נואל קווארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נואל קווארד
16 בדצמבר 1899 – 26 במרץ 1973 (בגיל 73)
Noël Coward 01.jpg

נואל קווארד, שנות העשרים
מדינה Flag of the United Kingdom.svg  הממלכה המאוחדת
מקום לידה טדינגטון, ריצ'מונד שעל התמזה, אנגליה
מקום פטירה פורט מריה, ג'מייקה
מקום קבורה פיירלי היל, ג'מייקה
מקצוע שחקן
מחזאי
מלחין

סר נואל קווארד פירס קווארדאנגלית: Sir Noël Pierce Coward‏; 16 בדצמבר 1899 - 26 במרץ 1973) היה שחקן אנגלי זוכה פרס האוסקר, מחזאי ומלחין של מוזיקה פופולרית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נואל קווארד

נואל קווארד נולד בטדינגטון, בריצ'מונד שעל התמזה שבאנגליה לארתור סאבין קווארד (1856-1937), פקיד, ולאשתו ויולט אגנס (1863-1954), בתו של הנרי גורדון וויטש, קברניט ומודד בצי המלכותי הבריטי. הוא היה השני מבין שלושת ילדיהם, שהבכור שבהם נפטר ב-1898 בגיל שש. נואל קווארד החל להופיע בתיאטרון ווסט אנד בגיל צעיר. היה חבר ילדות של הרמיון ג'ינגולד, חרף העובדה שאמה לא רוותה נחת מהקשר.

קווארד היה תלמיד בבית הספר לתיאטרון 'האקדמיה איטליה קונטי', הופעתו המקצועית הראשונה הייתה ב-27 בינואר 1911, במחזה הילדים 'The Goldfish'. לאחר הופעה זו, קיבל הצעות מתיאטראות שונים לגלם את דמותם של ילדים. הוא לוהק עבור הפקה של 1914 שהציגה את פיטר פן.

בגיל 14 הוא נעשה מאהבו של פיליפ סטריטפילד, צייר בוהמיין שלקח אותו תחת חסותו והציגו בפני החברה הגבוהה בסלונה של מרת אסטלי קופר. היא קיבצה מסביבה אומנים והזמינה אותו לחיות באחוזתה בהאמבלטון, רוטלאנד, אולם הוא הוזמן להתארח בחוות ביתה ולא בבניין האחוזה ההדור, מחמת מעמדו החברתי הנמוך.‏[1] סטריטפילד נפטר משחפת בשנת 1915.

קווארד שיחק במספר הפקות בצוותא עם סר צ'ארלס הוטריי, שחקן ויקטוריאני וקומיקאי, שאותו העריץ והיה תלמידו עד לגיל 20. מהוטריי למד קווארד טכניקות משחק קומיות ומחזאות. הוא גויס לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, אולם שוחרר מפאת בריאותו הלקויה. קווארד הופיע בשנת 1918 בסרט 'Hearts of the World' של דייוויד לוולין וורק גריפית' בתפקיד ללא לקרדיט. הוא החל לכתוב מחזות שהוא וחבריו יוכלו לככב בהם ובה בעת כתב ביקורות.

הצלחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווארד כיכב בתפקיד מרכזי במחזה הקומי 'I'll Leave It To You' ב-1920, בהיותו בן עשרים. בשנה שלאחר מכן הוא השלים את כתיבתה של סאטירת סולו, 'The Better Half', אודות מערכות יחסים שמנהל גבר עם שתי נשים, הסאטירה הוצגה למשך זמן קצר בליטל תיאטר שבלונדון ב-1922. המחזה נחשב לאבוד עד שכתב היד התגלה בשנת 2007 בארכיב הלורד צ'מברליין, שהיה אז הצנזור של כל המחזות שהוצגו ברחבי בריטניה.‏[2]

קווראד זכה להצלחה צנועה עם מחזהו 'The Young Idea', מחזה שדמה למחזותיו של ג'ורג' ברנרד שו ב-1923. מחזהו הבא 'The Vortex' היה שנוי במחלוקת היות שהוא הכיל רמיזות להומוסקסואליות ולהתמכרות לסמים, והפך אותו לסנסציה בן לילה משני צדי של האוקיינוס האטלנטי. קווארד המשיך בשלושה להיטים דרמטיים 'Hay Fever', 'Fallen Angels' (שניהם ב-1925) ו-'Easy Virtue' ב-1926.

