בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אין תמונה חופשית

בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות ביפו הוקם ב-1922 ונסגר ב-1948 לאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ ישראל חולקה לארבעה מחוזות: ירושלים, חיפה, השומרון והגליל. בכל שטחה של מרכז ודרום "פלשתינה" היו קיימים ארבעה בתי חולים ציבוריים: הדסה בתל אביב, בית חולים למחלות מידבקות ביפו, בית חולים בשכם ובית חולים בעזה. בית החולים הדסה שירת יותר ממחצית תושבי פלשתינה ולכן הפיקוח הרפואי הבריטי של השלטונות היה הדוק ויסודי. (בית החולים רמב"ם בחיפה נוסד ב-1938 והדסה הר-הצופים בירושלים ב-1939).[1]

עם פתיחתו ובמשך שנים רבות היה בית חולים הדסה תל אביב בית החולים היחידי במחוז. כל המקרים הקשים והנדירים התרכזו בבית החולים הדסה, ברח' בלפור, כי הוא היה היחידי במחוז, יש להזכיר, כי בתקופה ההיא לא היו קיימים בתי חולים: בילינסון (שנפתח ב-1938), תל-השומר (שהוקם אחרי קום המדינה), השרון בפתח תקווה, מאיר בכפר-סבא ועוד.[2]

דרישות להקמת בית חולים נוסף באזור יהודי עלו מתחילת שנות ה-30. הן גברו כאשר פרצו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, ואשפוז יהודים ביפו הערבית הפך למסובך ואף מסוכן.

הקמת בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט הבריטי ראתה את תפקידה להעניק טיפול רפואי מלא לעובדיה ולאסירים שתחת אחריותה. בנוסף, ראתה הממשלה מתפקידה לתת טיפול רפואי במחלות מידבקות לכלל הציבור בארץ ישראל[3].

בהתאם לכך, נפתח בשנת 1922 בשכונת גבעת עלייה, בחוף עלייה של היום, ממערב לרחוב קדם ומדרום למדרון יפו, בית חולים למחלות מידבקות. ב-1922 פעלה עיריית תל אביב להעסיק בו אחיות יהודיות ולהסדיר ביקורים של רופא עירוני, כדי שהמאושפזים היהודים לא ינותקו לחלוטין מסביבתם וממשפחותיהם[4].

בשנת 1926, בית החולים כלל כ-50 מיטות שהיו באחריות רופא אחד שבקושי הגיע לראות את החולים. עיקר הטיפול היה בידי 12 אחיות, 8 מהן יהודיות[5]. האוכל תואר על ידי היהודים כגרוע ומתאים רק להרגלי ערביי ארץ ישראל[6]. בבית החולים לא היתה מעבדה ובדיקות דם נשלחו לירושלים ולקח כשישה ימים עד קבלת תשובות[7]. עלו גם תלונות על רמת הנקיון בבית החולים. על פי הסדרי בית החולים נאסרו ביקורים של רופאים שלא מבית החולים בבית החולים. בבית החולים היה גם מחלקת פרימיום לחולים ששלמו תוספת של 35-50 גרוש ליום[8]. בשנת 1927 הוחל בהכנות להפעלת מטבח כשר בבית החולים[9][10].

בשנת 1931 הוסכם על הקמת מחלקה יהודית עם 20 מיטות שתלווה על ידי רופא יהודי ומטבח כשר[11][12] וד"ר שטרנברג נכנס לעבודה בבית החולים[13]. מאוקטובר 1931 הופקד על המחלקה למחלות מידבקות ד"ר רודולף רייטלר והקומה מעבדה באחריותו[14]. למרות זאת, משפחות רבות נמנעו מאשפוז יקיריהן ביפו[15][16]. בעיקר פנו לבית החולים חברי קופת חולים כללית[17]. בעיתונות המשיכו להתפרסם תלונות על האוכל, הנקיון והשירות בבית החולים[18]. בשנת 1934 הוקם לבית החולים מבנה חדש[19]. בתחילת 1935 נכנסה לעבוד בבית החולים מבשלת יהודיה[20].

ב-17 באוגוסט 1936, אירע ליד בית החולים רצח האחיות היהודיות. חמישה חולים יהודים שעדיין היו מאושפזים בבית החולים הועברו למחרת לבית החולים בפרדס כ"ץ‏, אשר הוקם בסוף יולי 1936. באופן זמני טופלו חולים יהודים במעון של ויצו ברחוב המלך ג'ורג', ולאחר מכן עבר הטיפול לפרדס כ"ץ[21].

בינואר 1942 נמסר על תרומה של ערבי מיפו להקמת אגף יולדות בבית החולים[22].

