בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית חולים לשעבר  |
| מיקום |
יפו |
| מדינה |
ישראל |
| מייסדים |
פלשתינה (א"י) |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1922 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1922 |
| תאריך פירוק |
1948 |
| קואורדינטות | 32°02′42″N 34°45′27″E / 32.045°N 34.7575°E |
|
(למפת גוש דן רגילה)   בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו | |
  | |
בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו הוקם ב-1922 ונסגר ב-1948 לאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארץ-ישראל המנדטורית חולקה לארבעה מחוזות: ירושלים, חיפה, השומרון והגליל. במרכז הארץ ובדרומה היו קיימים ארבעה בתי חולים ציבוריים: הדסה תל אביב, בית חולים למחלות מידבקות ביפו, בית חולים בשכם ובית חולים בעזה. בית החולים הדסה שירת יותר ממחצית תושבי פלשתינה ולכן הפיקוח הרפואי הבריטי של השלטונות היה הדוק ויסודי. בית החולים רמב"ם בחיפה נוסד ב-1938 והדסה הר-הצופים בירושלים ב-1939[1]. עם פתיחתו ובמשך שנים רבות היה בית חולים הדסה תל אביב היחידי במחוז. כל המקרים הקשים והנדירים התרכזו בבית החולים זה, ברחוב בלפור, כי הוא היה היחידי במחוז.[3]
דרישות להקמת בית חולים נוסף באזור יהודי עלו מתחילת שנות ה-30. הן גברו כאשר פרצו מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, ואשפוז יהודים ביפו הערבית הפך למסובך ואף מסוכן.
הקמת בית החולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט הבריטי ראתה את תפקידה להעניק טיפול רפואי מלא לעובדיה ולאסירים שבאחריותה. בנוסף, ראתה הממשלה שמתפקידה לתת טיפול רפואי במחלות מידבקות לכלל הציבור בארץ-ישראל[4].
בהתאם לכך, נפתח בשנת 1922 בשכונת גבעת עלייה שנמצאת על חוף עלייה של היום, ממערב לרחוב קדם ומדרום למדרון יפו, בית חולים למחלות מידבקות. ב-1922 פעלה עיריית תל אביב להעסיק בו אחיות יהודיות ולהסדיר ביקורים של רופא עירוני, כדי שהמאושפזים היהודים לא ינותקו לחלוטין מסביבתם וממשפחותיהם.[5].
בשנת 1926, בית החולים כלל כ-50 מיטות שהיו באחריות רופא אחד אשר מיעט להגיע כדי לראות את החולים. עיקר הטיפול היה בידי 12 אחיות, 8 מהן יהודיות[6]. האוכל תואר על ידי היהודים כגרוע ומתאים רק להרגלי ערביי ארץ-ישראל[7]. בבית החולים לא הייתה מעבדה ובדיקות דם נשלחו לירושלים ונדרשו כשישה ימים עד קבלת תשובות[8]. בנוסף, עלו תלונות על רמת הניקיון בבית-החולים. על פי הסדרי בית-החולים -נאסרו ביקורים של רופאים שלא היו שייכים לצוות הרפואי של בית-החולים, והייתה בו מחלקת פרימיום לחולים ששילמו תוספת של 35–50 גרוש ליום[9]. בשנת 1927 החלו בהכנות להפעלת מטבח כשר.[10][11].
בשנת 1931 הוסכם על הקמת מחלקה יהודית עם 20 מיטות שתלווה על ידי רופא יהודי ומטבח כשר,[12][13] וד"ר שטרנברג נכנס לעבודה[14]. מאוקטובר 1931 הופקד על המחלקה למחלות מידבקות ד"ר רודולף רייטלר והוקמה מעבדה באחריותו[15]. למרות זאת, משפחות רבות נמנעו מאשפוז מקורביהן ביפו[16][17] חברי קופת חולים כללית המששיכו להתלונן מעל דפי העיתונות על הסכנה של אשפוז בבית חולים זה.[18]. בעיתונות המשיכו להתפרסם תלונות על האוכל, הניקיון והשירות בבית-החולים[19]. בשנת 1934 הוקם מבנה חדש[20]. בתחילת 1935 נכנסה לעבוד בו טבחית יהודייה[21].
ב-17 באוגוסט 1936, אירע ליד בית-החולים רצח האחיות היהודיות. חמישה חולים יהודים שהיו מאושפזים בבית-החולים הועברו למחרת לבית החולים בפרדס כ"ץ שהוקם בסוף יולי 1936. באופן זמני טופלו חולים יהודים במעון של ויצו ברחוב המלך ג'ורג', ולאחר מכן הועבר הטיפול לבית-החולים בפרדס כץ[22].
