יצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצרים
Blowup poster.jpg
כרזת הסרט "יצרים"
שם במקור: Blowup
בימוי: מיכלאנג'לו אנטוניוני
הפקה: קרלו פונטי
פייר רוב
תסריט: תסריט:
מיכלאנג'לו אנטוניוני
טונינו גרה
אדוארד בונד
סיפור מקורי:
חוליו קורטאסר
עריכה: פרנק קלארק
שחקנים ראשיים: דייוויד המינגס
ונסה רדגרייב
שרה מיילס
מוזיקה: הרבי הנקוק
ציפורי החצר
צילום: קארלו די פאלמה
חברת הפצה: Premierre Pictures
אולפן: MGM
הקרנת בכורה: 18 בספטמבר 1966
משך הקרנה: 110 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 1.8 מיליון דולר
הכנסות: 20 מיליון דולר
פרסים: דקל הזהב בפסטיבל קאן
דף הסרט ב-IMDb

"יצרים" (באנגלית: Blow-up) הוא סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני שצולם בלונדון ב-1966. הסרט מספר את סיפורו של צלם בשם תומאס, שבאופן מקרי הופך עד למעשה רצח. הסרט מבוסס על סיפור קצר משנת 1959 מאת הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר בשם "Las babas del diablo" (הרוק של השטן).

Blow-up היא מילה בעלת כמה משמעויות באנגלית, לרבות התפוצצות, אך גם תהליך הגדלת תצלום, המתואר בסרט לפרטיו. בישראל הופץ הסרט בשם "יצרים".‏[1] בסרט מככבים דייוויד המינגס בתפקיד תומאס, הצלם, וונסה רדגרייב בתפקיד ג'יין, אישה מסתורית המעורבת במעשה הרצח. הסרט כולל הופעות אורח בתפקידים משמעותיים של ידוענים לונדונים בני התקופה, כגון דוגמנית העל ורושקה פון להנדורף ולהקת "ציפורי החצר".

הסרט עוסק באומנות הצילום וביחס בין הצלם ונושא הצילום, ובין המציאות, המציאות המצולמת וההזיה. כן מתעד הסרט את לונדון החוגגת של שנות ה-60, את תרבות הפסיכדליה והשימוש בסמים, והוא כולל גם סצינות עירום נועזות לזמנו, שהביאו להתנגשויות עם הצנזורה במקומות בהם הופץ.

הסרט נחשב לאחד מסרטיו החשובים של אנטוניוני, והשפיע על במאים רבים, לרבות פרנסיס פורד קופולה שיצר בעקבותיו את "השיחה" ובריאן דה פלמה, שיצר סרט בשם "התפוצצות" (Blowout), המשתמש במרכיב עלילתי דומה של סרט הקלטה הקולט באקראי מזימת רצח.

הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, וכן היה מועמד למספר פרסי אוסקר ופרסי באפט"א.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בחבורת פנטומימאים הרצים ברחובות לונדון. תומאס (דייוויד המינגס) יוצא מבית מחסה לחסרי בית, בו בילה את הלילה. לבושו מרושל ומזוהם, והוא אינו מגולח. הוא נכנס למכונית מסוג רולס רויס. בעודו נוסע, הוא נפגש בפנטומימאים המבקשים ממנו כסף. לאחר שהוא ממשיך בדרכו, הוא מגיע לסטודיו לצילום. מתברר שמדובר בצלם אופנה מצליח ביותר. הוא מתגלח, ומחליף את בגדיו לבגדים מהודרים, חליפה שחורה ומכנסיים לבנים. תומאס מצלם את אחת הדוגמניות (ורושקה פון להנדורף) בסצנה ארוכה ונועזת. הדוגמנית מבקשת שימהר כי עליה לנסוע לפריז, והיא מאחרת לטיסה. תומאס יוצא לבקר את השכנים ביל, הצייר (ג'ון קאסל) ורעייתו פטרישיה (שרה מיילס). לאחר מכן הוא מתחיל לצלם דוגמניות נוספות, אך הוא משתעמם. הוא יוצא לחדרו ולשם מגיעות שתי צעירות (ג'יין בירקין וג'יליאן הילס) המבקשות ממנו שיצלם אותן, אך הוא מסרב, ונוסע משם.

