אבראהים אל-אוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איברהים אל אוול)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אח"י חיפה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסטי"ל סער 2, ראו אח"י חיפה (סער 2).
אח"י חיפה (ק-38)
לשעבר "אִבְּראהים אל-אוול"
סמל אח"י חיפה כפי שעוצב על ידי מ' אריה, 1957
K38cors61.JPG
אח"י חיפה (ק-38), אז'אקסיו, קורסיקה, 1961
תיאור כללי
סוג אונייה משחתת
צי Naval Ensign of the United Kingdom.svg הצי המלכותי הבריטי
Flag of Egypt (1952-1958).svg חיל הים המצרי
חיל הים הישראליחיל הים הישראלי  חיל הים הישראלי
סדרה Hunt class Type I
סדרה קודמת Escort Sloop Bittern
סדרה עוקבת Hunt Class Type II
אוניות בסדרה 23
דגל חיל הים הישראלי
ציוני דרך עיקריים
הושקה 9 באפריל 1940
הוכנסה לשירות בחיל הים הישראלי נובמבר 1957
גורלה הוצאה משירות ב-1968 וטובעה כמטרת אימון על ידי טיל גבריאל
מלחמות וקרבות מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
נתונים כלליים
הדחק 1,000 טון רגיל, 1340 מקסימום.
אורך 85 מטר
רוחב 8.8 מטר
שוקע 3.28 מטר
מהירות מרבית 27 קשר
גודל הצוות 146
הנעה קיטור
צורת הנעה טורבינות, שני מדחפים
חימוש 2 תותחים דו-קניים "4, תותח ארבעה קנים שני פאונד, 2 תותחי 20 מ"מ. 2 מטולים ומסלול הגלשה ל40 פצצות עומק נגד צוללות.

אִבְּראהים אל-אוול הייתה משחתת ששירתה בשלושה חילות ים באמצע המאה העשרים, תחת ארבעה שמות שונים. אבראהים אל-אוול הוא שמה השלישי של המשחתת, ששירתה בחיל הים הישראלי תחת השם אח"י חיפה (ק-38). אניית קרב זו הייתה במקורה משחתת בריטית, מדגם Hunt, אשר שירתה במלחמת העולם השנייה בצי המלכותי הבריטי ונקראה בו "HMS Mendip" (אנגלית: אה"מ מנדיפ, שם מקום באנגליה). בהמשך היא נמסרה לחיל הים המצרי ונקראה בו תחילה "מוחמד אל-כביר" (ערבית: מוחמד הגדול). מאוחר יותר, שונה שמה לאבראהים אל-אוול, על-שם אבראהים פאשא המפקד המצרי בנו של מוחמד עלי (שליט מצרים). במלחמת סיני נשלחה המשחתת להפגיז יעדים בחיפה ונכנעה לאחר שהותקפה על ידי חיל הים וחיל האוויר הישראלי. אבראהים אל-אוול הוכשרה לשימוש בחיל הים ונקראה אח"י חיפה על שם העיר אותה הפגיזה. כמו כן הונפק לה מספר הצי "ק-38".

האוניה השתתפה במלחמת ששת הימים ובה פגעה בצוללת מצרית וגירשה אותה ממבואות מפרץ חיפה.

בשנת 1968 הוצאה מהשירות, ומסרה את השם אח"י חיפה לספינת טילים חדשה מדגם סער 2, נושאת מספר צי ס-322. בס-322 הותקנה מערכת טילי הגבריאל הראשונה בצה"ל ואבראהים אל-אוול שימשה לה כאונית מטרה לירי אימון. ק-38 הוטבעה בטיל, שנורה מהספינה שירשה את שמה.

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנית הוד מלכותו מנדיפ 1944.

האונייה נבנתה במספנות Swan Hunter באנגליה. התכנון התבסס על אניית ליווי קיימת - HMS Bittern. הדגם החדש נקרא "משחתת מדגם האנט" (Hunt class destroyer). היא הושקה ב-9 באפריל 1940 כאה"מ Mendip והופעלה בצי המלכותי הבריטי כנגד צוללות וטרפדות גרמניות במלחמת העולם השנייה.

כדי להתמודד מול הטרפדות הגרמניות המהירות היה צורך להעלות את המהירות ל-30 קשר. לכן הוצר כלי השייט ב-2.5 מטר אך עדיין נשא אותו חימוש. תוך כדי פעילות התברר כי מהירות המשחתות אמנם עלתה אבל היציבות אבדה. כדי לאזן את האנייה נדרשו המשחתות שכבר נבנו לשאת מטילי פלדה במשקל של 50 טון בתחתית. בהמשך הורחבה האוניה ב-90 ס"מ ובוטל הצורך בנשיאת הנטל.

ב-1948 תכננו הבריטים להשאיל מספר אוניות וביניהן HMS Mendip לסין הלאומנית. הסינים אף הכינו לה שם חדש, "לין פו", אך לאחר שצוות הסיירת HMS Aurora שכבר נמסרה לסינים קודם לכן ערק עם האוניה לקומוניסטים בוטלה ההשאלה והיא נשארה בבריטניה.

ב-1949 נמכרה המשחתת למצרים, יחד עם משחתת האנט נוספת בשם HMS Cottesmore. בתחילה נקראה בשם "מוחמד אל-כביר" ושם האנייה השנייה "אבראהים אל-אוול" (ابراهيم الاول, בתעתיק מדויק: אבראהים אלאול, מערבית: "אבראהים הראשון"), אולם ב-1951 החליפו המצרים את שמות האוניות בהצלבה.

