לחם הפנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שולחן לחם הפנים, ועליו לחם הפנים, בדגם המשכן בתמנע

לחם הפנים הוא מאפה אשר סודר בכל יום שבת לפני ה' על שולחן הפנים במשכן אוהל מועד ובבית המקדש. לחם הפנים כלל שתים עשרה חלות עשויות סולת, שהיו מונחות בשתי מערכות על השולחן. הימצאותו של הלחם - תמיד ללא הפסקה - על השולחן הייתה תכלית מצוות עשה‏‏[1].

בכל שבת לאחר הקרבת המוסף הלחם היה נאכל בקדושה על ידי משמרת הכהונה המסיימת, והוא אחת מכ"ד מתנות כהונה. מחצית לחם הפנים ניתנה לכהן הגדול ‏‏[2]. הלחם נעשה ללא-מחמצת והיה בעל כושר טריות גבוה, ולפיכך היו ממונים על עשייתו נחתומים אומנים שקיבלו שכר גבוה, אשר מומן מתרומות הציבור.

עיקר המידע על לחם הפנים, תכונותיו והדינים הקשורים בו, נזכר במקורות מתקופת בית שני ולאחריה, בין השאר במשנה במסכת מנחות ובתלמוד בבלי. חלוקת לחם הפנים בין משמרות הכהונה מתוארת במסכת סוכה.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת תרומה שבספר שמות נאמר, לאחר תיאור השולחן: "וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" ‏‏[3].

שיטת העשייה של לחם הפנים מתוארת בפרשת אמור שבספר ויקרא:

Cquote2.svg

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה': וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לה'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם

Cquote3.svg
– ‏ויקרא כ"ד ה'-ח'‏

.

כפי הכתוב: "זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת...וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת ... וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה" (‏ספר במדבר ד', ז'‏). מכאן שאפילו כשפרקו את המשכן בזמן מסעות בני-ישראל במדבר סיני, הלחם נשאר על השולחן.

ההכנה של הלחם הייתה חלק מן המצוה, שנאמר: "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. ...וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים".‏[4].

אזכורים נוספים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחם מוזכר גם בעת ביקורו של דוד המלך בנוב, עיר הכהנים. הוא מבקש לחם ובמענה הוא זוכה לקבל את לחם הפנים, וזאת מהסיבה: "...כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (ספר שמואל א' כ"א)

בעת הקמת מקדש שלמה מסופר על הכנת לחם הפנים בעת בניית בית המקדש: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' את ֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב" ‏‏[5].

בשינוי קל מוצגת אותה מלאכה בספר דברי הימים :"וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית הָאֱלֹהִים וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים"[6] - "שולחנות במקום שולחן". ההסבר לכך נעוץ בעובדה הבאה: מלבד שולחן לחם הפנים, היו עוד שני שולחנות באולם בפתח ההיכל, שעליהם ששמים את הלחם, אחד עשוי שיש ואחד עשוי זהב.

שולחן הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך מובא במסכת מנחות: "שני שולחנות היו באולם מבפנים, על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב."‏‏[7] על השולחן של שיש היו מניחים את "לחם הפנים" לאחר אפייתו ולפני סידורו על השולחן ב"קודש". שולחן זה היה עשוי שיש, כדי שהלחם יתקרר על ידו מחום האפייה. על השולחן של זהב היו מניחים את הלחם לאחר הורדתו מסידורו על השולחן ב"קודש". שולחן זה היה עשוי זהב כי "מעלין בקודש ואין מורידין".

יחד עם לחם הפנים הייתה גם הלבונה שנאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה"[8]. כאשר היו מחליפים את מערכות לחם הפנים על השולחן בהיכל - היו מקטירים בין מערכות השולחן שתי כוסות קטנות (בזיכים) שבכל אחת קומץ לבונה, כדי שלא יישאר השולחן שומם ללא לחם.

משמעות השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשמעות השם לחם הפנים ניתנו הסברים אחדים[9]:

  • תרגום יונתן מתרגם "לחמא גוונא" - דהיינו "הלחם הפנימי", הוא הלחם המצוי בתוך ההיכל, בו נמצא מזבח הזהב שגם כינויו היה "פנימי". יוצא כי שמו של הלחם בא משמו של המזבח. שהרי במפורש נאמר: "וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-הַקְּעָרֹת וְאֶת-הַכַּפֹּת וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה" ‏‏[10]
  • הרשב"ם מציע "לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה" - פני המלך.
  • התלמוד במסכת פסחים מתאר את הלחם כלחם עבה ותפוח "וכמה פת עבה? אמר רב הונא: טפח, שכן מצינו בלחם הפנים - טפח",‏‏[11] דהיינו המונח פנים משמעות פנים של בן אדם, שגודלם המינימלי הוא טפח: "ואין פנים פחות מטפח".‏[12] התנא בן זומא דרש "שיהא לו פנים",‏‏[13] ופירש רש"י "שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן, לצדי הבית מזה ומזה".

צורת הלחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורתו של הלחם מתוארת באופן שונה במקורות. אולי הסיבה לכך שאכן הוא יוצר בצורות אחדות[9]. לחם הפנים מתואר בשתי צורות :"תיבה פרוצה" - כמין האות ח' הפוכה ו"ספינה רוקדת" - כמין V כלומר בסיסה צר וצלעותיה משופעות.

וכך מובא בתלמוד :

  • רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה - רש"י מבאר: שניטל כיסויה, ושתי דופנותיה זו כנגד זו - כך הלחם: היו לו שתי דפנות ושוליים רחבים.
  • רבי יוחנן אמר: כמין ספינה רוקדת - ואין לה שוליים, אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע כזה ושני ראשיה חדין והולכין וגבוהין למעלה ואין נוגעין במים ולהכי קרי לה 'רוקדת': שמרקדת והולכת מהר.

בכל מקרה, חלות הלחם חרגו מגודל השולחן ונשארה השאלה כיצד היו מקפלים אותם. שאלה נוספת איך היו מניחים על הלחם את בזיכי הלבונה, שהרי כתוב : "ונתת על המערכת לבונה זכה". אם השוליים היו רחבים - הבזיכין היו יכולים לשבת עליהם יפה. אבל אם היא כמו "ספינה מרקדת" איך ישבו עליה הבזיכין?

ועל כך משיבים: "מקום עביד להו" - דהיינו שבעובי אחד הדפנות היה מתקן להן בית מושב.‏‏[14]

אומני עשיית הלחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נאמר: "אלו הן הממנין (הממונים) שהיו במקדש (חמש עשרה במספר) ... בית גרמו על מעשה לחם הפנים". ‏‏[15] רבי עובדיה מברטנורה מבאר במה הייתה אומנותם: " ... והיו אומנים בעשייתו ובאפייתו לרדותו מן התנור שלא ישבר ולעשותו שלא יתעפש".

והתלמוד מפרט את סגולתם תוך השוואה למעשה האומנים מאלכסנדריה ממצרים שהוזמנו לעשות את לחם הפנים ולא הצליחו: "תנו רבנן: 'בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד;

שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות (מן התנור) כמותן:

  • שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ (שהללו שבאו מן האלכסנדריא, לפי שלא יודעים לרדות מן התנור שלא יהא נשבר, לפי שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה כמין ספינה, היו יראים לדבקם מבפנים לתנור ואופין אותן מבחוץ);
  • והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים;
  • הללו פיתן מתעפשת והללו אין פיתן מתעפשת;

כששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו בראו, שנאמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" ‏‏[16] וחזרו בית גרמו למקומן (בקשו מהם לשוב ולעשות את לחם הפנים).

שלחו להם חכמים ולא באו; כפלו להם שכרן (מתרומת הלשכה) ובאו; בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה והיום עשרים וארבעה; רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם (לבית גרמו) חכמים: מה ראיתם שלא ללמד?

אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך.

ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו 'ממעשה לחם הפנים זה ניזונין', לקיים מה שנאמר: "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'"[17].

כאמור, גם המשנה הזכירה את בית גרמו לגנאי מהסיבה: " לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים" ‏‏[18]. למרות שנאמר עליהם שלא פעלו כשורה, חז"ל מצאו דרך לציין את מעלותיהם.

