משתמש:Levyaime

אליזבת' בנטלי

אליזבת' טריל בנטלי (1 בינואר 1908- 3 בדצמבר 1963) הייתה סוכנת אמריקאית שריגלה עבור ברית המועצות בין השנים 1938-1945. בשנת 1945 היא ערקה מהמפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית (CPUSA) והמודיעין הסובייטי, והפכה לסייענית של ארצות הברית. במהלך עבודתה עבור המודיעין האמריקאי חשפה שתי רשתות ריגול, וכן 80 שמות של מרגלים אמריקאים שפעלו עבור הצבא הסובייטי. עדותה התפרסמה בשנת 1948 והפכה במהרה למוכרת ונפוצה בערוצי התקשורת וכך השפיעה רבות על מקרי ריגול סובייטים נוספים בשנות ה-50. 

בנטלי לא סיפקה ראויות מוחשיות שיאששו את טענותיה, לכן טענותיה היו שנויות במחלוקת. שנים לאחר מכן, כאשר סיווג המסמכים הסובייטים ומסמכי וינונה האמריקאים הוסר, טענותיה של בנטלי התבססו וקיבלו תוקף. לא כל טענותיה אוששו לאחר אירוע זה, וחלקן עדיין שנויות במחלוקת בשל שאלת מהימנות המידע.

צעירותה

אליזבת' טריל בנטלי נולדה בניו- מילפורד, שבקונטיקט. הוריה, צ'ארלס פרנטיס בנטלי שעבד כסוחר ואמה, מאי שארלוט טריל שעבדה כמורה, השתייכו לכנסיה האפיסקופלית, שהיא חלק מזרם הנצרות האנגליקנית. בשנת 1915 הוריה עברו לאית'קה ניו- יורק, ב-1920 עברו למק'קספורט פנסילבניה, ולבסוף לרוצ'סטר ניו-יורק.

בנטלי סיימה את לימודיה במכללת ואסאר ב-1930 עם תואר ראשון בלימודי שפות. ב-1933, במהלך לימודיה באוניברסיטת קולומביה היא התקבלה למלגת התמחות באוניברסיטת פירנצה. בזמן שהותה באיטליה, הצטרפה למשך פרק זמן קצר לקבוצת סטודנטים מקומיים ופשיסטים. לאור עצתו של מרצה אנטי-פאשיסטי, עמו ניהלה רומן, בנטלי עזבה את הקבוצה ועברה לקצה השני של הקשת הפוליטית, לקצה האנטי-פאשיסטי. לאחר חזרתה לארצות הברית, במהלך לימודיה באוניברסיטת קולומביה, בנטלי הצטרפה למפגשים של 'החזית העממית האמריקאית האנטי- פאשיסטית' שנוסדה ב-1933 מתוך המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. בנטלי הצטרפה לקבוצה זו בזכות תחושת השייכות והקהילתיות ששררה בין חברי הקבוצה. ב-1935 הצטרפה בעצמה למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

פעולות הריגול-

ב-1935 יזמה בנטלי את כניסתה לעולם הריגול כאשר התקבלה למשרה בסיפריה האיטלקית בניו- יורק, שם הוצבה לשכת התעמולה הפאשיסטית האיטלקית בארצות הברית. היא פנתה למפלגה הקומוניסטית בטענה כי היא מוכנה, מרצונה החופשי, לרגל אחר המפלגה הפאשיסטית. נ.ק.ו.ד- קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות (NKGB), היו מעוניינים במידע שיכלה בנטלי לספק להם, וג'ייקוב גולוס מונה להיות איש הקשר והמפעיל של בנטלי בתכניות הריגול. גולוס בעצמו היה מהגר סובייטי שריגל עבור המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, והתאזרח בארצות הברית ב-1915.  עד לנקודה זו בנטלי האמינה שהיא מרגלת עבור המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, אך באותה תקופה גולוס היה אחד מסוכני הביון החשובים ביותר עבור המודיעין הסובייטי שנמצא על אדמות ארצות הברית, ולימים אף לקח חלק בתכנון ההתנקשות בלאון טרוצקי ב-1940. במהרה פיתחו בנטלי וגולוס רומן, כשנה לפני שגילתה את שמו האמיתי, ועל פי עדותה שנים מאוחר יותר, כשנתיים לפני שגילתה שהוא סוכן של המודיעין הסובייטי. ב-1940, כשנתיים לאחר תחילת הקשר, משרד המשפטים של ארצות הברית הכריח את גולוס להרשם כסוכן של הממשל הסובייטי, לפי חוק רישום סוכנים זרים. בשל כך לא יכול היה ליצור קשרים ולדלות מסמכים מרשת הסוכנים האמריקאים עמם עבד, ולכן העביר את האחריות בהדרגתיות לבנטלי. בנוסף, בנטלי קיבלה תפקידים נוספים כמו פיקוח על העבודה היומיומית של השירות הקומוניסטי- האמריקאי, טיפול בסחר הימי בניהול הקומינטרן, שהיה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות, שעסק בפעילות הריגול. באופן רשמי בנטלי מילאה את תפקידה ללא שכר, אולם קיבלה סכומים השווים ל-800 דולרים בחודש כסגנית מנהל שירות וסחר ימי. מאחר ובנטלי התברגה בתפקיד מרכזי במודיעין הסובייטי, היא זכתה בכינוי "אומניטסה" שמשמעו "ילדה חכמה".

