גורית קדמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גורית קדמן עם נכדה הבכור גדעון, 1953

גוּרית קדמן (גרט קאופמן) (3 במרץ 189720 במרץ 1987) הייתה חלוצת מפעל ריקודי העם והמחול האתני בישראל. רקדנית, כוריאוגרפית, מורה לריקוד וחינוך גופני. כלת פרס ישראל בתרבות המחול לשנת תשמ"א (1981).

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-3 במרץ 1897 בלייפציג שבגרמניה בשם גרט (גרטרוד), לאידה לוינשטיין לבית אקשטיין ולעורך דין ד"ר ברטולד לוינשטיין. נינתו של הרב הרפורמי סלומון הרקסהיימר (גר'), שהיה הרב המחוזי של אנהאלט-ברנבורג ותרגם את התנ"ך לגרמנית, והיה הראשון שקיים טקס בת מצווה. משפחתה הייתה חילונית אמידה, שזיהתה עצמה כ"גרמנים בני דת משה". זיקתה ליהדות התבטאה בביקור בבית כנסת בראש השנה וביום הכיפורים, ובציון חג הפסח.[1] אחיה ואחותה, היינריך (היינץ) וקטה, עלו ארצה אחריה. היינריך היה פרדסן במושב בית חנן, וקטה, שהתגוררה בתל אביב, נפטרה בגיל 29. הוריה עלו בשנת 1938.[2]

מילדותה נמשכה לטבע ופולקלור, הייתה חברה בתנועת הנוער הגרמנית ואנדרפוגל (ציפור נודדת), שם נחשפה לריקודי עם גרמניים ולריקודי עמים נוספים באירופה שהיו נהוגים בתנועת הנוער,[1] ועיצבה את תפישת עולמה שכללה ריחוק מאורח החיים הבורגני ופיתוח תודעה פמיניסטית.[2] בשנת 1918 הכירה את ליאו קאופמן, בן למשפחת סוחרי בקר ועור, לימים חלוץ, כלכלן ומומחה למטבעות ארץ ישראל. ב-1919 נישאו והתכוננו לעלייה לארץ ישראל במסגרת תנועת הנוער הציונית הגרמנית "בלאו וייס", בה התחילו את הכשרתם החקלאית. במקביל למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת לייפציג.

עלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 עלו ארצה עם בנם רפאל ונמנו עם מייסדי חוות חפציבה. לאחר כשנתיים נולד בנם אמנון. בשנת 1949 עברתו גרטרוד וליאו קאופמן את שם המשפחה לקדמן, והיא עברתה את שמה לגורית.[3] לימים כתבה כי בחרה בשם קדמן בשל משמעותו: "עשיתי מזה גורית קדמן [...] לא קדמון, קדמן. כמי שמקדם משהו".[4]

בשנת 1924 הצטרפה המשפחה לגדוד העבודה ועברה לקיבוץ תל יוסף. בקיבוצים נחשפה לריקודים נוספים מארצות מוצאם של החלוצים, במיוחד כבש את לבה הרונדו, ריקוד הדומה במאפייניו להורה, הנמשך שעות ותאם לרוח החלוציות באותה תקופה, כריקוד בעל מרכיבים חברתיים-המוניים קולקטיביים, בשונה מריקודי זוגות כגון ואלס וטנגו.[1] בשנת 1925 יצאה המשפחה לאוסטריה בשליחות של תנועת "החלוץ", שם נולדה הבת איילה. בשנת 1926 שבו לתל יוסף. בשנת 1928, בעקבות מינויו של בן זוגה למזכיר מרכז השיכון של ההסתדרות עברו לגור בתל אביב, בה עבדה כמורה למחול ולהתעמלות.[5] בביתם בתל אביב התגוררה משפחת קדמן יחד עם בת זוגו הנוספת של אב המשפחה, שולמית, רופאה במקצועה. השניים נרשמו כ"ידועים בציבור" ונולדה להם בת בשם אבישג. כל המשפחה - הגבר, שתי הנשים וארבעת הילדים - חיו יחדיו בבית אחד כמשפחה גרעינית אחת.[6]

הוראת מחול וריקודי עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורית קדמן (שנייה מימין) וילדיה, ינואר 1945