חלק ניכר מעבודתו הטובה ביותר של קווארד נעשתה בשלהי שנות העשרים ובראשית שנות השלושים. הפקות ענק שזכו גם לפופולריות רבה ביותר, כגון האופרטה 'Bitter Sweet' בשנת 1929 והמחזה 'Cavalcade' שהוצג בשנת 1931, שהיה אקסטרווגנטי מאוד ודרש צוות שחקנים גדול, תפאורות גרנדיוזיות ובמה הידראולית ומורכבת, כמו גם קומדיות כמו 'Private Lives' שהציגה ב-1930, ובה כיכב קווארד לצד שותפתו הפופולרית גרטרוד לורנס, והקומדיה השחורה 'Design for Living' שנכתבה עבור אלפרד לנט ולין פונטיין.

קווארד חבר בשנית ללורנס ב-'Tonight at 8:30' ב-1936, סדרה של עשרה מחזות קצרים, כשבכל העלאה שלהם נבחרו והוצגו באקראי שלושה מהם. אחד ממחזות אלו, 'Still Life', הורחב ב-1945 לסרט 'Brief Encounter' של דייוויד לין. בין השנים 1929 ל-1936 הקליט קווארד בחברת HMV כמה משיריו הידועים ביותר. רבים מהם זכו ברבות השנים להוצאה מחודשת. בין להיטיו הפופולריים ביותר של קווארד היו השירים הרומנטיים 'I'll See You Again' ו-'Dear Little Café' והשירים הקומיים 'Mad Dogs and Englishmen' ,'The Stately of England' ו-'(Don't Put Your Daughter on the Stage) Mrs Wortington'.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פריצתה של מלחמת העולם השנייה ב-1939 עבד קווארד קשה מתמיד. בזמן שהמלחמה פרצה הוא עזב את פריז. היה זה פסק זמן שלקח מכתיבה על מנת להופיע בפני החיילים, אולם לאחר זמן מה גמלה ההחלטה בלבו לשוב למלאכת הכתיבה. בצד סיוריו המתוקשרים ביותר שבידרו את כוחות בעלות הברית, הוא גם הועסק בעבודת מודיעין בשירות ריגול החוץ הבריטי MI6. תכופות היה מתוסכל מהביקורת שהוטחה כלפיו בשל אורח חייו הראוותני, כשנדמה היה שהוא חי את חיי החברה הגבוהה בעוד שאנשי הארץ סבלו - במיוחד הדבר התבטא בטיוליו לאמריקה‏[3] קווארד היה חסר אונים אל מול הביקורת מכיוון שלא יכול היה לגלות כי עבד עבור השירות החשאי.

שירותו החשאי של קווארד החל בשנת 1937 כאשר דיפלומט בריטי בכיר בשם רוברט ונסיטארט החליט לנצל את הראוותנות, התבונה והזיכרון המושלם של קווארד כדי לסייע לרשת מודיעין אנטי-נאצית בלתי רשמית שוונסיטארט הקים באירופה. בשליחותו של ונסיטארט יצא קווארד לסיורים בוורשה, במוסקבה ובהלסינקי, שבמסגרתם שר והופיע בפני קהל ובמקביל אמד את ההשפעה הנאצית בקרב האח"מים שבפניהם הופיע. עם פרוץ המלחמה נשלח קווארד לפריז, שם בילה רבות בחברתם של הדוכס מווינדזור ואשתו ואליס סימפסון שהיו אוהדי הנאצים והיו בגדר סיכון לחזרה לכס המלוכה בבריטניה בחסות הנאצים, אם אלה יכבשו את בריטניה. קווארד הלך למסיבותיהם של בני הזוג, כדי להשגיח עליהם. לאחר פינוי דנקירק יצא קווארד לארצות הברית, שם התלווה לקארי גרנט, שפעל בחשאי בשירות ה-FBI, כדי לאמוד את התחושות בימין ובשמאל האמריקאי ביחס למלחמתה של בריטניה. בימין נכללה קבוצת כוכבי קולנוע, ביניהם ארול פלין שנחשדו באהדה לנאצים והשמאל הושפע מהברית של סטלין והיטלר וחיכה לתבוסת בריטניה. ב-1973 זמן לא רב לפני מותו הודה קווארד, בפני כותב הביוגרפיה שלו, בעברו כמרגל.