במהלך מבצע חמץ, ובעקבות הנטישה ההמונית של ערבים מיפו, דווח ב-7 במאי 1948 שבית החולים נסגר[23].

לאחר הקמת מדינת ישראל, הפך המוסד לבית החולים הממשלתי דונולו. בשטח, ששימש את בית החולים למחלות מידבקות נפתח בשנת 1950 בית החולים "דונולו א'". בשנת 1951 נפתח בית החולים "דונולו ב'" במבנה ששכן כחצי קילומטר דרומה ממנו, ששימש במקורו כתחנת הסגר ובמקומו נמצא היום מרכז פרס לשלום.

בית החולים טיפל בעצורים, שבשנות ה-40 כללו גם רבים מאנשי המחתרות[24][25][26]. כאשר דב גרונר אושפז לאחר ההתקפה על משטרת רמת גן בבית החולים הדסה בתל אביב, הוא הועבר לאחר כעשרה ימים, למרות מחאות רופאיו בהדסה, לבית החולים הממשלתי ביפו[27]. כך גם נעשה לגבי אסירים פצועים אחרים[28]. במספר מקרים הצליחו עצורים להמלט מבית החולים[29]. באוגוסט 1946 נעשה נסיון, שכשל, לחלץ פצועים מחברי האצ"ל מבית החולים[30]. בהתקפה נפצעו שניים מהתוקפים, אחד מהם מת מפצעיו[31].


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רופאיה של ארץ-ישראל, פרופ' נסים ויעל לוי, הוצאת איתי בחור, מהדורה שנייה, מרץ 2012 (עמוד 39)
  2. ^ הרפואה - עתון ההסתדרות הרפואית בישראל, ראיון עם ד"ר אריה אלוטין, כרך פ"ד, חוברת ז' מתאריך 1.4.1973 (עמוד 413)
  3. ^ ד"ר מ. כהן, הממשלה ובריאות הישוב העברי, דבר, 9 במרץ 1926
  4. ^ הד יפו - לתקונם של חולי הדבר, דואר היום, 7 בנובמבר 1922
  5. ^ שמעיה אלפרט, בית החולים הממשלתי, דבר, 9 בנובמבר 1926
  6. ^ על בית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 14 בנובמבר 1926
  7. ^ על הטעון תיקון בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 19 בנובמבר 1926
  8. ^ למצב בית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 2 בינואר 1927
  9. ^ תל אביב, דבר, 12 באוגוסט 1927
  10. ^ מבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 24 באוקטובר 1927
  11. ^ א. פרלסון, העברת בית החולים בת"א, דבר, 28 בינואר 1931
  12. ^ המלחמה במחלות המדבקות, דואר היום, 6 ביולי 1931
  13. ^ הוספיטליזציה של חולים מדבקים בתל אביב, דבר, 16 בספטמבר 1931
  14. ^ רופא יהודי קבוע בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 22 באוקטובר 1931
  15. ^ מחלות מדבקות בת"א, דבר, 22 בדצמבר 1931
  16. ^ יוסף מאיר, מצב הביראות בארץ, דבר, 11 ביולי 1934
  17. ^ הסכנה לחולי תל־אביב וסביבותיה, דבר, 12 במאי 1933
  18. ^ מועצת הבריאות לכנסת ישראל, דבר, 18 באפריל 1934
  19. ^ בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 5 באוגוסט 1934
  20. ^ בבית החולים הממשלתי ביפו, דבר, 28 בינואר 1935
  21. ^ א. בית־החולים העירוני בשנת 1936/37, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בנובמבר 1937
  22. ^ נדבות לביה"ח הממשלתי ביפו, הצופה, 12 בינואר 1942
  23. ^ יפו חדלה לקבור מתיה, מעריב, 7 במאי 1948
  24. ^ בבית הכלא המרכזי, דבר, 15 בפברואר 1942
  25. ^ מאסרים בקיבוץ משמר הים, המשקיף, 4 באפריל 1946
  26. ^ פקודת־מעצר נגד פצועים חשודים בהתקפה, משמר, 16 בספטמבר 1946
  27. ^ צעיר מפצועי ר"ג הועבר ליפו על אף התנגדות רופאי הדסה, המשקיף, 5 במאי 1946
  28. ^ רוזנברג לא היה טרוריסט, הבוקר, 15 בינואר 1947
  29. ^ ברח מביה"ח הממשלתי ביפו, המשקיף, 14 ביוני 1945
    נאשמים בגניבה ברחו מביה"ח, המשקיף, 4 באוגוסט 1946
  30. ^ נכשל נםיון לשחרר עצורים בבית החולים הממשלתי ביפו, הבוקר, 12 באוגוסט 1946
  31. ^ מת אחד מן המשתתפים בהתקפה על ביה"ח ביפו, הבוקר, 15 באוגוסט 1946