קבוצת סילברמאסטר

רוב אנשי הקשר של בנטלי היו חלק מקבוצת מרגלים שלימים כונתה "קבוצת סילברמסטר", ועבדו תחת הפעלתו של ניית'ן גרגורי סילברמסטר. רשת מרגלים זו הואשמה במעורבות חדירה קומוניסטית לממשל הפדרלי של ארצות הברית במהלך המלחמה הקרה. הקבוצה הייתה בין קבוצות הריגול הסובייטיות החשובות ביותר שפעלו על אדמת ארצות הברית. סילברמסטר ניהל קשרים עם מנהל ההתיישבות ומאוחר יותר עם מועצת הלוחמה הכלכלית. מאחר ולא הייתה לו גישה לחומרים מסווגים נעזר בפעילים קומוניסטים  וסייענים שעבדו בתוך הממשל אשר העבירו את המידע לו ולבנטלי, כשהמטרה הסופית הייתה העברת המידע למוסקבה. מהלך זה התבצע בתקופת מלחמת העולם השניה, בה ארצות הברית וברית המועצות היו בעלות ברית ופעלו יחד נגד הנאצים. רוב המידע שדלה היה בדבר הלחימה נגד הנאצים, לדוגמה הערכות סודיות של הכוחות הנאצים, נתוני ייצור תחמושת אמריקאית ומידע על לוח הזמנים של החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. בין אנשי הקשר של גולוס נמנו סטליניסטים מסורים ואידיאליסטים רומנטיים שרצו לעזור ולהביס את הצבא הנאצי.

הקונפליקט עם מטה הריגול הסובייטי

לאחר שגולוס לקה בהתקף לב קשה ב-1943, ובשיחה עם ארל בראודר, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, בנטלי נטלה על עצמה את תפקידיו של גולוס. המפעיל החדש שלה במודיעין הסובייטי היה יצחק אחמרוב, שלימים הופיע במסמכי וינונה. אחמרוב היה בכיר ב-נ.ק.ו.ד. (NKGB) ופעל כמרגל ללא כיסוי דיפלומטי. הוא רצה, בכפוף להוראות המטה, שהסייענים שפעלו מול בנטלי ידווחו ישירות אליו, אולם בנטלי, בראודר וגולוס התנגדו למהלך. לטענתם תיווך אמריקאי היה הדרך הטובה לפעול מול סייענים ומקורות, ובנוסף פחדו שסוכנים ומרגלים רוסים יסכנו או יבריחו את המרגלים האמריקאים. בעזרת תמיכתו של בראודר בנטלי התעלמה מהפקודות שקראו לה להעביר את הסייענים לאחריותו של אחמרוב, ובהמשך, בעזרתו של בראודר, אף הרחיבה את מעגל הסייענים ואנשי הקשר עמם עבדה. מעגל סייענים זה לימים נקרא "קבוצת פרלו", שכללה אנשי קשר ממועצת הייצור המלחמתית, הסנאט האמריקאי ומשרד האוצר האמריקאי.

