בית החולים העירוני (ירושלים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית רחוב יפו ובית השער
סמל האימפריה העות'מאנית מעל הכניסה לבניין
הדולפינים החקוקים על בית השער
צידו הפנימי של בית השער, עם המדרגות שהובילו למרפסת
חדר בבית החולים בראשית המאה ה-20
החצר האחורית ואחד האגפים
חומת המתחם (רחוב יהודית)

בית החולים העירוניערבית: אל-מוסתשספא אל-בלדי; נקרא בפי תושבי ירושלים ה"בלדייה", א-סאחייה ("הבריאות") או פשוט: אל-מוסתשפא ("בית החולים")) היה בית חולים עירוני ממשלתי שפעל בירושלים בתקופה העות'מאנית בין 1891 ל-1917. מאז ימי המנדט ועד ימינו שוכנת במקום לשכת הבריאות המחוזית. הבניין ממוקם ברחוב יפו 86. למתחם המבנה והחצר האחורית שלו קיימת תוכנית עתידית להסבתו למלון שישמר את המבנה אך יוסיף אגף חדרי אירוח בחצר האחורית שלו המשמשת בהווה כחניון.

המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית החתן המת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עדויות רבות, בהן של ברטה ספפורד-וסטר מן המושבה האמריקאית והרופאה הלנה כגן, המבנה הוקם על ידי משפחה ערבית נוצרית בסביבות 1881 עבור זוג שעמד להינשא, אולם החתן נפטר ערב החתונה. ביום החתונה המיועד (הוא יום הלוויה) ערכה אם החתן מוכת היגון חתונה בין הכלה, בבגדי הכלולות שלה והחתן, שגופתו הולבשה בבגדי החתונה. ה"חתונה" המזעזעת נותרה חקוקה בלב רבים מאנשי ירושלים. הבית שעמד קרוב להשלמתו ננטש, ואיש לא הסכים להתיישב במקום ולשקמו.

כך עמד המבנה נטוש כעשר שנים, עד שהוקם במקום בית החולים העירוני ביוזמת ראש העיר חאג' סלים אל-חוסייני, שרכש את הקרקע והמבנה שעליה לצורך זה. בית החולים היה המוסד הציבורי הראשון והיחיד שהקימה הממשלה העות'מאנית לשירות תושבי ירושלים.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הוא בניין אבן מאסיבי בן שתי קומות ומרתף, עשוי בתבנית האות ח', כאשר חזיתו פונה לרחוב יפו. בין שני אגפיו נמצאת חצר פנימית צרה ומאחוריה חצר רחבה. במקור היו בחצר זו שני בורות מים, שנסתמו ברבות השנים. כן הוקמו בחצר מבנים שונים במהלך הזמן כחדר מתים, מגורי סגל, חדר לחולים במחלות מידבקות, מעבדת חיסונים וכדומה.

המבנה מוקף חומה ובה שער אבן מפואר לכניסת הולכי רגל מרחוב יפו. משני צידי השער חקוקים באבן יצורים דמויי דולפין, סמלים אלו, האופייניים לבנייה נוצרית יכולים להעיד על כך שהשער ועיטוריו הם פריט מקורי מן המבנה שתוכנן לזוג הצעיר[1]. מעל בית השער, המכיל גומחות עבור השומרים, הייתה מרפסת אליה הובילו שני גרמי מדרגות מעוגלים. מרפסת זו מונצחת בתצלומי מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית ממסע וילהלם השני לארץ ישראל (נובמבר 1898), כאחד מאתרי התצפית על תהלוכת הקיסר. כיום המרפסת אינה קיימת עוד, אך גרמי המדרגות השתמרו. בנוסף לשער האבן קיימים בחומה שני שערים ששימשו לכניסת עגלות.