הפגזת העיר חיפה וכניעת האוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 30 - 31 באוקטובר 1956 נשלחה אבראהים אל אוול בפיקוד רס"ן רושדי טמזין להפגיז את נמל חיפה ללא תכנון מוקדם וללא מודיעין עדכני. התגובה המהירה של המשחתת הצרפתית קרסן (Escorteur d'Escadre Kersaint), שעגנה במפרץ, גרמה להפסקת הירי המצרי מבלי שנגרמו בחיפה נזקים. במפגש עם שתי המשחתות הישראליות ירתה אבראהים אל-אוול בתחילה אש מדויקת ונפילות הפגזים היו קרובות לאח"י יפו. פגיעה שספגה המשחתת המצרית בחדר הדוודים הביאה להאטה ואובדן יכולת נסיגה. תקיפת מטוסי אורגן של חיל האוויר הביאו את מפקדה להכריז על כניעה, לאחר שקיבל אישור לכך מהמפקדה המצרית. צוות המשחתת ניסה להטביעה באמצעות החדרת מים, אולם הניסיון לא צלח והיא נפלה בידי חיל הים הישראלי במצב ראוי לשימוש.

תוכנית יעדי ההפגזה מסומנים בעיגול על מפה ימית של נמל חיפה. המקור במוזיאון העפלה וחיל הים.

רקע - מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת סיני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת סיני

בשנותיה הראשונות הייתה מדינת ישראל מוטרדת על ידי פעולות מסתננים שהלכו והתגברו. מצריים הפעילה את הפדאיון לפעולות טרור וחסמה את מיצרי טירן לשייט ישראלי. במטרה להסיר איומים אלה שיתפה ישראל פעולה עם צרפת ואנגליה שתכננו את מבצע מוסקטר לכיבוש תעלת סואץ.[1]

חיל הים השלים רכישת שתי משחתות מדגם Z שהגיעו לארץ ב-20 ביוני 1956. רכישת המשחתות חייבה צמצום רב בהוצאות חיל הים מבצע צימוק. המשחתות ערכו אימון היבנות באנגליה שכלל גם ירי בתותחים. מאז הגעתם לארץ לא ערכו אימונים הכוללים ירי. חלקו של חיל הים במבצע המתוכנן היה מזערי. הערכתו של הרמטכ"ל משה דיין הייתה שהצי המלכותי הבריטי עם הצי הצרפתי ירתקו את חיל הים המצרי בנמליו. לכן המשימות לחיל הים היו:

  1. שירותי אספקה וסיוע בחופי ים סוף.
  2. תכנון וכוננות להפעלת חיל הים במקרה של הצטרפות סוריה ולבנון למלחמה.

לקראת המבצע ניצלה ישראל הזדמנות וחיל האוויר הישראלי ביצע את "מבצע תרנגול", שבו הופל מטוס מצרי שהחזיר קבוצת קצינים מהמטכ"ל המצרי משיחות תיאום בסוריה על ידי הטייס יואש צידון. המצרים הוציאו כוח משימה לחיפוש ניצולים. כאשר נתקלו בכלי שיט של צרפת ובריטניה הם החזירו את כוח החיפוש לפורט סעיד. המשחתת "אבראהים אל אוול" בפיקוד רס"ן רושדי טמזין בן ה-27 שקיבל פקודה להתייצב מול מפרץ חיפה ולהפגיז עם שחר את הנמל, מתקני הדלק והבסיס של חיל הים ולסגת.

ביום השלישי של מלחמת סיני, ב-31 באוקטובר 1956 הופיעו במרכז השליטה של חיל הים, בשעה 2:45 לפנות בוקר, מטרות בכיוון °270 20 מייל מחיפה בנתוני תנועה מזרחיים ומהירות 20 קשר. קצין המשמרת שיער שאלו אוניות הצי האמריקני עליהן התקבלה הודעה מוקדמת שמתוכננות להגיע לחיפה, לפינוי אזרחי ארצות הברית מאזורי לחימה. במפרץ סיירה ספינת המשמר מח-14 שהייתה ללא מכ"ם.[2] המטרה לא עוררה חשד כי נחשבה כאחת מאוניות הפינוי.

על אף שאבראהים אל-אוול נעה בדממת אלחוט ואת ההוראות לפעולה קיבל מפקדה במעטפה סגורה שהייתה עמו ואותה פתח רק לפני שהגיע לחיפה, יירט המודיעין הישראלי תשדורות מצריות לגבי אניה ששטה ממצרים ליעד בלתי ידוע. ידיעות אלה לא הועברו למודיעין של חיל הים. בשעה 3:30 בבוקר החלה "אבראהים אל אוול" להפגיז את חיפה תוך שהיא מתקשה לאתר את יעדיה בשל ההאפלה המוחלטת, שילחה במשך כרבע שעה כ-160 פגזים בקוטר 4 אינץ'. למזל תושבי חיפה, רק כמה מהם פגעו בשובר הגלים של הנמל, במספנה, במתקנים ובסיס חיל הים.

הנכס האסטרטגי העיקרי במפרץ חיפה הוא בתי הזיקוק והערכה הייתה כי הם היו המטרה להפגזה. אך ממפת התכנון של המפקד המצרי, שנמצאה באונייה לאחר הקרב, עולה שהם אינם מסומנים כלל כיעדים לתקיפה. גם נמל התעופה חיפה והמחנה הצבאי הצמוד לו לא היו בתוכנית.

הסיבות לכך עשויות להיות שכוונות המצרים היו לפעולת תגמול מוגבלת בהיקפה. או שההפגזה הוכנה בחיפזון, על מפה ימית בריטית של נמל חיפה שבה בתי הזיקוק ונמל התעופה חיפה לא הופיעו.

התגובה המיידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשם נתיב המשחתת הצרפתית שסגרה את כניסת אבראהים אל-אוול

ספינת משמר החופים מח-14 הייתה מגויסת תחת פיקוד חיל הים וסיירה במרכז מפרץ חיפה. לסמ"ר לא היה מכ"ם היא דיווחה למפקדת חיל הים על הכיוון להבזקי הירי מתותחי המשחתת המצרית.