הוא מגיע לחנות עתיקות, שם אומר לו המוכר הזקן כי הבעלים של החנות איננו. לאחר מכן הוא נפגש עם הסוכן שלו, רון, ומראה לו את התמונות שצילם בבית המחסה, כאשר הוא אומר שבכוונתו להוציא ספר צילומים המבוסס עליהן. משם הוא יוצא לפארק מיירון ומתחיל לצלם בסביבה. מצלמתו מתמקדת בזוג אוהבים, אישה צעירה וגבר מבוגר. הוא מתחיל לצלם אותם, בלי ידיעתם. כאשר הוא עוזב את המקום, האישה (ונסה רדגרייב) שמה לב אליו, רודפת אחריו ומבקשת ממנו את הפילם. הוא מסרב. לאחר מכן הוא שב לחנות העתיקות, ומשוחח עם בעלת החנות, אישה צעירה, האומרת שבכוונתה למכור את החנות, ולנסוע לנפאל, מכיוון שקצה בסחר העתיקות. תומאס רוכש ממנה מדחף של מטוס, אך המדחף גדול מכדי להיכנס למכוניתו.

כאשר הוא שב אל הסטודיו שלו הוא מוצא שם את האישה הצעירה אותה צילם בפארק. לאחר שיחה ארוכה הוא נותן לה פילם, אך זה אינו הפילם של התמונות מהפארק, אלא פילם אחר. פגישתם, שכמעט והפכה למפגש מיני, מופרעת בידי סבל שהביא אל הסטודיו את המדחף שרכש בחנות העתיקות, ולאחר מכן האישה עוזבת את הסטודיו. הוא מפתח את התמונות ומתלהב מהן מאוד, אך משהו חשוד בעיניו. הוא מגדיל את התמונות עוד ועוד ורואה כי מאחורי הזוג המאוהב, בין השיחים, נמצא אדם המכוון אקדח אל הגבר. לאחר שצפה בהגדלות מגיעות הנערות שגירש קודם. השלושה מתפשטים ומשתוללים בסטודיו, ולאחר מכן תומאס נרדם. כשהוא מתעורר הוא מגרש את הצעירות.

אתר הרצח, מיירון פארק בלונדון

כאשר יורד הערב הוא יוצא אל הפארק, ומוצא שם את גופת הגבר. הוא נרתע מקול של ענף נשבר ושב אל הסטודיו שלו. הוא מוצא כי הסטודיו נפרץ, והתמונות נגנבו. נותרה רק תמונה מוגדלת אחת. הוא הולך אל השכנה, ומגלה אותה כשהיא שוכבת עם בעלה הצייר, ובוכה. הוא שב אל הסטודיו, והיא יוצאת בעקבותיו. הוא מנסה לספר לה על הרצח, אך אינו מצליח להבהיר עצמו. הוא מראה לה את ההגדלה שנותרה, אך היא אינה רואה בה דבר. משם הוא יוצא אל הסוכן שלו רון. הוא מוצא אותו במסיבה בה החוגגים מעשנים סמים. יחד עם רון נמצאת ורושקה. תומאס המופתע אומר לה "האם לא נסעת לפריז?" וורושקה עונה "אני נמצאת בפריז". תומאס לא מצליח להסביר לרון את רצונו ועוזב את המסיבה.

הוא נוסע ללא מטרה ברחובות לונדון כשנדמה לו שהוא רואה את האישה בקהל ליד מועדון לילה. הוא נכנס בעקבותיה אל המועדון בו מופיעה להקת רוק. הגיטריסט של הלהקה (ג'ף בק) מעוצבן בשל בעיה בהגברה אותה הוא מנסה לפתור שוב ושוב. בתסכולו הוא חובט במגבר באמצעות הגיטרה ושובר אותה. תומאס מנסה למצוא את האישה בין הקהל במועדון, אך לא מצליח.

למחרת מגיע תומאס אל הפארק, אך הוא אינו מוצא שם את הגופה. להקת הפנטומימאים שפתחה את הסרט נמצאת במגרש טניס, ומשחקת טניס דמיוני, ללא מחבט וללא כדור.‏[2] תומאס צופה בהם. כאשר הכדור הדמיוני "עף" אל מחוץ לגבולות המגרש, מבקשת אחת הפנטומימאיות מתומס להביאו. תומאס מתרצה, הולך, ו"משליך" את הכדור הדמיוני אל הפנטומימאית. המצלמה מתרחקת ומראה את תומאס עומד בדשא בפארק, כשהוא קטן והולך, ולבסוף נעלם כליל.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יין בירקין (בשנת 1985)

נושאים המועלים בסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהסרט מציג תעלומה, הוא אינו טורח לפתור אותה. שורת הנושאים המעניינים כל סרט אחר העוסק בתעלומת רצח - מי הרוצח, מי הנרצח, מדוע וכיצד בוצע הרצח, אינם מעניינים את אנטוניוני, והוא מותיר אותם פתוחים, בדיוק באופן בו הותיר פתוחה את תעלומת העלמותה של אנה ב"אוונטורה". עניינו של הסרט הוא שונה.