בראש חזית הבניין, מעל השער הראשי מותקנת טבלת שיש ובה חקוק סמל האימפריה העות'מאנית. הסמל כולל את חתימת הסולטאן (טורה או טוגרה) בתוך עיגול (השמש) ומתחתיו כתר ושני דגלים, אחד מכל צד. בצדו הימני של הסמל חקוקים רובים ותותח (סמלי הכוח), ובצדו השמאלי - מאזני צדק (סמל המשפט). משני צידי הסמל, בתוך אליפסות חקוקות שנת תחילת ההקמה של בית החולים ושנת חנוכתו: 1306 ו-1308 ללוח ההיג'רי (1888 ו-1890 בקירוב, בהתאמה).

בית החולים העירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים נחנך באפריל 1891 (לפי דיווחי ההיסטוריונים עארף אל-עארף ואברהם משה לונץ ומודעה בעיתון הצבי[2]) במטרה לשרת את כלל האוכלוסייה ללא הבדל דת וללא תשלום. רוב המתרפאים היו ערבים מוסלמים עניים מירושלים ומכפרי הסביבה, בעוד שחולים יהודים, נוצרים ומוסלמים אמידים פנו לבתי החולים שברחוב הנביאים, איש-איש לפי השתייכותו. מימון בית החולים הגיע ממיסי הדרך (ג'פר) שניגבו על ידי העירייה מהעגלות שעברו ברחוב יפו. הפעלת קו הרכבת יפו-ירושלים בשנת 1892 הביאה לירידה בהכנסות ולאחר שבוטל מס הדרך נותר בית החולים ללא אמצעי מימון, ואף התעורר חשש שייסגר.

בבית החולים היו בין 32 ל-40 מיטות אשפוז, בחלוקה שווה לגברים ולנשים. לפי דו"ח על המינהל, הכלכלה ומוסדות חינוך ובריאות בלבנט משנת 1896 שירתו בו מנהל כללי רפואי, אקונום (מנהל אדמיניסטרטיבי), רופא במשרה מלאה, מנתח, רוקח, לבלר (פקיד), שלוש נזירות רחמניות, שבעה אחים ואחות אחת[3]. אל בית החולים הועבר בית המרקחת העירוני המרכזי ששכן לפני כן ברחבת שער יפו. כמו כן פעלה בבית החולים קליניקה ("מרפאת חוץ") לשירות יומי ומחלקה לרפואה משפטית (נתיחה שלאחר המוות למטרות חקירה משטרתית).

רופאים בבית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטיוס אפקלידס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוטיוס אפקלידס

מנהלו הראשון של בית החולים היה ד"ר פוטיוס אפקלידס (18641916; בשל הקושי לביטוי שמו, כונה על ידי תושבי ירושלים ד"ר פוטי), יווני יליד העיר בורסה שבטורקיה. הוא הגיע לירושלים לאחר שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת איסטנבול והפך מקורב לבני כל העדות בעיר. בנוסף למשרתו כמנהל בית החולים העירוני והרופא הראשי בבית החולים כיהן גם במשרת "רופא העירייה" וכנושא בתפקיד ממלכתי לבש גלימת שרד רקומה, עמה הופיע באירועים רשמיים, עוטה מדליות ציון לשבח על תפקודו. למרות שלחם במגפות הרבות שפקדו את העיר נפטר בעצמו מהתפרצות של מחלת טיפוס הבהרות. הוא נקבר בבית הקברות היווני-אורתודוקסי שבהר ציון.

הלנה כגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלנה כגן

ד"ר כגן, לימים חלוצת רפואת הילדים בירושלים, התקבלה לעבודה בבית החולים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. משום שכאשה לא יכלה לקבל רישיון לעבוד ברפואה[4], היא התקבלה תחילה כאחות וכמדריכה ראשית לאחיות, לאחר שהאחיות הנוצריות-צרפתיות (ממנזר סן ונסן דה פול) גורשו מן הארץ כנתינות ארץ אויב. בהמשך טיפלה בשבויי מלחמה ואסירים, ששוכנו בחצר בית החולים ולאחר שנפטר, קיבלה על עצמה את תפקידו של פוטיוס אפקלידס כממלאת מקום הרופא הראשי. קבלת רופאה יהודיה לתפקיד מנהלת ה"בלדייה" הייתה מקרה נדיר באותה תקופה[5]. ייתכן שבאותה תקופה שירת בבית החולים גם ד"ר מנחם שטיין.