ידידו הקרוב, ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת, עודד את הממשלה להעניק לקווארד תואר אבירות בשל מאמציו ב-1942. וינסטון צ'רצ'יל בלם את הדבר, בשל הסתייגותו מסגנון חייו הנוצץ של קווארד.‏[3] סיבתו הרשמית של צ'רצ'יל היה הטלת קנס של מאתיים לירות שטרלינג בשל עבירות מטבע זר (הוא הוציא 11,000 לירות שטרלינג בטיולו באמריקה). לו הגרמנים היו פולשים לאנגליה היה קווארד עלול להיאסר ולהיהרג בשל הכללתו ב'ספר השחור' שלהם, ביחד עם אישי ציבור נוספים כגון הרברט ג'ורג' ולס, בשל דעותיו הסוציאליסטיות. כמה סבורים, לעומת זאת, כי תואר האבירות נמנע ממנו בשל ההומוסקסואליות שלו. מתיעוד שהתגלה לאחרונה נמצא שקווארד היה ברשימת החיסול של הנאצים בשל שירותו ב-MI6.

קווארד כתב ופרסם כמה שירים פופולריים ביותר במהלך המלחמה, המפורסמים שבהם הם 'London Pride' ו-'Don't Let's Be Beastly to the Germans'. הוא התלונן בפני וינסטון צ'רצ'יל חברו לציור כי הוא חש שאינו עושה די על מנת לתמוך במאמצי המלחמה. צ'רצ'יל הציע להפיק סרט שיתבסס על הקריירה של סרן לורד לואי מאונטבטן. התוצאה הייתה סרט דרמה ימי, 'In Which We Serve', שבו קווארד כתב, כיכב, הלחין את המוזיקה וביים בשיתוף פעולה עם דייוויד לין. הסרט נחל הצלחה משני עבריו של האוקיינוס האטלנטי וקווארד זכה בפרס האוסקר.

בשנות הארבעים כתב קווארד כמה ממחזותיו הטובים ביותר. הפרשנות החברתית 'This Happy Breed' והדרמה הקומית המורכבת והאוטוביוגרפית למחצה 'Present Laughter', שניהם ב-1939, ששולבו מאוחר יותר עם הקומדיה השחורה המוצלחת ביותר 'Blithe Spirit', ב-1941, כשקווארד מככב בעת ובעונה אחת בשלושתם יחד. 'Blithe Spirit' הייתה שובר קופות שהגיעה לשיא הכנסות שלא נשבר עד לשנות השבעים, ועובדה מאוחר יותר לסרט קולנוע שביים דייוויד לין.

עבודתו המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות החמישים חלה ירידה חדה בפופולריות שקווארד זכה לה, כאשר מחזות כגון Nude with Violin ,Quadrille, Relative Values ו-South Sea Bubble לא קצרו שבחים רבים מצד הביקורת ולא זכו לאהדת רבה בקרב הקהל. חרף זאת הוא שמר על פרופיל ציבורי גבוה, בהמשיכו לכתוב (ולעתים לככב) בהצלחה מתונה במחזות הווסט אנד, הוא ביצע קברט סולו שנחל הצלחה בלאס וגאס (זמין בתקליטור), ושיחק בסרטים כמו Bunny Lake Is Missing, מסביב לעולם בשמונים יום (1956), Our Man in Havana, Boom! ו-הג'וב האיטלקי.

לאחר שכיכב פעמים מספר בטלוויזיה בשנות החמישים המאוחרות לצד מארי מרטין, עזב קווארד את בריטניה מסיבות מיסוי. בתחילה הוא התיישב בברמודה ואחר כך עבר לג'מייקה, שם בילה את שארית ימיו. מחזהו Waiting in the Wings משנת 1960, עסק במתחולל בבית מרגוע לשחקניות לאחר פרישתן, וסימן נקודת מפנה בפופולריות שלו, קצר תשואות ממבקרים, שהשוו אותו לעבודתו של אנטון צ'כוב. בשנות השישים חלה תחייה בפופולריות שלו, עם מספר הפקות חדשות של מחזותיו משנות העשרים ומספר תסקורות שהללו את המוזיקה; קווארד כינה קאמבק זה בשם "הרנסאנס של אבא".

