אורי ניסן גנסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף א"נ גנסין)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי ניסן גנסין
Gnessin.jpg
אורי ניסן גנסין
תאריך לידה 29 באוקטובר 1879
תאריך פטירה 6 במרץ 1913 (בגיל 33)
תאריך לידה עברי י"ב במרחשוון תר"מ
תאריך פטירה עברי כ"ז באדר א' תרע"ג
מקום לידה סטארודוב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פטירה ורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחבר, משורר, סופר, מבקר ספרותי, מתרגם עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות "הצדה", "בינתיים", "בטרם", "אצל"
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אוּרי ניסן גְנֶסִיןרוסית: Ури Нисан Гнесин;‏ 29 באוקטובר 1879, י"ב במרחשוון תר"מ, סְטָארוֹדוּבּ, רוסיה6 במרץ 1913, כ"ז באדר א' תרע"ג, ורשה) היה סופר ומתרגם עברי, שעיקר יצירתו סיפורים ונובלות. כתב גם מעט שירה, ביקורות, ותרגם מספרות העולם. ארבע הנובלות הידועות ביותר שלו הן: "הצדה" "בינתיים", "בטרם" ו"אצל". גנסין התאפיין בכתיבתו המודרנית, לצד הסופרים יוסף חיים ברנר וגרשון שופמן.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי ניסן גנסין נולד בסְטָארוֹדוּבּ (Стародуб), בפלך צ'רניגוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז בריאנסק של הפדרציה הרוסית) בשנת 1879. אחיו הצעיר מנחם גנסין היה שחקן תיאטרון, ממייסדי "הבימה". גדל בעיר פוצ'פ שברוסיה הלבנה, שם היה אביו ראש הישיבה. גם אורי ניסן למד באותה הישיבה, ושם גם הכיר את חברו לספסל הלימודים יוסף חיים ברנר, שהפך לידיד נפשו. (לימים, כשנה לאחר מותו של גנסין, קרא ברנר לבנו אורי ניסן.)[1] בתקופת לימודיהם בישיבה ערכו השניים יחדיו את עיתון הישיבה שייסדו, "הקוף". בעיתון זה פירסמו יצירות פרי עטם, כמו שירים, מאמרים ופיליטונים.[2]

מאמרו הראשון של גנסין הודפס בעיתון "המליץ", כשהיה בן 15 שנים בלבד. נחום סוקולוב, עורך עיתון הצפירה הפופולרי, התרשם מכתיבתו של הנער הצעיר והזמין אותו לוורשה להשתתף בעיתונו.  ב-1900 פרסם גנסין את שירו "מתן תורה" ב"הצפירה" והמשיך לפרסם דברים רבים בעילום שם, כולל תרגומים.[3] לאחר מכן עבר להוצאת תושייה, שם תרגם "ספורים וציורים" של מ. ספקטור, השתתף גם בהדור, ב"השבוע", ב"ספר השנה" (מאסף ספרותי של "הצפירה") וכדומה. מאוחר יותר, בשנת 1904, פרסמה תושייה קובץ סיפורים שלו בשם "צללי החיים".[2]

בשבתו בוורשה אירח למשך כשבועיים את חברו, ברנר, שהסתתר בדירתו, מכיוון שהגיע לעיר ללא דרכון. בהספידו את חברו מתאר ברנר את גנסין ואת יחסו אליו במילים אלו:[1]

אהבה? – בוודאי ובוודאי, בכל אופן, מצדי, את האיש העדין, רם הקומה והרַגש וטהור הנפש והרוח הזה אי-אפשר היה שלא לאהוב, ביחוד בבחרותו.  לו היו אז תנועות כל כך גראציוזיות, מיוחסות-מלידה, ויחד עם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם בּיישנות של ילדה בת שש

ברנר מספיד את גנסין

מערכת היחסים המורכבת והמפותלת בין גנסין לברנר, שהיו שונים בכתיבתם ובהופעתם, נידונה במחקרים שונים.[4]

לאחר שנה בוורשה חזר גנסין לפוצ'פ וחי שם ובקייב לסירוגין. הוא התפרנס בדוחק מהוראה, ובשנת 1906 ייסד עם חברו ובן עירו, שמעון ביחובסקי הוצאת ספרים בשם "נסיונות", שהוציאה את סיפורו "בינתיים" ואת תרגומו לקובץ סיפורי אנטון צ'כוב.