לאחר מספר חודשים הגיע לנהל את בית החולים ד"ר מוניר ביי (ערבי נוצרי מלבנון שהתאסלם). הוא גילה כי כגן תלתה סדין לבן לצד מיטתו של האסיר ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, שהיה מאושפז בביתן האסירים בתנאים קשים ביותר. מוניר ביי קבל בפני הנציב העליון הטורקי גמ'אל פאשא על היחס המועדף אותו העניקה כגן לאסיר והיא נאלצה להתפטר.

מנחם שטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנחם שטיין

בשנת 1915, בהיותן בן 60 גויס ד"ר שטיין (מנהל בית החולים שער ציון ביפו) אל הצבא העות'מאני ונשלח לבית החולים "למחלות מידבקות" בירושלים, ככל הנראה מדובר בבית החולים העירוני. בשנת 1916, שנה מאוחר יותר, נדבק שטיין בטיפוס הבהרות מאחד מחוליו ונפטר בחג הראשון של פסח. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים[6][7].

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה הזרימה לבית החולים פצועים, אסירים וחולים במגפת טיפוס הבהרות. ובית החולים הוגדר כבית חולים לטיפוס הבהרות ולאסירים[4]. לשם כך אושפזו חולים גם בביתנים בחצר, ביתן לאסירים ושבויי מלחמה וביתן לחולים במחלות מידבקות. מדיווחי הלנה כגן וחיילי חיל המשלוח הבריטי שאושפזו כשבויים פצועים בבית החולים עולה כי בבית החולים פעלו בעת המלחמה 60 מיטות רעועות, ללא תנאים היגייניים מינימליים, ללא מעבדה, ללא חדר טיפולים, כמעט ללא תרופות וציוד רפואי בסיסי. מזון ומים (שנשאבו מבורות) ניתנו לחולים במשורה. הצוות הרפואי התעלל בחולים ולא הקפיד על כל הפרדה בין חולים במחלות שונות, וכאשר הם רחצו באמבט המשותף הם הדביקו אלה את אלה.

מחלקת הבריאות המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים נמסר בית החולים לצלב האדום האמריקאי. בפברואר 1919 התמקם בו המשרד הראשי של מחלקת הבריאות המנדטורית[4]. במקום פעלה בין השאר מעבדה לרפואה משפטית של מחלקת הבריאות המנדטורית בה התקיימה חקירת גופותיהם של קרבנות פרעות תרפ"ט בחברון. כן פעלה במקום מעבדה לייצור חיסון לאבעבועות שחורות ומעבדה כימית ובקטריולוגית ובמקום טופלו נשוכי כלבים בטיפול מונע למחלת הכלבת.

בית חולים עירוני/ממשלתי בריטי נפתח בבניין אביחיל שבמגרש הרוסים.

לשכת הבריאות המחוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום מדינת ישראל השתכנה במקום לשכת הבריאות המחוזית של מחוז ירושלים, הפועלת למתן שירותים לציבור כ"טיפת חלב", מרכז חיסון, מרכז מידע, ביצוע בדיקות גילוי נשאות לטאי זקס וכדומה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית החולים העירוני בוויקישיתוף

זלמן גרינברג, ‏בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 64-49

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זלמן גרינברג, ‏בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995 עמוד 52
  2. ^ ידיעות שונות, הצבי, 22 באפריל 1891
  3. ^ זלמן גרינברג, ‏בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995 עמוד 55
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 שמואל ניסן, התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט, יד יצחק בן צבי, 2003, עמוד 308
  5. ^ זלמן גרינברג, ‏בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 62-61
  6. ^ מנחם (מרק) שטיין באתר יזכור
  7. ^ זלמן גרינברג, ‏בית-החולים העירוני התורכי בירושלים, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמוד 59


קואורדינטות: 31°47′9″N 35°12′49.5″E / 31.78583°N 35.213750°E / 31.78583; 35.213750