מיכלאנג'לו אנטוניוני

אנטוניוני עצמו הגדיר את הסרט במילים - "בסרטי האחרים השתדלתי לחקור את היחסים בין אדם לאדם, בעיקר יחסי אהבה. רציתי להציג את שבריריות הרגשות. בסרט הזה הוצגו יחסי האדם והמציאות. יחס האדם אל הסובב אותו. אין כאן סיפורי אהבה אף כי מתוארים יחסים של נשים וגברים. חוויותיו של הגיבור אינן רגשיות או מיניות, הן תולדה של יחסיו עם העולם".‏[3] ואכן הסרט עוסק ביחס אל המציאות. האם המציאות אכן קיימת, או שאנו יוצרים אותה בדמיוננו? ומהו היחס בין הצלם ובין האובייקט המצולם? האם הצלם בורא את האובייקט המצולם, או שלזה יש קיום עצמי גם מחוץ לעדשת המצלמה? ומהו היחס בין האובייקט המצולם, ובין תמונתו? מהו היחס בין המציאות לבין ההזיה? הסרט מפתח דיון מעמיק בשאלות אלו.

מספר סצינות מפתח מהסרט מראות את יחסו של אנטוניוני לשאלות. שאלת היחס בין הצלם למושא הצילום עולה במלוא הכוח בסצנה המפורסמת, בה מצלם תומאס את ורושקה, תוך כדי שהוא מקלל, מעליב, מאיים, מחניף, מלטף, ולבסוף רוכב עליה כשהמצלמה בידו, כשהיא רכונה על גבה. סצנה זו יש לזכור ביחד עם הסצנה החשובה בסרט, הסצנה בת 10 וחצי הדקות בה תומאס מגדיל את התמונות, ומגלה בהן את מזימת הרצח. השאלות העולות כאן הן שאלות של היחס בין הצלם לאובייקט, בין האובייקט המצולם לאובייקט במציאות, וגם בין הצלם למצלמה. לדעת זאב רב נוף, משמעות הסצנה בה מוגדלות התמונות היא כי תומאס תופס את המצלמה כאילו הייתה חלק ממנו, וזעזועו כאשר הוא רואה את הרצח, שקלטה המצלמה, אך הוא נמנע מלקלוט, נובע מכך שהוא רואה כי למצלמה חיים משלה.‏[4] אחרים רואים בסצנה דרך בה תומאס שולט במציאות, עורך אותה בדומה לעורך קולנועי העורך סרט.‏[5] אך בסופו של דבר, אין זה ברור כלל האם אכן מראה התמונה מה שראה בה תומאס, או מה שראה בה הצופה. פטרישיה, השכנה, מסתכלת בתמונה ואינה רואה בה דבר. היא מזכירה לה את אחד הציורים האבסטרקטיים של בעלה.

צבי ינאי רואה בסרט משום הדגמה לעקרון אי הוודאות המייצג את הגבול הסופי של הידיעה. ינאי כותב "תומאס ניצב מול מגבלה צילומית, שהוא - כצלם מקצועי - היה אמור להכירה: שקיים לא רק גבול תחתון לכושר ההפרדה (רזולוציה) של הצילום, אלא גם גבול עליון, גבול שמעליו חדל התצלום לספק מידע, כי כל הגדלה נוספת אך מרחיקה את כתמי המידע השחורים של התצלום זה מזה ומגדילה את השטח הלבן ביניהן, לובן ריק ממידע ולפיכך לא תורם דבר להבנת האובייקט המצולם."‏‏‏[6]

