מתעסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מתעסק הוא מושג הלכתי המתייחס לאדם העושה מעשה בלי כוונה לעשותו. המתעסק שונה מהשוגג, בכך שהשוגג מתכוון לעשות את המעשה, אך רק לא יודע שהוא אסור, או אינו צופה את תוצאות המעשה, בעוד המתעסק כלל אינו מתכוון לעשות את המעשה.

ההלכה דנה בחיוב המתעסק העושה מעשה אסור וקובעת שבאיסורי שבת המתעסק פטור אף מהחיובים המוטלים על השוגג, בעוד בתחומים אחרים, כמו איסורי מאכלות אסורים, המתעסק חייב.

מתעסק באיסורים שיש בהם הנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, ההלכה קובעת שהמתעסק פטור מעונש. אולם בעבירות שיש בהם הנאה, כמו מאכלות אסורות ועריות המתעסק חייב[1]. יש המסבירים זאת[2] בכך שבעבירות אלו עיקר האיסור היא ההנאה וללא קשר לדרך בה המעשה נעשה, העובר על האיסור נהנה. החזון איש[3] חולק על הדברים וסובר שאין ההנאה עיקר האיסור, אלא שמכיוון שהאדם נהנה מהעבירה המעשה נחשב למעשה למרות שהוא נעשה בלא כוונה.

מתעסק בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפטור המתעסק מעונש נוסף בהלכות שבת נימוק נוסף, בכך שאיסור התורה על מלאכה בשבת נוגעת למלאכת מחשבת, כלומר מלאכה כזו הנעשית מתוך מחשבה והכרה, ולא מלאכה הנעשית בטעות או כתוצאה מפעולה לא מכוונת.

על כן, בהלכות שבת, לא רק אדם שאינו מתכוין למלאכה כלל נחשב מתעסק, אלא אדם שמתכוין למלאכה מסוימת המותרת בשבת, אך בטעות יצאה לו מלאכה אחרת האסורה בשבת נחשב למתעסק. דוגמה המובאת בגמרא[4] היא אמרתו של רבא, שמי שהתכוין לחתוך חלק מפרי מסוים שכבר היה תלוש מהעץ ובטעות חתך פרי אחר שהיה מחובר לארץ, אינו חייב קרבן חטאת על מלאכת קוצר, מכיוון שאין זו מלאכת מחשבת[5].

עם זאת, העושה בשבת חבורה או פצע ללא כוונה אינו פטור כדין מתעסק, מכיוון שמקובל כי העושה חבורה חייב למרות שהיא לא מלאכת מחשבת, ולכן מקלקל או עושה מלאכה שגרם לפצע חייב חטאת אם הדבר נעשה בשוגג.

מתעסק במצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החילוק בין עבירות שיש בהם הנאה לעבירות שאין בהם הנאה, קיים אותו חילוק גם בין מצוות שיש בהם הנאה לכאלו שאין בהם הנאה, ולכן אדם שאוכל מצה בכפייה יצא ידי חובתו, ולפי מי שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, גם אדם שתוקע תקיעת שופר בראש השנה כדי לשיר יצא ידי חובתו, למרות שהוא נחשב ל"מתעסק"[6]. האבני נזר[7] מוסיף שמסיבה זו הלומד תורה יצא ידי מצוות תלמוד תורה גם אם הלימוד הוא לא לשם המצווה אלא לשם סיבה צדדית, מכיוון שהאדם נהנה בשעת הלימוד והתורה משמחת אותו.

רבי חיים סולובייצ'יק[8] מסביר את פסקו של הרמב"ם, שפוסק כי למרות שהכוונה בתפילת שמונה עשרה מעכבת רק בברכת אבות, אם האדם אינו מכוין בשעת תפילתו כלל שהוא עומד לפני המלך, אין תפילתו נחשבת לתפילה כלל. "ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דילג מלות אלה".

מתעסק חלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה צורה מיוחדת של מתעסק, כאשר האדם ליקט את הדבר שאותו הוא התכוין ללקט מתחילה, אלא שבין כך ובין כך כשהושיט את ידו הוא שכח מה רצה, ובטעות חשב כי הוא צריך דבר אחר, אבל בטעות נשלחה ידו את הדבר שאליו שלח את ידו, כך שמצד אחד נעשתה כוונתו הראשונית, ומצד שני הפעולה עצמה הייתה ללא מחשבה. רבי אליעזר סובר שמכיוון שנעשתה כוונתו, אין הוא נקרא מתעסק, אך רבי יהושע סבור שגם אז הוא פטור מכיוון שלא נעשתה מחשבתו, ורק באופן ששני הדברים, זה שטעה בו וזו שהתכוין לכך היו מאותו מין ממש, אין טעותו נחשבת לטעות כלל, מכיוון שלמעשה לא טעה ממחשבתו הראשונית, שכן אין חילוק בין פרי זה לפרי אחר[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כריתות י"ט ע"ב.
  2. ^ ברכת שמואל קידושין סימן כ'.
  3. ^ במסכת הוריות.
  4. ^ כריתות י"ט ע"ב.
  5. ^ תוספות בכתובות ה' ע"ב בד"ה "את"ל".
  6. ^ מסכת ראש השנה, כ"ח ע"א.
  7. ^ הקדמה לאגלי טל.
  8. ^ חידושי רבנו חיים הלוי הלכות תפילה.
  9. ^ כריתות י"ט ע"ב.