אקדמות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אקדמות
מאת מאיר בן רבי יצחק ש"ץ נהוראי

אַקְדָמּוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא
אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא
בְּבָבֵי תְּרֵי וּתְלַת דְּאֶפְתַּח בְּנַקְשׁוּתָא
בְּבָרֵי דְבָרֵי וְטָרֵי עֲדֵי לְקַשִּׁישׁוּתָא
גְּבוּרָן עָלְמִין לֵהּ וְלָא סִפֵּק פְּרִישׁוּתָא
גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא:
דְּיוֹ אִלּוּ יַמֵּי וְכָל מֵי כְּנִישׁוּתָא:
דַּיְרֵי אַרְעָא סַפְרֵי וְרַשְׁמֵי רַשְׁוָתָא
הֲדַר מָרֵי שְׁמַיָּא וְשַׁלִיט בְּיַבֶּשְׁתָּא
הָקֵם עָלְמָא יְחִידָאֵי וְכַבְּשֵׁהּ בְּכַבְּשׁוּתָא
וּבְלָא לֵאוּ שַׁכְלְלֵהּ וּבְלָא תְשָׁשׁוּתָא
וּבְאָתָא קַלִּילָא דְּלֵית בָּהּ מְשָׁשׁוּתָא
זַמִּין כָּל עֲבִידְתֵּהּ בְּהַךְ יוֹמֵי שִׁתָּא
זֵהוֹר יְקָרֵיה עֲלִי עֲלֵי כּוּרְסֵהּ דֶּאֱשָׁתָא


כאן מתחיל תיאור המלאכים המשרתים את הקב"ה


חֲיָל אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא לְשַׁמְשׁוּתָא
חַדְתִּין נְבוֹט לְצַפְרִין סַגִּיאָה טְרָשׁוּתָא
טְפֵי יְקִידִין שְׂרָפִין כְּלוּל גַּפֵּי שִׁתָּא
טְעֵם עַד יִתְיְהֵב לְהוֹן שְׁתִּיקִין בְּאַדִּשְׁתָּא
יְקַבְּלוּן דֵּין מִן דֵּין שָׁוֵי דְלָא בְּשַׁשְׁתָּא
יְקַר מְלֵי כָל אַרְעָא לִתְלוֹתֵי קְדֻשְׁתָּא
כְּקָל מִן קֳדָם שַׁדַּי כְּקָל מֵי נְפִישׁוּתָא
כְּרוּבִין קֳבֵל גַּלְגַּלִּין מְרוֹמְמִין בְּאַוְשָׁתָא
לְמֶחֱזֵי בְּאַנְפָּא עֵין כְּוַת גִּירֵי קַשְׁתָּא
לְכָל אֲתַר דְמִשְׁתַּלְּחִין זְרִיזִין בְּאַשְׁוָתָא
מְבָרְכִין בְּרִיךְ יְקָרֵהּ בְּכָל לְשָׁן לְחִישׁוּתָא
מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ דְלָא צָרִיךְ בְּחִישׁוּתָא
נְההִים כָּל חֵיל מְרוֹמָא מְקַלְּסִין בַּחֲשַׁשְׁתָּא
נְהִירָא מַלְכוּתֵהּ לְדָר וְדָר לְאַפְרַשְׁתָּא
סְדִירָא בְּהוֹן קְדוּשְׁתָּא וְכַד חַלְפָא שַׁעְתָּא
סִהיוּמָא דִלְעָלַם וְאוּף לָא לִשְׁבוּעֲתָא


כאן מתחיל תיאור עם ישראל המשבח את הקב"ה


עֲדַב יְקַר אַחֲסַנְתֵּהּ חֲבִיבִין דְּבִקְבַעְתָּא
עֲבִידִין לֵיהּ חֲטִיבָא בִּדְנַח וּשְׁקַעְתָּא
פְּרִישָׁן לְמָנָתֵהּ לְמֶעְבַּד לֵיהּ רְעוּתָא
פְּרִישׁוּתֵהּ שְׁבָחֵהּ יְחַוּוּן בְּשָׁעוּתָא
צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג דְּיִלְאוּן בְּלָעוּתָא
צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל וְהַנְיָא בָּעוּתָא
קְטִירָא לְחֵי עָלְמָא בְּתָגָא בִּשְׁבוּעֲתָא
קֳבֵל יְקַר טוֹטֶפְתָּא יְתִיבָא בִקְבִיעוּתָא
רְשִׁימָא הִיא גוּפָא בְּחָכְמְתָא וּבְדַעְתָּא
רְבוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל קְרָאֵי בִשְׁמַעְתָּא
שְׁבַח רִבּוֹן עַלְמָא אֲמִירָא דַכְוָתָא
שְׁפַר עֲלֵיהּ לְחַווּיֵהּ בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא


כאן מתחיל תיאור הדו־שיח בין ישראל לאומות


תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא
תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ בְּעֵסֶק אַתְוָתָא
מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא
אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית מְדוֹר אַרְיְוָתָא
יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא
רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ בְּכָל אַתְרְוָתָא
בְּחָכְמְתָא מְתִיבָתָא לְהוֹן קְצַת לְהוֹדָעוּתָא
יְדַעְתּוּן חַכְּמִין לֵיהּ בְּאִשְׁתְּמוֹדָעוּתָא
רְבוּתְכוֹן מָה חֲשִׁיבָא, קֳבֵל הַהִיא שְׁבַחְתָּא:
רְבוּתָא דְיַעֲבֵּד לִי, כַּד מַטְיָא שַׁעְתָּא:
בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא, וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא:
יְקָרֵהּ כַּד אִתְגְלֵי, בְּתוּקְפָא וּבִגְבוּרְתָּא:
יְשַׁלֵם גְמוּלַיָּא, לְסַנְאֵי וְנַגְוָתָא:
צִדְקָתָא לְעַם חָבִיב, וְסַגְיָא זַכְוָתָא:
חֲדוּ שְׁלֵמָא בְּמֵיתֵי, וּמָנָא דַכְוָתָא:
קִרְיְתָא דִירוּשְׁלֵם, כַּד יְכַנֵּשׁ גַלְוָתָא:
יְקָרֵהּ מָטִיל עֲלֵהּ, בְּיוֹמֵי וְלֵילְוָתָא:
גְנוּנֵהּ לְמֶעְבַּד בָּהּ, בְּתֻשְׁבְּחָן כְּלִילָתָא:
דְּזֵהוֹר עֲנָנַיָּא, לְמִשְׁפַּר כִּילָתָא:
לְפוּמֵיהּ דַּעֲבִידְתָּא, עֲבִידָן מְטַלַּלְתָּא:
בְּתַכְתַּקֵּי דְהַב פִּיזָא, וּשְׁבַע מַעֲלָתָא:
תְּחִימִין צַדִּיקֵי, קָדָם רַב פָּעֳלָתָא:
וְרֵיוֵיהוֹן דָּמֵי, לְשָׂבְעָא חֶדְוָתָא:
רְקִיעָא בְּזֵיהוֹרֵהּ, וְכוֹכְבֵי זִיוָתָא:
הֲדָרָא דְּלָא אֶפְשַׁר, לְמִפְרַט בִּשִׂפְוָתָא:
וְלָא אִשְׁתְּמַע וְחָמֵי, נְבִיאָן חֶזְוָתָא:
בְּלָא שָׁלְטָא בֵהּ עֵין, בְּגוֹ עֵדֶן גִּנְּתָא:
מְטַיְּלֵי בֵהּ חִנְגָּא, לְבַהֲדֵי דִשְׁכִינְתָּא:
עֲלֵהּ רַמְזֵי דֵין הוּא, בְּרַם בְּאֶמְתָנוּתָא:
שַׂבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן, תְּקוֹף הֵמָנוּתָא:
יַדְבֵּר לָן עָלְמִין, עֲלֵמִין מְדַמּוּתָא:
מְנָת דִּילָן דְּמִלְּקַדְמִין, פָּרֵשׁ בַּאֲרָמוּתָא:
טְלוּלָא דְלִוְיָתָן, וְתוֹר טוּר רָמוּתָא:
וְחַד בְּחַד כִּי סָבִיךְ, וְעָבִיד קְרָבוּתָא:
בְּקַרְנוֹהִי מְנַגַּח בְּהֵמוֹת, בְּרַבְרְבוּתָא:
יְקַרְטַע נוּן לְקִבְלֵהּ, בְּצִיצוֹי בִּגְבוּרְתָּא:
מְקָרֵב לֵיה בָּרְיֵהּ, בְּחַרְבֵּהּ בְּרַבְרְבוּתָא:
אֲרִיסְטוֹן לְצַדִּיקֵי יְתַקֵן, וְשֵׁרוּתָא:
מְסַחֲרִין עֲלֵי תַכֵּי, דְכַדְכֹּד וְגוּמַרְתָּא:
נְגִידִין קָמֵיהוֹן, אֲפַרְסְמוֹן נַהֲרָתָא:
וּמִתְפַּנְּקִין וְרַוֵּי, בְּכַסֵּי רְוָיָתָא:
חֲמַר מְרַת דְּמִבְּרֵאשִׁית, נְטִיר בֵּי נַעֲוָתָא:


כאן מתחיל הסיכום, שהוא פנייה לשומעים ללמוד תורה


זַכָּאִין כַּד שְׁמַעְתּוּן, שְׁבַח דָּא שִׁירָתָא:
קְבִיעִין כֵּן תֶּהֱווּן, בְּהַנְהוּ חֲבוּרָתָא:
וְתִזְכּוּן דִּי תֵיתְבוּן, בְּעֵלָּא דָרָתָא:
אֲרֵי תְצִיתוּן לְמִלַּי, דְּנָפְקִין בְּהַדְרָתָא:
מְרוֹמָם הוּא אֱלָהִין, בְּקַדְמָא וּבַתְרַיְתָא:
צְבִי וְאִתְרְעִי בָן, וּמְסַר לָן אוֹרַיְתָא:

פרוכת עם השורה האחרונה של אקדמות רקומה עליה

אַקְדָמוּת מִלִּין הוא פיוט בשפה הארמית, הנאמר בקהילות אשכנז בחג השבועות בקריאת התורה. בפיוט יש 45 בתים שבכל אחד שתי שורות. תחילה עוסק הפיוט בתיאור גדולתו של הקב"ה, שאי אפשר לתארה גם אילו היו כל עצי היער לקני כתיבה וכל בני האדם לכותבים. אחר כך מתוארים המלאכים המשרתים את האל, ולבסוף מתואר דו-שיח בין עם ישראל לבין אומות העולם: האומות שואלות מדוע עם ישראל דבק בקב"ה, ועם ישראל משיב בתיאור השכר המובטח לעובדי ה' לעתיד לבוא.

קבר רבי מאיר בן יצחק בעל האקדמות בגוש חלב, לפי אחת המסורות

הפיוט חובר על ידי רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ נהוראי, פייטן אשכנזי שחי בוורמס (וורמייזא) בזמנו של רש"י (המאה ה-11).
נהוג שהחזן והציבור קוראים את הפיוט לסירוגין, שתי שורות קורא החזן בקול ושתי שורות עונה לו הציבור. יש נוהגים שהרב הוא שקורא את הפיוט.

אקדמות הוא אחד הפיוטים הידועים ביותר, בפרט בקהילות אשכנז, והוא נאמר אף בקהילות שביטלו את אמירת כל שאר הפיוטים. הוא אף הפך מעין סמל של חג השבועות. עזרא פליישר כתב עליו "שגבו ועוצמת לשונו, צורתו המשוכללת ותכניו המרגשים, מצדיקים בהחלט את פרסומו".[1]

תפקיד הפיוט ומועד אמירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט מהווה שריד למנהג קדום:[2] בתקופת חז"ל נהגו לתרגם במהלך קריאת התורה כל פסוק לארמית עבור פשוטי העם שלא שלטו בלשון הקודש.[3] לאחר שקראו פסוק מן התורה, תרגם אותו המתרגם, ורק אחרי התרגום המשיך בקורא לקרוא את הפסוק הבא. בבבל נעשה שימוש בתרגום אונקלוס שהוא תרגום מילולי כמעט, אך בארץ ישראל השתמשו בתרגום ירושלמי או תרגום קרוב לו, שמוסיף הרחבות מדרשיות ואגדתיות לתרגום. בקריאות חגיגיות, הוסיפו המתורגמנים בארץ ישראל פיוטים שאותם שילבו בתוך התרגום, ומשכך הם נכתבו אף הם בארמית.[4][5]

בתקופה מאוחרת פסקו במרבית הקהילות מלתרגם בשעת קריאת התורה, כיין שארמית כבר לא הייתה שפת הדיבור ותועלתו של התרגום התבטלה. אולם, בחלק מהמנהגים השתמר המנהג לתרגם את קריאת התורה (ואת ההפטרה) בקריאות חגיגיות בפסח ובשבועות. למשל, בנוסח איטליה נהגו לתרגם את כל ההפטרות שבמועדים אלה, אך לא את קריאת התורה. בנוסח אשכנז נהגו לתרגם את קריאת התורה וההפטרה בשביעי של פסח (קריעת ים סוף, ושירת דוד), את קריאת התורה ביום הראשון של שבועות (מעמד הר סיני ועשרת הדיברות), ואת ההפטרה ביום השני של שבועות (תפילת חבקוק).[6] כמו בארץ ישראל, גם באשכנז ובצרפת הוסיפו המתרגמים פיוטים לתרגום במקומות שונים במהלך הקריאה, למשל לפני תרגומו של כל אחד מעשרת הדיברות. בנסיבות אלו חיבר רבי מאיר ש"ץ פיוט ארמי זה כהקדמה לתרגום הקריאה, שבו הוא מבקש רשות מהקהל לפתוח בדברים וממשיך בתשבחות לאלוהים ולעם ישראל. הפיוט אמור לפתוח את תרגומו של המתרגם, ולכן הוא נאמר בידי המתרגם, לאחר קריאת הפסוק הראשון מקריאת התורה, ולפני תחילת תרגום הפסוק הזה.[7]

בסוף ימי הביניים נעלם מנהג התרגום בקריאות החגיגיות באשכנז. אף על פי כן, הפיוט אקדמות נותר על כנו, כנראה בשל החיבה היתרה שרחשו לו המתפללים. וכך, גם לאחר שהתרגומים כבר לא נאמרו, ואתם מרבית פיוטי התרגום, ואף לא נדפסו במחזורים, המשיכו לומר את הפיוט "אקדמות" במקומו המקורי, לאחר קריאת הפסוק הראשון בקריאת התורה, אף שכבר לא היה התרגום שהוא נועד לשמש לו הקדמה.[8] לאחר שמנהג התרגום בשבועות השתכח, נראתה אמירת הפיוט באמצע קריאת התורה כדבר חריג, והפוסקים האחרונים עוררו דיון בשאלה האם מותר לומר את הפיוט אקדמות במקומו המקורי באמצע קריאת התורה, או שיש בכך משום הפסק. הראשון שפרסם שאלה זו היה רבי דוד הלוי סגל, הט"ז, שטען שיש בכך הפסק אסור בקריאת התורה, והציע להעביר את אמירת הפיוט אל קודם תחילת הקריאה (ישנם פוסקים מוקדמים יותר שהעלו הצעה זו, אך דבריהם לא התפרסמו).[9] בתחילה דעת הט"ז לא התקבלה, והמנהג הוותיק נותר על כנו,[10] אך עם השנים נפוצה דעת הט"ז ורבים בקשו לנהוג לפיה, מה שהביא פוסקים אחרים לדחות את דבריו ולהגן על המנהג הישן.[11] מאידך, פוסקים אחרים הצטרפו דווקא לעמדת הט"ז.[12] המחלוקת סבבה הן את דיני קריאת התורה והאיסור להפסיק בה, והן את שאלת מעמדו של מנהג ותיק והאם ניתן לשנות כשהוא נראה כנוגד את ההלכה. בסופו של דבר, מרבית האחרונים צטטו את דברי הט"ז,[13] וברוב הקהילות הועברה אמירת הפיוט אל קודם קריאת התורה.[14] אמנם, בקהילות גרמניה גברה דווקא השפעת רבי יעקב ריישר, והן המשיכו וממשיכות במנהג הישן לומר את אקדמות אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה.[7][15]

תוכן הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר בקשת רשות פותח הפייטן בתיאור גדולתו של הקב"ה, שאי אפשר לתארה גם אילו היו כל עצי היער לקני כתיבה, כל הימים דיו, כל הרקיעים קלף, וכל בני האדם לכותבים. אחר כך מתוארים המלאכים המשרתים את האל. הפייטן עובר לשבח את עם ישראל העובד את הקב"ה. הוא מתאר דו-שיח בין כנסת ישראל לבין אומות העולם: האומות שואלות מדוע עם ישראל דבק בקב"ה, וכנסת ישראל משיבה בתיאור השכר המובטח לעובדי ה' לעתיד לבוא.

הפיוט כתוב כולו בשפה הארמית עם חרוז אחיד - "תָא" בסופי השורות. הבתים של הפיוט ערוכים באקרוסטיכון בחלקו הראשון של הפיוט לפי סדר האלפבית ולאחר מכן לפי שמו של הפייטן, "מאיר ביר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ", אות לכל שורה. הפיוט נקרא אקדמות על שם פתיחתו, "אַקְדָמוּת מילין ושָרָיוּת שוּתָא" (הקדמת הדברים ופתיחת השיחה). יש בפיוט 45 בתים שבכל אחד שתי שורות.

לחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט מושר בנעימה מיוחדת על ידי שליח הציבור והקהל לסירוגין.[16] המנגינה המקובלת נחשבת למנגינה שמקורה עוד בימי הביניים,[17] אך מקורה אינו ידוע, והיא נכללת לעיתים כחלק מסדרת נעימות מסורתיות עממיות שזכו לכינוי "ניגונים מסיני". בקהילות של יוצאי יהדות רוסיה מושרת המנגינה גם בברכת הקידוש בשלוש רגלים, ובשמחת תורה בעת עלייתו לתורה של "חתן התורה". וכן בשירי הייחוד ששרים ביום כיפור, ויש כאלו שאף שרים את שיר הייחוד של שבת כל שבת בניגון זה.

חוקר המוזיקה היהודית מאיר שמעון גשורי תיאר את חשיבות הנעימה בשירת בתי הכנסת:

שלוש נעימות הן בסידור התפילות והפיוטים המרעישות את הנפש והמתסיסות את הרגש: "כל נדרי", "טל-גשם-נעילה", וזו של "אקדמות"... לפי מנהג שנתקבל בעם היו קורין "אקדמות" בלחן מתוק המשתפך בכל האיברים ומשרה חגיגיות גדולה והניגון מרומם את הנשמה ומחייה נפשות.

[18]

מנגינה נוספת משמשת בבתי כנסת של יהדות גרמניה, ומושרת בשבועות גם בחלקים של תפילת ערבית, קריאת ההלל וברכת כהנים. ישנה השערה כי מקור מנגינה זו בשיר פולק גרמני.[19] בחצרות חסידות גור וחסידות אלכסנדר נהגו לשיר את הפיוט בניגון מיוחד שהחסידים מלחינים מדי שנה.[20]

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות חיבור הפיוט נכרכו באגדה עממית במסורת היהודית. האגדה מספרת על כומר בארצות אשכנז "בימי הקיסר אנדיס מרטין די לאנצי", בשנת 311, שהיה הורג בכישופיו יהודים רבים, ונתגלה לחכמים בחלום כי קיים יהודי מעשרת שבטי ישראל ששוהה מעבר לנהר הסמבטיון שביכולתו להילחם בכומר. רבי מאיר בר רבי יצחק נבחר להישלח, יחד עם קבוצת מלווים, אל מעבר לסמבטיון כדי לקרוא ליהודי זה. המאבק התקיים בנוכחות המלך, ובסיומו ניצח היהודי את הכומר וניצלו היהודים: "הקיסר ושריו הודו כי ה' האלוקים הוא מלך ישראל וגואלו וחזרו היהודים בשמחה לבתיהם". היה זה ערב חג השבועות, והזקן מעשרת השבטים כתב את פיוט האקדמות כשבראשי בתיו רמז לשליח שנטל עליו את המשימה: "רבי מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ". לפי האגדה ניתן לחצות את הנהר רק בשבת שבמהלכה הוא נח מזעפו, אך הוא נמצא מחוץ לתחום שבת, ולכן לרבי מאיר אסור היה, מבחינה הלכתית, לחזור לאשכנז דרך הנהר. בדרכו הראשונה ניתנה לו היתר מיוחד משום שפיקוח נפש דוחה שבת.

לפי גרסה אחרת, הסיפור התרחש בשנת ד'קכ"א (360–361), והפיוט חובר על ידי רבי מאיר עצמו בעת שליווה את היהודי מעשרת השבטים לקראת יציאתו, כיוון שידע שלא יוכל לשוב יחד עמו לאשכנז. בגרסה זו מכונה האיש על שום צבע שערו, "היהודי האדמוני", ורבי מאיר נשא לאישה את בתו, ואילו היהודי נשא באשכנז לאישה את בתו של רבי מאיר.

חוקר המסורה הגרמני רבי וולף היידנהיים, במחזור שלו לשבועות, פקפק בתוקף ההיסטורי של הסיפור, אך הוסיף "אם קבלה היא - נקבל". הסיפור גם נוגד מסורות שונות המציינות את מקום קבורתו של רבי מאיר באירופה או בארץ ישראל, בעוד שלפי הסיפור הוא נותר עם עשרת השבטים ונפטר שם. העותק הקדום ביותר של סיפור זה ששרד והתגלה רק לאחרונה[דרושה הבהרה] הודפס בעברית בשנת ה'ש"ץ (1629–1630), ונכתב בעצמו על בסיס כתב יד קדום יותר ביידיש.[21] בשנת ה'תנ"ד (1693) הופיע בפיורדא בגרמניה הסיפור המלא בספר ביידיש בשם "מגילת רבי מאיר". בספר "מעשה נסים" (אמסטרדם, ה'תנ"ו-1696), המתעד ביידיש אגדות יהודיות בוורמס שבה חי רבי מאיר, מוזכר הסיפור רק בדרך אגב, במסגרת תיאור של הגלגל שהפך את הכומר לבעל כוחות כישוף.[22] הסיפור לא הוזכר בספרות התורנית המרכזית, למעט אזכורים קצרים כגון בספר אליה רבה בתחילת המאה ה-18,[23] וכן אצל רבי אברהם יגל, מחכמי איטליה (1553–1624).[24] תרגום נוסף לעברית של האגדה הופיע בפולין בשנת 1916 בספר "מעשה גבורות", ומוצגת בו גרסה שונה על בסיס כתב יד שהיה לפניו.[25]

בקהילת וורמייזא עצמה, עיר מגוריו של מחבר הפיוט, לא נהגו לקרוא אקדמות, בשל סיפור על שליח ציבור שפעם אחת השתפך בקול נעים בעת הקריאה עד שיצאה נשמתו.[26]

אגדה נוספת מספרת שהפיוט נכתב בכוונה בלשון ארמית מאוחרת, שהיא לשון שהמלאכים אינם מבינים, כיוון שהיצירה הוחשבה מושלמת, והיה חשש מפגיעתם הנקמנית של המלאכים המקנאים. בלשון זו הם לא שלטו וכך נשמר המחבר מפגיעתם הרעה.

בספרות ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמירת אקדמות בחג השבועות עומדת כמרכיב חשוב בסיפור "פירוש קצר" של יהודה שטיינברג ובמרכזו שלמה, חסיד הנסער מן האנטישמיות, עד שמשהו מתוכנו ואווירתו של הפיוט הזה מיישב את דעתו:

"ובחג השבועות, כשעמד בקלויז קודם קבלת התורה להתפלל שמונה עשרה בלחש, והגיע ל“אתה בחרתנו,” הגיעה התרסתו לאותה מדרגה, שהיא יכולה להגיע בלב חסיד אמיתי העובד את בוראו מאהבה. “אתה בחרתנו ללעג ולקלס.” “רוממתנו מכל הלשונות כדי שיסקלונו באבנים, ברוק שבפיהם.” והשתקע שלמה חסיד בעצבות נוראה, ולא יכול לכבוש בעד דמעותיו, דמעות עלבון, דמעות צדיק עלוב. ומתוך עצבות עמד לקרא “אקדמות” בצבור. והוא קורא מתוך אונס. אינו מגביה את קולו כשיעור. מתכוון הוא להכעיס את המלאכים באמירה זו. לאותו הניגון המזרז, המזכיר שיר ניצחון של חיילים, הוא מערב בכוונה שבר-יבבה ויוצא לו שיר של פגעים. וכשהגיע הקהל לפסוק: “יקרא ויאה את אין תערבין למרוותא,” (*“את היקרה והנאה! אם תתערבי [בנו לקבל] מרותנו”) שאגו הציבור בקול יוצא מתוך לב רחב, קול מכיר את ערכו. הקול חדר אל לבו של שלמה. כעין ניצוץ של אור הנעלם נתלקח בתוך חשכת לבבו. הוא מבין עכשיו את כל אותן הטענות, שהללו טוענים על ישראל. לכל אלו יש פירוש אחד קצר, שבעל האקדמות הבינו במלואו. “יקרא ויאה את אין תערבין.” ולא קשה עליו הדבר לסלוח לכל אלו הגסים, שאינם יודעים לבחור לעצמם מבטאים הולמים את מחשבותם. ומתפלא הוא על עצמו, שלא הבין את העניין על בוריו עד עכשיו."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזרא פליישר, "תפילה ופיוט במחזור וורמיישא", בתוך מלאכי בית-אריה (עורך), מחזור וורמס: כרך המבואות, ואדוז 1985, עמ' לט.
  2. ^ ר' וולף היידנהיים, ‏מודע לבינה חלק הבנת המקרא, סוף שמות, תקע"ה; הובא גם אצל דב דוד ריפמן, ‏שלחן הקריאה סימן י"ז; וראה גם דברי ר' ראובן מרגליות, ‏נפש חיה סימן תצ"ד
  3. ^ בימינו נשמר המנהג רק במנהג התימני.
  4. ^ פיוטים מסוג זה נדפסו בידי יוסף יהלום ומיכאל סוקולוף, שירת בני מערבא: שירים ארמיים של יהודי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשנ"ט.
  5. ^ יונה פרנקל, ‏מחזור לשבועות כמנהג בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תש"ס, מבוא, עמ' י–יא, באתר אוצר החכמה.
  6. ^ יונה פרנקל, ‏מחזור לפסח כמנהג בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תשנ"ג, מבוא, עמ' כ–כא, באתר אוצר החכמה.
  7. ^ 1 2 פרנקל, ‏מחזור לשבועות, מבוא, עמ' כח, באתר אוצר החכמה.
  8. ^ למעשה, עוד שני פיוטי תרגום זכו אף הם להגיע למחזורים המודפסים: ארכין ויציב פתגם, אך הם ידועים פחות. ארכין לא נאמר במרבית הקהילות, ויציב פתגם נועד להפטרה של יום שני של שבועות, ומשכך אינו מוכר בארץ ישראל.
  9. ^ ט"ז, אורח חיים תצ"ד, ס"ק א.
  10. ^ ראו למשל דברי המגן אברהם, אורח חיים קמ"ו, ס"ק א, המתעלם מדברי הט"ז ומציין את המנהג הישן.
  11. ^ למשל שו"ת שער אפרים, אורח חיים סימן י'; רבי יעקב ריישר, חק יעקב סימן תצ"ד ס"ק ג; שו"ת קרית חנה סי' ז; רבי מאיר איזנשטט, שו"ת פנים מאירות חלק ג' סימן לא.
  12. ^ כך כתב רבי יעקב עמדין בסידורו; חת"ם סופר בהערותיו לשו"ע שם, ועוד.
  13. ^ למשל משנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן ב' .
  14. ^ אליעזר יהודה בראדט, ‏"אמירת פיוטי 'אקדמות' ו'יציב פתגם' בחג השבועות", ירושתנו י (תשע"ט), עמ' תקיד–תקלד, באתר Academia.edu.
  15. ^ מחזור לחג השבועות, רעדלהיים תקצ"ב, דף לט ע"ב-מ ע"א; מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תשע"ט, בתוך ירושתנו י (תשע"ט), עמ' 61.
  16. ^ לחני הפיוט "אקדמות", באתר פיוט
  17. ^ "אקדמות", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  18. ^ מאיר שמעון גשורי, "על ניגון 'אקדמות'", סיני מא (תשי"ז).
  19. ^ Beer Bernard, "Liturgical and Musical Aspects of Shavuot", Shavuot-to-Go 5769 (2009, NY, Yeshiva Univ. Center for the Jewish Future) page 5.
  20. ^ אברהם מאיר הברמן, הפיוט: מהותו והתפתחותו, 1969.[דרושה הבהרה]
  21. ^ נחום זאב רוזנשטיין, אמירת אקדמות בחג השבועות והמעשה המופלא שנקשר בו
  22. ^ מעשה נסים, סיפור כ"ב
  23. ^ סימן תצד
  24. ^ אברהם יגל, בית יער הלבנון, פורסם בקובץ על יד, 37–44
  25. ^ שואל מאנדער, מעשה גבורות ד', לבוב. "בו יבואר מה שקרה להיהודים בארץ אשכנז לפני תשע מאות שנה על ידי גוי אחד רשע, ובעזרת השם ניצולו על ידי ר' מאיר שץ בעל אקדמות, והוא יקר המציאות"
  26. ^ מנהגות וורמייזא לרבי יודא ליווא קירכהיים, מפעל תורת חכמי אשכנז, מכון ירושלים. תשמ״ז