בשנת 1929, בעקבות פנייתו של ד"ר זיגפריד להמן, ערכה בכפר הנוער בן שמן שני פסטיבלים לריקודי עמים שזכו להצלחה. בעקבותיהם לימדה בכפר מחול עממי בינלאומי עד שנת 1931. הפסטיבלים עוררו הדים בקרב קיבוצים וריקודי העמים החלו לצבור תנופה.[5] כוכבת רייך, בתם של אלכסנדר וציפורה זייד, שהייתה תלמידתה, סיפרה: "בן שמן, יותר משהיה בית ספר חקלאי, טיפח תחומי לימוד הומניים ואומנותיים שונים, כגון מוזיקה מחול ודרמה [...] ד"ר להמן [...] ראה את כשרון הריקוד שלי ושלח אותי לתל אביב אל גרט קאופמן - היא גורית קדמן - כדי ללמוד אצלה ריקודים, אותם אוכל ללמד אחר כך את תלמידי המוסד".[7]

בשנת 1931 החלה להדריך בתחום הריקוד באגודת הספורט הפועל בתל אביב.[5] בשיתוף עם הבמאי שמעון רפאלי הקימה את הלהקה לתנועה ולדיבור, ראשונה בתחומה בארץ. במהלך המרד הערבי המשיכה לקיים חוג לריקודי-עמים והכשירה מרקידים בסניפי הפועל ברחבי הארץ ובמרכז התרבות של הסתדרות העובדים הכללית. במאמר שכתבה בשנת 1938 ופורסם בעיתון "דבר" שטחה את חזונה, סיפרה על פועלה וביטאה את חששה מפני ההתרחקות מן הפולקלור בעידן התקשורת המודרנית ולאור התפתחות אמצעי התחבורה שעלולים לפגום בריקודי העמים שהשתרשו במשך השנים. לתפיסתה, "אם עם ישראל יחיה חיים בריאים ונורמליים ואם הציוויליזציה העולמית תיתן את עוד בכלל אפשרות לרקוד העממי - יקום גם הריקוד המקורי שלנו". דבריה אלה מבטאים את חזונה ההולך מתגבש של המפעל לטיפוח ריקודי עדות ונחשבו חלוציים בתחום ריקוד העם הישראלי בכלל.[8]

בשנות ה-40 הקימה יחד עם מרדכי וגניה וילנסקי את בית הספר המתקדם שלווה, בו לימדה חינוך גופני ומחול ושילבה נושאים אלו בבתי ספר שונים של ההסתדרות כגון בית החינוך לילדי עובדים בגן מאיר, תל אביב.[2] במקביל לימדה בסמינר הקיבוצים, כחלק משיעורי חינוך גופני, ריקודי עם ארצישראליים ובינלאומיים והוציאה לאור חוברת ובה רישומים של 22 ריקודים כעזר לתלמידי הסמינר בהדרכתם את הריקודים. בין הריקודים היו ריקודים שהיא חיברה, "ישם מדבר" ועיבודה ל"הורה אגדתי" וריקודים של שרה לוי-תנאי, ששניים מהם הוגדרו כריקודים ב"נוסח תימני". הייתה זו אחת ההתייחסויות הראשונות לריקודים תימניים בארץ. בנוסף עיבדה ריקודים שונים ללהקות מחול בעולם.[9]

כנסי המחולות הארציים בקיבוץ דליה ופועלה בעקבותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 פנה אליה ד"ר ישעיהו שפירא, מרכז הוועדה הבין קיבוצית למוזיקה וביקש שתערוך מופע ריקוד לצד כנס המקהלות המשותף של קיבוצי תל יוסף ועין חרוד. היא סירבה בנימוק כי הזמן שיעמוד לרשותה להכנת המופע קצר וכי אין די פעילים בתחום הריקוד בארץ שיוכלו לסייע בהפקת אירוע ריקוד גדול וראשון מסוגו בארץ. באותה שנה דחתה הצעה דומה שקיבלה מאחת מתלמידותיה בסמינר הקיבוצים, אילזה גוטמן, לארגן בקיבוץ דליה את החלק הריקודי למסכת "מגילת רות" שהייתה אמורה להתקיים כחלק מחגיגות חג הביכורים בקיבוץ. בעקבות הפרשה זימנה לביתה את כל העוסקים בריקוד בארץ באותה תקופה ובהם הכוריאוגרפית רבקה שטורמן כדי לשוחח ולראות האם ניתן לקיים מופע ריקוד גדול ולצורך החלפת מידע בין היוצרים. בפברואר 1944 הזמינה מאמני מחול למפגש בו דנו במצב הריקוד בארץ ובהפקת מופע ריקוד ברוח הצעתו של ישעיהו שפירא.[10] היא כתבה כי להפתעתה המפגש היה להצלחה. בעקבותיו סיירו ביישובי הארץ, "ולתימהוננו הרב מצאנו עשרים ושניים ריקודים שונים שהיו נהוגים ביישובים בארץ [...] הופתענו מן התגלית ואף שאבנו ממנה עידוד לעריכת כינוס הריקודים".[11]

