הקהילה היהודית באנטופול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקהילה היהודית באנטופול, עיירה במחוז בריסק בדרום-מערב רוסיה הלבנה, כיום בלארוס, התקיימה כנראה במשך כ-340 שנים, ולפחות כ-300 שנים. במשך שנים רבות היוו היהודים כ-80% מהתושבים ביישוב. בין הרבנים שכיהנו ברבנות העיירה, או בתפקידים אחרים, היו רבנים גדולים בדורם. בין הבולטים ברבני אנטופול היו הרב פנחס מיכאל גרויסלייט, שכיהן כראב"ד אנטופול במשך 26 שנים והרב מרדכי רוזנבלט מאושמינה, שנולד בה וכיהן בה כמה שנים כדיין. לאחר השואה שרדו שמונה יהודים בלבד מכ-2,300 בני הקהילה שחיו בה ערב מלחמת העולם השנייה, עת בעיירה כולה התגוררו כ-3,000 תושבים.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי העתיק

עד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית היישוב היהודי היה ככל הנראה בשנת שס"ד (1604) כשהעיירה עברה לבעלותם של האצילים ממשפחת זאמויסקי. ידוע בוודאות על ישיבת יהודים בעיר באמצע המאה ה-17.

בשנת תס"ו (1706) כבשו השוודים את האזור ויהודים רבים מהסביבה, ובכלל זה מאנטופול, נרצחו. גלי קברים של אותם יהודים קיימים עד היום בדרך לעיירה.

בתר"ז (1847) התגוררו 1,108 יהודים בעיירה, ומספרם הלך וגדל בייחוד המחצית השנייה של המאה ה-19 ובתרנ"ז (1897) נמנו 3,137 יהודים שהיוו כמעט 81% מתוך 3,876 תושבים.

במשך השנים פרצו באנטופול כמה וכמה שרפות גדולות. בתרי"ח (1858) פרצה שרפה גדולה בעיירה וחמישה-עשר בתים של יהודים אמידים נהרסו. דבר זה פגע בגביית מס הנרות, מה שהקשה מאוד על הקהילה לממן את פעולותיה. בתרכ"ט (1869) ובכ' בסיוון תרמ"ה (1885) פרצו אף שרפות גדולות יותר כשרוב בתי העיירה נהרסו ורבים נפגעו ובתי אב רבים איבדו את רכושם ופרנסתם. הרב פנחס מיכאל גרויסלייט שהיה אז רבה של אנטופול פעל לשיקום העיירה בשני המקרים, כשבתרכ"ט נסע לרוסיה עם הרב נתנאל חיים פפה שהיה מראשי הקהילה והגיעו עד הבירה פטרבורג ובכל מקום שהגיעו אליו תרמו להם בנדיבות רבה ותוך זמן לא רב השיגו את הכסף הדרוש לבניית העיירה מחדש וסיוע לנפגעים שרובם הגדול היו יהודים שהיו הרוב הגדול מהתושבים. בתרמ"ה בהיותו בן 76 הקים הרב גרויסלייט קרן עזרה ובאמצעותה שוקמה העיירה שוב.

מתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 (בערך משנת תר"מ) בלטו יהודי העיירה כאמידים ובעלי יוזמות. בבעלותם היו טחנות-קמח, בתי-מלאכה במקצועות שונים, בתי-בד להפקת שמן, מפעלים שונים לעיבוד תוצרת חקלאית, וחנויות שונות כשמרבית החנויות באנטופול היו שייכות ליהודים. אחרים שכונו "מורגובניקים" שהיו בעלי חלקות אדמה קטנות או חוכרים וגידלו ירקות למכירה או כבישה, או עסקו בפיטום אווזים.

בתרס"ה (1905) חברי ארגוני הבונד והציונים הסוציאליסטיים וארגונים ציוניים קטנים באנטופול בסיוע חבריהם מקוברין והורדץ מנעו פוגרום שתוכנן להיות בעיירה.

עד תרס"ה לא פעל בעיירה רופא כלשהו, ורופא יהודי הגיע בתר"ע (1910) באותה תקופה נבנה בית חולים ובתרע"א (1911) נפתח בית מרקחת.

הפעילות הכלכלית של יהודי אנטופול בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה נעזרה רבות ב"בנק הלוואה וחיסכון" להלוואות גדולות יותר וקופת גמ"ח שנתנה הלוואות קטנות, שהיו שייכות לקהילה, וכל ההלוואות היו ללא ריבית. הן הופסקו בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה וחודשו בשנים מאוחרות יותר.

ממלחמת העולם הראשונה עד השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף קיץ 1915 (תרע"ה), כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כבשו הגרמנים את אנטופול והאזור ובגלל הקרבות בתים רבים וכמה בתי כנסת עלו באש. הגרמנים הנהיגו יד קשה, הקשו מאוד על התנועה בין היישובים ועקב כך נוצר מחסור חמור במזון וסחורות. במלחמת האזרחים שפרצה ב-1918 (תרע"ח) השליטה על אנטופול עברה בין הפלגים השונים, והיהודים סבלו מכך יותר מכולם. החיילים הפולנים בזזו את רכושם, הקומוניסטים החרימו את סחורותיהם, הלגיונרים הכו וגזזו פאות והבלחוביצים רצחו שלושה יהודים וזרעו הרס רב ברחובות היהודים. אמנם חיילים יהודים מהצבא הפולני ארגנו כוח מגן יהודי, אך הוא יכול היה להתמודד עם כנופיות ולא עם יחידות צבאיות.

אף שבעקבות מלחמת העולם הראשונה ירד מספר התושבים בערך בחצי, במפקד של 1921 (תרפ"א) מספר היהודים היה עדיין כ-81% מהתושבים.