הסצנה הסופית, בה מחזיר תומאס את הכדור הדמיוני לשחקני הטניס, ולאחר מכן המצלמה מתרחקת והולכת והוא קטן והולך עד שהוא נעלם כליל, זכתה אף היא לפרשנויות רבות. סצנת היעלמותו של הגיבור בסוף הסרט היא, במובנים רבים, סצנה "אנטוניונית" טיפוסית. שיש הרואים בה אף את "חתימתו" של האמן ‏‏‏[7] היא מזכירה סיומם של סרטים כגון "ליקוי חמה" המסתיים בסקירה של חדר בו קבעו הגיבורים להיפגש אך אליו לא הגיעו.‏[4] בהחזרת הכדור לידי השחקנים יש משום השתתפות בהזייתם הקולקטיבית, והכרה בכך שהמציאות אינה תמיד ברורה, והקווים בין המציאות והדמיון הם מעורפלים. הכרה זו מביאה להקטנתו של תומאס (בניגוד לשמו של הסרט - "הגדלה") עד כדי כך שהוא נעלם כליל. המשמעויות הסמליות הן רבות.

הנרי אונגר רואה בסרט דוגמה לקולנוע פילוסופי, ומנמק זאת:

"ראשית, הסרט דן בשאלה פילוסופית קלאסית, הלא היא שאלת מגענו עם המציאות.
שנית, הוא מעלה ביחס לשאלה זו עמדה ברורה, עמדה שכבר נשמעה מפי פילוסופים שונים.
שלישית, הסרט מציג לנו את עמדתו לא באמצעות טיעונים מופשטים, או הכללות, כי אם במרקם החושי של החויה הצרופה."‏[8]

לונדון העליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לונדון החוגגת

אחת הסיבות להצלחת הסרט, ולסיבה שעודו נצפה ומדובר, היא הדרך בה תיאר אנטוניוני את החיים בלונדון בשנת 1966 בתקופה המכונה "לונדון העליזה" או "לונדון החוגגת".

אנטוניוני הגיע ל"לונדון העליזה" של שנות ה-60 באופן מקרי למדי, כאשר בא לבקר את אהובתו, מוניקה ויטי בצילומי קומדיית הריגול "מודסטי בלייז" שביים ג'וזף לוסי בשנת 1966. לדבריו, בראיון לזאב רב נוף "התאהבתי באווירה המאושרת, הקלילה, של העיר. נראה שהאנשים בלונדון כבולים פחות בידי משפטים קדומים."‏[3] אנטוניוני נותר בעיר מספר חודשים, בהם צילם את הסרט, שהיה סרטו הראשון, דובר האנגלית (הוא נעזר בתסריטאי אדוארד בונד לכתיבת הדיאלוג באנגלית). אך לונדון של "יצרים" אינה קלילה ואינה מאושרת. גיבוריו מנוכרים, קודרים, לעתים בעלי מיניות מפוקפקת, לעתים בעלי מיניות מתפרצת. איש מהם אינו "מאושר" או "קליל".

מצלמתו של אנטוניוני הצליחה לתעד את לונדון הפסיכדלית בשיאה. מוזיקת הרוק המתקדם, הצבעים, הלבוש, ואפילו הביטויים האופייניים כגון "Fab" (קיצור ל- "Faboluos", מופלא, ביטוי המזוהה עם התקופה). העיצוב התקופתי נראה כיום מעט מוגזם. לונדון של אנטוניוני היא צבעונית, צבעונית מדי. אנטוניוני צבע את הדשאים במיירון פארק בירוק, ואת תיבות הדואר באדום. הוא צבע בתים ומדרכות "כדי לגרום ללונדון להיראות יותר לונדון".‏[5] זה היה סרטו השני של אנטוניוני בצבע, אחרי "המדבר האדום", והוא הושפע בפירוש מתרבות ה"פופ".‏[3] השפעת הפופ, והאווירה הלונדונית של שנות ה-60 יכולים להראות כמוגזמים, וכיום הם מזכירים לצופה את הסרט אוסטין פאוארס[7] אך כאשר צולם הסרט, ולונדון הייתה המוקד התרבותי העולמי, הייתה בהצגת הדברים אמירה רבת עוצמה ומהדהדת.