מאז מגוריה בפירנצה בנטלי סבלה מסימני דיכאון והתמכרות לאלכוהול. לאחר מותו של גולוס ובעקבות תחושת לחץ מתמיד מצד המודיעין הסובייטי ההתמכרות לאלכוהול החריפה, דבר שהשפיע על תפקודה היומיומי, שהוביל לעיתים להיעדרויות מהעבודה בשירות האמריקאי ומשירותי הספנות.

בתחילת 1944 בראודר נכנע לדרישותיו של אחמרוב והורה לקבוצת סילברמסטר לדווח ישירות לנ.ק.ו.ד. זו הייתה נקודה המפנה עבור בנטלי והאירוע שגרם לה להפנות עורף ולפעול נגד הקומוניסטים. בביוגרפיה של בנטלי נכתב שככל הנראה התנגדותה של בנטלי לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים, אלא ממניעים אישיים של חוסר רצון להיות נשלטת, לקבל הוראות ומתחושת האכזבה לאחר הוראותיו של בראודר. מאוחר יותר באותה השנה בנטלי התבקשה להעביר את כל הסייענים והמקורות איתם עבדה לתחום אחריותם של אחרים, כולל את "קבוצת פרלו" שגייסה בעצמה, ואף נאלצה לוותר, על פי הוראות הסובייטים, על תפקידה כסגנית המנהל בשירותי המסחר הימי.

הפרידה מהסובייטים

ב-1945 בנטלי ניהלה רומן עם אדם שבהמשך חשדה בו כסוכן שנשלח לרגל אחריה מטעם ה-FBI או הביון הסובייטי. המפעיל הסובייטי שלה המליץ לה להגר לברית המועצות אולם היא חששה שאם תעשה כהמלצתו היא תוצא להורג. באוגוסט 1945 בנטלי פנתה ל-FBI בניו הייבן. תחילה נהגה בחשדנות ורק בחודש נובמבר היא שיתפה את הבולשת בסיפורה המלא. בינתיים מצבה של בנטלי רק החמיר: כאשר הגיעה שיכורה לפגישה עם הסוכן החדש שלה בנ.ק.ו.ד, אנטוני גורסקי, בחודש ספטמבר, האשימה אותו וסוכנים האחרים בעבריינות ואף איימה שתהפוך לסייענית של האמריקאים. במהרה היא הבינה שהיא נמצאת בסכנה אמתית, כשגורסקי דיווח על המקרה החריג למטה במוסקבה, והוסיף שעליהם להפטר ממנה. למרות זאת, המטה במוסקבה המליצו לו להמתין ולנסות להרגיע את בנטלי קודם כל. לאחר מספר שבועות התברר כי עורך העיתון של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, לואי בודנץ, שהיה גם הוא סייען שבנטלי גייסה, ערק. הוא ידע שבנטלי פועלת כסוכנת סמויה עבור ברית המועצות, אך לא גילה מידע אודות פעילות הריגול עצמה. ב-6 בנובמבר 1945 בנטלי החליטה להעלם באופן סופי.

העריקה והמשך הפעילות

במסכת ראיונות ארוכה, אשר התחילו ב-7 בנובמבר 1945, מסרה בנטלי ל-FBI קרוב ל-150 שמות של אנשים שריגלו עבור המודיעין הסובייטי, ביניהם 37 שמות של עובדים ממשלתיים. הבולשת האמינה שעדותה של בנטלי כנה ואמתית מאחר והם עצמם חשדו במרבית מהשמות שמסרה, ונמסרו על ידי מקורות נוספים קודם לכן. לאחר שמסרה את רשימת השמות בנטלי קיבלה זהות חדשה ואת הכינוי "גרגורי", כמו גם מערך שמירה קפדני וסודי ביותר על מנת לשמור על זהותה ובטחונה, עליו הורה ג'ון אדגר הובר. הובר המליץ למתאם הביטחוני הבריטי, סר וויליאם סטפנוס, לעדכן את המטה בלונדון על המתרחש וכך עשה מידית. אמנם, הסתבר בדיעבד שראש המודיעין הבריטי (SIS  או MI6) היה קים פילבי, סוכן כפול שריגל לטובת הסובייטים. פילבי הזהיר את המטה במוסקבה, אשר ניתקו לאלתר כל קשר עם הסייענים של בנטלי. במקביל, סוכני FBI פתחו במעקב אחר אותם סייענים של בנטלי. גורסקי הציע בשנית להפטר מבנטלי, אולם המטה הסובייטי שוב ענה בשלילה.