הפקתו האחרונה של קווארד הייתה Suite in Three Keys משנת 1966, טרילוגיה שהתרחשה בסוויטת בית מלון, בו הוא גילם את התפקיד הראשי כל הטרילוגיה. הטרילוגיה זכתה לתשבחות רבות מהמבקרים והיא מילאה היכלות בבריטניה. קווארד תכנן לככב במחזה זה בברודוויי, אולם לא עלה בידו לנסוע מחמת מחלתו. רק שניים ממחזותיו הועלו בניו יורק, כשהכותרת השתנתה ל-Noel Coward in Two Keys ולתפקיד הראשי נכנס יו קרונין.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה סבל קווארד מדלקת מפרקים ומאובדן זיכרון לפרקים, שפגם בעבודתו בסרט הג'וב האיטלקי, קווארד פרש מהתיאטרון. ב-1970 הוענק לו תואר אבירות והוא מת בג'מייקה במרץ 1973 מדום לב בגיל 73. הוא נטמן שלושה ימים מאוחר יותר בפיירלי היל שבג'מייקה, בראש גבעה המשקיפה על החוף הצפוני של האי. ב-28 במרץ 1984 הסירה המלכה אליזבט את הגולל מעל מצבת זיכרון ב-Poets’ Corner שבמנזר וסטמינסטר.

קווארד כתב מעל חמישים מחזות ואריכי נגן רבים של שירים מקוריים, הוא חיבר תסקורות מבדחות, שירה, מספר כרכים של סיפורים קצרים ואת הרומן Pomp and Circumstance בשנת 1960; כמו כן חיבר שלושה כרכי אוטוביוגרפיה. פרט לכך ראו אור מספר ספרי מוזיקת שירים פרי עטו, יומנים ומכתבים.

קווארד היה צייר נלהב, כרך ובו שיעתוקים של כמה מעבודות האומנות פרי מכחולו ראו אור. תיאטרון נואל קווארד ברחוב סנט מרטין נפתח ב-1 ביוני 2006, לאחר שיפוץ נרחב, עבור הבכורה של אבניו Q בלונדון. התיאטרון פתח את דלתותיו ב-1903 כתיאטרון החדש, ושמו הוסב לתיאטרון אלביי ב-1973. הופעת הבכורה של קווארד בווסט אנד בתיאטרון החדש, הייתה ב-1920.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווארד היה הומוסקסואל ולא נישא מעולם, אולם הוא שמר על מערכות יחסים ידידותיות קרובות עם נשים רבות. באלו נכללו השחקנית והסופרת אזמה ויין-טייסון, השותפה הראשונה שלו וידידתו התמידית, המעצבת וידידתו לכל אורך חייו גלאדיס קאלטרופ; מזכירתו ואשת סודו לרן לוריין; המוזה שלו, השחקנית המוזיקלית המחוננת גרטרוד לורנס; השחקנית ג'ויס קארי בת ארצו באמצע חייו, שחקנית הקומדיה הקלה ג'ודי קמפבל; ו'אהובתו הנאמנה לכל אורך חייו' (במילותיו של קול לסלי), כוכבת הסרטים מרלן דיטריך.

הוא היה חבר קרוב של ויוויאן לי, ג'ין טירניי, ג'ודי גרלנד, אליין סטריץ', הנסיכה מרגרטה והמלכה אליזבט. הוא היה חבר גם חבר קרוב של איבון נובלו ווינסטון צ'רצ'יל.

קווארד נהנה ממערכת יחסים בת תשע עשרה שנים עם הנסיך ג'ורג', דוכס קנט[4] ומערכת יחסים ארוכה נוספת עם שחקן הבמה והסרטים גרהאם פיין, למשך כמעט שלושים שנה עד למותו. מאוחר יותר היה פיין עורך שותף עם שרידן מורלי של אסופת יומניו, שפורסמה ב-1982. הוא גם היה קשור למלחין רד רורם, ופרטי מערכת היחסים שלהם פורסמו ביומניו של רורם.

קווארד סירב להודות בנטיותיו המיניות, בהצהירו באירוניה: "יש עדיין אישה בכיכר פדינגטון שמעוניינת להינשא לי, ואיני רוצה להכזיב אותה". מאז נעוריו תיעב קווארד שיח גלוי לגבי למין והתייחס לסצנת הגאווה המודרנית בבוז.‏[5] דבר זה לא מנע ממנו לתקוף- ולהסתכסך עמו קשות - את ידידו, הסופר האנגלי המהולל סומרסט מוהם, הומוסקסואל-בארון נודע, על פרסומיו הגלויים של מוהם אודות נישואיו לרעייתו ואם בתו סיירי. קווארד אף פרסם מחזה("שעת הדמדומים") על דמותו המיוסרת של מוהם.