כנס דליה הראשון בשנת 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות לכנס המחולות בדליה החלו, אך לנוכח הידיעות שהגיעו ארצה על מצב היהודים באירופה ביקשו ממנה אברהם לוינסון וחיים פרידמן, ראשי מרכז הוועד לתרבות שליד הוועד הפועל של ההסתדרות, לדחותו. היא התנגדה, אך בסופו של דבר הוחלט לקיים את הכנס במועדו. על החלטה זו סיפרה:

הימים היו עצם ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר החל להתגלות ההיקף האיום של שואת יהודי אירופה. שאלו אותנו: איך אפשר לערוך כנס ריקודים בזמן שכזה? אולם תשובתנו הייתה: "דווקא עכשיו" והמלה "דווקא" נבחרה כסיסמת הכינוס, כדברי א.ד. גורדון: 'אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי - אצא לי דווקא במחול'.[11]

כנס המחולות הראשון בדליה אותו ביימה והפיקה התקיים ב-14–15 ביולי 1944 באמפיתיאטרון סמוך לקיבוץ. למרות המצב, ואף על פי שהדרך לקיבוץ הייתה משובשת, הגיעו כ-200 משתתפים והקהל מנה כ-35 אלף צופים. הכנס כלל רונדו בחצר המשק, הדגמות לריקודים שונים, הדרכת המשתתפים בריקודים חדשים ומופע גדול.[12] במהלך הכנס הוצגו ריקודי עם ארצישראליים, ריקודי עמים שהיו נפוצים בארץ, ריקודים מתוך מסכות חג בהתיישבות העובדת, בהם ריקודים שהובילה רבקה שטורמן בביצוע ילדי בית הספר המשותף לקיבוצי עין חרוד ותל יוסף ושל שרה לוי-תנאי מתוך מסכת "שיר השירים" בביצוע חברי קיבוץ רמת הכובש, והופעת להקת מחול אתנית-תימנית בניהול הכוריאוגרפית רחל נדב, בריקודי העדה התימנית.[13] היה זה ביטוי נוסף לשיתוף הפעולה עם שרה לוי-תנאי ורחל נדב ליצירת רפרטואר של ריקודי העם הישראליים, אותם שילבה בשיעורי הריקוד שלימדה.[14]

כנס זה היה אירוע חשוב בהתפתחות הריקוד הארצישראלי. לאה גולדברג סיקרה את הכנס לעיתון "על המשמר", וכך חתמה: "כבר בערב הראשון נוצרה אווירה של רצינות ושמחה באחת, וההרגשה העיקרית הייתה, כי על אף כל המגרעות ולמרות מיעוט החומר אפשר להסיק מן הכינוס מסקנות שיש בהן ברכה לעתיד".[15] בעקבות הכינוס התקיימו חוגי מחול בערים ובהתיישבות העובדת, גבר הביקוש למחול ארצישראלי ולזמר עברי ומאות ריקודים חדשים נוצרו.[5] אחרי שנים כתבה גורית קדמן כי במבט לאחור בכנס זה "היינו עדים להולדת הריקוד הישראלי החדש".[12]

בשנת 1945 הקימה את הוועדה לריקודי עם במרכז לתרבות של ההסתדרות ועמדה בראשה במשך שנתיים, במסגרתה ניהלה את כל הפעילות של מפעל הריקודים בארץ ופעלה לעידוד והפצת תנועת ריקודי העם בארץ ובחו"ל באמצעות הקמת סדנאות ותוכניות להכשרת מדריכים, הפקת הרקדות אזוריות, שידור הרקדות ברדיו ופרסום חוברות הדרכה לריקודים השונים. עם חברי הוועדה נמנו רבקה שטורמן, איילה קאופמן, זאב חבצלת ודוד זהבי. הוועדה פועלת עד היום ושמה "המדור לריקודי עם".[5] בנוסף הייתה שותפה לערבי הרקדה של ריקודי עם במוצאי שבת בתל אביב בחסות סניף "הפועל" בתל אביב יחד עם המרקיד שלום חרמון, שהיה חניכהּ.