בשל דליפת המידע סביב עריקתה של בנטלי, נפגע ניסיון שארך כשנה להשתמש בבנטלי כסוכנת כפולה של ה-FBI. בנוסף, גם ניסיון ההפללה של רשימת הסוכנים שהעבירה בנטלי, ששתפו פעולה עם המודיעין הסובייטי, פסק לאור עצירת פעילות הריגול הסובייטית בארצות הברית. בשל כך אבדו ראיות שיכלו לעזור בהפללתם. כ-250 סוכני FBI הוקצו לעבודה סביב תיקה של בנטלי, קשרו בין קצוות החוט שסיפקה, ציטטו לשיחות טלפון, ערכו מעקבים, מארבים, וחקרו אנשים ששמותיהם נמסרו קודם לכן על ידיה. סוכני FBI, חבר המושבעים, וועדות קונגרס כולם גויסו למען הפעילות וחקרו את החשודים בריגול. כל החשודים נעזרו בתיקון החמישי לחוקה האמריקאית שמגן על זכות השתיקה ומונע הפללה עצמית, או הכחישו כל קשר לקונספירציה.

עבור אנשי מודיעין רבים, ביניהם אנשי צבא וסוכני FBI בכירים, סיפורה של בנטלי הניב תוצאות ממשיות בשלהי שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, כאשר 'פרויקט וינונה' הביא לפענוח צופנים שנשלחו על ידי סוכני מודיעין סובייטים למטה במוסקבה, בהם נכללו פעולות ריגול של בנטלי. מאחר ו'מסמכי וינונה' היו כה מסווגים, הממשל האמריקאי אסר לחשוף אותם והורה שאין להשתמש בהם כראיות בשום הליך משפטי. אדרבא, אפילו הנשיא פרנקלין רוזוולט והנשיא הארי טרומן לא היו מודעים לקיומם של המסמכים.

עדות ציבורית

הסבירות לקיומו של למשפט צדק הייתה נמוכה ולכן הובר, שהיה מעורב מאוד בהתפתחות העלילה של בנטלי, החליט למסור את המידע הרגיש של בנטלי לחברי קונגרס בידיעה שהחשודים בריגול יתוחקרו בוועדות קונגרס. מהלך זה נעשה בחשיבה כי החקירות יחסלו את הקרירה של אותם סוכנים אמריקאים שחשודים בריגול עבור הסובייטים. בנוסף למהלך זה, היועץ המשפטי לממשלה טום קלארק, החליט לייצג את פרשת בנטלי בפני חבר המושבעים, אם כי סבר שקיים סיכוי קלוש לבטל את כתבי האישום נגדה. ייצוג פרשת בנטלי נמשכה עד אפריל 1945, כשבמהלך תקופה זו פרטים אודות החקירה הודלפו לעיתונות על ידי בנטלי עצמה. בנטלי מסרה את סיפורה לכתב מעיתון New York World- Telegram וביולי 1948 פורסמו אוסף של כתבות שער אודות 'היפיפייה הבלונדינית' שחשפה רשת מרגלים. מיד לאחר פרסום הכתבות בנטלי זומנה להעיד בשימוע בועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית (HUAC), ב-31 ליולי 1948.

עדותה של בנטלי נותחה בצורות שונות בהתאם לאינטרס ולנקודת המבט של הכתב המסקר; כתב העיתון האנטי-קומוניסטי בניו- יורק תיאר את בנטלי כ'ניו-יורקרית פתיינית' שדלתה מידע מהמקורות שלה, ואילו העיתון הליברלי של ניו-יורק השווה אותה למאטה הארי, שהוצאה להורג בצרפת לאחר שהורשעה בריגול לטובת גרמניה במלחמה העולם הראשונה. בנטלי תיארה את עצמה כתמימה וחפה מפשע שהושחתה על ידי המרצה שלה ופותתה לכדי ריגול על ידי גולוס.

