נזיר (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, נזיר הוא איש או אישה שקיבלו על עצמו כנדר איסורי נזירות. עיקרי איסור הנזירות במקרא הוא איסור שתיית יין או אכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שער הראש והזקן, ואיסור להיטמא למת, כל אלו למשך תקופת זמן מוגדרת. בניגוד לנזירויות במספר תרבויות אחרות, הנזיר ביהדות אינו מנוע מקיום יחסי אישות, או מנישואים, וכן אינו אסור בבעלות על רכוש.

נזירות היא מקרה פרטי מיוחד של נדר, ועל כן חלים על הנזירות דינים בסיסים של נדר.

משמעות המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים פירש רש"י[1] כותב: "אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישה, אף כאן - שפירש מן היין", ומכאן שמשמעות "נזיר" הוא "פרוש", במובן של פרישה מן החומריות הארצית, או לפחות מחלקה.

לעומת זאת, בעת החדשה ביאר הרש"ר הירש[2] כותב כי אין הפרישות מסממניה המובהקים של הנזירות, אלא ההיבדלות משאר העם. הנזיר מובדל ומורם משאר העם שנשאר קבוע בתאוותיו ובמושגיו הארציים, והוא כמלך הנושא נזר על ראשו שמורה על מעלתו ורוממותו. לפי זה, "נזיר" הוא "מובדל", במובן של היבדלות משאר בני האדם.

מקור דיני הנזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני הנזירות מפורטים בהרחבה במפרשת מיוחדת באמצע פרשת נשא, ספר במדבר פרק ו' (פס' א - כ"א). דינים נוספים מתפרשים ומתבארים באריכות במשנה ובגמרא למסכת נזיר.

טעם הנזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר החינוך כותב שהטעם העומד מאחורי האיסורים הנוהגים בנזירות הוא לגרום לאדם לשרת את בוראו בצורה טובה יותר, מבלי שיפריעו לו התאוות הארציות. לכן מוטל על הנזיר להיות פרוש מן היין שמסמל את תענוגי העולם, ועליו גם לגדל פרע את שערו, משום שגם גידול השער מורה על הכנעת היצר ליופי ואסתטיקה‏[3]. טעם הפרישות מטומאת מת הוא משום שהטומאה מורה על חולשת כוח השכל, ואדם שרוצה לעבוד את בוראו בשלמות ראוי לו שישמור על טהרתו‏[4].

המניע עבור אדם לנדור נזירות לא פורש במקרא, אך לנושא זה התייחסות בחז"ל. במסכת נזיר‏[5] מובא שסמיכות הפרשיות בתורה של פרשת סוטה ופרשת נזיר הינה מכוונת: לרמז כי הגורם העיקרי לזנות הסוטה הוא היין, ממנו מצווה הנזיר לפרוש. ולכן "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", כדי שלא יגיע גם הוא לידי חטא.

החלת הנזירות ומשכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם מקבל על עצמו חיוב נזירות על ידי כך שאומר אמירה בסגנון: "הריני נזיר"‏[6]. בנזירות, כמו בדיני שאר נדרים, יש אפשרות לקבל את הנדר גם באמצעות אמירת משפט שרומז על כך שמקבל על עצמו נזירות, למרות שמשמעותם הפשוטה אינה כזאת (ובתנאי שכוונתו לקבל נזירות באמצעות משפט זה)‏[7]. דין זה נקרא "ידות נדרים" והוא כולל גם מקרה בו עבר נזיר לפני אדם שאמר "ואני" והתכוון להחיל גם על עצמו את איסור הנזירות.‏[8] דין נוסף הוא ש"כינויי נזירות כנזירות", דהיינו, אין צורך לומר דווקא את המילה "נזיר" ואפשר לומר כל מילה שמשמעותה באותו מקום כמשמעות המילה "נזיר"‏[9].

משך הנזירות המינימלי הוא שלושים יום[10]. קבלת נזירות לתקופה קצרה יותר חלה, אך הנזירות תנהג למשך לא פחות מ-30 יום‏[11]. כמו כן, במקרה שלא פירש את משך נזירותו, ברירת המחדל היא של נזירות לשלושים יום (וגם במקרה שפירש שמקבל על עצמו "נזירות גדולה", כיוון שלא הזכיר זמן מפורש, הרי זו סתם נזירות לשלושים יום‏[10]).

לעומת זאת, אין תחום מקסימלי למשך הנזירות, ולכן יכול לקבל על עצמו נזירות לכל זמן שירצה מעבר לשלושים יום ולהתחייב בדיני הנזירות לכל משך הזמן שפירש בקבלתו‏[12].

אדם יכול לקבל עליו מספר נזירויות של 30 יום, ובמקרה זה עליו להתחיל נזירות חדשה מיד בסיומה של הנזירות הקודמת לה‏[13].

אדם יכול לקבל על עצמו נזירות לכל ימי חייו, ואף לתקופת זמן של מעבר לימי חייו. לנזירות מסוג זה דינים מיוחדים, ראו בהמשך‏[14].

איסורי הנזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנזיר נאסר בעשיית שלושה דברים:

איסור גילוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנזיר חייב בגידול שער ראשו וזקנו ואסור בגילוחם, אפילו במעט. איסור הגילוח הוא כפול: מצוות לא תעשה: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו", ומצוות עשה: "גדל פרע שער ראשו".

איסור הגילוח הינו בכל אמצעי, בין על ידי תער, ובין על ידי מספריים וכן אסורה תלישת שערות באמצעות הידיים. איסור זה הינו אף על חיתוך שערה אחת בלבד‏[15]. איסור הלאו מן התורה הוא דווקא בגילוח עד לעור ('גילוח כעין תער'), אך אם גילח באופן שחלקה התחתון לא השערה לא נחתך ('כדי לכוף שערה לעיקרה') - הגילוח אסור רק מדרבנן. יש האומרים שאת מצוות העשה של גידול פרע ביטל גם מי שלא גילח כעין תער, שהרי גם באופן זה לא ניתן לומר שהנזיר גידל את ראשו פרע‏[16]. מחלוקת קיימת גם במקרה בו השיר את שערו על ידי חפיפת הראש בסם המשיר את השער. גם באופן כזה אי אפשר לומר שהנזיר גידל את שערו, ולכן לא קיים את מצוות העשה, אך בכל זאת הוא לא עבר על איסור הגילוח משום שגילוח מוגדר כתלישת שער בפועל‏[17].

על אל פי שהאיסור על גילוח חל אף על שערה אחת, מעבר על איסור זה אינה פוגמת בתקופת הנזירות אלא אם כן נזיר גילח את רוב שערו עד לעור. במקרה זה על הנזיר להשלים לפחות עוד 30 יום כדי שיחשב כמי שגידל את שערו (במקרה ותקופת הנזירות שנותרה גדולה מ-30 יום, אין צורך בתוספת זו החלה ממילא)‏[18]. במקרה שהנזיר גילח את מיעוט שערו או שהגילוח לא נעשה כעין תער - ממשיך הנזיר את נזירותו כרגיל גם כשנותר פחות מ-30 יום עד סיום נזירותו‏[19].

כאשר על ידי גילוחו עבר הנזיר על לאו הוא מתחייב במלקות, אך כאשר רק ביטל את מצוות העשה אין חיוב מלקות‏[20] השיעור בו מתחייבים במלקות הוא גילוח של לפחות שתי שערות.

על הנזיר נאסר לעשות פעולות שתוצאה מחויבת שלהם תהיה השרת שיער (פסיק רישיה), ומאידך אין עליו איסור בפעולות שייתכן שכתוצאה מהם יתלשו שערות, אך אין בכך ודאות (דבר שאינו מתכוון)‏[21].

איסור טומאת מת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנזיר אסור להיטמא בכל סוג של טומאת מת[22]. לדוגמה, אסור לנזיר לגעת במת, לשאתו או לעמוד תחת אותה קורת גג בה נמצא מת‏[23].