בסוף שנת 1946 הקימה את הלהקה העירונית הראשונה לריקודי עם, להקת ריקודי העם של "הפועל" תל אביב. במקביל הוציאה לאור סדרה של שישה "דפשירים", דף בו נכתבו שירים, שלושה בעברית ושישה באנגלית, ובו מילות השיר, התווים, רישום גרפי של צעדי הריקוד והסבר על תולדותיו. מרבית הריקודים שפורסמו ב"דפשירים" לא היו מוכרים בארץ, ובאמצעותם הושרשו במחול העם הישראלי.[16]

קורס ארצי ראשון להוראת ריקודי עם בסמינר הקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחג הפסח תש"ה, אפריל 1945, הובילה את פתיחת הקורס הארצי הראשון למדריכי ריקודי עם בסמינר הקיבוצים, בו השתתפו בו ארבעים תלמידים, רובם מההתיישבות העובדת.[12] תוכנית הקורס כללה לימוד מעשי ועיוני: ריקודים ישנים וחדשים, תורת ההדרכה, אמנות ומוזיקה.[17] בכנס הרצו מלחינים ומוזיקאים, בהם ידידיה גורכוב אדמון, עמנואל עמירן-פוגצוב, ניסים ניסימוב ופרופסור אסתר עדית גֶרזוֹן-קִיוִי מחלוצי המחקר על המוזיקה של עדות ישראל. בסיום הקורס התקיימה הופעה באולם מוגרבי בתל אביב.[18]

כנס דליה השני בשנת 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הצלחת הכנס ב-1944 החליטו חברי הפקת הכנס בראשותה והמרכז לתרבות לקיים את הכנס בדליה מדי שנתיים, אך בשל השבת השחורה נדחה הכנס מקיץ 1946 לקיץ 1947.[19] על כך כתבה: "זכור לי אותו ליל-שבת: בבית השיטה עמלנו קשה עד שעה אחת בלילה... בשעה שלוש היה הקיבוץ מוקף בטנקים של האנגלים. בשבע שבע בבוקר מצאתי את כל הרקדנים כלואים מאחורי גדר תיל. בצהרי היום כבר נמצאו בלטרון או ברפיח. ידוע שבחורינו המשיכו גם שם לרקוד ולהרקיד [...] כמה וכמה ריקודים הופצו דווקא מאחורי גדרות התיל וקיבלו דווקא שם את הצביון המיוחד שלהם. אחד מהם היה "דבקה רפיח" ריקוד בעל אופי מרדני ועז ביטוי".[20]

כחודשיים לפני קיומו ארגנה בתיאטרון הבימה, בתל אביב חזרה כללית של רוב הלהקות אשר עמדו להופיע בכנס, במטרה לעודד ולהגביר את המודעות בקרב הציבור לריקודי העם.[19] הכנס התקיים ב-20 ביוני 1947 בהשתתפות כ-500 רקדנים ואל מול 25 אלף צופים. בשל עוצר שהטילה משטרת המנדט לא יכלו הצופים לחזור לביתם לאחר סיום היום ולחזור למחרת. מארגני האירוע החליטו להמשיך את הופעות הריקוד והמוזיקה עד הלילה. בכנס הופיעו שתי קבוצות של רקדנים דרוזים וקבוצה אחת של רקדנים מבאקה אל גרביה.[21]

הופעות בחוץ לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1947 הקימה יחד עם רבקה שטורמן ורחל נדב וביוזמת המחלקה להכשרה גופנית של הוועד הלאומי להקת רקדנים לקראת פסטיבל עולמי ראשון של פדרציית הנוער הדמוקרטי בפראג. הלהקה זכתה לתשומת לב רבה באירופה ולסיקור נרחב בעיתונות התקופה.[22] במהלך הופעותיהם באירופה נפגשו הרקדנים עם ניצולי השואה. על כך סיפרה:

בשביל היהודים המועטים שנשארו בחיים, שהיו מבודדים לאחר ייאוש [...] הם באו להצגה מילאו את האולם, ראו, שמעו ולא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם: לפניהם נוער יהודי מארץ ישראל. לא ידענו אם היו מסוגלים ליהנות, אבל בוודאי היו מזועזעים מהפגישה. קרן אור, קרן תקווה חדרה לחשכת חייהם ההרוסים... היינו במחנות הריכוז טרזיינשטאדט ודכאו, בקן הנשרים הררי של היטלר ובאצטדיון הגדול של נירנברג... במקום שבו נהג היטלר לנאום. שם הנפנו דגלנו בהרגשת ניצחון. לנו הניצחון ולא לכוחות השטן.[23]

מהפסטיבל באירופה המשיכה לארצות הברית בעקבות הזמנתו של פרופסור אלכסנדר דושקין, מנהל הוועד לחינוך יהודי בניו יורק, ללמד את מורי הוועד ריקודי עם ארצישראליים.[24] במשך שישה חודשים הדריכה שם, בעזרתה של דבורה לפסון, מנהלת הריקודים של הוועד, רקדנית, כוריאוגרפית וחוקרת המחולות של יהודי מזרח אירופה. היא הגיעה לקהילות יהודיות בערים נוספות והדריכה מבוגרים ונוער. בין היתר הדריכה בקורס של האיגוד הקליפורני לריקודי עמים בכלל ולריקודי עם אמריקנים בפרט. במהלך שהותה שם פרצה מלחמת העצמאות. לדבריה, המלחמה עוררה בקרב יהודי ארצות הברית את הרצון לרקוד ריקודי עם ארצישראליים, ששיקפו בעבורם את הארץ.[25]

ריקודי עם בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1948 הוזמנה מטעם צה"ל לרכז ריקודים בקרב החיילים. בתחילה ביצעה הרקדות בבסיסים השונים ולאחר מכן ארגנה קורסים מרוכזים למדריכי ריקודים והם הפיצו ביחידותיהם את הריקודים הנלמדים. באביב 1949 התקיימו כמה וכמה אירועי ריקודים בבסיסים יחד עם חיילים מאוכלוסיות מיעוטים, דרוזים וצ'רקסים. בנוסף קיימה כנס רוקדים ארצי של צה"ל, שהתקיים בבסיס גדול במרכז הארץ בהשתתפות מאות חיילים מיחידות שונות. בכנס התקיימו הרקדות המוניות, הופעות ריקוד ושיעורי ריקוד.[26] במסגרת "שירות התרבות" של צה"ל הוציאה לאור חוברות הדרכה בשם "ריקודי עם". חוברות אלה הכילו תרשימם של ריקודים והיוו מדריך למדריכי הרוקדים בצה"ל.[27]

כנס דליה השלישי בשנת 1951[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת כנס המחולות הארצי השלישי בקיבוץ דליה ב-1951 החליטה להתמקד בחקר ושימור של תרבות המוזיקה והריקודים של העדות בישראל, בעקבות העלייה מארצות האסלאם. היא חשה כי ישנה סכנה לפולקלור עדות המזרח לנוכח כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות. היא ארגנה קבוצת מתנדבים שעסקה בתיעוד ריקודי העדות ופנתה אל פרופסור אסתר גרזון-קיווי בבקשה שתצטרף לכוח המתנדבים ותעזור בהסרטת ריקודי העדות השונות, בהן העדה הכורדית, העדה הבוכרית, יהודי הרי האטלס ועוד.[28]

היא הובילה את ההכנות לכנס, שסוקרו בעיתונות. "גורית קדמן (גרט קופמן) עומדת על מגדל הפיקוד ומנצחת על המלאכה בתוף שבידיה, ולצדה חבר-עוזרים נאמן ומוכשר", דיווח כתב העיתון על המשמר.[29] הכנס התקיים במשך שלושה ימים ושלושה לילות בהשתתפות כ-800 רקדנים ובפני 50 אלף צופים. הכנס נפתח במסכת "קיבוץ גלויות" מאת חיים גורי שהלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, שהוקדשה ליובל החמישים לקרן הקיימת לישראל בהדרכתה של קדמן.[30]

בכנס זה שולבו תלבושות עממיות, בעזרת המרכז לתרבות יצא מכרז לעיצוב תלבושת זו ובו זכה הצייר אנטול גורביץ'. אך בשל הצנע רק כמחצית ממשתתפי האירוע לבשו תלבושת זו.[31]