במפרץ חיפה עגנה באותו הזמן המשחתת הצרפתית החדישה קרסן אשר הגיעה יחד עם אחיותיה סירקוף והסיירת בווה שלושה ימים קודם לכן. האוניות הגיעו לפי בקשת בן-גוריון בהסכם סוור להגנת ערי ישראל מפני מפציצים מצריים.[3] על הקרסן הוצב קצין קישור מחיל הים, רמי לונץ, לימים תא"ל וראש מספן המודיעין בעת מלחמת יום הכיפורים. לאור הערכה שחיל האוויר המצרי לא יפעל עזבו הבווה והסורקוף ב-30 באוקטובר את חופי ישראל והצטרפו לכוח מבצע מוסקטר. קצין הקישור בסירקוף היה יצחק שושן שתיאר בספרו את האירועים.[4]עם הירי, וזיהוי המטרה כאויב, קיבלה הקרסן הוראה מצבי קינן, ראש מחלקת מבצעים בחיל הים הישראלי לפתוח באש על המשחתת המצרית וכך עשתה.

לאור הורדת הסבירות האיום האווירי הייתה המשחתת הצרפתית בכוננות מופחתת. מטעמי הגנה עצמית החליט לחרוג ממשימת הגנת נ"מ, הרים עוגן ופנה צפונה לתת גזרת ירי לכיוון מערב. ופתח באש משני תותחים דו-קניים 127 מ"מ. קרסן ירתה 64 פגזים לעבר אבראהים אל-אוול.[5]

המפקד המצרי רס"ן רושדי טמזין הופתע מהתגובה המהירה, לא היה לו מידע על הנוכחות הצרפתית והעריך בתחילה כי יורים עליו מתותחים בחוף. כשהנפילות סגרו כדי 10 – 15 מטר מאונייתו, נסוג בעקלתון מערבה. כשהבין שמדובר באוניה השיב בשני מטחים לכיוון ה"קרסן" שלא פגעו בה.

מפקדת חיל הים ציפתה שקרסן בעלת מערכת בקרת אש משוכללת המבוססת מכ"ם תמשיך בקרב ותפגע במשחתת המצרית, אך מפקדה סא"ל בוי הודיע באמצעות קצין הקישור, שאוניתו סובלת מתקלה באחד המנועים, מהירותה המקסימלית מוגבלת ל-15 קשר, ואינה יכולה לרדוף אחרי המשחתת המצרית הנסוגה. מאוחר יותר התברר כי אכן הייתה תקלה ובגללה אף חזרה לעגינה במפרץ חיפה כשאחיותיה עזבו. הצרפתים לא היו בטוחים בזהות האניה ובגמר הקרב, שיגר אדמירל בארז'ו ממטהו בקפריסין מברק לצרפת: ""הוצאנו מכלל שימוש אניה מצרית, אך אין אנו בטוחים לחלוטין כי אמנם זו אניה מצרית. במקרה שטעינו אין לראות בזאת התקפה מכוונת מצידנו על ספינה טועה של הצי השישי." מברק זה היווה בסיס למסקנה המצרית כי המשחתת שלהם נשבתה על ידי הצרפתים.

מפקדת חיל הים הזמינה מטוס סיור כדי לגלות את המתרחש ולאתר את הכוח המצרי באזור. במקביל הועברה הפקודה למפקד שייטת 1, אל"ם שמואל ינאי ("סמק") להשמיד את אבראהים אל אוול. שייטת 1, שכללה את המשחתות אח"י יפו (ק-42) בפיקודו של סא"ל יוחאי בן נון, אח"י אילת (ק-40) בפיקודו של סא"ל מנחם כהן "צ'רצ'יל", והפריגטה אח"י מזנק (ק-32) בפיקודו של סא"ל דוד מימון הייתה אותו לילה במשימת סיור אלים בין חיפה לעזה וחשה צפונה. שייטת הטרפדות שכללה ארבע טרפדות של חיל הים נמצאו בנמל חיפה בפיקוד נפתלי רוזן קיבלו הוראת יירוט, אך פתיחת רשת ההגנה נגד הצוללים עיכבה אותן בנמל והן לא לקחו חלק בקרב.

תקיפה ופתיחה באש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשם קרב חיפה 31 אוקטובר 1956

האוניות אח"י אילת ואח"י יפו היו משחתות מסדרת ייצור בריטית מטיפוס Z שנבנו בסוף מלחמת העולם השנייה,[6] והיו עדיפות במהירות על המשחתת המצרית שהצליחה להפליג במהירות של 25 קשרים, בעוד שהמשחתות הישראליות הפליגו במהירות של 30 קשר. עם זאת המשחתות הגיעו לארץ בחודש יוני אותה שנה ומאז לא ביצעו אימוני ירי בתותחים הראשיים. הצוותים הושלמו באנשי מילואים שלא היו מאומנים באספקת תחמושת. מערכת בקרת האש שהותקנה בהן הייתה מדגם ישן ובלילה הייתה לא יעילה. מערכת הקיטור של הפריגטה אח"י מזנק לא הצליחה לעמוד במהירות הגבוהה של המשחתות. צינור קיטור התפוצץ מהלחץ, מכונאי אביגדור רביד שעבר לידו נכווה קשה ואח"י מזנק יצאה מהמערכה.

שתי המשחתות הישראליות סגרו טווח, ובשעה 05:07 הן גילו את "אבראהים אל-אוול" על מסך המכ"ם. שמונה דקות אחר כך התגלו על מסך המכ"ם, ארבע מטרות, במרחק של 20 מיל ממערב לאזור הקרב. מפקד השייטת חשש שמדובר במארב מתוכנן, שינה כיוון ופנה באיתות לאוניות, שהתברר שהן אוניות של הצי האמריקני, והועברה להן הודעה להתרחק.

המשחתות הישראליות התקרבו לספינה המצרית, אך המפקד לא היה בטוח בזיהויה, ולכן אותתו לספינה "What ship" באיתות אור, ונענו בשאלה חוזרת או בתשובות מתחמקות. מטרתו של טמזין הייתה לנסות ולדחות את ההכרעה עד אשר תהא שהות לכוחות אוויר או ים מצריים או סורים להתערב. בשעה 05:32 החליט שמואל ינאי לפתוח באש. בתגובה השיבה אבראהים אל-אוול בירי תותחים מכוון היטב. מקבץ הנפילות היה מרוכז וקרובות לירכתיים של אח"י יפו. הכיוון נראה מדויק אך הטווח היה קצר, והמשחתות הישראליות לא נפגעו. אש המשחתות לא הייתה מדויקת בכיוונה וחלפה לפני חרטום המטרה. לאור זאת שקל ינאי שלא לקצר טווח והורה להמשיך בירי תותחים מטווח גדול.