גנסין  נדד בין קיוב, ורשה, יקאטרינוסלאב, וילנה, פוצ'פ וחי חיי מצוקה. בשנת 1907 נסע ללונדון ועזר לברנר, שהתגורר שם באותה תקופה, ועסק בהוצאת כתב העת "המעורר". לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם וגנסין עלה לארץ ישראל. אך גם כאן הוא לא החזיק מעמד זמן רב ובקיץ תרס"ח הוא חזר לפוצ'פ. בספטמבר 1912 חזר גנסין לוורשה ושם נפטר, ב-6 במרץ 1913[5], בגיל 34, ממחלת לב שהטרידה אותו מזה שנים.[6] 

מצבת קברו, מעשה ידי הפסל אברהם אוסצ'גה, שמורה עד היום בבית העלמין היהודי בוורשה.[7]

סיפורו האחרון של גנסין, "אצל" פורסם לאחר מותו, אבל הקוראים התקשו להתמודד עם סגנון זה של עלילה מועטת וריבוי תיאורים. מלחמת העולם הראשונה שפרצה זמן קצר לאחר מכן, תרמה לעיסוק המועט ביצירתו. אבל שמו של גנסין ויצירתו צפים ועולים מדי פעם אצל הקוראים שנמשכים לקסם המיוחד של דמותו וסיפוריו, והביקורת מרבה לעסוק בו לאחרונה.[8]

גנסין הונצח בישראל בקריאת רחובות על שמו במספר ערים בישראל.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנסין נחשב למחדש הגדול של הפרוזה העברית בתקופת התחייהסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). חידושיו בלשון הסיפור, במבנה הסיפור ובתיאור גיבורי הסיפורים לא נתקבלו על ידי קוראי העברית בני זמנו. אך הוא זכה להערכה גדולה מצד בכיר מבקרי הספרות של התקופה, דוד פרישמן, ומצד המבקר הצעיר פישל לחובר, אשר כתב עליו: "הוא אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה. הוא יודע את מקומה ומקום חיותה של כל מלה ומלה והוא שהבין גם את סוד קסמה ודרכי צלצולה. הוא היה למטפיזיקן היותר גדול שבין המספרים העברים".[9] דמותו של התלוש בספרות העברית יוחסה רבות לגיבוריו של גנסין, שהיו מרבים להתנתק מסביבתם ולהתכנס בתוך עצמם ועולמם הפנימי.[10]

התעניינות מחודשת בגנסין התעוררה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובין המבקרים בלטו עדי צמח, גרשון שקד, ובראשם דן מירון שהרבה לעסוק ולפרסם מחקרים על גנסין. לדעתו של מירון, יצירתו של אורי ניסן גנסין היא אחת משניים או שלושה הטקסטים המשמעותיים ביותר בספרות העברית, והוא הקדיש רבות ל הבנת אמנות הסיפור המתוחכמת של גנסין.[8]

סיפוריו של גנסין היו בין הראשונים בספרות העברית שנכתבו בסגנון זרם התודעה, ויחד עם זאת הייתה לשונו מדויקת ועשירה בחידושים מהפכניים בעברית. המבקרים הראשונים הגדירו את סגנונו כפיוטי, אקספרסיוניסטי, אך לאחרונה מרבים להסיר את המסך הפיוטי שנפרש על יצירתו, (כנראה בעקבות תיאורי הטבע הרבים שבסיפוריו), ומדגישים את הדייקנות המנתחת שבאבחנותיו ובסגנונו.[11]

ובינתיים יפה כוח הלילה. היו נגוהות והבהיקו הצמרות בטשטוש ורחשו יצורים בדשאים. בחוֹרשה המרוחקה התחיל זמיר בחליליו מכה צלולים ואצלו ניבּאה קוּקיאה נכאים. רַגְלִי, שוֹכנִי בשדות, נָסַר מפרק לפרק ברוגזה וחברוֹ השיב לו מממשלתו הרחוקה. הכיכר מתחת הייתה רוחשת. בצוֹת צלצלו מקולות מקרקרים. בדשאים ניתרוּ יצורים קטנים ושרקו וצרצרו וקראו זה לזה. בריה אחת קטנה, מאלו היצורים המאליפים, שהייתה חבוּיה בדשא המבהיק מתחת, הייתה חוֹגגת את ניצחונה, כנראה, ומגלגלת למי־שהוא בהברה אשכנזית שטופה וחטופה:
– הא, ריקה, גְרוֹגְרֶת תִטוֹל? תִטוֹל? תִטוֹל?
ותשובתה הייתה תמיד בצדה וגם זו שטופה וחטופה אבל באיזו כוָנת מרדות, המטילה ארס:
– אֶטוֹל! נָטוֹל אֶטוֹל!