בשנות החמישים המשיכה בפועלה ובטיפוחה את מפעל ריקודי העם הישראליים בתחומים השונים, הפצתם והכשרת מדריכים. התקיימו כנסי ריקוד מחוזיים במטרה לזמן מפגשים מצומצמים מהפסטיבלים בדליה והופקו מצעדי מחולות.[32] במקביל המשיכה להדק את קשריה עם בני העדות השונות במטרה לשלבם במפעל ריקודי העם הישראליים המתפתח. על כך סיפר מנחם ערוסי, יוצא תימן:

כשנכנסתי לארץ לא רציתי יותר לרקוד. חשבתי שכאן זה לא טוב, שלא רוצים יותר לראות ולרקוד את הריקודים שרקדו בתימן. יום אחד באה לבניין שעבדתי בו, אישה שלא הכרתי קודם, שקוראים לה גורית קדמן. אני עובד והיא יושבת על ערימת אבנים של הבניין [...] היא אמרה לי, ששמעה, שיש לנו ריקודים ושירים יפים ושאני יודע לרקוד. אמרתי לה, שגמרתי עם זה. די! כאן, בארץ, לא צריך יותר. אז היא הודיעה לי שהיא לא תקום מהאבן, עד שאני אבטיח לה, שאחזור וארקוד את הריקודים שלנו כמו בתימן. לקח לי זמן, עד שראיתי שזה חשוב לכל העדה וגם לי, שאני - מנחם ערוסי - אהיה מה שאני אוהב, ושלא צריך להתבייש. להיפך. היא אישה חכמה, ואני עד היום מודה לה שהיא עזרה לי להבין כמה זה חשוב. לא אשכח לה את זה.[33]

בשנת 1952 הציגה יחד עם אסתר גרזון-קיווי בקונגרס של החברה הבינלאומית למוזיקה עממית ביוגוסלביה והרצתה בנושא "המחול התימני והשפעתו על מחולות העם הישראליים המתחדשים". הנוכחים בכנס ראו בעבודתן של השתיים כמעין מהפכה בדבר יצירתו של פולקלור ריקודי חדש המשלב בין שתי מסורות, מהמערב ומהמזרח.[34] מפעל תיעוד זה של מחולות העולים מארצות המזרח ללא תקצוב מוסדי הקדים את זמנו, לכל הפחות בעשרים שנה. עותקים מסרטים אלה נמצאים בספרייה למחול בספריית בית אריאלה בתל אביב.[35]

כנס דליה הרביעי בשנת 1958[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנס המחולות הרביעי התקיים בשנת 1958 וציין את חגיגות העשור למדינת ישראל. הפעם שותפו בהכנתו המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, משרד החינוך ומשרד התיירות. הבמאית הייתה שולמית בת דורי. שני ימי הכנס כללו הופעה ובה ציון מאורעות חשובים שהתרחשו בעשר שנות המדינה, בנוכחות 50 אלף צופים. לאחר כנס זה ביקשה להדגיש פחות את לימוד הכוריאוגרפיה באולפנים ולהתמקד בעידוד המדריכים להקים חוגי ריקוד לציבור הרחב.

בשנת 1963 התקיים כנס בינלאומי בירושלים, בשמו "מזרח ומערב במוזיקה" בשילוב ריקודי עמים.[36]

הפצת ריקודי העם הישראליים במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 והיא בת 65, יצאה למסע בן ארבעה חודשים וחצי למזרח הרחוק. בתחילה הוזמנה על ידי הפדרציה הלאומית לריקודי עם של יפן, שם שהתה כחודש, הדריכה כ-3,000 יפנים בערים השונות ולימדה אותם ריקודי עם ישראליים. בין הלומדים היה אחיו של קיסר יפן.[37] לקראת ביקורה פרסמה הפדרציה חוברת הדרכה ותקליט של עשרים ריקודים ישראליים. היא ביקרה בהונג קונג, בפיליפינים ובמלזיה, שם הדריכה בסמינר למורים כחמש מאות סטודנטים, משם המשיכה לבנגקוק והדריכה שם את להקת המחול של המחלקה לאמנויות יפות. היא ביקרה בהודו והדריכה במכללה המקומית לחינוך גופני. בסוף מסעה הגיעה לטהרן שבאיראן, שם העבירה שלושה ערבי הדרכה, שניים לנוער יהודי ואחד לנערות מוסלמיות במרכז נוער ממלכתי.[38]