התרבות שנחשפה הייתה תרבות מנוכרת. הסרט כלל סצינות של עירום בוטה, סצינות שנתפסו לעתים כאורגיה (אם כי בצפייה מעמיקה, אין דבר מיני בסצינות אלו, וכי היחס של תומאס לנערות, ולדוגמנית ורושקה, הוא של ניכור ואלימות). מאפיין חשוב של תרבות זו היה השימוש בסמים, המוצג באופן מפורש, וישיר מאוד לגבי התקופה. אנטוניוני עצמו התבטא באשר לתרבות הסמים החדשה כי "יש דרכים רבות להתקשרות. יש אנשים הסוברים כי הסמים יאפשרו לאנשים למצוא דרכי קשר חדשות".‏[3]

‏‏נקודות המגע בין סרטו של אנטוניוני לבין המציאות הלונדונית של אותן שנים הן רבות. רבים סבורים כי דמותו של תומאס מבוססת על צלם בשם דייוויד ביילי[5] הופעתה של דוגמנית העל ורושקה בתפקיד עצמה, היא רק אחת מהופעות אורח של ידוענים. המינגס עצמו הפך לידוען ובליין לונדוני לאחר הופעתו בסרט. חברי להקת היארדבירדס מופיעים בתפקיד עצמם, וג'ף בק שובר את הגיטרה שלו בכעס. בין אורחי המועדון המקשיבים לנגינתם מציץ לרגע מייקל פאלין. ‏‏‏‏‏[9] תיעוד זה של "לונדון העליזה" היה כה רב עוצמה, עד שיש הסבורים, כמבקר רוג'ר איברט, כי הסרט "הזריק את וירוס ה'קוּל' למיליוני נשאים, שחלחלו מאז עד ימינו ליצירות כ'סאות' פארק'".‏[7]

הסרט שיקף גם נושאים שעמדו על סדר היום באותה התקופה. הניתוח הקליני, לפרטי הפרטים, של תמונה, עד להגדלה מטושטשת, גרעינית, בה נראה אדם המחזיק בידו אקדח, מזכיר את העיסוק בפילם של אברהם זפרודר שתיעד את רצח קנדי שאירע כשלוש שנים לפני צילומי הסרט. הרומן בין הצעירה בגן ובין האדם הסמכותי, המבוגר ממנה במספר שנים, מזכיר את פרשת פרופיומו בה הסתבך סגן שר ההגנה הבריטי, בתחילת שנות השישים, בסחיטה על רקע יחסים עם מספר צעירות.‏[7][10]

מיקום הסרט במכלול יצירתו של אנטוניוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 היה אנטוניוני בשיא תהילתו הקולנועית. יצירתו פורצת הדרך, "אוונטורה" משנת 1960, הייתה לראשונה בשלושה סרטים הנתפסים לעתים כטרילוגיה - "הלילה" (1961), ו"ליקוי חמה" (1962), ולאחריהם "המדבר האדום" (1964), סרטו הראשון שצולם בצבע. סרטים אלו נתפסו כסרטים קרים ומנוכרים, אטומים כמעט מרגש, המנתחים באופן אינטלקטואלי, תוך שבירת מבנה הנרטיב העלילתי המוכר, את עולמה של החברה האירופאית הגבוהה. מוניקה ויטי, אהובתו של אנטוניוני, שיחקה בסרטים אלו והעניקה להם מראה ותחושה ייחודיים. סרטים אלו דיברו אל האינטלקט, והיו להצלחה ביקורתית, אך לא להצלחה קופתית רבה. אנטוניוני עצמו הודה כי עד "יצרים" סבל תמיד מהכורח לעבוד בתנאים כספיים קשים.‏[3]

עם הגיעו של אנטוניוני לבריטניה, בעקבות סרט שצילמה שם ויטי, בשנת 1966, הוא נתפס לתרבות החדשה שראה שם, תרבות הנוער והסמים. הוא שיקף תרבות זו היטב בסרטו. מבחינה נרטיבית, הסרט הוא שבירה מסוימת של המבנה שהיה מזוהה עם אנטוניוני עד אז. יש בו מעין עלילה בלשית המתקדמת לקראת פתרון, אם כי פתרון זה מעולם לא ניתן.‏[11]‏‏ הצלחתו הביקורתית והקופתית של הסרט, שהיה סרטו הראשון דובר האנגלית, הביאה אותו לרצון "לביים סרט באמריקה",‏‏‏[3] ואכן, בסופו של דבר מצא עצמו בארצות הברית, בה ביים את הסרט "נקודת זבריצקי", שהיה לכישלון קופתי ובמידת מה ביקורתי. לאחר מכן ביים אנטוניוני עוד את "זהות גנובה" בשנת 1975, ונדחק במידת מה מהעשייה הקולנועית, בין היתר עקב שבץ שעבר בשנות ה-80. "יצרים" היה הצלחתו הכלכלית הגדולה, ואחת מהצלחותיו האמנותיות הגדולות. הוא דיבר לקהלים רחבים יותר מסרטיו הקודמים, אליהם הוא מדבר עוד כיום.