במפקדת חיל הים נמצאו באותה עת מפקד חיל הים שמואל טנקוס ורמ"ח הים צבי קינן שעקבו אחר המתרחש. באופן מפתיע הגיע מידע מהאזנת קשר של אגף המודיעין שהאוניה המצרית היא המשחתת אבראהים אל-אוול ומפקדה מתאר בהתרגשות ובאופן ציורי את המתרחש למפקדה המצרית בגלוי באלחוט דיבור. באישור מפקד חיל הים הועבר המידע בהתחלה המיקום ונתוני התנועה בתרגום מיידי בשיחת מפקדים בין קינן לינאי שעודכן באופן שוטף על תנועותיו וכוונותיו של טמזין. כאשר נשמעה הודעה למפקד המצרי שחיל האוויר הסורי יוצא לעזרתו, הזמין צבי קינן מטוסי קרב דרך קצין הקישור מחיל האוויר.

בקרב נורו על ידי אח"י יפו (ק-42) 242 פגזים ומאח"י אילת – 194 פגזים של 4.5 אינץ'.[7] אף על פי שהושגו פגיעות מעטות הן היו קריטיות למהלך הקרב באבראהים אל אוול. מהירי הישראלי נפגע אחד הדוודים, נכנסו מי ים למכלי הדלק ומהירותה ירדה ל-15 קשר. ההגה נפגע ולא הייתה שליטה על תמרון האוניה. פגיעה במחסן צבע קדמי גרמה לשריפה. בפגיעה בתותח הקדמי נהרג חלק מהצוות ונבצר מהתותח להמשיך בירי. בפגיעה בסיפון המרכזי שותק תותח הנ"מ. כמו כן נפגעו בה החרטום וחדר אוכל הקצינים.

הטרפדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה טרפדות שייטת 5 נמצאו בכוננות מיידית קשורות למצופים במקומם הקבוע בנמל המזרחי. כאשר החלה ההפגזה נפלו הפגזים בין הספינות. המפקדים ניתקו חבלים ויצאו, אך רשת האבטחה מפני צוללים שחסמה את הפתח עיכבה אותם. הם לא הצליחו להבין את התמונה ויצאו לכיוון הקרב, אולם עד שהגיעו הקרב כבר נגמר. הטרפדת ט-208 פגשה את הפריגטה אח"י מזנק (ק-32) בדרכה לנמל והזיהוי ברגע האחרון מנע קרב. הטרפדת קיבלה את הפצוע מהפריגטה והעבירה אותו לבית החולים בחיפה.[8]

תקיפות המטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס דקוטה שהוזמן על ידי מפקדת חיל הים זיהה בשעה 05:46 את המשחתת המצרית. באותה עת לא היה עדיין נוהל לתיאום בין מטוסי תקיפה לאניות חיל הים. זוג מטוסי אוראגן שהוזמנו על ידי מפקדת חיל הים כנגד חיל האוויר הסורי הגיעו לשטח אך חיל האוויר הסורי לא היה. בד בבד עם המטוסים הישראלים הגיעו למרחב הקרב שני מטוסי "מיסטר" צרפתיים שהיו בשדה תעופה של חיל האוויר בארץ. שביצעו יעפים בגובה רב אך מטוסים סוריים לא היו.

למפקד השייטת נודע על הגעת מטוסי התקיפה משאלת מטוס הדקוטה אם הוא רוצה את עזרתם והשיב בשלילה.[9] הטייסים יעקב אגסי ודוד קישון כבר עברו יום קרב כשהפציצו את המצרים בקרב המיתלה בערב הקודם. בשעה 06:37 הם הגיעו לאזור הקרב. המטוסים, הוכוונו בסיוע של מטוס הדקוטה, זיהו את "אבראהים אל-אוול" ותקפו אותה, כאשר המשחתות הישראליות סמנו את עצמן ברקטות אדומות.

הטייס המוביל, אגסי, תקף בתותחים ובכל 16 הרקטות, ומיד אחריו קישון, שלא השתמש בתותחים כדי שלא לסכן את המוביל, וירה את כל 16 הרקטות. הטייסים דיווחו על פגיעות ופיצוצים וחזרו לבסיסם. חיל האוויר שלח זוג מטוסים נוסף שהטיסו אותו עזר ויצמן ומוטי הוד, אך עד שהגיעו המשחתת כבר נכנעה.

לאור צורת התקיפה של המטוסים לא נפגעה המעטפת החיצונית. הרקטות לא חדרו את הסיפונים לפיכך, לא נגרמו נזקים שהיו עשויים להביא לטביעת האונייה, אך מהפגיעות חוסלה מערכת החשמל ומעליות אספקת התחמושת הפסיקו לתפקד. שבירת מורל הצוות המצרי הייתה מוחלטת.

כניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אבראהים אל אוול" איבדה מהירות, והחלה לנטות על צדה. בשעה 07:00 נעצרה לגמרי. סירת הצלה אחת הורדה ממנה למים, ומכיוון שסירת ההצלה השנייה הייתה תקועה, זינקו חלק מהמלחים המצרים למים כשהם לבושים בחגורות הצלה.

המשחתת המצרית שנכנעה, 31 אוקטובר 1956

בשעה 07:25 דיווח רושדי טמזין למפקדתו כי האונייה אינה יכולה להילחם, ובכוונתו להורות לצוות לנטוש את האונייה. "פעולת חיפה הצליחה. אין לקבוע נפגעי האוייב. נפגעו מספר פצועים. מבצעים הטבעת האניה" התשובה התקבלה ב-07:37 "כולכם מילאתם את תפקידכם ועליכם להיות גאים בעצמכם. אנחנו והמולדת נתגאה בכם תמיד. נדאג לענייני המשפחות. יהי אללה עימכם."