אורי ניסן גנסין / אצל

יצירתו השפיעה באופן עמוק על סופרים עבריים מאוחרים, ובעיקר על יצירתו של ס. יזהר, כפי שהוא עצמו סיפר בראיונות: "גנסין עזר לי למצוא את גובה הלשון ואיכות הלשון שבה אני צריך לדבר [...] בהתחלה לא מעט חיקיתי אותו מבלי משים"[12]

חידושיו בכתיבה בסגנון 'זרם התודעה' אינם רק חידושים בספרות העברית, כי אם גם בספרות האירופית והעולמית. עוד מסיפוריו הידועים: "מעשה באוטלו", "סעודה מפסקת", "הצדה", "בטרם" ו"בינתיים".

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת קברו של גנסין, מעשה ידי הפסל אברהם אוסצ'גה, בבית העלמין היהודי בוורשה.

ההוצאות המקוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צללי החיים: ספורים וציורים,‫ ורשה: תושיה (סדרת 'ביבליותיקה עברית'; קעח) תרס"ד-1904.
  • הצדה, וילנה: הזמן, 1905.
  • בינתיים: ספור,‫ לונדון – פוצ'פ: דפוס י' נרודיצקי: הוצאת ניסיונות, תרס"ו-1906.
  • בטרם, ורשה: רשפים, תרס״ט-תר״ע-1909.
  • אצל, בקובץ נתיבות, א, ורשה: תרע״ג-1913 (לאחר מותו).

הוצאות מאוחרות, מבוארות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אצל: כולל ביבליוגרפיה של כתבי גנסין, ושל דברים עליו / מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: י' זמורה,‫ תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), 1965.
  • הצדה / מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: דן מירון,‫ תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), תשל"ח-1977.
  • אצל גנסין: פירוש צמוד לסיפור "אצל" / צבי לוז, ‫תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ג-1983.

תרגום לרוסית של הסיפור "בגנים" על ידי סווטלנה שנברון אפשר למצוא באנתולוגיה של יצירות ספרות עברית בעריכת חמוטל בר-יוסף, מוסקבה 2000.

הוצאות כל כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל כתבי א"נ גנסין: כרך ראשון - ספורים / עם מבוא מאת פ' לחובר,‫ ורשה, תרע"ד-1914 – יצא לאור שנה לאחר מותו של גנסין; הושלם רק כרך א', שכולל את הנובלות "הצדה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל".
  • כתבי א"נ גנסין,‫ תל אביב: כתובים, תר"ץ-1930 – ראה אור כרך א', שכלל את ארבע הנובלות של מהדורת תרע"ד.
  • כתבי אורי ניסן גנסין,‫ מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (סדרת 'ספרית פועלים'), 1946 – ערך עזריאל אוכמני, והביא לדפוס שכנא נשקס; כולל כרך אגרות.
  • כל כתבי אורי ניסן גנסין / בעריכת דן מירון וישראל זמורה, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ב-1982 – מהדורת מירון-זמורה היא מהדורה שלמה של כתביו: כוללת כתבים ראשונים, ארבעת הסיפורים הגדולים ותרגומיו (אך אינה כוללת את אגרותיו של המחבר)
  • אצל וסיפורים אחרים / בעריכת דן מירון ונגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרית פועלים, תשע"א-2011 – הספר כולל את שש יצירותיו המאוחרות: הנובלות "הצדה", "בינותיים", "בטרם ו"אצל", והסיפורים הקצרים "בגנים" ו"קטטה".

תרגומים פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומי יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעשה אטעלא: סאמואיל סאמואילאוויטש ["מעשה באוֹטֶלוֹ"] / אורי ניסן גנעסין; יידיש: מ' זילבורג, בערלין: כלל-פארלאג (סדרת 'כלל-ביבליאטעק'; 3/2), תרפ"ב. (ביידיש)
  • אפרים מרגולית ("אצל") / פון העברעאיש: י. מייזיל [=יעקב מייזעל], ורשה: ווילנער פארלאג פון ב.א. קלעצקין, 1925. (ביידיש)
  • "Sideways" ["הצדה"], Trans.: Hillel Halkin, In: Eight Great Hebrew Short Novels, ed. Alan Lelchuk and Gershon Shaked, New York: New American Library, 1983, pp. 3-27. (באנגלית)
  • "A la deriva" ["הצדה"], In: Ocho Obras Maestras de la Narrativa Hebrea, Barcelona: Riopiedras Ediciones, 1989. (בספרדית)
  • Le marginal: roman ["אצל"] / de Ouri-Nissan Gnessin; traduit de l’hebreu par Erwin Spatz, Paris: Intertextes,‪ 1989. (בצרפתית)
  • Beside & other stories ["הצדה"] / Uri Nissan Gnessin; with an introduction by Rachel Albeck-Gidron, London:‪ Toby Press, 2005. (באנגלית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הצדה: קובץ זיכרון לא"נ גנסין, ירושלים: דפוס אחדות, תרע"ד – דברי הספד וזיכרונות מאת ידידיו של אורי ניסן גנסין, שכונסו לאחר מותו, בצירוף מכתבים שלו שנמסרו לפרסום; עורך הקובץ: י. ח. ברנר.
  • אבנר הולצמן, "אורי ניסן גנסין בוורשה; תחנה ראשונה ותחנה אחרונה", עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 124 - 136