על אף עדותה, שגובתה על ידי אנשים נוספים, היו ספקות לגבי אמיתות הדברים מאחר ומספר דמויות אותם האשימה בפומבי היו דמויות מפתח בשתי מנהלות דמוקרטיות, וכאלו שהיו להוטים להוכיח את טעותה. הנשיא טרומן קרא לעדותה של בנטלי 'עדות רפובליקנית' שהושפעה על ידי קומוניסטים. בתגובה הרפובליקנים האשימו את טרומן בניסיון להסתיר סיפורי ריגול קומוניסטים. סכסוכים שכאלו, במקביל לדיונים הציבוריים של ה-HUAC, לבהלה מהקומוניזם שהתחדדה עם סוף מלחמת העולם השנייה ופרוץ המלחמה הקרה ולמוטיבציה של הסנטור ג'וזף מקארתי, הם שהובילו לימים לתופעת המקרתיזם בשנות ה-50 בארצות הברית.

ב-6 באוגוסט 1948 בנטלי עלתה לשידור הבוקר ברדיו, וכשבוע לאחר מכן התראיינה בתכנית טלוויזיונית חדשה. לאחר שנשאלה מספר פעמים היא האשימה, בשידור חי, אדם בשם וויליאם רמינגטון בהיותו קומוניסט. דבר זה הוביל לתביעת דיבה נגד בנטלי לאחר שלא הסכימה לחזור בהצהרתה הפומבית, נגד רשת השידור NBC ונגד נותני חסות הערוץ, אך בנטלי מעולם לא הופיעה בבית המשפט.

משפטים והעמדות לדין

רוב החשודים אותם חשפה בנטלי השתמשו בתיקון החמישי לחוקה וכך לא ענו בחקירה, וחלקם התכחשו להאשמות. הזכור ביותר מביניהם היה הארי דקסטר וויאט, שהיה מרגל רוסי ועבד כפקיד בכיר במשרד האוצר האמריקאי. מספר ימים לאחר עדותו ב-HUAC לקה וויאט בהתקף לב ונפטר. דמויות נוספות שהתכחשו להאשמות נגדם היו לוצ'לין קרי שהיה בעברו יועצו הכלכלי של הנשיא רוזוולט, וויליאם רמינגטון ו-וויליאם הנרי טיילור, שהיו יועצים פיננסים ממשלתיים, דנקן לי, שהיה עובד לשעבר של המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS) ואביי ברות'מן, שעבד ככימאי בשיתוף עם משימות ממשלתיות. סביב פרשיית האשמת רמינגטון בשידור חי, עורך דינו של רמינגטון שכר חוקר פרטי שיפליל את בנטלי בכל דרך. הם הצליחו לאסוף ראיות נגדה מעברה שהעידו עליה כאלכוהוליסטית, עדויות שהייתה דיכאונית ואובדנית בזמן לימודיה בפירנצה, והואשמה בהעתקות בלימודים והפקרות מינית באותה התקופה.

בנטלי הסכימה להעיד בשלושה משפטים; משפט השקר של וויליאם רמינגטון, משפט נגד אביי ברות'מן בגין חשש לשיבוש הליך משפטי ובמשפט המפורסם נגד יוליוס ואת'ל רוזנברג, "מרגלי האטום", שם מעורבותה הייתה שולית. עדותה של בנטלי הייתה אמורה להוביל לשני מהלכים עבור התביעה; ראשית, להוכיח דפוס קיים של אמריקאים- קומוניסטים להפוך למרגלים עבור ברית המועצות. שנית, לבסס קשר, גם אם קונספירטיבי, בין יוליוס רוזנברג לגולוס. בעדותה טענה שקיבלה שיחות טלפון מגבר שהזדהה כיוליוס, שבעיקבותן גולוס הלך לפגוש את אותו האדם.

מאז שעזבה את המפלגה הקומוניסטית חייה האישיים של בנטלי רק הלכו והתדרדרו. היא חזרה לדפוסי האלכוהוליזם, הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ובמערכת יחסים מתעללת ואלימה. צירוף של אירועים אלה, יחד עם דפוסי התנהגות בעייתיים אחרים, גרמו לסוכני ה-FBI שהפעילו את בנטלי לחשוש שמא היא סובלת מבעיות נפשיות. אף על פי שהיא נשארה רגועה ומקצועית כאשר עלתה לדוכן העדים, וקידמה את הצלחות התביעה עבורה העידה, עם הזמן העובדות וההצהרות החוזרות שבעדויותיה השתנו במעט. למשל, היא טענה כי הסייענים שלה התריעו בפניה טרם הפשיטה של דוליטל ביפן, ועל הפלישה לנורמנדי, ה-D-Day, שתי טענות שהתגלו כמוגזמות ולא מדויקות.