הצלחת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט התקבל בביקורות נלהבות, וזכה להצלחה קופתית משמעותית. מבקר הקולנוע רב ההשפעה אנדרו סאריס כינה את הסרט "יצירת מופת של המודרניות", ומבקר הקולנוע של "פלייבוי", ארתור נייט טען כי הסרט יימנה בעתיד לצידם של סרטים כמו 'האזרח קיין', 'רומא עיר פרזות', ו'הירושימה, אהובתי', ואפילו כטוב מהם".‏[9] מבקר הקולנוע של "טיים" שיבח כל אלמנט בסרט, החל מהבימוי והצילום, וכלה במשחקה של רדגרייב אותה כינה "גארבו של שנות ה-60. ‏‏‏[12]

ואכן, הסרט היה להצלחה קופתית יוצאת דופן. חברת MGM השקיעה בסרט 1.8 מיליון דולר, והסרט הכניס 20 מיליון דולר.‏[5] הצלחת הסרט הצילה את האולפנים מפשיטת רגל.‏[13] הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, והיה מועמד לפרסים רבים נוספים.

גם היום נתפס הסרט כסרט מופת, אם כמייצג את העשור בו נוצר, את יצירתו של הבמאי שיצר אותו, או באופן כללי, כעומד בשורה אחת עם הטובים שבסרטים.‏[14][11]

מאבקי הסרט בצנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט כולל סצינות עירום רבות, ומתאר שימוש בסמים. מבקר הקולנוע איברט כתב כי בראייה מודרנית, מה שבולט ביחס לנשים בסרט אינו העירום, אלא הבוז של תומאס לנשים והאכזריות שהוא נוהג בהן. כיום נראות סצינות הסקס תמימות, ואילו היחס השלילי לנשים בולט,‏[7] אך בשעתו יצא לסרט שם של סרט נועז, הכולל סצינות מיניות מפורטות. כפי הנראה שמסיבה זו בחרו מפיקי הסרט בישראל להפיצו בשם "יצרים", שאין לו כל קשר לסרט או לשמו במקור. כבר בעת שהסרט הופץ לראשונה נראתה בחירה זו כמגוחכת. רב נוף כתב כי משני השמות שניתנו לסרט בישראל, "יצרים" ו"התפוצצות", מעיד השם הראשון על טעם זול, והשני על בורות.‏[4]

הסרט עורר באיטליה תגובה שלילית. התובע המחוזי של מחוז אנקונה, שצפה בסרט, אסר על הקרנתו, בטענה כי "על אף תיקונים חלקיים בגרסה המקורית של הסרט, עדיין יש בו שורה ארוכה של תמונות תועבה כגון הצגה חוזרת ונשנית של תמונות עירום נשיות, ומעל לכל תמונה של הזדווגות מינית, המוצגת לעין הצופה בצורה כה גלויה וריאליסטית, עד שאין מנוס מלהתייחס לדבר בתיעוב ובשאט נפש ולראות בכך חומר זימה".‏[15] אנטוניוני עצמו היה מודע לבעיה, ואישר תיקונים מסוימים בגרסה של הסרט שהופצה באיטליה, ולבסוף יישר את ההדורים עם הצנזורה שם. הוא התבטא כי "הדברים החשובים בין גבר ואישה אינם בעירום דווקא" וכי "אין צנזורה כמו הצנזורה של המצפון".‏[3]

אך המאבק האמיתי של הסרט בצנזורה, ופריצת הדרך שהשיג, היו בארצות הברית דווקא. בארצות הברית היו האולפנים הגדולים קשורים בקוד הסרטה נוקשה ושמרני שנקרא קוד הייז. הכניסה אל ההסדר הייתה מרצון, ולמעשה, האולפנים הגדולים לא רצו, וגם לא יכלו, לסטות ממנה. "יצרים", שהופק על ידי MGM, יצר בעיה. בשל המוניטין של הסרט ושל הבמאי, ובשל מרכזיותם וכמותם של האלמנטים הנוגדים את קוד הייז בסרט, כעירום ושימוש בסמים, לא ניתן היה לקבל את אישור המינהלת של הקוד. השמועה אומרת כי האישור לא ניתן בשל כך שבסצנת ה"אורגיה" רואים לרגע קט את שיער הערווה של ג'יין בירקין.‏[7] חברת MGM החליטה לפעול באופן שיביא להפצת הסרט בגרסתו המקורית בארצות הברית, אך לא יסבך אותה בעימות חזיתי עם הקוד. היא הקימה חברה מיוחדת בשם "פרמייר פילמס" להפצת הסרט, והפיצה אותו במלואו, מבלי שקיבל את אישור המינהלת. צעד זה הוכיח עצמו מבחינה מסחרית. היה זה למעשה סופו של הקוד. יש הסבורים שהפצת הסרט במלואו באמריקה הובילה לתחייה של הקולנוע האמריקני הנועז והבוגר של שנות ה-70.‏[5]