בינואר 1942 התפרסמה הידיעה על תרומה של ערבי מיפו להקמת אגף יולדות בבית-החולים.[23]. בשנות ה-40 בית-החולים טיפל בעצורים שרבים מהם היו אנשי המחתרות[24][25][26]. כאשר דב גרונר אושפז לאחר ההתקפה על משטרת רמת-גן בבית החולים הדסה בתל אביב, הוא הועבר לאחר כעשרה ימים לבית החולים הממשלתי ביפו למרות מחאות רופאיו המטפלים.[27]. כך נהגו גם לגבי אסירים פצועים אחרים.[28]. במספר מקרים הצליחו עצורי הממשל הבריטי להימלט מבית-החולים בעת אשפוזם[29]. באוגוסט 1946 נעשה ניסיון לחלץ פצועים שהשתיכו למחתרת האצ"ל[30]. בהתקפה זו נפצעו שניים מהתוקפים ואחד מהם מת מפצעיו[31].
במלחמת השחרור, במהלך מבצע חמץ ובעקבות הנטישה ההמונית של ערבים מיפו דווח על סגירת בית-החולים . בית-החולים נסגר ב-7 במאי 1948.[32].
לאחר הקמת המדינה, הפך המוסד לבית החולים הממשלתי ע"ש דונולו. בשנת 1950, בשטח ששימש את בית-החולים למחלות מידבקות נפתח בית החולים "דונולו א'", ובשנת 1951 נפתח בית- החולים "דונולו ב'" במבנה ששכן כחצי קילומטר דרומית למבנה הראשון. המקום שימש במקור כתחנת הסגר ובמקומו נמצא היום מרכז פרס לשלום.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רופאיה של ארץ-ישראל, פרופ' נסים ויעל לוי, הוצאת איתי בחור, מהדורה שנייה, מרץ 2012 (עמוד 39)
- ^ הרפואה – עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל, ריאיון עם ד"ר אריה אלוטין, כרך פ"ד, חוברת ז' מתאריך 1 באפריל 1973 (עמוד 413)
- ^ בתקופה ההיא לא היו קיימים בתי החולים: בית חולים בילינסון (שנפתח ב-1938), תל-השומר שברמת גן (שהוקם אחרי קום המדינה), השרון בפתח תקווה, מאיר בכפר סבא ועוד.[2]
- ^ ד"ר משה כהן, הממשלה ובריאות הישוב העברי, דבר, 9 במרץ 1926
- ^ הד יפו - לתקונם של חולי הדבר, דואר היום, 7 בנובמבר 1922
- ^ שמעיה אלפרט, בית החולים הממשלתי, דבר, 9 בנובמבר 1926
- ^ על בית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 14 בנובמבר 1926
- ^ על הטעון תיקון בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 19 בנובמבר 1926
- ^ למצב בית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 2 בינואר 1927
- ^ תל אביב, דבר, 12 באוגוסט 1927
- ^ מבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 24 באוקטובר 1927
- ^ א. פרלסון, העברת בית החולים בת"א, דבר, 28 בינואר 1931
- ^ המלחמה במחלות המדבקות, דואר היום, 6 ביולי 1931
- ^ הוספיטליזציה של חולים מדבקים בתל אביב, דבר, 16 בספטמבר 1931
- ^ רופא יהודי קבוע בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 22 באוקטובר 1931
- ^ מחלות מדבקות בת"א, דבר, 22 בדצמבר 1931
- ^ יוסף מאיר, מצב הביראות בארץ, דבר, 11 ביולי 1934
- ^ הסכנה לחולי תל־אביב וסביבותיה, דבר, 12 במאי 1933
- ^ מועצת הבריאות לכנסת ישראל, דבר, 18 באפריל 1934
- ^ בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 5 באוגוסט 1934
- ^ בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 28 בינואר 1935
- ^ א. בית־החולים העירוני בשנת 1936/37, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בנובמבר 1937
- ^ נדבות לביה"ח הממשלתי ביפו, הצופה, 12 בינואר 1942
- ^ בבית הכלא המרכזי, דבר, 15 בפברואר 1942
- ^ מאסרים בקיבוץ משמר הים, המשקיף, 4 באפריל 1946
- ^ פקודת־מעצר נגד פצועים חשודים בהתקפה, משמר, 16 בספטמבר 1946
- ^ צעיר מפצועי ר"ג הועבר ליפו על אף התנגדות רופאי הדסה, המשקיף, 5 במאי 1946
- ^ רוזנברג לא היה טרוריסט, הַבֹּקֶר, 15 בינואר 1947
- ^ ברח מביה"ח הממשלתי ביפו, המשקיף, 14 ביוני 1945
נאשמים בגניבה ברחו מביה"ח, המשקיף, 4 באוגוסט 1946 - ^ נכשל נסיון לשחרר עצורים בבית החולים הממשלתי ביפו, הַבֹּקֶר, 12 באוגוסט 1946
- ^ מת אחד מן המשתתפים בהתקפה על ביה"ח ביפו, הַבֹּקֶר, 15 באוגוסט 1946
- ^ יפו חדלה לקבור מתיה, מעריב, 7 במאי 1948