הטבעת האוניה הייתה עלולה לגרום אבדות רבות בצוות האונייה. טמזין העלה דגל לבן להודיע על כניעה, ובמקביל הורה על פתיחת שסתומי התחתית לחדירת מים. השסתומים בירכתיים נפתחו ומים החלו להיכנס ואילו השסתומים בחרטום נתקעו. גם מידע זה הועבר בקשר ונמסר למפקד השייטת שהחליט להעלות לאוניה צוות השתלטות מהר ככל האפשר.

בשעה 07:30 החלה אח"י "יפו" באיסוף הניצולים מהים ומהרפסודות שהתפזרו על שטח נרחב. תוך פחות משעה נאספו יותר מ-50 איש, ביניהם פצועים. לשבויים הוגש מזון ומשקה ולפצועים טיפול.

צוות השתלטות מאח"י אילת בפיקודו של רס"ן אברהם בוצר, ירד בסירת המנוע ועלה על סיפון האוניה המצרית. הצוות כלל כתריסר אנשים ובו מכונאי, חובש ואלחוטאי וכן מספר לוחמים. שביצעו פעולות רבות במהירות: סגירת שסתומי ההצפה בחרטום ובירכתיים, ריכוז הצוות המצרי לסיפון החרטום והירכתיים. תיקון ההגה התקוע על ידי סמ"ר (מיל') בן עמי זמיר, הכנת החרטום להגררות, הוקם קשר אלחוט עם אח"י "אילת" ומחסני התחמושת הוצפו במים כדי למנוע נזק אפשרי מהדליקה בחרטום.

החובל יוסף יוחנן (לימים אל"ם) מפקד תותח מס' 1 באח"י אילת היה סגנו של בוצר בצוות ההשתלטות. בוצר מינה את יוחנן להשגיח על המפקד טמזין והא נשאר איתו בגשר האניה. יוחנן דובר ערבית אך שיחתם התקיימה באנגלית לאחר שהסתבר שטמזין שלט בה היטב. יוחנן מספר כי לא היה כעס על המצרים היות שאף ישראלי לא נפגע מכל הירי. למצרים היו שני הרוגים ושמונה פצועים. הטיפול היה מסור והיחס כלל חמלה וכמעט הזדהות. בשום אופן לא הייתה דרישה לפשוט מדים והצוות המצרי נשאר כל אחד במה שלבש. באוניות לא מקובל לשאת נשק אישי לכן גם לא נערכו חיפושים גופניים על המצרים. לפחות עד למסירת הצוות המצרי לידי המשטרה הצבאית בנמל.

מנועי המשחתת החזקים אינם מיועדים לגרירה אך סא"ל מנחם כהן מפקד אח"י אילת תימרן במיומנות. האילת נקשרה למשחתת המצרית החבולה והחלה לגרור אותה לכיוון נמל חיפה לאחר כמעט 4 שעות, ב-13:45 הגיעה גוררת הנמל לקבל אותה. ההגה שהיה תקוע בזווית גדולה לימין הקשה על הגרירה עד שצוות ההשתלטות הצליח להחזירו למרכז.[10] צוות ההשתלטות הגיש עזרה ראשונה לפצועים. היחס לצוות המצרי היה אנושי תוך שמירה על כבודם. גילויי אלימות היו חריגים וגררו תגובה משמעתית מיידית.

צוות השתלטות נשאר על "אבראהים" עד לאחר כניסתה לנמל. אנשי המשטרה הצבאית עלו לאוניה וקיבלו את 150 אנשי הצוות המצרי.[11] כעבור מספר חודשים הוחזרו למצרים, במסגרת הסכמי חילופי השבויים.

תובנות לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבחן התוצאה היה זה קרב מוצלח ביותר לישראל. כלי שיט מלחמתי של האויב נפל לידי חיל הים במצב ראוי לשימוש ולא היו אבדות ישראליות. מעט מאוד אבדות למצרים. אחדות המטרה יצרה שיתוף הפעולה בין גורמים שלא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת וכמעט לא תקשרו. אך לאחר בדיקת התפקוד שהייתה הצטברות של תקלות, שגיאות וטעויות, שגרמו לכך שהאבראהים אל אוול נשארה שלמה.

מהנדס צי צרפתי הוזמן להכין, עבור חיל הים הצרפתי וחיל הים הישראלי, דו"ח פגיעות באניה המצרית. המהנדס איתר חמש פגיעות של פגזי 114 מ"מ מתותחי "אילת" ו"יפו" - מתוך 436 שנורו. פגז אחד פער חור של 60 ס"מ משמאל לחרטום. פגז אחר פגע בתותח מספר אחד ואחר בתותח בופור. רסיסים של שני פגזים חדרו למגורים, לחדר המכונות ולדוודים. רקטת חודר שריון אווירית אחת - מתוך 32 שנורו, פגעה בסיפון, חדרה לחדר אוכל קצינים ולחדר המכונאי. לא אותרה כל פגיעה של 127 מ"מ מתותחי ה"קרסן" - מתוך 64 שנורו. ממצאים אלה תאמו גם את המידע משיחות ותחקירים של השבויים המצריים.

רס"ן רושדי טמזין מפקד המשחתת אבראהים אל-אוול.
כרטיס ביקור מן המשחתת אבראהים אל אוול
חותמת רשמית של האונייה איברהים אל-אוול
פעמון האוניה. כיתוב בערבית: איבראהים 15 בנובמבר 1949. כיתוב בעברית: נכנעה לשייטת 1 לאחר קרב 31 באוקטובר 1956, כ"ז כסליו ה'תשי"ז

רושדי טמזין המפקד המצרי, בחר נתיב התקרבות נכון והצליח להגיע למטחווי פגיעה מחיפה מבלי להתגלות. בידיו היה המודיעין חלקי והוא לא ידע על מיקום בתי הזיקוק ומחנות צה"ל בחיפה. ודאי לא על קיום האוניה הצרפתית במפרץ. לפי דיווחו למפקדתו חשב שיורים עליו מתותחי החוף. על כן כאשר החליט לסגת פנה לצפון מערב ולא צפון מזרח לכיוון לבנון וכך בזבז את היתרון שהיה לו ונקלע למפגש עם המשחתות הישראליות. תפקוד הראשוני של מערכת הנשק באוניה היה טוב. לפי הדיווח שלו נורו 160 פגז.[12] מהמפקדה המצרית נאמר לו כי הסיוע מחיל האוויר הסורי כבר באוויר. החלטתו להיכנע הייתה מוצדקת ובזמן נכון. עיכוב היה גורם להרג נוסף בין אנשי צוותו מבלי לתת לו כל יתרון.