המוזיקה בסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רון קרטר בשנת 2008

עיקר הפסקול של הסרט הוקלט בידי הרבי הנקוק. חיבתו של אנטוניוני לג'אז, איפשרה להנקוק לנסות בפעם הראשונה את ידו בהלחנת פסקול. הוא גייס להקלטה כמה מנגני הג'אז המעולים של אותה התקופה, בין היתר הגיטריסט ג'ים הול, הבאסיסט רון קרטר, חברו של הנקוק לחמישיית מיילס דייוויס, החצוצרנים ג'ו ניומן ופרדי האברד, הסקסופוניסטים ג'ו הנדרסון ופיל וודס, האורגניסט פול גריפין והמתופף ז'אק דז'ונט.‏‏‏[16] המוזיקה בסרט היא מימטית, ואינה מושמעת כ"מוזיקת רקע" אלא רק כאשר אחד הגיבורים מנגן אותה בתקליט. באופן אופייני ליצירתו של אנטוניוני סצינות שלמות בסרט נותרות שקטות מאוד. כך, למשל, הסצנה העיקרית, שאורכה למעלה מ-10 דקות בה מגלה הגיבור את האקדוחן בהגדלות, שקטה לחלוטין, פרט לצלצול הטלפון המסיים אותה.

פרט לפסקול של הנקוק, ישנם מספר תורמים נוספים לסרט. להקת "ציפורי החצר" מופיעה בסרט, ומנגנת שיר בשם "Stroll On" כאשר הגיבור נוכח בהופעתם. "ציפורי החצר" לא היו הבחירה הראשונה ללהקה המופיעה בסצנה. בתחילה דובר על להקת Tomorrow, עליה המליץ דייוויד המינגס, אך לבסוף נבחרה להקת "ציפורי החצר", הידועה יותר. שני שירים של Tomorrow הופיעו בתקליט של הפסקול, על אף שאינם מנוגנים בסרט. התקליט כולל גם שני שירים מאת להקת הפופ האמריקנית Lovin' Spoonfull, המנוגנים בסרט בסצנת ה"אורגיה" עם ג'יין בירקין וג'יליאן הילס.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטו של אנטוניוני היה בעל השפעה אדירה על הקולנוע שלאחריו, שנובעת, בין היתר, מחשיפתו של הבמאי לדור קולנוענים צעירים בארצות הברית, תולדת העובדה כי היה זה סרטו הראשון של הבמאי באנגלית. שתי השפעות ברורות היו על סרטו של פרנסיס פורד קופולה "השיחה" (1973), בו מנתח אמן הקלטות שיחה שהקליט, ויורד לפרטיה על מנת לחשוף מזימת רצח. כמו התמונה המוגדלת ב"יצרים" כך גם להקלטה ב"השיחה" חיים משלה, והמציאות שהיא יוצרת שונה ומקבילה למציאות. סרט נוסף מסוג זה הוא "התפוצצות" של בריאן דה פאלמה (1981), המתייחס לסרטו של אנטוניוני אף בכותרתו (Blow out), אך בניגוד לקופולה ולאנטוניוני, משתמש דה פאלמה במוטיב העלילתי של מזימה הנחשפת מניתוח הקלטה, לעלילת מתח הוליוודית סטנדרטית. מוטיב זה של ניתוח של תמונה או הקלטה ומציאת האמת הנסתרת בהם, הפך לקלישאה והופיע בסרטים רבים. יש להזכיר את הקלאסיקה הבוליוודית "Jaane Bhi Do Yaaro" ‏ (जाने भी दो यारों) משנת 1983, בה מוצאים זוג צלמים תיעוד לרצח ראש העיר בהגדלת תמונות שצילמו. המקום בו נרצח ראש העיר הוא "פארק אנטוניוני". דוגמה מהזמן האחרון הוא סרטה של הבמאית הצרפתיה הצעירה אלאנט קוויאט "להקשיב לזמן" (Écoute le temps) משנת 2007 בו מפענחת טכנאית הקלטות את רצח אמה בעקבות האזנה להקלטות. ‏‏‏[17]