בתרפ"ד (1924) חודשה פעילות בנק הלוואה וחיסכון, ובתרפ"ז (1927) חודשה פעילות הגמ"ח בעקבות תרומות מיוצאי אנטופול בארצות הברית. הבנק נסגר ככל הנראה בסוף שנות ה-20 (שנת תר"ץ בקירוב).

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו בעיקר בעלי עסקים, סוחרים, בעלי מלאכה, אנשי צווארון לבן, אנשי חינוך, וחקלאים.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה לפולין ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות, עבר אזור מזרח פולין, שכלל את אנטופול, לשליטת הסובייטים. הקומוניסטים הסובייטים סגרו את מוסדות הציבור היהודיים.

מספר ימים לאחר כניסת הנאצים לאנטופול, בל' בסיוון תש"א (25 ביוני 1941), נרצחו שלושה יהודים, שני חיילים יהודים ילידי העיירה שברחו מהשבי ויהודי אחר שחשדו בו שהוא צנחן סובייטי. השלטונות אסרו על קשרים כלשהם בין יהודים לנוצרים והיהודים היו מחויבים לשאת את הטלאי הצהוב. באנטופול הוקם יודנראט שחבריו היו ארבעה מנכבדי הקהילה והרב וולקין, ולה משטרה יהודית בת חמישה שוטרים.

בה' באלול תש"א (28 באוגוסט 1941) נרצחו 257 אנשים שהואשמו בשוד או קומוניזם. ככל הנראה, רבים מהם היו יהודים, אך מספרם אינו ידוע.

בחודש תשרי תש"ב (ראשית אוקטובר 1941) הורו הגרמנים ביום אחד כי כל הגברים בני 20-18 הכשירים לעבוד יתייצבו למחרת בשוק ויביאו עימם את כל חפצי הערך, הכספים, הבדים החמים ודברי המזון שברשותם. רוב הגברים המיועדים התחבאו ורק מעטים התייצבו, והנשים הן בעיקר שהביאו את דברי הערך, והחפצים שנדרשו. הגסטפו אסר עוד 150 צעירים יהודיים, והגרמנים טענו שישוחררו תמורת כופר נפש. לאחר ששולם הכופר התברר שנרצחו ביריות בחורשה הסמוכה לכפר פרישיכווסט, בסביבת אנטופול, ושם נקברו בבור שהוכן מראש.

זמן קצר אחר כך הוקם גטו שאליו הובאו לאחר כמה שבועות יהודים מהעיירות הסמוכות, הורודץ, שרשוב וז'אבינקה. בגטו הצטופפו בו כ-2,500 נפשות. לאחר מספר שבועות נוספים חולק הגטו לשניים: "גטו אנטופול" (בקיצור "גטו א'"), סביבו הוקמה גדל תיל וקרשים, ובו רוכזו בעלי המקצוע שהיו דרושים לגרמנים ובני משפחותיהם. ליושבי גטו א' הונפקו תעודות מיוחדות. ב"גטו ב'" רוכזו היהודים האחרים. בריאותם של יושבי הגטאות הידרדרה מאוד בגלל העבודה הקשה והמחסור החמור במזון ותרופות.

שני הגטאות חוסלו בארבע אקציות. באמצע אב תש"ב (סוף יולי 1942) הושמד "גטו ב'" כששוכניו, יחד עם קבוצת יהודים מגטו אנטופול, הובלו לתחנת הרכבת, ממנה נסעו יחד עם יהודים מקוברין, פינסק, ינוב ודרוהיצ'ין ליער ברונה גורה, בין בריסק למינסק, ושם נורו במכונות ירייה. נערה מדרוהיצ'ין שניצלה מהטבח בבורה-גורה סיפרה באנטופול על הרצח ההמוני שהתרחש שם. אחר כך הושמד גם גטו אנטופול בשלוש אקציות נוספות. אקציה שנייה הייתה באמצע אלול תש"ב (סוף אוגוסט 1942). באקציה השלישית נספה הרב וולקין, רבה האחרון של אנטופול. בה' בחשוון תש"ג (16 באוקטובר 1942) חוסלו כמעט כל היהודים הנותרים, לאחר מעשי הטבח בברונה-גורה, מספרם עמד על כ-300 נפש, כולל אלו שהתחבאו. רק שמונה מבני הקהילה שרדו, רובם הצטרפו לפרטיזנים, וביניהם רופא העיירה, ד"ר פנחס צ'רניאק וגניה צ'רניאק אשתו הרוקחת שנלחמו בהמשך בגדוד הפרטיזנים הסובייטי על שם קירוב. בא' בתמוז תש"ד (22 ביוני 1944 שוחררה אנטופול.

רבני הקהילה וחשוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע אלו רבנים כיהנו עד סביבות סוף המאה ה-18 (סביבות תק"ן-תק"ס). בין הרבנים שכיהנו בתפקיד, היו מחשובי הרבנים בדורם.

הרבנים שנשאו את משרת הרב באנטופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שמואל מקרלין - בן הרב אריה לייב, בנו של הרב קלונוימוס שהיה ראב"ד פינסק. מהרבנים המפורסמים בדורו שחיבר את 'חידושים על הש"ס'. כיהן בעיירה במשך 20-25 שנים עד שנת תקע"ח (1818). היה מגדולי תלמידיו של הרב רפאל הכהן מהמבורג, מחבר "תורת יקותיאל", בזמן שר' רפאל היה אב"ד פינסק, והוסמך על ידיו לרבנות בגיל 19. לא ברור מתי הגיע לאנטופול כיוון ששנת לידתו לא ידועה, אך ידוע שהגיע לאנטופול בגיל 20. כן ידוע שכיהן לאחר מכן ברבנות קרלין לאחר שקהילת קרלין נפרדה מפינסק, כשעד אז שתיהן היו תחת רבנות משותפת והיה בית עלמין משותף, והיה לרבה הראשון. בתו נעמי נישאה לרב יעקב (ב"ר פנחס) שהיה ראב"ד לודבינובו וחיבר חידושים על כל הש"ס שמהם יצא לאור "גופי הלכות" על מסכת נדה וחידושים על טור חו"מ מהשו"ע.
  • הרב משה צבי רבינוביץ' - בן הרב ישראל רבינוביץ, שהוכר גם הוא כאחד מהרבנים החשובים בדורו. אמנם לא חיבר ספרים אך בנו הרב יהושע יעקב כתב את "חידושי הלכות ואגדות" שבו דברים בשם אביו. נבחר לכהן כרבה של אנטופול לאחר שהרב שמואל עבר לכהן כראב"ד קרלין ונשא בתפקיד במשך 44 שנים. עד תקפ"ב (1822) כיהן גם כרבה של הורודץ שעד אז הייתה תחת אותה רבנות. באותה שנה לאחר שמלאו לבנו עשרים שנים, מסר ר' משה צבי לבנו הרב יהושע יעקב את רבנות הורודץ והוא המשיך להיות ראב"ד אנטופול בלבד עד פטירתו בתרכ"ב (1862). הוא היה ממשפחה מיוחסת של רבנים נודעים. בעצמו התפרסם כגדול בתורת הנגלה ובתורת הנסתר, צדיק מיוחד ופועל ישועות שחילק קמעות. רבנים היו באים לר' משה צבי להתייעץ עמו בעניינים ציבוריים וצרכי הרבנות, ואנשים פשוטים היו באים אליו לעצות בפרנסה ורפואה ולקבל ברכה, קמע או סגולה, וכך היה גם בנו הרב יהושע יעקב שאת שמונת חיבוריו ובהם דרשות וחידושי תורה, הוציא לאור בעזרת כספי הפדיונות שקיבל בעבור עצות, ברכות וקמיעות. בן נוסף שלו היה ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ' (ב' בסיוון תקמ"ח בהורודץ-י"ב בסיוון תרנ"ב) שהיה בעל זיכרון ותפיסה מבריקים במיוחד. למד בתלמוד תורה בבריסק, ובישיבת גרודנה, ולאחר מכן למד פילולוגיה (ענף בבלשנות) באוניברסיטת ברסלאו ורפואה באוניברסיטת פאריס. תרגם לצרפתית חלקים מהתלמוד ואת הספר "חותם תוכנית" של הרב יצחק יעקב ריינס, ועוד ספרים, וכתב בשפה זו את "התלמוד והרפואה", "החוקים הפליליים בתלמוד", "מבוא לתלמוד" ו"אמונת ישראל". בסוף ימיו פעל בתנועת חיבת ציון והיה ממארגני ועידת קטוביץ.
  • הרב חיים שלמה זלמן ברסלוי/ברסלר - כיהן בתפקיד זה בשנים תרכ"ב-תרכ"ד (1862-1864), ואחר כן היה רב בסלץ ראב"ד מיר וראש הישיבה שם. חתנו של רבה הקודם של מיר, רבי משה אברהם אייזנשטט מז'טל, בנו של הרב יוסף דוד אייזנשטט ממיר שגם הוא כיהן כרב וראש ישיבה במיר וכונה "ר' דוד'ל ממיר". חתן ר' חיים זלמן הוא הרב יחיאל מיכל וולפסון מיאנושק, בן הרב נתנאל שהיה ראב"ד סלץ, שחיבר את "שפת הים" על טורי או"ח ויו"ד מהשו"ע והיה רב חשוב בדורו ומגדולי הרבנים בחבל זאמוט. חתנו של ר' יחיאל מיכל הוא הרב משה וולפסון שכיהן גם הוא כראב"ד אנטופול וחתנו, הרב יצחק אלחנן וולקין, היה רבה האחרון של העיירה (ראו בהמשך).
  • הרב פנחס מיכאל גרויסלייט - כיהן כראב"ד אנטופול מראש חודש חשוון תרכ"ד עד פטירתו בי"ז באדר תר"ן.
  • הרב יוסף דוד שחור - כיהן כרבה של אנטופול במשך העשור האחרון של המאה ה-19.
  • הרב צבי הירש הכהן רבינוביץ' - נולד בשנת תר"י (1850) בגרודנה לרב עקיבא הכהן רבינוביץ. בשנת תרס"ג הייתה מחלוקת סביב כהונת הרבנות באנטופול. התקיים דין תורה שבו ישבו הרב מרדכי וייצל רוזנבלט שהיה אז ראב"ד אושמינה, הרב יוסף שלופר מסלונים (חתנו של הרב יהושע יצחק שפירא שהיה ראב"ד סלונים בשנים מוקדמות יותר) והרב בן ציון שטרנפלד שהיה ראב"ד בילסק, והוחלט לחלק את משרת הרבנות בעיירה בין הרב משה ברמן לרב צבי הירש רבינוביץ'. כיהן כרב העיירה לאחר ששימש בה כדיין מורה צדק מגיל 20 כשהרב גרויסלייט היה רב העיירה והעריכו מאוד. רכש ידיעה נרחבת גם במדעים ובייחוד במקצועות המתמטיקה והגאומטריה. בנו הרב מרדכי כיהן כראש ישיבת קוברין. ר' צבי הירש נפטר בזמן מלחמת העולם הראשונה.
  • הרב משה ברמן - נולד בתרכ"ד ברוז'ינוי לרב שרגא פישל ברמן שהיה ראש ישיבת רוז'ינוי. נותר יתום מהוריו כילד רך וגדל בביתה של הצדקת המפורסמת הודסקה (האדעסקע ביידיש) שהייתה קרובת משפחה. למד בישיבות רוז'ינוי, וולוז'ין ומינסק ואחר כך למד אצל הרב פנחס מיכאל באנטופול. נשא לאישה את בריינה-הניה, נכדת ר' פנחס מיכאל. כיהן כדיין ומורה צדק בעיירה ונבחר לכהונת רבה של אנטופול בתרס"ג, לצד הרב צבי הירש הכהן רבינוביץ' בעקבות המחלוקת על הרבנות בעיירה. לאחר פטירת ר' צבי הירש, נותר הרב ברמן הרב היחיד, ומאז לא היו שני רבנים יחדיו[1]. בתרפ"א יצא לארצות הברית לאחר שקיבל תפקיד של הרב הראשי של בתי הכנסת האורתודוקסיים בלוס אנג'לס. תמך בציונות והתמצא בהוויות העולם. נפטר בתרצ"א.
  • הרב משה סולובייצ'יק[2] - מבניו של הרב חיים הלוי סולובייצ'יק. שימש כרב בעיירה לאחר שהרב משה ברמן נסע לארצות הברית. נודע בגאונותו הלמדנית ובפשטותו וברצונו העז להגיע לחקר האמת. מאנטופול עבר לכהן כרב בית המדרש לרבנים "תחכמוני" של התנועת המזרחי בוורשה ולאחר מכן ראש ישיבת רבי יצחק אלחנן שבמסגרת ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק. בנו הוא הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מארצות הברית.
  • הרב משה וולפסון - בנו של הרב יחיאל מיכל וולפסון מחבר "שפת הים", חתנו של הרב חיים ש' זלמן שהיה הרב כשנתיים לפני כהונת הרב גרויסלייט כראב"ד אנטופול. כיהן כרבה של שסוצין שליד לידה ולאחר מכן הרב באנטופול לאחר הרב משה סולובייצ'יק. במשך מספר שנים עד פטירתו במנחם אב תרפ"ט (1929) בדמי ימיו לאחר שהתמוטט בעקבות הספד שנשא על נרצחי פרעות תרפ"ט אחר אחת תפילת ערבית באחד הערבים. הותיר אלמנה, חמש בנות ובן. הבכורה מרת שפרה נישאה לרב יצחק אהרן וולקין, רבה האחרון של אנטופול שנספה בשואה. בתו השנייה מיכלה נישאה לשוחט של קוברין ושם נספתה, בתו השלישית לאה נישאה לרב של ז'אבינקה, בתו הרביעית חיה נישאה לר' חיים סירוטה, תלמיד ישיבת מיר ובן הרב אביגדור סירוטה שנספה בשואה, והבת הקטנה מלכה נספתה באנטופול יחד עם אמה ואחיה.
  • הרב יצחק אלחנן וולקין - רבה האחרון של אנטופול. נספה בשואה.

רבנים באנטופול ששימשו במשרות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שלמה לוין - למד בישיבת וולוז'ין ובתר"ע (1910) הקים בקוברין ישיבה קטנה. היה דרשן מחונן ובעל יכולת השפעה רבה על שומעיו ותלמידיו. הגיע לאנטופול לאחר מלחמת העולם הראשונה ושימש כמגיד שיעור ראשי בעיירה בזמן רבנותו של הרב משה וולפסון. חזר לקוברין ונפטר שם.
  • הרב יוסף יוזפא צבי דוידובסקי - נולד בתרנ"ז בקוברין ונודע כ"העילוי מקוברין". היה מתלמידיו המובהקים של הסבא מנובהרדוק. שימש כמגיד שיעור באנטופול לצד הרב לוין כדי לחזק את לימוד התורה בעיירה. בתקופת הרב משה וולפסון. לאחר אנטופול עבר לכהן כרב בצ'ירניאבצ'יץ' הסמוכה לבריסק. נפטר בי"ד בסיוון תרצ"ד. הותיר כתבים רבים של חידושי תורה, ומהם יצא לאור "אמרי יוסף" על ספר נזיקין ממשנה תורה של הרמב"ם הכולל ארבעה חלקים לפחות.
  • הרב בנימין - נודע רק בשמו הפרטי. למד בישיבת וולוז'ין. שנים רבות לימד תורה באנטופול וניהל ישיבה בסדר גודל מצומצם בביתו, ועל כך זכה לכינוי "ר' בנימין ראש ישיבה". מרבית בני העיירה שהייתה להם היכולת ללמוד גמרא למדו אצלו.לו ולרעייתו חיה נולדו בן ושלושה בנות: הבן הבכור מרדכי גר לאחר נישואיו בקוברין, והבנות היו מלכה, שרה-ויטה ומיכלה.
  • ר' יעקב חיים קאטליר - שוחט, ש"ץ ובעל קורא ב"בית המדרש החדש" ואחר כך ב"בית המדרש חומה" ומהבולטים בפעילותם הציבורית בקהילה. היה גבאי בתלמוד תורה והגבאי בחברה "ביקור חולים" כדי לשלם בעבור העניים החולים את התשלום לרופאים ולקניית תרופות, ועסק באיסוף כספים בעבור מעות חטים כדי שהעניים יוכל לחגוג את חג הפסח כהלכתו. נפטר בי"ז בסיוון תרצ"ג.
  • הרב בנימין סקידלסקי - נולד בסלונים בתרנ"ט לר' יצחק. הוסמך לרבנות מהרב מרדכי וייצל רוזנבלט בעת שהיה ראב"ד סלונים ומהרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק. נשא לאישה את הניה, בתו של ר' יעקב חיים קאטליר, וירשו כשוחט באנטופול ובתפקיד זה שימש עד שנת תר"ף שבה היגר לארצות הברית ושם היה הבודק (שו"ב) בחברת המזון Kraft שמרכזה במדינת אילינוי. בארצות הברית התכתב עם גדולי הרבנים וביניהם הרב משה סולובייצ'יק, שהיה הרב באנטופול בשנותיו הראשונות של הרב סקידלסקי בארצות הברית, והרב משה רוזין[3].
  • הרב נתנאל חיים פאפה - היה מראשי הקהילה ובשנת תרכ"ט לאחר השרפה הגדולה שבה כמעט כל העיירה עלתה באש, נסע למרחקים עם הרב פנחס מיכאל שהיה אז הרב, לאסוף כסף בעבור הנפגעים הרבים מהשרפה והגיעו עד פטרבורג, אז בירת רוסיה. בכל מקום התקבלו בכבוד רב ואספו תרומות שהספיקו לשקם את העיירה. עלה לארץ ונפטר בירושלים. גם בנו הרב ישראל יצחק היה גדול בתורה.

רבנים חשובים ילידי אנטופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב מרדכי וייצל רוזנבלט נולד בעיירה וחי בה עד גיל 33 ובשש שנותיו האחרונות בה שימש כדיין.
  • הרב אריה גרינמן שהיה רבה של האחרון של הורודץ שאליה הגיע כפליט לאחר מלחמת העולם הראשונה. היה גאון גדול בתורה בבקיאות ובחריפות ובעל מידות טובות מאוד. הרבנים ותלמידי הישיבות מהסביבה היו משתמשים בסברותיו ודרך לימודו. ככל הנראה נספה בשואה עם קהילתו.
  • הרב משה נאמן בן הרב עקיבא התפרסם כאחד מראשי כולל הפרושים בירושלים. עלה לארץ והיה בתחילה בצפת כששם היה "נאמן כוללות הפרושים". הוא ניצל מפרעות הערבים בצפת בח' בסיוון תקצ"ד בה נרצחו ונפגעו יהודים, וחוללו בתי כנסת, בתי מדרש, תשמישי קדושה וספרי קודש. ר' משה הסתתר בחלל שמתחת לבימת הקריאה בתורה באחד מבתי המדרש בעיר ולא התגלה בידי המרצחים. בתקצ"ט כבר היה בירושלים. נפטר בשבה טובה בי"ח בסיוון תר"ה ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים ממזרח לקבר זכריה הנביא.
  • הרב יעקב חיים גרינברג - נולד בתר"ך לרב מרדכי, בן הרב נתן שנודע כגדול בתורה וביראת שמים, ולבת הרב חיים חומסקר שהתפרסם כתלמיד חכם וירא שמים גדול, ואביו הרב יעקב היה מתמיד מופלג ובעל מוח חריף. נותר כילד יתום מהוריו שנפטרו במגפה שפרצה בעיירה. לאחר שלמד מהר פנחס מיכאל גרויסלייט באנטופול, למד בכולל האברכים בקובנה בזמן רבנותו שם של הרב יצחק אלחנן ספקטור, פוסק הדור. נשא לאישה את אסתר, בתה של מרת איטקה רחל שהייתה בת הרב יהושע יעקב רבינוביץ', ראב"ד הורודץ ובן הרב משה צבי שהיה רבה של אנטופול. לאחר פטירת הרב יהושע יעקב בתרס"ג החליפו הרב יעקב חיים ברבנות הורודץ.
  • הרב אשר אהרן ווליניץ - נולד באנטופול בתר"ם (1879) לר' אברהם ולמרת אסתר-ליבה, כבכור מתשעה ילדים. היה ברוך כשרונות ובגיל 14 כבר סיים את כל לימודיו בש"ס אצל "רבי בנימין ראש ישיבה". לאחר מכן המשיך לשקוד על תלמודו ובעיקר בספרי שו"ת ופוסקים. היה ראוי לסמכית חכמים, אך לא רצה להתפרנס מהרבנות. בנוסף רכש גם השכלה כללית רחבה. מפני שהיה עליו לעזור בפרנסת המשפחה בת האחת-עשרה נפשות החל לשמש כמלמד בכפר בקרבת אנטופול, ומלמד לילדי משפחת ליפשיץ העשירה. בתר"ס (1899) נשא לאישה את תמר, בת הרב אליעזר מטורקאן (מחבר "דברי חכמים וחידותם" ו"לקט הקוצרים"). בכסף שקיבלו כנדוניה השתמש הרב ווליניץ ורעייתו לפתיחת חנות לכלי בית ומכשירי כתיבה. חנותם הצליחה מאוד והם קיבלו סחורה רבה מסוכנים רבים מורשה, בריסק, פינסק ועוד, וכולם סמכו על יושרם. המשיך לעזור להוריו בפרנסת ביתם אף כשהיה כבר מטופל בשבעה ילדים. מדי ערב לימד משניות את ציבור המתפללים בבית המדרש "החומה" ובשבת לימד מ"עין יעקב" (ליקוט אגדות חז"ל מתלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי שליקט הרב יעקב בן חביב. עסק גם בצרכי ציבור באמונה ב"תלמוד תורה" ובמוסד לגמילות חסדים, וכן שמש כיו"ר הבנק הקואופרטיבי באנטופול. בתפקידו כיו"ר הבנק התאמץ לבוא לקראת הלווים ככל שיכול היה. בשנים 1929-1928 ממשלת פולין הכבידה מאוד את עול המסים ועסקים רבים, ובייחוד עסקים קטנים, נפגעו. הרב ווליניץ החליט בעקבות זאת בתר"ץ (1930) להיענות להצעת בנו הבכור ולהגר לארצות הברית שבה כבר התגורר הבן מתרפ"ב (1922). לאחר שהחל להסתדר דאג להעברת שאר משפחתו לארצות הברית. כשילדיו כבר התפרנסו בכבוד, היה יכול להקדיש עצמו ללימוד תורה ולחיבורים תורניים. ב-38 שנותיו בארצות הברית כתב שנים-עשר חיבורים: "פורת יוסף" על שמירת שבת, "מאמר אסתר" לכבוד שבת, "אושר אבות" על פרקי אבות, "אושר אהרן" על התורה, "תומר אהרן" על התנאים, "אמרי אהרן" על התפילות, "אשל אברהם" על האקדמות, "אמרי אשר" על ענייני בית הכנסת, "ליקוטי אהרן" על מגילת רות, "מנחת אשר" על מתן תורה, "ליקוטי אשר" על תהילים, ו"ודע מה שתשיב" - תשובות לשאלות המינים ומאמרים אחרים. נפר בט"ז בחשוון תשכ"ח (1967).
תמונת בית הכנסת באנטופול מתר"ף

מוסדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנטופול היו שישה או שבעה בתי כנסת ובתי מדרש, שביניהם ארבעה או חמישה בתי מדרש, בית הכנסת שבו התפללו רוב בני הקהילה ושטיבל חסידי. במלחמת העולם הראשונה הם נפרשו והוקמו מחדש.
בית המדרש המפורסם כונה "החומה" ונחנך בתרמ"ח (1888).

ככל קהילות ישראל הקהילה הפעילה מוסדות חסד ובהם חברות "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"מעות חיטים", קופת "גמילות חסדים", בנק הלוואה וחיסכון ובית יתומים שמומן מתרומות יוצאי אנטופול בארצות הברית. קופת הגמ"ח נוסדה בידי שמונים בעלי בתים ועד מלחמת העולם הראשונה העניקה 70 הלוואות קטנות בשנה ללא ריבית בסכום מצטבר של כאלפיים רובלים. הקופה כמו בנק הלוואה וחיסכון הפסיקו לפעול עקב מלחמת העולם. הקופה חודשה בתרפ"ז (1927) בתרומות של יוצאי אנטופול שחיו בארצות הברית שהעניקו 2,100 דולרים כשתרומות נוספות של הג'וינט ותושבי העיירה העלו את הסכום הראשוני בקופה המתחדשת לכ-3,000 דולרים. עד תר"ץ (1930) ניתנו 1,825 הלוואות כשהסכום הכולל הגיע ל-212,000 זהובים. בתרפ"ד (1924 הוקם מחדש בנק הלוואה וחיסכון עם 190 מניות, אך ככל הנראה נסגר לאחר כ-5 שנות פעילות.

כן החזיקה הקהילה ב"תלמוד תורה". כן שכרה הקהילה מלמדים לבוגרים יותר שילמדו גמרא והלכה ובראשם הרב שלמה לוין והרב יוסף יוזפא צבי דוידובסקי, וכן "ר' בנימין ראש ישיבה" לימד באופן פרטי רבים מילידי אטופול והיו כאלו שלמדו אצלו שנים רבות.

חיי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוב עיירות ישראל עד אמצע המאה ה-19 לערך התנהלו כל חיי יהודי העיירה לפי ההלכה היהודית ורובם ככולם היו שומרי מצוות.

בחינוך למשל, הבנים למדו בילדותם בתלמוד תורה ובחדרים, והבוגרים אצל מלמדים בעיירה בבית מדרש או בביתם, או בישיבות, והבנות לא למדו. בעקבות השפעת ההשכלה, הוקמו שני בתי ספר פרטיים לבנות. כן הוקם בית ספר עברי פרטי למתחילים שהפך לבית ספר רגיל מרשת "תרבות" שבתחילה למדו בו רק בנות אך בהמשך היה מעורב. ונוסף אף "חדר" מודרני שבנוסף ללימוד המסורתי למדו בו גם עברית, רוסית וחשבון, אך עדיין רוב הילדים למדו בתלמוד-תורה ובחדרים המסורתיים.

כמובן שהשבת ומועדי ישראל נשמרו בקפדנות ברחבי העיירה.

פרנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסת של יהודי אנטופול הייתה בעיקר מ-70 הכפרים והאחוזות שבסביבת העיירה. הם היו רוב בעלי המלאכה, החנוונים, הסוחרים והתעשיינים בסביבה, והיו כאלו שהיו חוכרי אחוזות, חקלאים, אנשי חינוך והוראה, ואנשי צווארון לבן.

לפי עדות פולנית היהודים בלטו כאמידים ובעלי יוזמות משנות השמונים של המאה ה-19 (אחרי שנת תר"ם). בתר"ן (1890) היו 42 חנויות באנטופול כשרוב בעלי החנויות היו יהודים. אלפי איכרים מהאזור מכרו באנטופול את תוצרתם החקלאית בימי השוק השבועיים ובימי היריד השנתיים, וקנו אוכל, כלי בית, כלי עבודה ובדים, בעיקר מהיהודים שהיוו את רוב המוכרים.

הסוחרים היהודיים עסקו בעיקר במסחר תבואה, בקר, סוסים, ביצים, זיפי חזיר ופטריות מיובשות.

התעשיינים עסקו בעיקר בייצור שמן פשתן, בטחינת קמח בטחנות הקמח שבבעלותם, ובמפעלים אחרים לעיבוד תוצרת חקלאית.

החקלאים היהודיים גידלו בעיקר תבואה, תפוחי אדמה וירקות ובייחוד מלפפונים שאותם גידלו לכבישה ואת המלפפונים הכבושים שיווקו בערים הגדולות כמו ורשה. כן היו כאלו שפיטמו אווזים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בעיירה 21 משקים חקלאיים יהודיים.

תחת שלטון פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, הורע מצבם הכלכלי של היהודים והתמעטו ביותר מקורות הפרנסה. רבים חיו מתמיכת קרובי משפחה שהתגוררו בארצות הברית. החקלאים היהודיים קיבלו עזרה מחברת יק"א. המבנה התעסוקתי היה כשל כלל יהודי פולין.

בתרצ"ט היו בין יהודי העיירה וסביבתה 263 בעלי מלאכה ופועלים, 357 סוחרים ותעשיינים, ו-60 בעלי מקצועות חופשיים.
בין יהודי העיירה בלבד החלוקה התעסוקתית בעיסוקים העיקריים הייתה כזו: 210 בעלי מלאכה שמהם 40 סנדלרים, 32 קצבים, 31 נפחים, 22 חייטים ותופרות; 336 סוחרים שמהם 32 חנויות מכולת; ארבעה-עשר תעשיינים בבניין ובטחנות-קמח; 41 חקלאים; 70 במקצועות "צווארון לבן"; 45 אנשי חינוך והוראה ובהם שלושה-עשר מלמדים ו-22 מורים.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תנועת ההשכלה החינוך היה לפי המקובל במסורת היהודית. בעקבות תנועת ההשכלה התפתח חינוך שנחשב למודרני יותר.

גם הפעילות התרבותית הושפעה מתנועת ההשכלה. עד לזמנה התרבות הייתה תורנית בלבד והתבססה על לימוד תורה. תנועת ההשכלה הביאה עימה גם ספריות ציבוריות כלליות ופעילות תיאטרון.

רבים מיוצאי אנטופול התפרסמו בתחומי הספרות, האמנות, הרפואה וחכמת ישראל.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם הראשונה רק הבנים למדו ב"חדרים, ותלמוד תורה בגילאי ילדים והנערים למדו אצל מלמדים וחלקם גם נסעו לישיבות ידועות. באנטופול היו שתי ישיבות מצומצמות שבאחת לימדו הרב שלמה לוין כמלמד ראשי ולצידו הרב יוסף יוזפא צבי דוידובסקי, ובשנייה לימד 'ר' בנימין ראש ישיבה' ששיעוריו ניתנו בביתו הפרטי. שתי הישיבות האלו לא היו בנויות כישיבה מקובלת ולא היה להם בית מדרש מיוחד ללימודים ותפילות, אלא היה בהן רק לימודים של מספר תלמידים מאוד מצומצם בו זמנית.

בעקבות תנועת ההשכלה נוסדו חדרים "מתוקנים" שהוסיפו בהם לימודי עברית, רוסית וחשבון, וגם הבנות החלו ללמוד בבתי ספר פרטיים מיוחדים לבנות. מורים לרוסית, לגרמנית ולמדעים נעשו מקובלים בעיירה. רוב הבנים עדיין למדו ב"תלמוד תורה" ובחדרים.

בתר"ף נוסד ביוזמת חברי "צעיר ציון" בני העיירה בית ספר עברי למתחילים במבנה שהיה אמור להיות בית חולים שהחלה בנייתו בתר"ע (1910), אך בגלל מלחמת העולם הראשונה לא שכן בו בית החולים בסופו של דבר. לאחר זמן קצר הפך בית הספר לבית הספר "תרבות" (שם רשת בתי ספר) שהיה בית ספר יסודי רגיל. בתחילה למדו בו רק בנות ובתרפ"ג (1923) הצטרפו גם בנים. על אף מצבו הכלכלי הקשה פעל בית הספר עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתרפ"א (1921) נוסד בית יתומים במימון תושבי אנטופול ויוצאי אנטופול בארצות הברית. בשנים הראשונות הגיע מספר היתומים ל-21, אך אחרי תר"ץ (בשנות ה-30) ירד מספרם עד לשנים-עשר.

בתרצ"ו (1936) היה גם גן ילדים עברי פרטי.

באנטופול פעל חוג "תפארת בחורים" שעסק בלימוד התנ"ך ולימוד אגדה ובייחוד ב"עין יעקב" שבו לקט אגדות חז"ל מהתלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתנועת ההשכלה הפעילות התרבותית של יהודי אנטופול התבססה על לימוד מקורות היהדות בתורה שבכתב ובתנ"ך בכלל ובתורה שבעל פה ובספרות הרבנית, והיו ספריות תורניות בלבד ששכנו בבתי המדרש ובתי הכנסת. בהשפעת תנועת ההשכלה הוקמו ספריות ציבוריות שהחשובה שבהן הייתה הספרייה על שם י"ל פרץ שכללה אלפי ספרים בעברית, ביידיש, בפולנית וברוסית והוקמה בידי חוג "שוחרי הקדמה" שחבריו באו מהציונים הסוציאליסטיים והבונד. בנוסף הוקמו ספריות עבריות בעלות חשיבות שנוסדו בידי קבוצות ציוניות שהחשובה מביניהן הייתה ספריית השומר הצעיר. אחרי שנת תר"ף (ראשית שנות ה-20 של המאה ה-20) נפתחה מחדש ספריית י"ל פרץ לאחר שהופסקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, אך מצבה הכלכלי היה קשה. מגביות והכנסות מאירועי תרבות שנערכו בעבור הספרייה יצבה את מצבה הכספי. הספרייה התקיימה עד סתו תרצ"ט (ספטמבר 1939).
הועלו הצגות ביידיש בידי החוג לדרמה וקן "השומר הצעיר".

פעילות ציונית בקהילת אנטופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר בין יהודי אנטופול לארץ ישראל החל עוד במאה ה-18. בשנות ה-30 של המאה ה-19 (תק"ץ-ת"ר) החלה עלייה לארץ שלא פסקה עד חיסול הקהילה בשואה. רבנים חשובים ומשפחות שלמות עלו לארץ. הפעילות הציונית החלה כבר מתקופת העלייה הראשונה בקבוצה של "חובבי ציון" שבעיקר אספה כספים בעבור יישוב ארץ ישראל באמצעות קערות שהוצבו במקומות התפילה בערב יום הכיפורים.

לאחר תר"ס (בתחילת המאה ה-20) ירדה באופן משמעותית התמיכה ביישוב ארץ ישראל בגלל מהפכת 1905 של הסוציאליסטים והליברלים ברוסיה. רבים מהיהודים הצעירים והמשכילים נהו אחר המהפכנים. בעקבות כך עלתה קרנה של התנועה הסוציאליסטית היהודית, ה"בונד", שהייתה לא ציונית וראתה בגולה את פתרון בעיית היהודים. סניף "הבונד" באנטופול שקם באותן שנים הגיע ל-150 חברים. אמנם באותן שנים נוסד גם סניף של הציונים הכלליים שמספר חבריו הגיע למאה חברים. לאחר שהמהפכה נכשלה, התגברה הפעילות הציונית, ובנוסף לציונים הכלליים פעלו קבוצות ציונית קטנות יותר כמו צעירי ציון, פועלי ציון ותנועת הנוער "הרצליה". כל התנועות האלו עסקו בעיקר בפעילות תרבותית-הסברתית ועדיין לא בהגשמה מעשית.

לאחר מספר שנות הפסקה בגלל מלחמת העולם הראשונה והפרעות נגד היהודים במצב של חוסר יציבות שלטונית, חודשה הפעילות הציונית עם התייצבותו של השלטון הפולני. תנועת הנוער "הרצליה"[4] התפרקה ובמקומה באה תנועה הנוער "התחייה" שנוסדה על ידי "צעירי ציון". בעקבות איחוד "ברית הפועלים הציונית הסוציאליסטית צעירי ציון (צ"ס)' ו"הברית העולמית של פועלי ציון ימין" והקמת 'ברית הפועלים העברית סוצאליסטית פועלי ציון-צ"ס'[5], חברי תנועת הנוער "התחייה" הצטרפו לפרייהייט, תנועת הנוער של תנועת 'פועלי ציון-צ"ס'.

במהלך תר"ף-תר"ץ (במהלך שנות ה-20) נוסדו סניפים של תנועות ציוניות מכל הזרמים הציוניים: בתר"ף הוקם סניף של החלוץ ולאחר שנתיים עלו שבעת החלוצים הראשונים מאנטופול. בתרפ"ה (1925) הוקם סניף תנועת הנוער של תנועת "החלוץ", החלוץ הצעיר. לאחר שנה הוקם הקן של השומר הצעיר. לתנועות האלו היו ספריות עבריות בעלות חשיבות. כן נוסדו סניפים של תנועת המזרחי, התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער שלה בית"ר, וצ"ס.

תוצאות הצבעת יהודי אנטופול בבחירות לשני הקונגרסים הציוניים האחרונים לפני השואה היו:
בבחירות לקונגרס הציוני ה-20 בתרצ"ז (1937) הצביעו 111 מיהודי העיירה. "רשימת ארץ-ישראל העובדת" קיבלה 61 קולות, הציונים הכלליים - 19, "מפלגת המדינה" - 17 וה"מזרחי" - 14.
בבחירות לקונגרס הציוני ה-21 בתרצ"ט הצביעו 80. "רשימת ארץ-ישראל העובדת" קיבלה 48 קולות, ה"מזרחי" - 16 והציונים הכלליים - 16.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספר הזיכרון מתשכ"ז נכתב שהרב ברמן נבחר למשרת רבה של אנטופול בתרנ"ב, אך בספר מתשל"ב כותב בנו של הרב שחור שהרב שחור היה הרב לאחר ר' פנחס מיכאל וכיהן ברבנות זו עד סוף תרנ"ט (1899).
  2. ^ אינו מוזכר באנטופול - מתולדותיה של קהילה אחת בפולסיה מתשכ"ז (ראו בקישורים החיצוניים). ושם מוזכר שאחרי הרב ברמן נחלקה משרת הרבנות נבחרו הרב דוד רושקין (שהוא בעצם הרב יוסף דוד שחור) והרב צבי הירש רבינוביץ, אך בספר מתשל"ב נכתב שהרב צבי הירש נפטר במלחמת העולם הראשונה כשידוע שהרב ברמן עזב ללוס-אנג'לס כמה שנים אחריה. וכן בספר הזיכרון מתשכ"ז שבו מוזכר הרב רושקין נכתב לפני כן שבתרס"ג נחלקה הרבנות ונבחר הרב צבי הירש רבינוביץ' לצד הרב ברמן שכיהן כרב מתרנ"ב לפי הכתוב שם (ראו בהערה הקודמת).
  3. ^ מחבר חיבורים תורניים חשובים שביניהם: "שאילת משה" (שני חלקים הכוללים שו"ת וביאורים לשו"ע), סדרת "נזר הקודש" - ביאורים וחידושים על הש"ס ושיטות הראשונים, "דברי סופרים : חקרי הלכה על פי סוגיות הש"ס וראשונים", "אהל משה" על התורה.
  4. ^ אין לבלבל עם תנועת הנוער "הרצליה" שהוקמה בפולין בתרפ"ז (1927) כהמשך לתנועת הנוער "ירדניה" שנוסדה בתרפ"ה (1925) בידי הסתדרות האקדמאיים הציוניים "ירדניה".
  5. ^ תנועת "צעירי ציון" התפלגה בתר"ף והרוב הסוציאליסטי הקים ברוסיה את תנועת הציונים הסוציאליסטיים (צ"ס) ובפולין את "הברית המזרחית של צעירי ציון". בתרפ"א (1921), הציונים תומכי הערכים הסוציאליסטים שבראשם חברי צ"ס ו"הברית המזרחית" הקימו את "ברית הפועלים הציונית הסוציאליסטית צעירי ציון (צ"ס)'. מ"הברית העולמית של פועלי ציון" פרשה בתר"ף קבוצה עם השקפות מרקסיסטיות והקימה את פועלי ציון שמאל כשהיא פורשת מהציונות והופכת לתנועה קומוניסטית, ושם התנועה המקורית הפך ל"הברית העולמית של פועלי ציון ימין". פועלי ציון שמאל שהיוותה את רוב פועלי ציון בחו"ל והמיעוט בארץ, חזרה לקונגרס הציוני בתרצ"ז (1937) בכוח דל.
  6. ^ יצא לאור בתל אביב תשכ"ז בדפוס הפועל המזרחי.
  7. ^ ספר תלת-לשוני בעברית, יידיש ואנגלית, שיצא לאור בתל אביב תשל"ב בידי "ארגון יוצאי אנטופול בישראל ובאמריקה".