טמזין התקבל במצרים בכבוד המשיך בשירות בחיל הים המצרי ואף התקדם בדרגות. ניתן להבין זאת על רקע שכל כלי השייט המצריים הסתגרו בנמל אלכסנדריה וטמזין עם האבראהים אל-אוול נקט ביזמה התקפית ונלחם נגד כוחות עדיפים.[13]

המשחתת הצרפתית קרסן הגיעה למפרץ חיפה כחלק מכוח שמשימתו הגנה אווירית. הכוח קיבל הוראה להצטרף למבצע מוסקטר. אך בגלל תקלה במנוע חזרה המשחתת 'קרסן' ועגנה במפרץ. הייתה זו משחתת חדישה עם צוות מאומן. אף על פי שלא הייתה מוכנה לקבל פני אויב התעשת הצוות במהירות והגיב בירי תותחים. ואכן תגובתה המיידית, אף כי בתותחי הנ"מ, שיבשה את הפגזה המצרית. לו הייתה מפעילה את מערכת הנשק המודרנית שלה - ארבעה תותחי 130 מ"מ מבוססי מכ"ם - ניתן היה לצפות לפגיעות טובות יותר.[14] וגוף "אבראהים אל-אוול" לא היה נשאר בשלמותו. היא לא יכלה לצאת למרדף כפי שהתבקשה. בגלל אותה התקלה באחד המדחפים.

משלחת חוקרת של הצי הצרפתי באה במיוחד לבדוק את האוניה ומסקנתה שאף אחד מהנזקים לא נגרם מפגיעה של פגז צרפתי. העיר חיפה הכירה לו תודה על עצירת ההפגזה המצרית בעודה באיבה. ביזמת קצין הקישור אף קיבל למזכרת את אחד מדגלי "אבראהים אל-אוול". כאשר חזרה הקרסן לבסיסה בטולון לתיקון המנוע שלה, היא נתקבלה בתרועות ניצחון[15]. בשנת 1957 בעת ביקור אח"י אילת בטולון הוענק ל Cap. de Fregate Boy אות הצטיינות על ידי אדמירל ברג'ו. הדבר היה במסיבה בה נכחו גם מפקד אח"י אילת מנחם כהן, מפקד שייטת המשחתות צבי קינן ומנשה ריבלין ממשרד החוץ.[16] ובנוסף הוענק אות הצטיינות קולקטיבי לכל אנשי צוות ה'קרסן' שהשתתפו בקרב.[17] המצרים מצידם הפיצו סיפור שהקרב כולו נעשה על ידי המשחתת הצרפתית.

למפקדת חיל הים באותם ימים והרבה זמן אחר כך לא היה כיסוי מכם של חופי ישראל. שליטת מפקדה בכוחות מול נוכחות אניות זרות הייתה טובה. בשלב מוקדם החלו לזרום דיווחי המודיעין שהיו למעשה תרגום הודעות מפקד האוניה המצרית וסייעו מאוד להבנת התמונה. מפקד חיל הים החליט להעביר את המידע למפקד השייטת בצורה מיידית וגלויה.[18] הזמנת מטוס הסיור נעשתה לפני איתור האוניה וכאשר עוד לא היה ברור שהיא בודדה. הזמנת מטוסי הקרב נעשתה כנגד חיל האוויר הסורי וכאשר הגיעו שולבו בקרב בצורה שהוצגה כעובדה למפקד הכוח בים. הופעת המטוסים הוותה זרז למפקד המצרי להיכנע.

חוסר הארגון בתוך חיל הים גרם לכך שהטרפדות מצאו את עצמן סגורות בתוך נמל חיפה על ידי הרשת למניעת כניסת צוללים. לא הייתה כוננות לפתיחת הרשת ליציאה. הטרפדות לא השתתפו בקרב שהיה במסגרת יעודן העיקרי לא ירו טורפדו והאוניה נשארה שלימה. כך גם לא התעמתו הטרפדות עם התותחים והסוללה המשנית של אבראהים אל אוול ולא ספגו נפגעים.

תפקוד המשחתות לא היה מתואם דיו. השגת הפגיעה הראשונה נותנת יתרון מכריע. משחתת היא מטרה צפופה ויש בה דלק ותחמושת. ירי של שתי אוניות על מטרה אחת צריך להיות מתואם. זהו ביצוע המחייב רמת אימון גבוהה. המשחתות פתחו באש בלא תיאום ביניהן. מערכות הנשק במשחתות היו מדגם שלא איפשר ירי מדויק בלילה. וגם כשהאיר היום קרו ליקויים שנבעו מחוסר אימון. לא הוכנו פגזי תאורה וגם לא פגזי צבע המשמשים לטיווח. מספר ניכר של פגזים לא הורעמו נכון ולכן לא התפוצצו. הצוותים רכשו מיומנות תוך כדי הקרב. קצב האש גבר והושגו פגיעות שמנעו את יכולת האויב להלחם. בעקבות הירי הרב ללא פגיעות הגיע יוחאי בן נון למסקנה שאין תוחלת לחיל הים בהפעלת המשחתות נוכח חיל הים המצרי המתעצם. בדעתו נזרע הזרע שנבט בשנת 1960 בהיותו מפקד חיל הים כשיזם את תוכנית בנין הכח ספינות סער.