השפעות ישירות פחות, במבנה, באווירה או ברעיונות ניתן למצוא בסרטים רבים נוספים. כך, יש להזכיר את הקומדיה הסהרורית של מרטין סקורסזה "שגעון של לילה" (1985) בה מתרוצץ גריפין דאן ברחובות רובע סוהו בניו יורק (כשם שהמינגס התרוצץ בסוהו של לונדון) ופוגש דמויות המזכירות מאוד את סרטו של אנטוניוני. סרטו האחרון של סטנלי קיובריק, "עיניים עצומות לרווחה" הוזכר אף הוא כסרט המושפע מ"יצרים". ‏‏‏[18]

הסרט היה גם נושא לפרודיות. הקומדיה "מתח גבוה" של מל ברוקס (1977) כוללת התייחסות ל"יצרים", כאשר בשלב מסוים מתגלה רצח באמצעות הגדלת תמונות. הפרודיה הידועה ביותר היא סדרת סרטי אוסטין פאוארס הכוללת מרכיבים רבים מהסרט "יצרים". הדמות הראשית, אוסטין פאוארס (מייק מאיירס) בעלת התשוקה המינית המוגברת, המוסר היחסי והאובססיה לדוגמניות, היא עיוות מוזר של דמותו של תומאס ב"יצרים", וכך גם דמויות המשנה, לרבות דמות הסוכנת הבריטית אותה מגלמת אליזבת הרלי, שנראית בתלבושתה, בתסרוקתה ובאופן דיבורה כאילו יצאה מאולפן הצילום של "יצרים".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבל קאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה: פרס דקל הזהב (פסטיבל קאן שנת 1967) - מיכלאנג'לו אנטוניוני. ‏‏‏[19]

פרס אוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס באפט"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס גלובוס הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מועמד לסרט הזר דובר האנגלית הטוב ביותר.

פרסים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרו קולנוע ופילוסופיה העיר על כך הנרי אונגר: "בישראל הוצג הסרט תחת השם 'יצרים' - שיבוש המרוקן את הכותרת המקורית מתוכנה (Blow up הוא תהליך ההגדלה של תמונה) והחוטא לעצם הנושא, כי זהו סרט חסר יצרים".
  2. ^ אחד השחקנים הוא הפנטומימאי ג'וליאן שגרן, שלימים עלה לישראל.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 זאב רב נוףהמציאות של אנטוניוני, דבר, 8 בדצמבר 1967, המשך, המשך, המשך, המשך.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 זאב רב נוףעולמו של אנטוניוני, דבר, 11 באוגוסט 1967, המשך, המשך.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 When Antonioni Blew Up the Movies טיים, 5.8.2007
  6. ^ ‏צבי ינאי, לחיות עם האי ודאות, באתר ynet‏, 15.9.2004 (המאמר נכתב בשנת 1989)‏
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 יצרים באתר של רוג'ר איברט
  8. ^ הנרי אונגר, קולנוע ופילוסופיה, הוצאת דביר, 1991, עמ' 53.
  9. ^ 9.0 9.1 Antonioni’s Blowup Defines Cool אתר film in focus‏
  10. ^ יצרים Alternative film guide‏
  11. ^ 11.0 11.1 ‏אהרון קשלס תעלומה בת 38 שנה, גלובס 8.8.2004‏
  12. ^ קולנוע: הדברים שאינם נראים, טיים, 30.12.1966‏
  13. ^ אורי קלייןמיכלאנג'לו אנטוניוני, 1912-2007, באתר הארץ, 1.8.2007‏
  14. ^ דן לחמן, מיכלאנג'לו אנטוניוני 1912 - 2007, אתר אימגו‏
    ‏מאיר שניצר, פסיכדליה להמונים, באתר nrg‏, 1 באוגוסט 2007‏
  15. ^ נאסרה הצגת יצרים באיטליה, דבר, 10 בנובמבר 1967
  16. ^ הפסקול של יצרים the jazz loft‏
  17. ^ להקשיב לזמן האוזן השלישית‏
  18. ^ זיכרון צילומי אתר editor's guild‏
  19. ^ יצרים אתר פסטיבל קאן
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg