ספר איוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף איוב)

השטן תוקף את בית איוב.
ציור מאת ויליאם בלייק

ספר איוב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך. ע"פ המסורת, את ספר איוב כתב משה רבינו (בבלי, בבא בתרא יד ע"ב). במוקד ספר איוב עומדת השאלה העתיקה על "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ועל כן הוא זכה לתשומת לב מרובה במשך הדורות.

[עריכה] מבנה הספר

באופן בסיסי, מחולק הספר לשני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת (א' א -ג'א, ל"ב א - ל"ב ה, מ"ב ז - מ"ב יז) ותיאור הוויכוח (ג' ב - ל"א מ, ל"ב ו - מ"ב ו). בין החלקים ישנם הבדלים בולטים - המסגרת סיפורית, קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בצורה שירית, לא מובן ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.

ההבדל הגדול היה ידוע כבר לבעלי המסורה שקבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת. ההבדלים אף גרמו לכמה חוקרים לטעון שסופרים שונים כתבו את החלקים, אולם הם לא הגיעו להסכמה האם השירים נכתבו כהרחבה לסיפור, הסיפור נכתב כמסגרת לשירים קדומים או שעורך מאוחר חיבר שתי יצירות שונות.

[עריכה] סיפור המסגרת - פתיחה

פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת - בני האלוהים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, האלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן לצדיקותו הגדולה של איוב ("כי אין כמוהו בארץ"), וזה מגיב כי צדיקותו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.

אלוהים מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו - רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו אלוהים מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. בראותה דברים אלו אשתו מסיתה אותו לקלל את האל על כך ולמות, ויש הרואים בכך חלק מהנסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:

"כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי - גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!" (איוב ב, י), ואולם "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו."

אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.

[עריכה] תיאור הוויכוח

הוויכוח בין איוב לרעיו. איור של גוסטב דורה

הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:

באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר אחר כך של בלדד, השני בסדר ובסוף של צופר (שבמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
החרפת היחס - בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו "הלא רעתך רבה ואין קץ לעוונותיך" מצד הרעים ו"יהי כרשע אויבי ומתקוממי כעול" או "ולמה זה הבל תהבלו"? מצד איוב.
"היעלמות" הרעים - ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר "וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב".

[עריכה] הוויכוח עם הרעים

עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת מספר קווים בולטים כן ניתן לראות באופן מובהק.

הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי האל שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת אלוהים לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.

תחילה מתנהל הדיון בשלוה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שבכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו. תפיסה זו היא התפיסה המקובלת במקרא, אך איוב טוען שכאן המקרה שונה, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדיקותו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף המחזור הראשון (פרק י"א), תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':

"החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא? גבהי שמים מה תפעל, עמוקה משאול מה תדע? ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (י"א ז-ט)

מתפרץ איוב לראשונה ואומר:

"גם לי לבב כמוכם לא נופל אנכי מכם... כדעתכם ידעתי גם אני, לא נופל אנכי מכם. אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ. ואולם אתם טופלי שקר, רפאי אליל כולכם. מי יתן החרש תחרישון..." (י"ב ג, י"ג ב-ה)

המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:

"הן ייקטלני לו אייחל, אך דרכי אלפניו אוכיח. גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא" (י"ג טו-טז).

כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.

[עריכה] מענות אליהוא

אליהו קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא. אליהו טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהו מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהו מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בתהיה על למה זה קרה.

[עריכה] מענות אלוהים

כאשר איוב מסתתמות טענותיו והוא נותר בשאלה על היסורים שלו, הוא נפתח להקשבה פנימית אל דבר שהוא יותר גדול ממנו, ואז מופיע האלוהים עצמו "מִן הַסְּעָרָה" (איוב לח, א). תחילה הוא מראה לו שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה: "אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ - הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה." (שם, ד).

ומתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות:הלוויתן ובהמות.

[עריכה] סיפור המסגרת - סיום

בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים:

"כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב, ז)

ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל חזרה את כל אשר איבד.

המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה':

"וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת" (איוב מב, יב), היו לו בנים ובנות אשר "לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ" (שם, יג), ובסופו של דבר "וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (שם, יז).

[עריכה] איוב בפרשנות המסורתית

בספרות חז"ל מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב: זמנו של אברהם, זמנו של משה, תקופת השופטים או תקופת מלכות פרס, ואפשרות נוספת, לפיה "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה".

ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין אלוהים לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.

לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש. אחרים הדגישו רמיזות לעולם הבא, אם כי הוא אינו מוזכר בשום מקום בספר בצורה מפורשת, ואיוב אף דוחה את הרעיון שיש תקווה לאדם לאחר מותו (בפרק יד, יא-יב למשל: "אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם; וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְאִישׁ שָׁכַב - וְלֹא-יָקוּם.")

לפי פרשנות אחרת אין ספר איוב מתיימר להציע הסבר לבעיית "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת ה' בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שלאדם אין הבנה בפעולות ה', או לחילופין, שבכל מקרה על אדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של האלוהים.

[עריכה] איוב בפרשנות הביקורתית

מקובל לשער שסיפור המסגרת על שיחת אלוהים והשטן והחלטתם לנסות את איוב וכן סופו הטוב של הסיפור, כאשר איוב מקבל פיצוי על סבלו - הוא עתיק יותר ורק מאוחר יותר הוכנס לתוכו החלק הפיוטי שהוא רוב הספר. לסיפור מסגרת זה יש מקבילה במיתולוגיה ההודית, אם כי זו שזורה מוטיבים אליליים.

הפרשנות הביקורתית שמה את ליבה לכך שיש מילים רבות בספר איוב שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא. פתרון רדיקלי לקושי זה הוא ההנחה שהספר תורגם מארמית (רעיון שהועלה כבר על ידי ר' אברהם בן עזרא), ובמקומות רבים נעשה התרגום ברשלנות. למשל הביטוי הקשה "אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד" (ל, כד) פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד".

את חוסר הבהירות וחוסר העקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב, יש להסביר, לדעת כמה חוקרים, בכך שהטקסט המקורי הורכב מחדש לפי עקרונות של דמיון צורני יותר מאשר רציפות שבתוכן.

[עריכה] לקריאה נוספת

חננאל מאק, אלא משל היה - איוב בעיני חז"ל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
עמוס חכם, דעת מקרא - ספר איוב, מבוא ופירוש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)
רחל מרגליות, איוב - כמו שהוא, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים תשמ"ח (1988)