לפי התורה, איסור הנזיר להיטמא למת חמור אף יותר מאיסורו של כהן רגיל להיטמא למתים, ומקביל בדרגתו לאיסור המוטל על הכהן הגדול. ולכן, בעוד שלכהן מותר ואף מצווה להיטמא לשבעת הקרובים (כלומר: אביו, אמו, אשתו, בנו, בתו, אחיו ואחותו הבתולה)‏[24], לנזיר אסור להיטמא אף להם‏[25]. עם זאת מותר ואף מצווה על הנזיר להיטמא למת מצווה ולהתעסק בקבורתו‏[26]. במקרה זה האיסור החל על הנזיר קל יותר מהאיסור החל על כהן הדיוט, ועל כן במקרה וניתן לבחור מי מהשניים יטמא, יטמא הנזיר שהאיסורים עליו הינם זמניים, ולכן קלים יותר‏[27].

בכל מקרה בו נטמא הנזיר, אפילו בשוגג או באונס, תקופת הנזירות ששמר עד אז נסתרת, ועל הנזיר להיטהר מטומאתו במשך שבעה ימים (כדין כל טמא מת), לגלח את ראשו ביום השביעי, וביום השמיני להביא קורבנות הכוללים שני עופות לעולה ולחטאת וכבש לאשם. לאחר מכן מתחיל מניין ימי הנזירות מההתחלה, ועל הנזיר למנות את הימים מחדש‏[28].

נזיר אינו מוזהר מלהיטמא לטומאות שאינם טומאת מת, כדוגמת טומאת זב, טומאת מצורע וטומאת נבלה.

איסור שתיית יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור נוסף שחל על הנזיר הוא איסור על אכילת ושתיית כל דבר המופק מענבים[29]. האיסור חל על כל חלק מהפרי, אפילו בוסר, לרבות החרצנים וקליפת הפרי (הזג), והוא כולל גם שתיית יין, חומץ בן יין ונוזל שהושרו בו ענבים וקיבל את טעמם (משרת יין). איסור זה אינו כולל את חלקי הגפן שאינם פרי, כגון ענפיו או עליו של עץ הגפן. השיעור בו עובר הנזיר על לאו הוא באכילת כזית ושתיית רביעית[29] אך איסור יש גם בכמות מזערית‏[30] אין על הנזיר איסור לשתות אלכוהול שהופק ממקור שונה מענבים‏[31].

נזיר שעבר על האיסור ואכל או שתה מהדברים האסורים עליו עבר על לאו ולוקה עליו‏[32], אך נזירותו אינה נסתרת והוא ממשיך למנות את ימי נזירותו כרגיל‏[19].

סיום הנזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום תקופת הנזירות מוטלות על הנזיר כמה חובות לפני שתסתיים תקופת נזירותו ויותרו איסורי הנזירות‏[33]. על הנזיר להביא שלושה קורבנות: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. יחד עם האיל מביא הנזיר אחד עשר חלות ועשרה רקיקי מצות העשויים מששה ושני שלישי עשרון סולת, המשוחים ברביעית שמן[34].

לאחר הקרבת שלושת הקורבנות מגלח הנזיר את שערו בלשכה מיוחדת בבית המקדש הנקראת לשכת נזירים, והשיער נשרף באש שתחת הדוד בו מתבשל בשר קורבן השלמים‏[35] לאחר מכן נוטל הכהן חלה אחת ורקיק אחד יחד עם חלק הזרוע מהאיל, ומניף אותם יחד עם הנזיר. לאחר שעשו זאת - הותרו דיני איסורי הנזירות‏[33].

איל השלמים של הנזיר שונה מכל קורבן שלמים רגיל בכך שנאכל לתקופת זמן של יום ולילה לאחר הקרבתו, במקום למשך שני ימים ולילה, כמו קורבן שלמים רגיל, ומובא יחד עם עשרים חלות.

דינים דומים של תגלחת וקורבנות יש במצורע ובלויים, שנתקדשו לעבודתם המיוחדת בסיני, וחלק מהדינים בנזיר נלמדים משם.

הזרוע של איל הנזיר ניתנת לכהן והיא אחת מכ"ד מתנות כהונה.

סוגי נזירות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לנזירות התלויה בתקופת זמן, ישנם סוגי נזירות נוספים החלים ללא הגבלת זמן עד סוף ימיו של אדם, ולהם דינים מיוחדים: נזירות עולם, נזירות לעולם ונזירות שמשון.

