותה או לפחות לספק לה הסבר נסיבתי, ויש שהסתייגו ממנה ובחרו בעמדה הביקורתית בה נקט נתן הנביא בפני דוד. אחת הפרשנויות בתלמוד טוענת כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".[9] כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" כדי שאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להינשא בשנית מתוקף כוחו של הגט. פרשני התלמוד מדגישים כי לא ניתן לומר שאינו חטא כלל, שכן מעשה בלתי ראוי נעשה כאן בוודאי, אלא שלא חטא דוד את החטא הפורמלי של בעילת אשת איש אשר העונש עליו הוא מיתה. יש קושי גדול בכיוון פרשני זה, כיוון המתעלם גם מהוראתו של דוד ליואב להביא למותו של אוריה החתי.

תוכחת נתן הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד ובת שבע ואנשי הארמון אבלים על מות הילד (סלומון קונינק, 1640)
ערך מורחב – כבשת הרש

לאחר מותו של אוריה, שלח ה' את נתן הנביא אל דוד ובמפגש בין השניים הוכיח נתן את המלך על מעשיו הבלתי ראויים. תוכחת הנביא הוצגה באמצעות משל כבשת הרש. במשל זה תוארו שני אנשים: האחד עשיר ולו כמות רבה של צאן ובקר, והשני עני ולו כבשה אחת בלבד.

הכבשה האחת הייתה כל עולמו של העני, ובעלת תפקיד מכריע בחייו ובחיי משפחתו. יום אחד רצה העשיר לכבד אורח ולתת לו כבשה, אך לא רצה לוותר על רכושו. במקום זאת גזל את כבשת העני והעניקה לאורח. דוד, שלא הבין בתחילה את כוונתו של נתן, הכריז עם סיומו של הסיפור כי יש להמית את העשיר בגין העוול שעשה. אז פנה נתן אל דוד ואמר לו כי הוא עצמו החוטא אליו מכוון המשל:

”אַתָּה הָאִישׁ... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה”.[10]

דוד מתוודה ושב מחטאו ותשובתו מתקבלת. עם זאת, הוא מקבל עונש על מעשיו: ”אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.”

דוד מבטיח לבת שבע כי בנה שלמה יירש אותו (גרברנד ון דן איקהאוט, 1646)

העונשים שחזה נתן הנביא התגשמו כאשר בנו בכורו אמנון אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו אף מנסה להורגו, שוכב עם פילגשיו ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד. גם אדניה בנו מנסה להמליך את עצמו תחת דוד עוד בחייו.

השפעתה הפוליטית של בת שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימים ילדה בת שבע לדוד בן נוסף, שלמה, שהיה יורשו של דוד במלוכה. בימי זקנתו של דוד, כאשר עלתה שאלת ירושתו, הפך נתן הנביא לבעל בריתה של בת שבע. הם חברו יחד כדי להזכיר למלך שהבטיח לשלמה את כיסאו, ושכנעו אותו להמליך את בנו טרם מותו. בכך הפרו את עצת אלה שביקשו להמליך את אדניה, אחיו למחצה של שלמה. אחרי מות דוד ביקש אדניה, באמצעות בת שבע, לשאת את אבישג השונמית (פילגשו של דוד בזקנתו), ובכך לקבע את מעמדו כיורש. בת שבע אמנם התערבה אצל בנה שלמה המלך למען אדניה אך ללא הועיל: אף כי שלמה כיבד את אמו והאזין לבקשתה, הוא שלח להרוג את אדניה (ואת יואב בן צרויה ושמעי בן גרא).

הסופרת יוכי ברנדס סוברת כי פרשת המלכת שלמה מלמדת כי פיתוי דוד היה מלאכת מחשבת, במסגרתה תכננה בת שבע בזדון את הריגת אוריה וכניסתה לארמון המלך, ובהמשך את המלכת בנה.[11]

לפי ספר דברי הימים, ילדה בת שבע לדוד ארבעה בנים: שמעא, שובב, נתן ושלמה.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנינה גלפז-פלר, ויולד - יחסי הורים וילדים בסיפור המקראי, ירושלים: כרמל, 2006. עמ' 160–163.
  • רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "הילל בן חיים", 2005. עמ' 132–135.
  • חיה שרגא בן איון, נשות דוד - מיכל, אביגיל, בת שבע. תל אביב: ידיעות ספרים, 2005. עמ' 159–213.
  • יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 51–53.
  • פרנק פולק, הסיפור במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 1994. עמ' 408–410.
  • יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1995. עמ' 75–85.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]