המפעל לטיפוח ריקודי עדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971 הוקם "המפעל לטיפוח ריקודי העדות" בראשו עמדה בתמיכתן של לאה פורת, מנהלת המועצה לתרבות ואמנות ליד משרד החינוך והתרבות, אשר עזרה הן בתקציב והן בעידוד הקמתו, ותרצה הודס, מנהלת מדור לריקודי-עם והמחלקה לפולקלור באוניברסיטה העברית בירושלים. בחוזר הראשון של המפעל התוותה את חזונו: "מפעל תרבותי חדש למען נכס תרבותי עתיק". מטרותיו היו איסוף, תיעוד, גניזה וחקר הריקודים וכל אוצרות הפולקלור הנלווים לכך של העדות והמיעוטים בישראל. ושימור על ריקודי העדות המסורתיים עם.[39] בתחילה התמקדה העשייה בקרב העדה הכורדית בעזרתו של הארגון הארצי ליהודי כורדיסטן. בדצמבר 1971 התקיימו שני ימי עיון בנושא. בשנת 1973 נפתח "סמינר לקשישי העדה הכורדית" במטרה להיפגש עם זקני העדה וללמוד על אורחות החיים בכל התחומים לשם איסוף ותיעוד. על מפעל זה זכתה ב"אות יקיר העדה". פעולות המפעל כללו הוצאה לאור של ספרונים, חוברות וסרטים על ריקודי העדות, סמינרים לקשישים, אירועים עדתיים גדולים, ימי עיון לעובדי השטח ולמדריכי ריקודי העדות ועוד, ושימש השראה למפעלים דומים בקרב תפוצות אחרות.[40] בספרה התייחסה לקשיים שהתלוו למפעל זה: "קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי, לשמור על הצורה האותנטית במלואה. ביצוע הריקודים כיום מושפע מהריקודים הנהוגים בסביבה: ריקודים ישראליים, ריקודי-עמים ואף ריקודי הדיסקוטק. ההשפעה היא בלתי נמנעת- פולקלור חי משתנה ללא הרף. אולם הריקוד והשיר המלווה אותו ממשיכים לחיות, אם כי קשה לנבא מה יהיה משך חייהם. ואם הצלחנו מה שהצלנו לדור או לשניים - השגנו הרבה[41]

פרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 זכתה בעיטור "לאיש ופועלו" של "הפועל" על פעילותה במסגרות השונות של האגודה. בנוסף עיטור זה הוענק לה על פעילותה במפעל ריקודי העם הישראליים, בארגון כנסי המחולות בקיבוץ דליה, עידוד חקר המחול העדתי וניסיונה להקים ארכיון למחול בשנת 1976, שבסופו של דבר יצא לפועל רק אחרי מותה.[42]

בשנת 1981 זכתה בפרס ישראל לתרבות המחול. בנימוקיהם כתבו השופטים כי היא הניחה את היסוד לתנועת מחול העם ביישוב, במדינה ובתפוצות, העמידה דורות של מדריכים וטיפוח מורשת ריקודי העדות, אגב תיעודם, מחקרם ויישומם, וכי היא מראשוני המטפחים את תרבות המחול העממי ביישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל.[43]

נפטרה בתל אביב ב-20 במרץ 1987 ונטמנה בבית העלמין בחולון. חברתה הקרובה שרה לוי תנאי ספדה לה:

אפשר לומר בלב שלם: היא הרקידה עם!... גורית קדמן זה היה שֵם למאמרים, לספרים, להרצאות, אך בפגישות, במגע היומיומי, בחילופי דברים, בסערות ויכוחים ובמעגלי הריקודים - הייתה זו גורית, שֵם שיש בו משהו חייתי שם שיש בו רוֹך של ילדות, חן וחיוניות של אנשים שאינם מודעים לכוחם הטבעי. הם עובדים רק בכוח האנרגיה המניעה את תחושתם וחזונם ללא פיתולי ספקות [...] היא לא תקעה בחצוצרות. היא אספה צלילים וצלילים מקצות העולם. התופים למיניהם שליוו את עבודתה ויצירתה, היו תופים של הלמות לב גדול סוער ונדיב.[44]