נזירות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שקיבל על עצמו נזירות בלשון "הריני נזיר עולם" או בלשון דומה‏[14] החיל על עצמו נזירות מיוחדת ונעשה נזיר עולם. כל איסורי הנזירות חלים עליו למשך כל ימי חייו, פרט לאיסור הגילוח בו דינו קל יותר מנזיר רגיל, בכך שהוא רשאי לגלח את שערו פעם בשנה. לאחר גילוח זה על הנזיר להביא שלושה קורבנות.‏[36]

נזיר עולם שנטמא מביא 3 קורבנות כשנטהר בדומה לנזיר רגיל שנסתרה נזירותו, למרות שאצל נזיר עולם לא שייך סתירת מניין הנזירות עד כה, שהרי בכל אופן היא חלה למשך כל ימי חייו‏[36].

נזירות שמשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שקיבל על עצמו נזירות בלשון "הריני נזיר כשמשון" או בלשון דומה‏[37] החיל על עצמו נזירות מיוחדת ונעשה נזיר שמשון. מקור הדין הזה הוא שמשון, שהיה נזיר בעל דינים מיוחדים, ייחוד שנבע מכך שלא הוא קיבל על עצמו את נזירותו, אלא מלאך הורה להוריו לעשותו נזיר‏[38]. נזירות זו חלה על האדם למשך כל ימי חייו וחלים בה האיסורים על שתיית יין וגילוח, כאשר האיסור על הגילוח הוא מוחלט, בניגוד לנזיר עולם. לעומת זאת, איסור הטומאה לא חל עליו, ומותר לנזיר להיטמא למתים‏[37].

היחס לנזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא ישנו יחס חיובי לנזיר. כך למשל כשהנביא עמוס רוצה לתאר את מעלת עם ישראל הוא כותב "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים...".‏[39] גם במגילת איכה, בתארו את גדולתה של ירושלים בבניינה נתלה בנזירים שהיו בה: "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב".‏[40]

לעומת זאת, בחז"ל ישנם חילוקי דעות לגבי היחס לנזיר. בתלמוד הבבלי מובאת דעה שהנזיר נחשב חוטא משום שציער את עצמו ואסר על עצמו דברים המותרים בדרך כלל‏[41]. לעומת זאת, המדרש משבח את הנזיר וקורא לו קדוש.‏[42] הסבר נפוץ במפרשים מבאר כי אין זו מחלוקת, אלא זהו תיאור של סוגי נזיר שונים. כאשר אדם מחליט להיות נזיר לשם שמים, כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעות גופניות והוא אכן נמצא במדרגה רוחנית שמאפשרת זאת - הרי שהוא נקרא קדוש ומעשהו רצוי. אך אם הנזירות גבוהה ממדרגתו, וקבלתה רק מצערת אותו בלי שתביא למעלות הרצויות, או שלחלופין הנזירות לא נעשית לשם שמים אלא רק כדי להתגאות על שאר האנשים - הרי שנזיר כזה הוא חוטא.

הסבר זה נתמך בעובדה ששמעון הצדיק הוא בין החכמים הסוברים שנזיר הוא חוטא,‏[43] ולכן השתדל להימנע מאכילת בשר קרבנות נזיר, מפאת ההערכה שרוב הנזירים מתחרטים על נזירותם כעבור זמן מה. למרות זאת, כאשר פגש בנזיר שהיה ברור לו שנזירותו נעשתה לשם שמים - חרג ממנהגו ואף אמר לנזיר: "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל"‏[44].

נזירים בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמוס ב' ומאיכה פרק ד': "זכו נזיריה משלג צחו מחלב", נראה שהנזירות הייתה רווחת בישראל בימי התנ"ך. אולם רק שמשון מוזכר במפורש בתנ"ך כנזיר. חז"ל מזהים גם את שמואל כנזיר בגלל הפסוק "ומורה לא יעלה על ראשו" (מורה=סכין). במשנה ובספר חשמונאים א' מסופר על נזירים שהסתיימה תקופת נזירותם ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם כיוון שהמקדש שומם. יוסף בן מתתיהו מספר על מספר אנשים שנדרו נזירות. ספרות חז"ל מלאה בתאורים של נדרי נזירות[דרוש מקור].