זהר עמר כתב במאמרו כי על מנת להבין סוגיה זו, יש להכיר את הרקע ההיסטורי של התקופה הרומאית. הנחתומים נחשבו לבעלי מלאכה נכבדים ועצמאיים. הם הקימו גילדות שזכויותיהן הובטחו על ידי המדינה והם אף נבחרו למשרות עירוניות חשובות. השלטון העניק זכויות מיוחדות לאופים כאנשים החשובים ללאום[9].

גם לא פלא מדוע חז"ל פנו דווקא לאומני אלכסנדריה על-מנת לאמץ טכניקה של אפיה מעולה. על המוניטין שלהם ‏‏[19]. במאמרי חז"ל מובא למשל, עדות למומחיות שלהם בתחום הוטרינריה: "אמר תודרוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה, עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד. "‏‏[20] ניתן אפילו למצוא עדות לכך במצבות שנמצאו בבית הקברות היהודי העתיק ביפו - באבו כביר. כך למשל נמצאו על שתים מהן כתובות על נחתומים כדוגמת זו: "מקי הנחתום". הטכניקה של הנחת לחם במקום קדוש הייתה ידועה במזרח ולכן חז"ל סברו כי חכמי מצרים ידעו להכין את לחם הפנים.

ניסים שנעשו בלחם הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל מנו שלושה ניסים שנעשו בלחם הפנים:

  • הם נשמרו טריים במשך שבוע (בבלי יומא כא, א).
  • חתיכה קטנה של הלחם הייתה משביעה (בבלי יומא לט, א).
  • לא קרה שהלחם נפסל מסיבה כלשהי (משנה אבות ה, ח).

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב המקובלים, ההולכים אחרי תורת האר"י, יש מנהג שהצדיק בוצע על שתים עשרה חלות, זכר ללחם הפנים (יעשה ששה זוגות של שנים. ארבעת האמצעים הם כנגד שם הויה, שני העליונים נגד אות יו"ד ואות וא"ו, שני הזוגות התחתונים נגד שתי ה"א בשם ה). שתי האותיות העליונות הן זכרות ושתי התחתיות הן נקבות. באמצע שם הויה. כך מפורש בדברי האר"י בשער הכונות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זהר עמר, לחם הפנים - היבטים היסטוריים וריאליים, בבטאון "מעלין בקודש", יז (תשס"ט), עמ' 49–83 , כרמי צור, גוש עציון, תשס"ט. וכן בספרו חמשת מיני דגן, מכון הר ברכה, תשע"א (פרק שישי, עמ' 129–169).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלושה עניינים במצוות לחם הפנים
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ז"ב
  3. ^ ‏שמות כ"ה, ל'‏
  4. ^ ‏‏‏ספר שמות ל"ה י'-י"ג
  5. ^ ‏ספר מלכים א ז, מ"ח‏
  6. ^ ‏ב ד' י"ט‏
  7. ^ ‏י"א ז'‏
  8. ^ ‏ספר ויקרא כ"ד ח'‏
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 ,זהר עמר, לחם הפנים - היבטים היסטוריים וריאליים, מעלין בקודש, י"ז (תשס"ט), עמ' 49 – 83. כרמי צור, גוש עציון תשס"ט וכן בספרו חמשת מיני דגן, מכון הר ברכה, תשע"א (פרק שישי, עמ' 129–169).
  10. ^ ‏ספר במדבר ד' ז'‏
  11. ^ ‏תלמוד בבלי פסחים לז,א.‏
  12. ^ ‏תלמוד בבלי, מסכת סוכה ה,א.‏
  13. ^ ‏משנה מנחות יא,ד.‏
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ""ד, עמוד ב‏'
  15. ^ משנה, מסכת שקלים, פרק ה', משנה א'
  16. ^ ‏ספר ישעיהו מ"ג ז'‏
  17. ^ ספר במדבר ל"ב כ"ב
  18. ^ ‏מסכת יומא ג' י"א‏
  19. ^ ‏גם עמודי ניקנור מנחושת וכלים נוספים הוזמנו ממצרים‏
  20. ^ ‏ מסכת בכורות, ד', ד' ‏