פיקוד המשחתות בקרב היה מיוצאי הפלי"ם. רבים מהמשתתפים המשיכו תקופה ארוכה והגיעו לתפקידים בכירים בחייל. מפקד השייטת שמואל ינאי השיג את כל אשר ניתן היה לצפות. למעשה שיקוליו שהזמן פועל לטובתו היו נכונים. מפקדיו שמואל טנקוס וצבי קינן היו מרוצים. היות שהתוצאות הן כאלה שפיקוד חיל הים יכול להתברך בהם לשנים המסקנה היא שפעל נכון. מה שלא מנע ביקורת שהחלה בחוגי הצבא על היעדר רוח ההסתערות לכאורה.

הפצוע היחידי מהכח הישראלי, היה המכונאי אביגדור רביד שנכווה מהתפוצצות צינור קיטור באח"י מזנק. כוויותיו היו קשות והטיפול ערך זמן רב. רביד, בוגר בית הספר לקציני ים עכו חזר לאחר החלמתו לשרת באח"י נגה. לאחר תום שירות החובה החל ללמוד משפטים. רביד עלה לדרגת אל"ם בפרקליטות הצבאית ובאזרחות נעשה נציב קבילות הציבור במשרד מבקר המדינה.

תחקיר הקרב בוצע על ידי אדמונד וילהלם ברילנט שהיה מפקד תורן בסטלה מאריס בליל התקרית ועמיתו סא"ל יוסף בן שמואל. הדו"ח נכתב בעברית ובאנגלית והוגש לרמטכ"ל משה דיין. במהלך התחקיר בוצעו צילומי פגיעות במשחתת על ידי צלם חיל הים שנלווה אליהם, נערכו ראיונות עם המפקד הצרפתי ועם הלוחמים. הדו"ח ניתח את הפגיעות של חיל הים הצי הצרפתי וחיל האוויר הישראלי ויעילותן בנוסף נבדקו הנזקים שנגרמו לספינה, השימוש הנכון בחימוש וניתוח הירי.

מפקדים בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדים בקרב לכידת האבראהים אל אוול
תפקיד שם
שר הביטחון דוד בן-גוריון
הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין
מפקד חיל הים אלוף שמואל טנקוס
ראש מחלקת ים אלוף משנה צבי קינן
ראש ענף מבצעים ח"י סא"ל בנימין תלם
ראש ענף מודיעין ימי אריה ברוש
מפקד שייטת 1 אלוף משנה שמואל ינאי
מפקד אבראהים אל-אוול רס"ן רושדי טמזין חיל הים המצרי
מפקד סמ"ר מח-14 מפקח אורי יחיאלי
מפקד אנית הדגלאח"י יפו סא"ל יוחאי בן נון
מפקד אח"י אילת סא"ל מנחם כהן
סגן מפקד אח"י אילת רס"ן אברהם בוצר
מפקד הפריגטה אח"י מזנק (ק-32) רב סרן דוד מימון
מפקד Escorter d'Escadre Kersaint סא"ל boy מהצי הצרפתי
קצין קישור במשחתת קרסן סרן רמי לונץ
קצין קישור לכוחות הצרפתיים סרן יצחק שושן
טייסי זוג מטוסי דאסו אוראגן יעקב אגסי ודוד קישון
טייסי זוג מטוסי דאסו אוראגן שני מוטי הוד ועזר ויצמן
טייס הדקוטה שהכווין גדעון כהן
מפקד פלגת הטרפדות סגן אלוף נפתלי רוזן
מפקד שייטת הנחתות רס"ן יהודה בן-צור
מפקדים תורנים במפקדת ח"י רס"ן אדמונד וילהלם ברילנט וסא"ל יוסף בן שמואל

בחיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה, אבראהים אל-אוול לשעבר, תוקנה והותאמה לשירות בחיל הים. שמה החדש, החמישי במספר והאחרון, היה "אח"י חיפה" והיא קיבלה את מספר הצי ק-38. האונייה שירתה בחיל הים כ-12 שנים בהן ערכה הפלגות אימונים וביקורים בנמלים זרים. צוות הספינה אויש רק בחלקו והמקומות הפנויים שימשו למתאמנים שבאו מבית הספר לקציני ים עכו ומקורס חובלים.

ביקור במלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקור הראשון בינואר 1961 נעשה בוולטה שבמלטה שהייתה עדיין בשליטה בריטית. האוניה המצרית הייתה במחצית הראשונה של 1956 בשיפוץ במלטה וסיפור שבייתה במלחמת סיני, היה ידוע. אח"י חיפה התקבלה בחמימות על ידי אנשי הצי המלכותי הבריטי והאדמירל הבריטי שהגיע לביקור באוניה, חתם ב"ספר האורחים" בו חתם קודמו עוד מהתקופה המצרית. אחד מקציני האוניה[19] חטף שטף דם פנימי בבטנו, נותח בבית החולים של הצי המלכותי הבריטי ולאחר שהבריא, הוטס במטוס צבאי לקפריסין ומשם חזר לארץ בטיסה אזרחית.

הביקור קיבל כותרות בעיתונות המקומית. הייתה אז ידיעה שנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, הכריז שהמשחתת טבעה לאחר שהפגיזה את נמל חיפה, והנה היא שטה ואף נראית עוד יותר טוב. באותה עת הבריטים כבר החלו לחזר מחדש אחרי הערבים. נראה שהתקבלה הוראה מלונדון להצניע את הביקור. בניגוד לנוהג הבינלאומי והסולידריות בין ימאים, דרשו הבריטים מאח"י חיפה לקצר את הביקור ולצאת לים בעיצומה של סערה עזה.

ביקורים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקור השני באותה הפלגה נערך בנמל אז'אקסיו שבאי קורסיקה. ביוזמת הקונסול הישראלי במרסיי הניח מפקד המשחתת יהודה בן-צור זר על קבר החייל האלמוני וקורס חובלים ח' הווה את משמר הכבוד.