על שמה רחובות בתל אביב ובמזכרת בתיה. בתה איילה גורן ממשיכה דרכה במפעל לטיפוח עדות בישראל ומרצה בתחום זה באקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עם רוקד: תולדות ריקודי העם בישראל, ירושלים: תל אביב: שוקן, תשכ"ט.
  • ריקודי עדות בישראל, תל אביב: מסדה, 1982.
  • ריקודי עם : תדריך למדריך, תל אביב, 1970.
  • הבה נרקודה: עשרה ריקודי עם, תל אביב: המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית, המרכז לתרבות 1949–1953 (4 חוברות).
  • "ריקודי-עם כגילוי תרבות הכפר בישראל", בתוך: נ' אגמון (עורך), קמה - ספר-שנה של הקרן הקיימת לישראל לבעיות האדמה והכפר, ד, תשי"ב, עמ' 293–300.

ריקודים שחיברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כן יאבדו
  • בוא דודי[45]
  • לקוצרים הידד[46]
  • ישם מדבר
  • ניצנים נראו בארץ
  • שרלה (עיבוד של קדמן)
  • הורה אגדתי[47] (עיבוד)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, חיפה: ארכיון המחול היהודי, תשמ"ט, 1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גורית קדמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 צבי פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, חיפה: ארכיון המחול היהודי, 1989, עמ' 7.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 איילה גורן-קדמן, גורית קדמן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
  3. ^ יהיה שמך עברי!, דבר, 27 במאי 1949.
  4. ^ "גורית קדמן – אם וכלה אם ריקודי עם ועדות, כלת פרס ישראל, תשמ"א", יום עיון בשיתוף הארכיון הישראלי למחול בבית אריאלה ומרכז אתני רב-תחומי ענבל, תל אביב: 2013.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 קדמן גורית (גרטרוד גרט קאופמן), אתר תנועת העבודה הישראלית.
  6. ^ איילה גורן-קדמן בראיון אישי לנועה דובב במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, תל אביב, 15.2.2016.
  7. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 8.
  8. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 10–12.
  9. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 12.
  10. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 13–14.
  11. ^ 11.0 11.1 גורית קדמן, עם רוקד: תולדות ריקודי העם בישראל, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"ט, עמ' 12.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 קדמן, עם רוקד, עמ' 13.
  13. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 24–25.
  14. ^ צבי פרידהבר, "הריקוד התימני כגורם למקוריות ריקוד-העם הישראלי", תהודה 13, (1992), עמ' 73
  15. ^ לאה גולדברגכינוס ארצי למחולות עם בדליה, משמר, 23 ביולי 1944.
  16. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 30–32
  17. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 28.
  18. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 13–14.
  19. ^ 19.0 19.1 פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 32.
  20. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 14.
  21. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 14–23
  22. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 34.
  23. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 24
  24. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 34–35.
  25. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 25–26.
  26. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 26–28.
  27. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 35–36.
  28. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 37–40.
  29. ^ ירמיהו שמואלי, קריית המחול הולכת ומוקמת בדליה, משמר, 9 באוגוסט 1951.
  30. ^ כינוס המחול בדליה מפגן לאומי-עממי, דבר, 22 באוגוסט 1951.
  31. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, 38.
  32. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 39–49.
  33. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 44.
  34. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 43.
  35. ^ דינה רוגינסקי, "ריקוד כפול", מחול עכשיו 3, 2000, עמ' 20.
  36. ^ קדמן, עם רוקד, עמ' 49–60.
  37. ^ טלילה בן-זכאיריקוד "טעם המן" רוקדים באיי יאפאן, מעריב, 14 בפברואר 1964
  38. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, 46–49.
  39. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 53, עמ' 46–49.
  40. ^ המפעל לטיפוח ריקודי עדות: אביב 1976, הארכיון הישראלי למחול, בית אריאלה.
  41. ^ קדמן, ריקודי עדות בישראל, עמ' 9.
  42. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, 64–65.
  43. ^ גורית קדמן: מחול, דבר, 6 במאי 1981
  44. ^ פרידהבר, גורית קדמן – אם וכלה, עמ' 70.
  45. ^ מילות השיר "בוא דודי" והאזנה לו, באתר זמרשת
  46. ^ מילות השיר "לקוצרים הידד" והאזנה לו, באתר זמרשת
  47. ^ מילות השיר "הורה אגדתי" והאזנה לו, באתר זמרשת