הוא היה נשיא The Actors' Orphanage, בית יתומים שנתמך על ידי תעשיית התיאטרון. בכלל זה סייע לפיטר קולינסון הצעיר, שהיה תחת ההשגחה של בית היתומים, ונהפך להיות סנדקו של קולינס וסייע לו לפלס את דרכו בעולם הסרטים. כאשר קולינסון היה במאי מוצלח הוא הזמין את קווארד לשחק בסרטו הג'וב האיטלקי; גרהאם פיין שיחק אף הוא בתפקיד קטן.

שכנו של קווארד בג'מייקה היה יוצר ג'יימס בונד איאן פלמינג ואשתו אן, ליידי רוטרמר לשעבר. על אף שהוא חיבב מאוד את שניהם, נישואי הזוג פלמינג לא סגו בשושנים, וקווארד עייף לבסוף מהתקוטטותיהם, כפי שהוא תיעד זאת ביומניו. בזמן עיבוד רומן ג'יימס בונד הראשון ד"ר נו לקולנוע, הוצע לקווארד תפקיד הנבל נאמר שהוא הגיב: "Doctor No? No. No. No".

עבודותיו של נואל קווארד מוחזקות באוסף מיוחד באוניברסיטת ברמינגהאם.

בתוכנית הטלוויזיה של ה-BBC מ-11 באוקטובר 2006 מגלה האנטר דייויס כי קווארד סיפר לו במהלך ראיון שהוא אהב להיות נוכח ולצפות בניתוחי בתי חולים בזמנו החופשי; ככל הנראה כשדייויס שאל אותו עוד בעניין זה נרתע קווארד מהנושא וסירב לפרט.

פרודיות ותרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרודיות של וכמחווה לקווארד וסגנונו כוללות את:

  • דמותו של בברלי קרלטון במחזה ברודוויי משנת 1939 The Man Who Came to Dinner הייתה מבוססת על קווארד. גילם אותו רג'ינלד גרדינר בסרט משנת 1942 על פי המחזה.
  • בסרט משנת 1982 Better Late Than Never, משחק דייוויד ניבן את ניק קארטלנד, שחקן קברט מזדקן שהשורה המפורסמת מתוכו היא I've Been To A Marvellous Party.
  • במאי 1994 שידרה רשת BBC World Service את מחזהו של ג'ון ויין-טייסון Marvellous Party, על איחוד מחדש בגיל העמידה בלאס וגאס של קווארד ושותפתו אזמה ויין-טייסון, בכיכובם של סטנלי באקסטר כקווארד ודורותי טוטין כויין-טייסון.
  • בשנת 1998 הופץ האלבום Twentieth-Century Blues: The Songs of Noel Coward. האלבום מכיל את שיריו של קווארד אותם מבצעים סטינג, אלטון ג'ון, פט שופ בויז,The Divine Comedy

, Vic Reeves, פול מקרטני ואחרים.

  • קווארד הופיע כאורח קבוע בפרק החמישי והשישי של Goodnight Sweetheart סיטקום ה-BBC.
  • קווארד היה דמות מובילה בקומדיה של ג'רמי קינגסטון, Making Dickie Happy, שגם הציגה את אגאתה כריסטי ולואי מאונטבטן (דיקי מהכותרת), שהועלתה לראשונה בתיאטרון רוזמארי בארנץ' בספטמבר 2004 בלונדון.‏[6]

מחזותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Last Chapter (Ida Collaborates) (1917), one-act comedy, co-written with Esmé Wynne under their joint pen name Esnomel, first performed 1917
  • Woman and Whisky (1918), one-act play, co-written with Esmé Wynne, fp 1918
  • The Rat Trap (1918), play in four acts, fp Everyman, Hampstead 1926, revived Finborough, London 2006
  • I'll Leave It To You (1919), light comedy in three acts, fp 1920
  • The Young Idea (1921), comedy of youth in three acts, fp 1922
  • The Sirocco (1921), play in three acts, revised and fp 1927
  • The Better Half (1921), comedy in one act, fp 1922
  • The Queen Was in the Parlour (1922), play in three acts, fp 1926
  • Mild Oats (1922), play in one act, unproduced
  • Weatherwise (1923), comedy in two scenes, fp 1932
  • Fallen Angels (play)|Fallen Angels (1923), comedy in three acts, fp 1925
  • The Vortex (1923), play in three acts, fp 1924
  • Hay Fever (1924), comedy, fp 1925
  • Easy Virtue (1924), play in three acts, fp 1925
  • Semi-Monde originally Ritz Bar (1926), play in three acts, fp Glasgow Citizens 1988
  • This Was a Man (1926), comedy in three acts, fp 1926
  • The Marquise (1926), comedy in three acts, fp 1927
  • Home Chat (1927), play in three acts, fp 1927
  • Private Lives (1929), intimate comedy in three acts, fp 1930
  • Post-Mortem (1932), play in eight scenes, fp King's Head, London, 1992
  • Cavalcade (1930, 1931), play in three parts, fp 1931
  • Design for Living|Design For Living (1932), comedy in three acts, fp 1933
  • Point Valaine (1934), play in three acts, fp 1934
  • Tonight at 8.30 (1935, 1936), three programmes of one-act plays, fp 1935
    • We Were Dancing, The Astonished Heart, Red Peppers
    • Hands Across the Sea, Fumed Oak, Shadow Play
    • Ways and Means, Still Life , Family Album
    • Star Chamber (one performance only, 1936)
  • Present Laughter (1939), play in three acts, fp 1942
  • This Happy Breed (1939), play in three acts, fp 1942
  • Blithe Spirit (1941), improbable farce in three acts, fp 1941
  • Peace In Our Time (1946), play in two acts, fp 1947
  • Long Island Sound (1947), comedy adapted from his short story What Mad Pursuit?, fp 1989 (Windsor gala performance)
  • South Sea Bubble, Island Fling in USA, (1949), comedy in three acts, fp 1951
  • Relative Values (1951), comedy in three acts, fp 1951
  • Quadrille (1951-2), romantic comedy in three acts, fp 1952
  • Nude With Violin (1954), comedy in three acts, fp 1956
  • Look After Lulu! (1958), three act farce adapted from Feydeau, fp 1959
  • Volcano (1957), play in two acts, Mill at Sonning, staged reading 1989
  • Waiting in the Wings (1959-60), play in three acts, fp 1960
  • Suite in Three Keys: A Song at Twilight; Shadows of the Evening; Come into the Garden, Maud (1965), a trilogy, fp 1966
  • Star Quality (1967), Coward's last play, comedy in three acts, fp Bath, 1985

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Coward, Noel. Future Indefinite. Second volume of autobiography, WWII. Heinemann 1954.
  • Coward, Noel. Past Conditional. Third volume (unfinished) of autobiography. Heinemann 1986.
  • Coward, Noel. Middle East Diary. A diary of a wartime tour to entertain the troops "from Gib to Baghdad". Heinemann 1944
  • Coward, Noel. Present Indicative. Autobiography to 1931. Heinemann 1937. Facsimile reissue 1974 ISBN 0-434-14723-0
  • Coward, Noel, introduction by Sheridan Morley. Noel Coward Autobiography (a single volume combining Present Indicative and Future Indefinite). Methuen 1986 ISBN 0-413-606600.

ספרים אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נואל קווארד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Noel Coward Story
  2. ^ Vanessa Thorpe "Coward's long-lost satire was almost too 'daring' about women", The Observer, 16 September 2007. Retrieved on 16 September 2007.
  3. ^ 3.0 3.1 http://www.telegraph.co.uk/news/main.jhtml;jsessionid=UD2N0ZMGUPKPLQFIQMFCFFOAVCBQYIV0?xml=/news/2007/11/03/nchurchill103.xml
  4. ^ Picknett, Lynn, Clive Prince, Stephen Prior, and Brydon, Robert. War of the Windsors: A Century of Unconstitutional Monarchy, p. 56. Mainstream Publishing, 2002. ISBN 1-84018-631-3.
  5. ^ Hoare, Philip. Noel Coward, A Biography. Sinclair-Stevenson 1995. ISBN 1-85619-265-2.
  6. ^ Martin, Dominic. Making Dickie Happy. TheStage.co.uk. 27 September 2004.