בהפלגה אחרת בפיקודו של יהודה בן-צור, נערך ביקור של מספר ימים בנמל נאפולי באיטליה יחד עם משחתות אחרות והצוללת אח"י רהב (צ-73).

בתקופת פיקודו של הדר קמחי ביקרה האוניה שוב בנמל נפולי. בדרכה חזרה נערכה למשחתת קבלת פנים חגיגית על ידי הצי האיטלקי בנמל מסינה. בקבלת הפנים השתתף גם מפקד שייטת המשחתות אל"ם מנחם כהן. החגיגיות נבעה מכך שבדרך לנפולי האוניה נכנסה למסינה לקבלת דלק והצי האיטלקי לא ידע על הגעתה הצפויה. ככלל הקשרים עם הצי האיטלקי שנבנו מביקורים אלה היו יותר מידידותיים. חיל הים נעזר בתעשייה האיטלקית בחימוש ספינות הסער.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אח"י חיפה (ק-38) מניפה את נס השירות הפעיל, תוקפת בפצצות עומק צוללת מצרית, ברקע מטוס מיראז' 3 של חיל האוויר 9 יוני 1967.

כהכנה לקליטת ספינות הטילים הוכנסה אח"י חיפה בשנת 1966 למצב שימור. בחודש מאי 1967 הוחזרה לפעילות עם צוות מילואים בפיקודו של יהודה בן-צור, כדי להשתתף במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה גילתה אח"י חיפה צוללת מצרית שארבה בחופי ישראל ותקפה אותה. התקיפה גרמה לצוללת נזק שחייב אותה להפסיק את המארב ולשוב לנמל אלכסנדריה.

בשנת 1968 הוצאה "אח"י חיפה" (ק-38) מהשירות. ב-7 באפריל 1969 והוטבעה באמצעות טיל גבריאל, שנורה ממערכת הטילים הראשונה שהותקנה על ספינת הטילים שקיבלה את שמה, אח"י חיפה (ס-322).

מפקדי אח"י חיפה ק-38[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרגה ושם תקופת כהונה כמפקד הספינה הערות
רס"ן אברהם בוצר נובמבר 1956 בראש צוות ההשתלטות
סרן ראובן סדנאי 1956 בתקופת התיקונים
סא"ל יצחק דביר 1958 הקמת הצוות הראשון
סא"ל יקותיאל נץ 1959
סא"ל יהודה בן-צור 1960 עד 1962 תחילת הפלגות לחו"ל
סא"ל הדר קמחי 1962 עד אוקטובר 1963 הפלגה לאיטליה
סא"ל מנשה ליפשיץ אוקטובר 1963
סא"ל רפי אטלינגר
סא"ל עזרא קדם ("כריש")
צבי תירוש
רס"ן גדעון גלובוס 1966[20]
סא"ל יהודה בן-צור 1967 מלחמת ששת הימים

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי קינן, במבט לאחור – סיפור אישי, גבעול, 2005, עמ' 180-185
  • קרב "איברהים אל-אוול", מערכות ים, מרס 1960, עמ' 45-50
  • גרשון רביד, הקרב נגד אברהים אל אוואל,הוצאת עמותת ידידי חיל הים, 9 ינואר 1997.
  • צדוק אשל, שמואל טנקוס - מהירקון עד חיל הים, עמ' 96 - 99, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2003
  • שלמה אראל, לפניך הים, סיפורו של ימאי, מפקד ולוחם, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ח
  • יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספרית מעריב, 1993, עמ' 113-116
  • אברהם זוהר, סאמק - שמואל ינאי, לקראת פרסום בהוצאת יד טבנקין, הפרק "קרב חיפה"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתנאל לורך בספרו בצבת המעצמות - ישראל ולחצי המעצמות בשלהי מלחמת העצמאות ומערכת קדש (1990), מספר כי בן-גוריון לא ראה במבצע הזדמנות, כי ידע שמעמד ישראל באו"ם יפגע, אך נדחף לכך בלחץ של צרפת.
  2. ^ באחד המקורות מופיעה כאילו זיהתה במכ"ם מטרה- אך מפקדה המפקח אורי יחיאלי מזכיר שלא היה לה מכ"ם כלל.
  3. ^ הקרסן הוכנסה לפעילות בשנת 1953 והיא שלישית מסדרת האוניות "סורקוף".
  4. ^ יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, עמוד 113.
  5. ^ מקור אחר מתאר שקרסנט לא הפעילה את התותחים העיקריים אלא רק את תותחי הנ"מ של 57 מ"מ. הפגזים היו נגד מטוסים עם מרעום קרבה מגנטי, והם התפוצצו מבלי לגרום נזק לאונייה המצרית.
  6. ^ שמות האוניות שנבנו בסדרה התחילו באות Z
  7. ^ משה דיין, 'יומן מערכת סיני, עמ' 97-100.
  8. ^ שמשון עדן, ע' 180 -192.
  9. ^ המקור יומנו של יהודה איגרא
  10. ^ יהודה ואלך, לא על מגש של כסף, עמוד 73.
  11. ^ בתמונות נראים השבויים בחלקם ללא בגד עליון. לא ברור מדוע אך הם לא נדרשו לכך. בהמשך קיבלו בגדים מצה"ל.
  12. ^ במקור מצרי אחר מוזכרים 220 פגז
  13. ^ המקור הוא החוקר מוסטפא כבהא שלמד את חיל הים המצרי במסגרת מחקרו חרב אל אסתנזאף על מלחמת ההתשה.
  14. ^ צבי קינן מתאר שנורה מטח אחד של פגזי 130 מ"מ ולא פגזי נ"מ.
  15. ^ סופר צבאי, שייטת ישראל עוגנת בטולון, חרות, 28 באוקטובר 1962
  16. ^ מקור ספרו של צבי קינן, עמוד 203
  17. ^ מקור - יצחק שושן.
  18. ^ המידע על האזנה היה חסוי שנים רבות
  19. ^ סגן חיים ברונשטיין סגן קצין המכונה.
  20. ^ המקור: משפחת גלובוס באתר רשפון