מתן עדות הפך להיות דבר שגרתי עבור בנטלי למשך שנים רבות, והיא הייתה בקשר עם ה-FBI לשארית חייה. בשנת 1952 היא החלה לגבות תשלום עבור העדויות שמסרה. למרות שהייתה מנהלת מוצלחת בחברת הספנות הימית בזמן שעבדה עבור המפלגה הקומוניסטית, לאחר העריקה התפרנסה תחילה בזכות עבודת מזכירות, ולאחר מכן במגוון משרות הוראה, כמו גם בזכות הרצאותיה במספר כנסיות קתוליות אודות האיום הקומוניסטי.

פטירה

בנטלי נפטרה ב-3 בדצמבר 1963, בגיל 55, לאחר שנאבקה במחלת הסרטן בחלל הבטן. לאחר פטירתה כותבת הביוגרפיה של בנטלי הבחינה בהבדל מהותי בין מודעות האבל שפורסמו בעיתונים אודותיה לבין מודעות האבל שפורסמו לאחר פטירתו של ווית'ייקר צ'אמברס, עורך עיתונות שריגל עבור המפלגה הקומוניסטית בשנות ה-50 ונכלל ברשימת 150 שמות המרגלים שמסרה בנטלי. בעוד שעיתון ה- National Review פרסם מהדורה מיוחדת לאחר פטירתו של צ'אמברס, הוא הקדיש פסקה בודדה לאחר פטירתה של בנטלי. העיתון Time הקדיש לצ'אמברס שני עמודים בעוד שלבנטלי הקדיש שני משפטים. הכבוד שניתן לצ'אמברס נובע, ככל הנראה, מכך שהוקיע בשנות ה-50 את פעולות הריגול שלו לטובת המפלגה הקומוניסטית וזכה בכבוד התנועה הקונסרבטיבית האמריקאית. יש הטוענים כי בנטלי לא זכתה לכבוד הראוי עקב הכפשות שקשרו בין פעולותיה להתנהגותה המינית.

פרשיות ריגול ישראליות לטובת המודיעין הסובייטי

גם בישראל, מאז קום המדינה, פעלו סוכנים סמויים שהעבירו מידע למודיעין הסובייטי. חלק מהסוכנים היו ילידי הארץ אשר הסכימו, או אפילו הציעו, לשתף פעולה עם סוכנות הביון הסובייטית וחלקם 'הושתלו' בישראל בכוונת תחילה.

זאב אבני, יליד לטביה, גויס בשנות ה-40 של המאה העשרים למודיעין הסובייטי טרם עלייתו לישראל. רק לאחר שהוצב בבלגיה כדיפלומט ישראלי בשנת 1952, ובמקביל התנדב לשירותי המוסד, החל בעבודת הריגול לטובת ברית המועצות, כאשר מסר מידע אודות רכישות נשק, סודות צופן והפליל סוכנים זרים שפעלו במסווה לטובת ישראל. ב-1956 אבני נתפס כאשר עורר חשדות במהלך הבדיקות הביטחוניות שעבר על מנת להתקבל למוסד כעובד מן המניין.

פרשת ריגול מתוך מערכת הביטחון והמודיעין, הייתה פרשיית שמעון לוינזון. בשנות ה-50' וה-60' שירת ועמד לוינזון בשורה של תפקידים ביטחוניים כגון שירות קבע בצה"ל, במכון הממשלתי לבדק מטוסים, בוועידת שביתת הנשק בין ישראל לירדן, בשירות הביטחון הכללי, במוסד וביחידת הקישור לאו"ם. ב-1983, לאחר שהוצב בתאילנד בתפקידו החדש כעובד באו"ם, פנה  מיוזמתו למודיעין הסובייטי והציע להעביר להם מידע בתשלום. ב-1985 מונה לתפקיד קצין בטחון במשרד ראש הממשלה אך עזב את תפקידו באותה השנה לאור חוסר שביעות רצון מעבודתו. ב-1991 נעצר לוינזון במהלך מבצע "אשל המדבר" בעקבות העברת מידע לגביו בין המוסד לשירות הביטחון הכללי.