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יצירתו של גנסין נכתבו עשרות רבות של מאמרים על ידי טובי החוקרים של הספרות העברית החדשה.

  • אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: לילי רתוק,‫ תל אביב: עם עובד (סדרת 'פני הספרות: סדרת ילקוטי בקרת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"ח-1977.‫
  • אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות / בעריכת דן מירון ודן לאור,‫ ירושלים: מוסד ביאליק (סדרת 'קבצים לחקר הספרות העברית'), תשמ"ו-1986.
  • דן מירון, חחים באפו של הנצח: יצירתו של אורי ניסן גנסין: חמשה מחזורי עיונים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז-1997.
  • דן מירון, מדוע גנסין? שלושה עיונים, מוסד ביאליק, 2014
  • חמוטל בר-יוסף, מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • חמוטל בר-יוסף, "'סעודה מפסקת' של אורי ניסן גנסין", עמ' 151–159. טעמי הקריאה: רשימות ביקורת ספרותית,‫ הוצאת צבעונים, 2006.
  • חמוטל בר-יוסף, "רמיזות על ידי יצירות אמנות ותפקידן בסיפורי אורי ניסן גנסין", שם, עמ' 160–169.
  • חמוטל בר-יוסף, "אוקסימורון וסינאסתזה ביצירתו של א"נ גנסין", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו, עמ' 75-55 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • חיים ברנדוין, משורר השקיעה : אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו, ראובן מס, 1964.
  • מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורי ניסן גנסין בוויקישיתוף

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 על מערכת היחסים הסבוכה בין גנסין לברנר, ראו הספדו של ברנר על גנסין: יוסף חיים ברנר, "אורי ניסן" (מילים אחדות), פרויקט בן יהודה ; וראו גם גילי איזיקוביץ, "מי אתה יוסף חיים ברנר? סודותיו ותשוקותיו של גדול הסופרים העבריים", הארץ, 8 במאי 2015
  2. ^ 2.0 2.1 גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1965
  3. ^ א.נ. גנסיןמתן תורה, הצפירה, 1 ביוני 1900
  4. ^ ראו למשל מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיההוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017; דרור בורשטיין, "בין ציפור לעופרת: אצל וסיפורים אחרים", הארץ, 1 ביוני 2011
  5. ^ אורי ניסן גנעסין ז"ל, הצפירה, 7 במרץ 1913
  6. ^ אבנר הולצמן, תמונה לנגד עיני, עם עובד, 2002
  7. ^ ראו: אבנר הולצמן, "מצבתו של גנסין", אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 15, 1997, 142–167 – מסה על מותו של גנסין, מחלתו קבורתו והדרך שבה נשתמרה מצבתו. פרטים מעניינים נוספים על חודשי חייו האחרונים של גנסין אפשר למצוא בספרו של דן מירון "פרפר מן התולעת", על נתן אלתרמן הצעיר, שם מובא בקצרה סיפור גסיסתו בביתו של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, העברתו לבית החולים של הנזירות בורשה. וכן פרטים על שקידתו על תרגומיו האחרונים: הנובלה "הצלב" מאת המשורר הנורווגי סיגביורן אובסטפלדר והנובלה "בימי שבתי צבי" מאת יעקב וסרמן. גנסין לא זכה לראות את תרגומיו אלה יוצאים לאור.
  8. ^ 8.0 8.1 אבנר הולצמן, "מנגינת המוות של אורי ניסן גנסין", הארץ, 27 במרץ 2013
  9. ^ רחל כצנלסון-שזרפרקים בליריקה, דבר, 14 בינואר 1927.
  10. ^ שמעון הלקין, מבוא לסיפורת העברית; רשימות לפי הרצאותיו, עמ' 339 – 346
  11. ^ אלישע פורת, "הרקוויאם של אורי ניסן גנסין", אתר אימגו; וראו גם חמוטל בר-יוסף, מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
  12. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2013, עמ' 366