נזירים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופתנו, אחרי חורבן בית המקדש,‏[45] אין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר, ועל כן נזיר שנדר נזירות לפרק זמן מוגבל אינו יכול לסיימה. מסיבה זו לא מקובל כיום לנדור נזירות, משום שהאיסור יימשך לכל ימי חיי הנזיר. נוסף על כך, יש דעות לפיהן איסור טומאת המת שיש על הנזיר אינו רק להיטמא למת, אלא על האדם להיות טהור גם מטומאת מת ששרתה עליו לפני שקיבל על עצמו נזירות‏[46]. לכן אסור כלל לקבל נזירות בזמן הזה, בו הכל בחזקת טמאי מתים ואין אפשרות להיטהר על ידי מי חטאת. אמנם אין ההלכה כדעה זו, ולכן היו בודדים שנדרו נזירות קבועה גם בזמן הזה, המפורסם בהם הוא הרב דוד כהן, הנזיר הירושלמי, שהיה נזיר עולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במדבר ו, ב'
  2. ^ בפירושו על התורה, במדבר ו, ב'
  3. ^ ספר החינוך מצווה שע"ד
  4. ^ ספר החינוך מצווה שע"ה ומצווה שס"ב
  5. ^ דף ב' ע"א
  6. ^ רמב"ם נזירות ג, א' ועוד
  7. ^ רמב"ם נזירות א, ה'
  8. ^ רדב"ז נזירות א, ה'-ו'
  9. ^ רמב"ם נזירות א, ח'
  10. ^ 10.0 10.1 רמב"ם נזירות ג, א'
  11. ^ רמב"ם נזירות ג, ב'
  12. ^ רמב"ם נזירות ג, ג'
  13. ^ רמב"ם נזירות ג, ו'
  14. ^ 14.0 14.1 רמב"ם נזירות ג, י"א
  15. ^ רמב"ם נזירות ה,י"א
  16. ^ תשובות הריב"ש שצ"ד
  17. ^ רדב"ז נזירות ה, י"ב. אך הלחם משנה שם חולק, וכן במאירי בשם גדולי הרבנים.
  18. ^ רמב"ם נזירות ו, י"ב
  19. ^ 19.0 19.1 רמב"ם נזירות ו, א'
  20. ^ אך המנחת חינוך במצווה שע"ג כתב שתמיד עובר על לאו של "לא יחל".
  21. ^ רמב"ם הלכות נזירות ה, יד
  22. ^ רמב"ם נזירות א, א'; ה, א'
  23. ^ רמב"ם נזירות ה, י"ז
  24. ^ ויקרא כא, ב'-ג'
  25. ^ השוו לויקרא כא, י"א
  26. ^ רמב"ם נזירות ז, י"ב
  27. ^ רמב"ם נזירות ז, י"ג
  28. ^ רמב"ם נזירות ו, י"א
  29. ^ 29.0 29.1 רמב"ם נזירות ה, א'
  30. ^ רמב"ם נזירות ה, ז'. ונחלקו שם הרמב"ם והראב"ד אם זהו איסור מדברי תורה או מדברי חכמים.
  31. ^ רמב"ם הלכות נזירות ה,א'
  32. ^ הרמב"ם בהלכות נזירות ה, ח' מבאר שיש לאו נפרד על כל אחד מחמשת האיסורים: אכילת ענבים, אכילת חרצן, אכילת זג, אכילת צימוקים ושתיית יין
  33. ^ 33.0 33.1 רמב"ם נזירות ח, ד'
  34. ^ רמב"ם נזירות ח, א'
  35. ^ רמב"ם נזירות ח, ב'-ג'
  36. ^ 36.0 36.1 רמב"ם נזירות ג, י"ב
  37. ^ 37.0 37.1 ראה רמב"ם נזירות ג, י"ד
  38. ^ רמב"ם נזירות ג, י"ג
  39. ^ עמוס ב, י"א
  40. ^ איכה ד, ז'
  41. ^ בבלי נזיר ג ע"א
  42. ^ במדבר רבה, י, י"א
  43. ^ נדרים י ע"א
  44. ^ נדרים ט ע"ב ונזיר ד ע"ב
  45. ^ למעשה האיסור הוא משום שחרב המזבח, ולא משום שחרב בית המקדש.
  46. ^ דעת הראב"ד, הלכות נזירות ב, כ', אך הרמב"ם חולק.