קיימות פרשיות שפגעו באופן משמעותי במערך הביטחוני בישראל, וקיימות גם פרשיות שמעולם לא פורסמו או סוכנים שמעולם לא נתפסו. מרקוס קלינגברג, סגן אלוף במילואים, פרופסור לאפידמיולוגיה ומבכירי העובדים במכון למחקר ביולוגי נתפס, הואשם ולבסוף גם הודה בריגול לטובת ברית המועצות משנות ה-50' ועד 1977. קלינגברג סיפק למודיעין הסובייטי מסמכים של המכון הביולוגי שחשפו לסובייטים את דרכי הפעולה של ישראל בצורה כמעט מוחלטת, כמו גם גנב והעביר תרבית חיידקים מזן אלים. רק לאחר שחרורו של קלינגברג התגלה כי אשתו, ונדה, ריגלה גם היא עבור ברית המועצות אך מעולם לא הואשמה. כך הצליח לשמור על סודיות אנשים נוספים שסייעו בפעילותו וזהותם מעולם לא נחשפה.

"הצלחתו של קלינגברג היא מן ההישגים הגדולים ביותר של שירותי המודיעין של ברית המועצות והכישלון הגדול ביותר של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לא היה כמותו" (הבר, מלמן; 2002).

הערות שוליים-

1. פרשת שמעון לוינזון (לביא), אתר שירות הבטחון הכללי. https://www.shabak.gov.il/heritage/affairs/pages/levinson_he.aspx [נסקר לאחרונה ב-5.8.2018].
2. השב"כ חושף לראשונה: כך ריגל אל"מ שמעון לוינזון למען ברית המועצות, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2009. https://www.haaretz.co.il/1.1289562 [נסקר לאחרונה ב-5.8.2018]
3. יוסי מלמן, הותר לפרסום: סוכן סובייטי כפול הסגיר את המרגל קלינגברג לשב"כ, באתר ynet.  15  באפריל 2008.
4. מרקוס קלינגברג, "המרגל האחרון". 2007, עמוד 321.
5. עמנואל רוזן, "בעלי, פרופ' קלינגברג, לא נמצא במוסקבה, מעריב, 9 בספטמבר 1985.
6. השלב הגבוה ביותר של יישום, מבט מל"מ 68, מרץ 2014, עמ' 7.
7. יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמוד 219.
8. Bently, Elizabeth (1951). Out of Bondage. Ballantine Books. pp. 326.
9. Chambers, Whittaker (1952). Witness. New York: Random House. p. 339
10. Craig, R. Bruce (2004). Treasonable Doubt: The Harry Dexter White Spy Case. University Press of Kansas
11. Haynes, John Earl; Klehr, Harvey (2005). In Denial: Historians, Communism & Espionage. Encounter Books
12. Haynes, John Earl; Klehr, Harvey (2000). Venona: Decoding Soviet Espionage in America. Yale University Press
13. May, Gary (1994). Un-American Activities: The Trials of William Remington. Oxford University Press
14. Schrecker, Ellen (1998). Many Are the Crimes: McCarthyism in America. Little, Brown
15. Usdin, Steven T. (2005). Engineering Communism: How Two Americans Spied for Stalin and Founded the Soviet Silicon Valley. Yale University Press
16. Trahair, Richard C.S. and Robert Miller (2008). Encyclopedia of Cold War Espionage, Spies, and Secret Operations. Enigma Books
17. Weinstein Allen, & Vassiliev, Alexander (1998–1999). The Haunted Wood: Soviet Espionage in America -- The Stalin Era. Random House/Modern Library Paperbacks
18. Rafalko, Frank J. (ed.). "A Counterintelligence Reader, vol. 2, chap. 4: Venona" (PDF). Office of the National Counterintelligence Executive

קישורים חיצוניים

1. צייד המרגלים- פרק 1. סיפורו של זאב אבני.
2. צייד המרגלים- פרק 4. סיפורו של ישראל בר.
3. "אני אומר לכם, ישראל בר הוא מרגל". עיתון 'הארץ', אוגוסט 2011.
4. What is McCarthyism? And how did it happen?". , 2017".
5. Elizabeth Bentley and Soviet Spies: Cold War". 2016".